מאת ד”ר אמנון סטופ

הסרט החדש ״הרוח במעטפת״ (ghost in the shell) מבוסס על סדרת אנימה (סרט מצויר יפני) מהמוערכים אי פעם. הסרט המקורי הוא מ-1995, ואנשים שראו אותו אומרים שבסרט ההוליוודי החדש, הלא-מצויר, יש מינון נמוך בהרבה של ״התפלספות״ מאשר בסרט המקורי. ועם זאת יש בסרט יותר הרהורים פילוסופיים, ובכלל חשיבה, מאשר בחמישה סרטים הוליוודיים רגילים.

הכוונה ב-ghost היא לנשמה, ולא לרוח רפאים. כלומר אולי התרגום לאנגלית היה צריך להיות the soul in the shell ודווקא השימוש ב״רוח״ בעברית מתאים, במובן לא של רוח רפאים אלא הרוח האנושית.

צפיתי בסרט בשבוע הראשון של אפריל, ואתחיל בהמלצתי לצפות בו. כמובן לחובבי מדע בדיוני, חובבי קומיקס ובפרט אנימה יפני, אבל גם לכל מי שמעונין בסרטים שמציגים מחשבות על משמעות החיים, על ההשפעה של הטכנולוגיה על בני אדם, ועל האנושיות שלנו.

דרך אגב, הסרט כפי שצפיתי בו היה בבירור מקוצר. חלק מהסצנות שנראו בפרומואים פשוט לא הופיעו בסרט, ולכן ברור שהסרט נחתך. בבדיקה בוויקיפדיה הגעתי למסקנה שהסרט שראיתי היה קצר בכ-10 דקות מהסרט המלא. חבל שכך.

Image result for ghost in the shell anime

צפיתי בסרט ב-2D הישן והטוב, אבל לחובבי הטכנולוגיה יש גם גרסה בתלת-ממד. גם כך התרשמתי מהאפקטים, אבל במיוחד מהעלילה. בהוליווד התמחו ביצירת סרטים מרשימים מאוד מבחינת האפקטים, אבל הסרטים האלה הם כמו פרסומת. כלומר, אין עלילה, אין דמויות, לפעמים ממש אין סרט, אלא רק מצגת של טכנולוגיה – וזה ממש לא מעניין לצפות בדבר כזה שעה וחצי (גם אם זה משעשע בדקה של פרסומת).
ב״רוח במעטפת״ בהחלט יש עלילה. אמנם גם כאן לא תמיד הטכנולוגיה באמת משרתת את הסיפור, ועדיין, יש סיפור.

השחקנים הם מצוינים. מובן שכולם מכירים את סקרלט ג׳והנסון, שהפכה להיות שחקנית קבועה בסרטי גיבורי-על וקומיקס, ושמשחקת את הדמות הראשית – מייג׳ור מירה קיליאן. אבל אולי צריך קצת להכיר את התרבות היפנית כדי לזהות את ״ביט״ טאקשי קיטאנו. האיש הזה הוא אחד היוצרים הידועים ביפן, מתואר לעתים כיורשו של אקירה קורוסאווה, וסיפור החיים שלו בעצמו מתאים לסרט או ספר. בסרט רואים את הצליעה הקלה שלו, ואולי שמים לב למשהו קצת מעוות בפניו. בשלב בחייו שהוא כבר היה אמן מצליח, וחובב רכיבה על אופנוע, הייתה לו תאונה חמורה עם פגיעות ראש קשות. בכוח רצונו, חודשים של פיזיותרפיה, והתעמלות בלתי פוסקת, הוא חזר לשחק, לביים, ולהפיק. מה שנותר כיום מהתאונה הם הצליעה הקלה וחוסר היכולת להניע את שרירי הפנים באופן תואם בשני הצדדים, ולפי מה שאני מבין – גם אין יותר רכיבה על אופנועים. כשמכירים את סיפור החיים הזה ברור מדוע הוא נבחר לשחק את ראש מחלקה 9 הפיקטיבית של משטרת טוקיו. כדי להנהיג אנשים יוצאי דופן כמו שיש במחלקה הזאת, נדרשת אישיות שמעוררת כבוד.

כפי שאפשר לקרוא בביקורות וגם בערך בוויקיפדיה, הסרט מתחולל בעולם שבו ״השבחות״ (enhancement) מלאכותיות לבני אדם הן נפוצות. אנשים מתקינים לעצמם, למשל, כבד מלאכותי, כדי שיוכלו לשתות אלכוהול בלי לדאוג, מקבלים עיניים מלאכותיות, טובות מהמקוריות, וכיוצא בכך. יש גם רובוטים שממלאים את תפקידי השירות. מובן שיש מחשבים בכל דבר ובכל מקום, ותקשורת קבועה ביניהם. ממש עולם של אינטרנט של דברים (internet of things) כמו שמקדמים כיום במרץ.
הדמות הראשית בעלילה, מירה, היא הדוגמה המוקצנת של המגמה הזאת. כל גופה הוא מלאכותי, ורק המוח שלה, נוסף על חלק מעמוד השדרה, הם האורגניים המקוריים.
נוסף על אלה, השתמשו בטריק קבוע במדע בדיוני ובקומיקס – וזיכרונה נמחק. היא אינה זוכרת את עברה, מלבד באמצעות פלאש-בקים שהיוצרת של הגוף שלה, שדי ברור שהיחס ביניהן הוא כמו בין אם לבת, טוענת שהם ״גליצ׳ים״ במערכת.

בסרט מוצגת מירה כראשונה מסוגה, אבל כביכול שהיא העתיד של האנושות, כלומר בעתיד כולם יהיו כמוה.
אני חייב להגיד שהחזון הזה נראה לי מופרך. למעשה, עוד בתקופת סדרת המדע הבדיוני ״סטיב אוסטין האיש השווה מיליונים״ שאלתי את עצמי אם באמת אנחנו זקוקים לעיניים שיכולות, כמו בסרט, להתמקד למרחק קילומטר וחצי, ובעצם בשביל מה אני צריך רגליים שמאפשרות לי לרוץ במהירות של מכונית כאשר יש, בפשטות, מכוניות. שלא לדבר על כך שהייתי מעדיף לעוף, אולי על רחפן אישי או על jet-pack.

רוב השדרוגים בסרט נראים לי, כאמור, מיותרים. אבל הגישה הזאת מתאימה כנראה לתרבות ביפן, עם הדגש הבלתי פוסק על ״שיפור עצמי״. למעשה, היא מתאימה גם למערב בימינו, כאשר כל הזמן מאיימים עלינו שהעבודה שלנו תיעלם בעתיד, ולכן עלינו ללמוד כל הזמן, ולשפר את כישורינו, כלומר ״לשדרג״ את עצמנו. אז אם לשדרג, למה לא לשדרג את הגוף עצמו על ידי ״השבחות״. וכמובן השדרוג האולטימטיבי הוא החלפת כל הגוף לגוף מלאכותי ״טוב יותר, חזק יותר, מהיר יותר״, לפי הסלוגן בסדרה הוותיקה של סטיב אוסטין.

השדרוג היחיד שאני מצאתי כמעניין הוא ממשק מחשב-מוח ישיר, ודווקא בענין זה יש סצנה בסרט שבה עוזרתה האישית של ד״ר אואלה מתקתקת על לוח מקשים במהירות עצומה עם מה שנראה כמו עשרות אצבעות מלאכותיות. אבל רגע, בשביל מה צריך את זה אם אפשר להתחבר ישירות למחשב עם כבל מהמוח שלך או בתקשורת אלחוטית – כפי שמתואר בעשרות ספרי סייבר-פאנק, ואפילו בספר של אסימוב, אחד מהמשכוני סדרת ״המוסד״.

אני רוצה להדגיש שאינני מתנגד לאברים מלאכותיים, ואני חושב שאברים כאלו, למשל לב או חלקי לב מלאכותיים, יכולים להיות חשובים מאוד. אבל אני לא רואה אותם כשדרוג עצמי, אלא כמאריכי חיים. המטרה היא לא להחליף את הכבד כדי שתוכל לשתות אלכוהול בלי הגבלה, אלא להחליף את הכבד אם חלית ואתה זקוק להשתלת כבד. אולם בימינו נראה יותר ויותר שהבעיה היא דווקא במוח. ואם כך, מה יעזור לי הגוף המלאכותי הנהדר אם המוח שלי בגיל 90 יחלה באלצהיימר?
לכן, לדעתי, החזון המדע-בדיוני האמיתי הוא להעביר את התודעה למוח צעיר וחדש, אורגני, או אולי מלאכותי.
ואמנם, גם לרעיון הזה יש רמז בסרט, ואם רוצים, אפשר לראות בסרט שתי הצעות לכיווני ההתפתחות של האנושות. כיוון אחד כמו אצל מירה, שומר על המוח ומחליף את הגוף, כלומר מיזוג ביולוגי-מכני, והכיוון השני ניפטר מהגוף בכלל, כולל המוח.

הזכרתי קודם שהסרט הוא יחסית פילוסופי. לא רק הצגת טכנולוגיה עתידנית, אלא גם מחשבות על ההשלכות של הטכנולוגיה הזאת, ובכלל. השאלה העיקרית שהסרט מעלה היא מה המשמעות של היותנו אנושיים. זו שאלה שכמובן רלוונטית לכולנו, אבל מודגשת מאוד עבור מירה, שהגוף שלה מלאכותי, ושנוסף על כך אינה זוכרת את עברה. עבורה קל מאוד להניח שהיא אינה אנושית. בסצנות שונות בסרט אנשים שואלים אותה מה היא או מתייחסים אליה כאל רובוט, ואכן היא עצמה מפקפקת בשלב מסוים באנושיותה. אחרי הכול, הגוף שלה הוא כולו מלאכותי.
מפקד היחידה האבהי אומר לה – מה שקובע מי אנחנו הם לא הזיכרונות שלנו, אלא המעשים שלנו, והמוטו הזה חוזר שוב ושוב בסרט. ועם זאת, ועל אף שכביכול הזיכרונות אינם חשובים, הסרט למעשה מתאר את מסעה של מירה לגלות מי היא הייתה, ולהחזיר לעצמה את זיכרונותיה.
כלומר, על אף המוטו ה״רשמי״ של הסרט, בפועל הוא מראה שדווקא יש חשיבות לזיכרונות שלנו. מירה אכן רוצה לדעת מהיכן היא באה. היא רוצה לדעת את האמת. היא מגלה אותה, וזה מה שמאפשר לה להשלים עם קיומה הנוכחי, ולהמשיך לפעול בהתאם לערכיה. מה שכמובן מתכתב עם כל היצירות הגדולות שבהן יש מסע לגילוי עצמי.

עד כאן הצלחתי להימנע מלדון בפרטי העלילה, ומכאן אני מזכיר פרטים כאלו. לדעתי ידיעת הפרטים הללו לא מפריעה להנאה מהסרט, ואפילו אפשר לטעון שזהו מבחנה של יצירה טובה באמת. יש ספרים שגם אם אתה יודע את הסוף שלהם, בכל זאת מעניין לקרוא אותם, וכנ״ל לגבי סרטים.

אם כך, הסרט, כאמור, סובב סביב ניסיונה של מירה לגלות מי היא הייתה, ומתוך כך להבין מי היא עכשיו.

היא מגלה כי התאגיד (המרושע, אלא מה) שיצר את הגוף שלה, לא הציל אותה, כפי שאנשיו טענו, אלא להפך – רצח אותה, כדי להשתמש במוח שלה.
היא מגלה כי היו רבים לפניה, שכולם (מלבד אחד חשוב מאוד) מתו, והיא הראשונה שהשלימה את התהליך בהצלחה.

מירה עצמה אמנם איננה פועלת מתוך נקמה, אבל מנהל התאגיד מנסה לחסל אותה כדי להסתיר את מעשיו, והיא כמובן מגינה על עצמה. לכן, חובבי אקשן ימצאו סצנות מעניינות רבות, עם מטחי כדורים, גופות בסיטונות, קרבות פנים אל פנים על-אנושיים, וכיוצא בכך.

סצנה שאני מצאתי כמעניינת היא העימות בין מירה לבין ד״ר אואלה, כאשר היא שואלת את הד״ר אם היא היתה רק ניסוי עבורה, והד״ר, כך לפחות היה נדמה לי, כמעט אומרת לה שהיא חושבת עליה כעל בת. אני מניח שאין זה מקרה, שלאחר שרואים את מנהל התאגיד רוצח את הד״ר, הסצנה הבאה היא שמירה פוגשת את אמה הביולוגית. כלומר, לאחר שהאם שיצרה את הגוף המלאכותי הנוכחי שלה מתה, היא פוגשת את האם שהיא היוצרת של גופה המקורי, האורגני.

הקשר בין מירה לבין האויב מהחלק הראשון של הסרט, קוזה, הוא היפוך שהפך ממש לקלישאה – מי שאומרים לגיבור/ה שהוא האויב הוא למעשה הידיד, ובמקרה הזה, הם אף היו נאהבים. אבל לדעתי מה שחשוב יותר הוא היפוך אחר, זה שבו שני אנשים שהתנגדו לטכנולוגיה, וברחו מהעיר כדי לחיות רחוק ממנה, הופכים, האחד לסופר-האקר שלבסוף מוותר לחלוטין על הצד הביולוגי שלו, ונעשה כולו טכנולוגיה, והשנייה, לסופר-סייבורג, שלבסוף מקבלת את החיים והקיום החדשים שלה ומאמצת אותם, כפי שרואים בסצנת הסיום.

אולי אפשר לראות בהיפוך הזה מסר, שאי אפשר לברוח מהטכנולוגיה, ועדיף לקבל אותה, ולשלוט במינון שלה בחייך. מי שמשתמש בטכנולוגיה, יכול לקבוע את מידת חדירתה לחייו. מי שמנסה להתנער ממנה, סופו שהטכנולוגיה תשלוט בו. ובסרט, שהוא/היא עצמו יהפוך לטכנולוגיה.

לבסוף, מילה על שמה המקורי, האמיתי, של המייג׳ור, מוטוקו קוסאנאגי. אמנם אינני מומחה לתרבות יפן, ובכל זאת חיפוש קצר בוויקיפדיה מגלה כי קוסאנאגי היא חרב מיתולוגית שמשמעות שמה המלא הוא ״חותכת העשב״. לכאורה פעולה בנאלית, אולם בפועל כמובן הדגמה לחדות המופלאה של החרב. לא פלא שזהו השם שנבחר עבור הדמות שהיא כמו חרב חדה שחותכת את הרשע מתוך גוף החברה, וכפי שהיא אומרת בסצנה שבה ראש היחידה מוציא להורג את המנהל המרושע של התאגיד – לשם כך נוצרתי.

וכך, עם הסיום, שוב אנחנו חוזרים למוטו של הסרט – מה המשמעות של קיומנו, מדוע אנחנו כאן, ובמיוחד, מה המשמעות של להיות אנושי? התשובה של הסרט ניתנת גם בהתחלה וגם בסוף – מה שקובע מי אנחנו הוא מה אנחנו עושים. אנחנו בוחרים מה לעשות עם החיים שלנו, וזו המשמעות של הרוח (במובן spirit), ולא חשוב אם המעטפת היא הגוף המכני העל-אנושי של מייג׳ור קוסאנאגי, או עטיפת הבשר האנושית הסטנדרטית.

Image result for ghost in the shell scarlett johansson

תגובה אחת

  1. קראתי בעניין רב את הסקירה על הסרט “הרוח במעטפת”, אותו ראיתי ועליו המלצתי. תודה, אמנון, שציינת, שהסרט קוצר, וזה מסביר לי למה לא זוכרת מהצפייה בסרט מספר סצנות, שראיתי בקטעי הפרומו. יפה ההבחנה שלך ברגש האימהי של המדענית ד”ר אואלה כלפי מירה, שאת גופה יצרה במיטב יכולתה. מוצלח העימוד והעימות (וכתוצאה מכך – האימות) של התמונות של הגיבורה היפנית משנת 1995 והשחקנית המערבית מ-2017, בסיום הסקירה, ומדגים את הדמיון המובהק שלהן ומצדיק את הליהוק של סקרלט ג’והנסון לתפקיד.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

eleven − תשע =