בלילה אפל שכזה / ישראלה דורי – הסיפור הזוכה בפרס השני בתחרות סיפור המתח הטוב לשנת תשע"ז

לפניכם הסיפור שזכה בפרס השני בתחרות סיפור המתח הטוב לשנת תשע"ז
של "יקום תרבות. בהמשך - ריאיון עם המחברת ישראלה דורי.
הסיפור כמו נכתב מפיה של בחורה צעירה ומפוחדת בלילה אפל וקודר,
ומתאר הרפתקה מעברה של המחברת.

מנימוקי השופטים:

הסיפור "בלילה אפל שכזה" מתאר בצורה משכנעת את פחדה של אישה בלילה אפל וקודר. הקורא מזדהה עם הגיבורה, וחווה את החוויות המפחידות, שלא יתנו לו מנוחה בסיום הקריאה. הסיפור משאיר אותנו בלא פתרון סופי מוגדר, מה שמוסיף לתחושת אי הנחת והחשש.
הסיפור ממוקד לחלוטין בהתרחשות. המתח נבנה בהדרגה, נשמר במהלך הסיפור, ואף עולה בסופו.  למעשה "בלילה אפל שכזה" הוא מעין  גרסה מודרנית של מנוסת שלגיה וכיפה אדומה ביער, וכך מתכתב עם האגדות הידועות לכול, מה שמעניק לו עומק בלא צורך בהבניית הרקע, וחוסך זמן ומקום שנמצאים בצמצום בסיפור קצר. האנשים שהגיבורה פוגשת כל אחד מפחיד מקודמו, עד הסוף שנקטע כאשר המתח בשיאו.

ישראלה דורי מקבלת את הפרס

בלילה אפל שכזה / ישראלה דורי

בלילה אפל  עמדתי בתחנת האוטובוס וחיכיתי למונית. ההופעה בפארק הירקון הסתיימה לפני שעתיים. כשהחלו מחיאות הכפיים דועכות, מיהרתי למגרש החניה. מחר יום עבודה.

***

קולה של מונסראט קאבאייה עדיין מהדהד באוזני  ומלווה אותי בדרכי למגרש החנייה, וכשהוא עולה לגבהים, אני עוצמת את עיני, מניחה לכל חושי להתרכז בשירתה.  הולכת, הולכת, זה היה כל כך רחוק? אני  מסתכלת סביבי ולא רואה איש. פתאום אני לגמרי לבד בפארק הענק הזה. זה לא יכול להיות. הרי כולם חונים באותו מגרש, ואלה שלא – הולכים באותה דרך לכיוון כביש התערוכה, לתפוס אוטובוס אחרון או מונית.

אני ממשיכה. מסביבי דממת מוות, שמופרת רק על ידי ענפי העצים הנעים ברוח המתחזקת. קולות הנסירה שהם משמיעים מתערבבים בשירתה של קאבאייה שמזדמזמת עדיין בראשי. רחש עליהם, המתחככים אלה באלה, מאיץ את הדופק שלי.  מסתכלת ימינה, שמאלה, שום כביש, שום מגרש חניה. ככל שאני מתקדמת החשיכה גוברת. באור הירח החלוש צלליות ענפי העצים הנעים ברוח נראות מאיימות. מה השעה? אני מקרבת את פרק ידי עם השעון אל מול עיני ומייצבת אותה מול אלומת אור שנזרקת מהירח. אחת בלילה.  משהו חובט בחוזקה בעורפי ונצמד אליו. אני קופאת במקומי. שולחת יד מהססת לאחור ופוגשת בענף עץ שעמד בדרכי. אני מתכופפת עד שהוא מזנק כלפי מעלה בשריקה חדה, וממשיכה קדימה.

לפתע הולמת בי הידיעה שאני צועדת בכיוון ההפוך. אני מהססת, חוזרת על עקבותי. מסביבי עדיין רק עצים וחושך כמעט מוחלט. לאן נעלמו כולם?  אני מגבירה את מהירות צעדי. כמעט רצה. מחצית שעה נוספת עוברת בזחילה. נשימתי כבדה, חורכת את חזי. גם מן ההליכה המהירה וגם מן החרדה שהתיישבה במעלה גרוני ההולך ונשנק. מרחוק נראים נצנוצים אדומים או צהובים. כנראה מכוניות. זה אומר שהכביש שם. עדיין רחוק, אבל הכיוון נכון. אני ממשיכה, אך הנצנוצים האדומים והצהובים לא מתקרבים. האם אני מדמיינת אותם? למרות שרגלי כואבות, אינני מאטה את צעדי.  אפילו משתדלת להגביר שוב מהירות. האוויר הקר מכאיב לריאותי.

רגלי הימנית נתקלת בסבך ואני מועדת. יד אחת שלי נוחתת על משהו דוקרני ורך גם יחד, שמתחיל לפרפר תחתיה. כנראה קיפוד. הכאב החד מלווה בתחושת קבס. כשאני נשענת על ידי השנייה, שמגששת למצוא מקום בין שורשים וענפים, ונתמכת בברכי, אני מרימה את היד הכואבת כדי לשחרר את הקיפוד. בניסיונות ההיחלצות שלו מתחתיה מחטיו דוקרות ושורטות אותה. אני מורידה את ראשי אל הקרקע הזרועה זרדים יבשים ודוקרניים.  מצחי נפגש בעיסה לחה ודביקה. דם. שלי, או של הקיפוד? הקור לופת ומשבש את דעתי,

ואני שוב ילדה בת ארבע, מוצאת את עצמי בתעלה שלצד הכביש המוביל הביתה מן המושבה. נשמטתי מאחיזתה של אמא, שהחזיקה ביד אחת את סינרה עם הביצים שקנתה אצל רול, שכל כפר סבא קונה אצלו, ובשנייה את ידי. התעלה טחובה ובקרקעיתה מים ושיחים. ביצים שנשברו ונשפכו מקליפתן נדבקות אלי. אני מנסה להתנתק מהדביקות, אבל היא עוטפת אותי ומסרבת להיפרד ממני. אני מחפשת את אמא, נתקלת בשיחים וכושלת, הכביש גבוה ואמא איננה. ידיים חזקות וחמות מרימות אותי ומניחות אותי חזרה על הכביש.  ואמא, לא, זו כבר לא אמא. התמונה בראשי מתחלפת. אני בפארק. זה מישהו זר. בחשיכה אני מבחינה רק  בלובן עיניו ושיניו.

"תעית בדרך?"

הבהלה מחזירה אותי באחת למציאות. הרי זה הגבר שישב במושב לצדי בהופעה בפארק והניח יד כבדה ולחה על ברכי. דחפתי אותה ממני והוא החזיר אותה, כבדה ולא מרפה. נאלצתי לקום באמצע ההופעה, לעבור כמה אנשים נרגנים ולהחליף מקום. האם הלך בעיקבותי כשהסתיימה ההופעה? אני מתחילה לרוץ ככל שרגלי נענות לי. מדי פעם צצות באפלת היער דמויות. אני מנסה לסטות מדרכן. צלליות נעות בחשיכה ומתעתעות בי.  הן מתקרבות אלי בצעדי ריקוד. אני קופצת הצידה בבהלה. בראשי עולות דמויות הנשים שריקדו באורגיות של דיוניסוס ביערות, לבושות עורות של חיות טרף ובשיא האקסטזה אכלו בשר חי. אם זה הן – שלא יחשקו בי. החזרה לשפיות לא מצליחה לפוגג את החרדה.

סוף סוף יצאתי מן היער ואני מאטה. האוויר אזל מריאותי והייאוש מחלחל. אני הולכת לכיוון מה שנראה לי ככביש. ואכן, האורות מתקרבים. עכשיו אני צריכה כבר לראות את מגרש החנייה. הוא לא נמצא שם. אעצור מונית ואבקש להגיע למגרש החנייה של הפארק. אני חוצה את הכביש וממתינה, מתנשמת בכבדות מן המאמץ ומהאימה שמסרבת להרפות. אוטובוסים כבר אין בשעה מאוחרת זו. הזמן חולף ואף מונית לא עוברת. כמה מטרים ממני יש תחנת אוטובוס. אני מתקרבת אליה. משום מה יש לי הרגשה שיותר בטוח לעמוד בתחנה מאשר סתם כך לצד הכביש. אם יעבור מישהו, שלא יעלו בראשו מחשבות מוטעות. מרחוק אני רואה אורות מכונית מתקרבת. היא חולפת על פני. זו לא מונית. רגלי כבר אינן מחזיקות אותי אבל אני פוחדת להתיישב על המדרכה, שמא לא אקום במהירות מספקת אם יגיח מישהו או אם תגיע מונית. מתחילה לפסוע כמה צעדים לכיוון אחד ואחר חזרה, הלוך ושוב, כדי להזרים את הדם ברגלי, וכל הזמן מסתכלת סביבי. זכר היד הלחה והכבדה לא מרפה ממני. האם עקב אחרי או שרק נדמה היה לי שפגשתי אותו ביער?

חריקת בלמים. מכונית כהה, אולי אדומה, נעצרת לידי. ראש גוחן לעבר החלון. בחשיכה אני רואה רק זקן ועיניים. קול שואל "מה קורה אתך?" אני לא עונה. "למה את עומדת כאן?" הוא ממשיך ושואל. "אני מחכה למונית" אני אומרת לבסוף בקול רועד.

"שום מונית לא תעבור כאן בשעה כזו. לאן את צריכה?" אני שותקת, קפואה במקומי, והוא חוזר: "לאן את צריכה?"

אני מהססת. אין לי ברירה. כאן אני לא בטוחה יותר מכפי שאהיה אתו. אני מניעה בכוח את מיתרי קולי המשותקים:

"למגרש החנייה של הפארק".

"כנסי," הוא פוקד. אני נכנסת למכוניתו. ריחות זיעה ועשן סיגריות, מעורבים בבושם גברי מקדמים אותי. אני לא מספיקה להתיישב, והמכונית מזנקת קדימה ואני נזרקת לאחור. נשימתי נעתקת.

שקט. רק נשימתי הכבדה נשמעת. איני מצליחה להחניק אותה.

"אז מה הסיפור?" הוא שואל תוך שהוא מגביר את מהירות הנסיעה.

אני בולעת את רוקי ופותחת את פי לענות, אבל לא יוצא לי קול. מכחכחת בגרוני, מנסה לנקות אותו.

שוב שקט. הוא לא מאיץ בי וזה מגביר את הפאניקה שפושטת בגופי ומזדחלת בעורקי. אני נדחקת נואשות הצידה וידי מחפשת את ידית הדלת למקרה הצורך.

"לא תספרי לי?" הוא שואל, מסיר את מבטו לשנייה מן הכביש ומסתכל בי ואז המכונית סוטה הצידה ואני מתכוננת ללחוץ על הידית וליפול החוצה, אבל הוא מחזיר את המכונית מיד למסלול.

. "אז בכל זאת, מה הסיפור?", הוא מתעקש, ואני בטוחה שהלחץ והמתח שאני שרויה בהם לא נעלמו ממנו.

אני שואפת נשימה עמוקה ומצליחה לחלץ מגרוני קול חלוש.

"חזרתי מההופעה בפארק ולא מצאתי את מגרש החניה", אני אומרת, ומסבה לאט את ראשי אליו, מעזה להסתכל בו. ראשו מגיע עד תקרת המכונית, שנראית קטנה עליו. כובע גרב  מכסה את מצחו ומגיע כמעט עד עיניו. עיניים ממגנטות. למרות האפילה אפשר לצלול אל מעמקיהן. מה מסתתר שם?

"ו – ?" רועם קולו ושולף אותי באחת מהזיותי.

"אני… השארתי שם את המכונית שלי ותעיתי בדרך חזרה אליה".

"ואללה! אחלה סיפור! " הוא צוחק צחוק חרוך מעישון. "על מי את עובדת?"

אני לא עונה. הלמות לבי מחרישה את אוזני.

אני שולחת יד רועדת אל תוך תיקי ומפשפשת בו אחר מפתחות המכונית שלי. תודה לאל, הם שם. מוציאה אותם ומראה לו. הוא מהנהן בראשו אך לא אומר דבר.

לפתע הוא עושה פניה חדה ואני נזרקת אל דלת המכונית וכנגד רצוני נפלטת מפי צעקה.

"כמעט שפספסתי את המגרש," הוא אומר בעוד המכונית נכנסת לשטח חשוך ונעצרת. אני פותחת את הדלת אך הוא תופס בזרועי ומושך אותי חזרה. אחיזת הברזל שלו לא מאפשרת לי לזוז. אני מתכווצת במושב, עוצמת את עיני בחוזקה מחכה לרע מכל.

קולו מגיע אלי כאילו מרחוק "אז איפה המכונית שלך?  זה מגרש החנייה שאמרת שהחנית אותה בו…  הלו, מה קורה לך?"

אני בולעת את רוקי, פוקחת לאט את עיני אל מבטו.  שוב הוא מחייך את החיוך שאומר "מה את עובדת עלי", ושוב אני מתמגנטת אל מבטו.

"כן?" קולו מנער אותי שוב, ואני מצליחה בקושי להישאב ממעמקי עיניו.

"אני לא זוכרת. אה, אני חושבת, בשורה השנייה, לא רחוק מקצה המגרש".

הוא מרפה מזרועי ולוחץ על דוושת הדלק. המכונית מזנקת קדימה ואני מוטחת שוב לאחור.

אני לא מספיקה להתייצב והמכונית נעצרת. "הנה, שם השורה השנייה." האם אני מבחינה בקולו קוצר רוח?

אני עוצרת את נשימתי, מסתכלת מבעד לשמשה הקדמית ולא רואה דבר. הוא מדליק את האורות הגבוהים.

"הנה,  זו המיני הלבנה!" אני קוראת וכל האוויר שאצור בריאותי יוצא באחת.  אוה, המיני המתוקה שלי מחכה לי .. תחושת רפיון יורדת עלי. שרירי רגלי רועדים, אך אני דוחפת את עצמי החוצה ממכוניתו ונעמדת לרגע לייצב את נשימתי. משחוזרים אלי מעט מכוחותי, אני מתקדמת אל המיני שלי. מוציאה את המפתח מכיסי, פותחת אותה וממהרת להיכנס ולסגור את הדלת, ואז מסתכלת לכיוון מכוניתו. גם הוא יוצא ממנה. ליבי מחסיר פעימה ואני נועלת את דלתות מכוניתי מבפנים, אך הוא נשען על כנף מכוניתו, מוציא סיגריה ומצית אותה וצופה בי תוך שהוא פולט לאיטו את עשנה. פנסי מכוניתו הדולקים מאירים את המקום. אני מכניסה ביד רועדת את המפתח ומסובבת אותו. המכונית לא מתניעה. מנסה שוב.  אין תגובה.  אני מסתכלת אליו. הוא מחייך חיוך רחב. באור הפנסים אגמי עיניו קוראים לי לצלול לתוכם.

"הבאתי אותך" הוא אומר, ונכנס חזרה למכוניתו.

אני בוהה בו, שומעת אותו מתניע, ובמקם לחוש הקלה, לבי צונח אל מעמקי בטני ואחר מזנק אל גרוני. מכוניתו מתרחקת, ואתה נעלם האור שהאיר את המיני שלי ומשאיר אותי לבד.  העלטה סוגרת עלי. אני מדליקה את פנסי מכוניתי.  נקישה בחלון שלצידי. אני מסבה את ראשי בבעתה. ראש דבוק לשמשה. הגבר, שישב לצידי בהופעה ושם יד כבדה ולחה על ברכי. עיניו שואבות אותי.

"מצאתי אותך"!

30.12.2016       © כל הזכויות שמורות לישראלה דורי

ראו גם:

לילות אפלים: ריאיון עם ישראלה דורי

התנקשות בגן עדן \ נחמן גרשונוביץ – הזוכה במקום הראשון בתחרות סיפור המתח הטוב ביותר לשנת תשע"ז

סקירת טקס חלוקת הפרסים לסיפורי המתח הטובים של השנה מטעם "יקום תרבות"

אודות ישראלה דורי

ילידת הארץ, אם לשניים, לשעבר מנהלת הארכיון ומאגר המידע של עיתון הארץ. בעלת תאר ראשון בלשון ובלשנות.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ספרות מתח ובלשים עם התגים . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*