בחירות 2022 ושקיעתה של צרפת על פי מישל וולבק – יובל גלעד מנתח את הספר הדיסטופי "כניעה"

cover_single_14_sfs

לרגל בחירות 2017 בצרפת, מנתח יובל גלעד ספר דיסטופי המתאר את בחירות 2022 בצרפת ועורר סערה עם פרסומו ב-2015 - "כניעה" מאת מישל וולבק, ספר שככל הנראה נמצא כיום בתודעה של צרפתים רבים ובכלל זה של המועמדים לנשיאות

Image result for (soumission) michel houellebecq

מישל וולבק: כניעה, תרגום: עמית רוטברד, הוצאת בבל 2015, 279 עמ'

מאת יובל גלעד

בכניעה מתאר מישל וולבק את עלייתה לשלטון של מפלגה איסלאמית בצרפת, אבל עניינו האמיתי איננו בחרדה מפני האיסלאם, המתואר בדמותו של שליט חביב למדי גם אם שאפתן; עניינו הוא בחשיפת הריק המצוי בלב אירופה החילונית ההומניסטית המתאבדת דמוגרפית, וזאת תוך ניסיון אמיתי לבדוק אפשרות של אמונה בבורא. כך מוקד העניין בספרו של וולבק איננו האיסלאמופוביה, שאינה קיימת בו, אלא חיפוש אחר רוחניות ואמונה מתוך חיים כלומיים, ובכך הוא חומק מה"תפקיד" החברתי שהתקשורת והדימוי הציבורי שלו מייחסים לו, גם אם בעקבות אמירותיו הפרובוקטיביות בעבר כנגד האיסלאם. וולבק אינו משחק, הוא באמת מתאר כניעה של אירופה המערבית לאיסלאם – הדת שפירושה המילולי הוא כניעה לאל. האיסלאם לא משתלט על אירופה, אירופה לא רוצה יותר לחיות – מאז ראשית המאה העשרים ושתי מלחמות העולם ועד הפסקת הילודה בימינו. העולם החילוני-צרכני הבוהה בפורנו ובחדשות ציניות בידוריות כה נורא, שוולבק וגיבור הרומן מוכנים אפילו להשליך לאשפה את האתיאיזם שלהם כדי להינצל, לשווא.

זאת נועזות אינטלקטואלית אמיתית של סופר שהיה עד כה אתאיסט מושבע, וכיום, אחרי פלרטוט מסוים עם הנצרות, מגדיר עצמו כאגנוסטיקן – ספקן, שאינו יודע אם הבורא קיים או לא.

כי וולבק, בניגוד לדימוי הציבורי שלו, הוא סופר רגשני למדי בעולם ציני. גיבוריו מעוררי הזדהות, לוּזרים ואנטי גיבורים הזוכים לאהבה מינית של נשים, במעין סיפורי סינדרלה הפוכים. וולבק מתאר עולם חסר אהבה ועומק, אבל לא מוותר על הדרמה של החיפוש, וכך נוצר מתח בין התקווה שעדיין נותרה בקרב גיבוריו, לבין ייאוש קיומי מוחלט. ובכך וולבק הוא תלמיד של המודרניזם, בנוסף להיותו ממשיך הקו הנטורליסטי סוציולוגי של סופרים צרפתים כזולא ובלזק. אמנם ספריו רוויים אירוניה וציניות, אבל תמיד ישנו גם חיפוש אחרי אהבה או אמונה, ולעתים אף מציאתן, גם אם לזמן קצר בלבד.

כך ההשתלטות האיסלאמית על צרפת המתוארת ברומן (ומוקד הסנסציה התקשורתית שעורר) היא רק מטאפורה נוספת לנושא האמיתי המעסיק את וולבק – שקיעת אירופה ההומניסטית, התאבדותה הדמוגרפית של אירופה החילונית, אובדן ודלדול כוח הרצון והילודה של היבשת המפוארת לשעבר. אירופה שאחרי שתי מלחמות העולם היא אירופה מפוחלצת רוחנית, אתר תיירותי בלי הווה או עתיד. היא שקעה בניוון מטמטם של הערצת תרבות אמריקנית ושיטוח מרצון של התודעה בעזרת תרבות הצריכה. נותרו אולי כמה מסעדות אנינות בנוסף למקדונלד'ס, אבל אירופה כבר אינה פסגת התרבות והאמנות, את מקומם של גדולי אמנות הקולנוע כברסון, פאסבינדר וברגמן, החליפו רבי קולנוע המקרינים שוברי קופות אמריקניים. כל תייר מתעניין המטייל בוונציה, רומא, ברלין או לונדון, יבין שהוא מטייל במוקדי השיא של המערב, אבל גם בפוחלץ תרבותי חסר נשמה, שאין בו יותר רוח אמנותית-רוחנית או אחרת.

Image result for submission Michel Houellebecq.

מישל וולבק

וולבק, בשונה מהסברה הרווחת, איננו סופר ריאליסטי קלאסי; בין אם מדובר בהפלגות העתידניות של אפשרות של אי, או בניתוח סוציולוגי בהחלקיקים האלמנטריים, שבו למעשה משלב הסופר בין הגות סוציולוגית-מדעית לבין רומן; גיבוריו של וולבק, כאמור, אנטי גיבורים עלובים למדי, עוברים מעין טרנספורמציה בסגנון סיפור סינדרלה, עד לכישלון הבלתי נמנע. הם מוצאים אישה מינית שגואלת אותם ונותנת להם משמעות לחיים, אך באופן זמני בלבד. בכך שונה וולבק ממרבית הסופרים הביקורתיים בני זמננו, שצובעים בשחור חסר גוונים, אירוני וציני, את המציאות. אצל וולבק יש תקווה, גם אם היא מתנפצת תמיד.

Image result for lovecraft Michel Houellebecq

בדבר הפרוזה הראשון שפרסם, מסה מבריקה על סופר הפנטזיה-אימה קיומית האמריקני ה"פ לאבקראפט, מצטייר מודל של סופר המפנה עורף לחיים בשם המְראה לעולמות דמיוניים. מובן שהבסיס של וולבק ריאליסטי יותר, כמו התיאור המדוקדק של בחירות בצרפת, אבל את מקום הפנטזיה המינית על התאהבות באשה גואלת בספריו הקודמים מחליפה פנטזיה על אפשרות של אתיאיסט גמור לעבור לחיק הדת. בקיצור, באמת אכפת לו מהחיים, למרות הפוזיציה הצינית נואשת, וייאוש בעל לב זה טוען את הרומנים שלו בדרמה, במתח.

Related image

המהדורה ההונגרית של "כניעה"

תמצית הנרטיב של כניעה: פרנסואה – פרופסור בסורבון – חוזה במערכת בחירות גועשת שבה עולים המוסלמים, תוך שיתוף פעולה עם השמאל הסוציאליסטי, לשלטון, למגינת לִבָּה של מועמדת הימין מארי לה-פן. הוא נפרד מחברתו היהודייה, שהוריה מאלצים אותה לעלות עמם לישראל מחשש המוסלמים בצרפת. בסיום, אחרי היסוסים, מתאסלם גיבורנו כדי לזכות במשרה אקדמית מכניסה בסורבון החדש, בחסות מימון סעודי.

Image result for Submission le pen Michel Houellebecq

מישל וולבק וספרו על עטיפת המגזין הסאטירי המפורסם "שרלי הבדו". בשבוע שבו הופיע גיליון זה, הותקף המגזין ואנשי צוותו נרצחו בפעולת טרור, שיש הרואים בה פתיחה למלחמת עולם שלישית

המפתח האמיתי של הרומן הוא תחום התמחותו של פרנסואה: מחקריו על הסופר הצרפתי בן המאה התשע-עשרה ז'וריס-קרל הויסמנס, שהחל את דרכו כסופר נטורליסטי בסגנון בלזק, הגיע לשיאו ברומן דקדנטי בשם להפך, ואחר כך התנצר ותיעד את חיי הנצרות ברומנים נוספים. כלומר – ההתחקות הבלשית משהו של פרנסואה אחרי מושא מחקרו – מחקר שהוא הישגו האקדמי היחיד – היא בעצם התחקות דתית, בניסיון לעשות את שעשה הויסמנס – להפוך מסופר המתעד באכזריות וביופי את הדקדנס של החיים החילוניים, לקתולי מאמין.

כאיש הסורבון, פאר המערב, ובו בזמן כמי שמודע לשקיעת מדעי הרוח בריק ובמאבקי כוח בין גברים שמעמידים פני אינטלקטואלים כדי להשיג סטודנטיות, פרנסואה מודע לכך שמיטבו – מינית ואינטלקטואלית – מאחוריו. לכן הוא מחפש מוצא מהמוות הרגשי והנפשי שאליו נקלע, כמו אירופה כולה.

Image result for submission Michel Houellebecq.

כלומר, בכניעה וולבק לוקח את הדת ברצינות, מתוך עמדת אדם חילוני שמבין שהחילוניות הגיעה למבוי סתום. למעשה וולבק עצמו תהה האם יוכל להפוך לאדם מאמין, כנראה בעקבות מות הוריו, כפי שסיפר בריאיון ל'ידיעות אחרונות' באחרונה. הוא אף הודה כי בדומה לגיבורו הפרופסור, גם הוא ביקר במנזרים בניסיון להתקרב לאל. כך שוולבק באמת מנסה לעבור מהספֵרה האסתטית, כפי שכינה זאת קירקגור, אל הספֵרה הדתית. קהל קוראיו ומראייניו רגילים כל כך לביקורת הצינית והפרובוקטיבית שלו, שהעניין הזה הוחמץ במידת מה בהתייחסויות לספר: האמונה הדתית, גם אם היא מבטאת חזרה לטרום הרנסנס וההומניזם, באמת נשקלת כפתרון לכלומיות החילוניות; וזאת מטעם סופר צרפתי ליברטיני שחרת על דגלו אנרכיזם בוטה.

Image result for michel houellebecq submision

בסופו של הרומן מגיע פרנסואה למסקנה שמושא מחקרו לא הצליח באמת לחרוג מחילוניותו. התנצרותו המאוחרת של הסופר הויסמנס, היתה מפלטו של אסתטיקון נואש, שמעולם לא נחלץ מכמיהתו לחיים בורגניים, והתנצרותו היתה רק אסתטית, כפי שעולה מן הרומנים שלו המתעדים אמנות נוצרית וקתדרלות.

דרך עיסוק בנצרות, כאמור דרך התנצרותו של אמן חילוני, מנסה וולבק להבין את הדת. הוא לא מסתפק בבוז השטחי, החרד מפני האדיקות הדתית, הקיים גם בישראל החילונית. האיסלאם לא באמת מפחיד אותו כפי שמפחידה אותו ריקנותה של אירופה העכשווית, שהיתה עד לפני מאה שנה מוקד הנאורות ופסגות האמנות. הוא מבין שהוא בצד המפסיד, הצד הליברלי-חילוני-נאור, ומתוך כך הוא מנסה לאבחן את הסיבות לחזרת הדת בעולם.

Image result for submission Michel Houellebecq.

במקביל, הרומן הִנו תיעוד של חיי צופה הכורסה הטיפוסי, של הדמוקרטיה שבה לאזרח כמעט שאין השפעה על המערכות השלטוניות המתנהלות בעזרת ספינים ומצגי מרקע. מערכת הבחירות בצרפת מתוארת בפרטי פרטים, מעמדת הפסיביות של צופה המסכים בימינו, מול מהדורות חדשות ציניות, שבהן שדרנים ציניים מתארים מאבקי כוח פוליטיים כאילו היו תוכנית ספורט או בידור. כך מתוארות הבחירות בצרפת, ואלה שמתרחשות בישראל אינן שונות במהותן.

Image result for michel houellebecq submision

המהדורה האיטלקית של "כניעה"

שיאו של הרומן, שדווקא איננו מפסגות היצירה של הסופר, מגיע בסיומו: זהו מונולוג-וידוי של פרופסור מצליח שהתאסלם, וכעת הוא עומד בראש הסורבון המוסלמי ומנסה לשכנע את פרנסואה ללכת בעקבותיו. כאן טוען הפרופסור המתאסלם – וניתן לחוש את הזדהותו של וולבק עם הדברים – שלא ייתכן שמליארדי גלקסיות המכילות מליארדי כוכבים נוצרו בלא השגחה אלוהית כלשהי. שהמחשבה שכל היופי הנורא הזה נוצר כתוצאה מאיזה מפץ גדול, כפי שדת המדע מבקשת מאיתנו להאמין, היא איוולת, אולי באותה מידה שהאמונה שאיזה אב גדול וזועם ברא הכל, רואה הכל, ושוטו מונף להענישנו. כך שמורכבות כניעה נובעת מכך שוולבק באמת, מתוך נואשותו החילונית והריק שנפער בעקבותיה, מבקש לבחון את האפשרות להאמין, ונכשל.

ישראל נזכרת כמה פעמים ברומן, כמקלט חילוני יהודי בלב הפונדמנטליזם המוסלמי, מקלט שאליו בורחת זוגתו היהודייה הצעירה של הגיבור יחד עם הוריה. הם עוברים לתל אביב, המתוארת כאי של שפיות חילונית במזרח התיכון. וולבק אמנם ביקר בישראל לפני כמה שנים, אבל לדעתי תפיסתו את ישראל לוקה בחסר. הוא לא ראה את תהליך החזרה לדת שעובר על חלקים ניכרים בציבור החילוני הישראלי, וזאת בצד הגידול הדמוגרפי של הציבור החרדי והציבור המוסלמי ערבי-ישראלי. למעשה, תיאור שקיעת המערב האירופאי בספריו רלוונטית ביותר גם לישראל של ימינו.

גם כאן החילוניות הולכת וניגפת (ובניגוד לסביבתי החילונית, אינני בטוח שהדבר שלילי בהכרח, יהיה בכך בחזקת החזרת המקום לקדמותו, ערש הדתות המונותיאיסטיות). כלומר – כניעה רלוונטי גם לישראל, מבחינת דלדול האופציה החילונית ואפשרויותיה. נכון, בישראל עדיין נולדים ילדים, והרבה, בניגוד לאירופה. אבל ישראל התרבותית-רוחנית של ס' יזהר, דוד שחר, יורם קניוק, אורי זוהר, אסי דיין ואריק איינשטיין, לא קיימת עוד. היא ריק רוחני חילוני, השולט עדיין על רוב דתי מתהווה, כור היתוך מרתק אמנם של עליות וגלויות שונות, אבל בלא עמוד שדרה חילוני-רוחני-תרבותי שיחזיק את כל העסק. ותרבויות נופלות בגלל חולשת רוח ואמונה בעצמן, עייפות החומר, לאו דווקא בגלל תבוסה צבאית, שהיא בדרך כלל פועל יוצא של אותו דלדול.

Hou_2nd

עטיפה שבה לא השתמשו לבסוף במהדורה העברית

הציבור החילוני הישראלי טובע, בעודו נאחז לשווא בארצות המוצא האירופיות, אותה תרבות של שיבה לברלין ולוורשה, הממלכה היהודית האבודה, ביבשת התרבותית האבודה. אותו געגוע עקר, שהוא במידה המאפיין העיקרי של  האינטליגנציה הישראלית, כפי שהיא משתקפת מדי שבוע ב"מוסף לתרבות וספרות"של "הארץ"…

Image result for ‫להפך הויסמנס‬‎

עורכו של המוסף, בני ציפר, רלוונטי גם לעניינו של וולבק. ציפר הוא מתרגמו לעברית של  להפך, הרומן של הויסמנס שהוזכר (תרגום מצוין, וספר מבריק, גם אם דקדנטי עד קבס). באחד מטוריו סיפר ציפר על טיול שערך עם וולבק לירושלים ב-1999, בעת ביקורו של הסופר בישראל. הם ביקרו בהר הבית, שם נתקלו בסירוב של הווקף להכניסם למסגד עומאר. ציפר זוקף לזכותו ולזכות ביקורם שם את עיסוקו של וולבק באיסלאם. כמו כן העורך הישראלי שיבח באוזני הסופר הצרפתי את  להפך של הויסמנס והאיץ בו לקרוא את הספר; מתגובתו המסויגת של וולבק הסיק ציפר שלא קרא את הספר. כך הציג ציפר בטורו – במין פרובנציאליות נרקיסיסטית – ניכוס של וולבק מתוך אמונה שבזכותו התוודע הסופר הצרפתי אל  להפך ואל האיסלאם. בנוסף, הועלה ראיון יוטיוב עולץ עם ציפר, שבו הוא שב ומסביר שוולבק ועיסוקו באיסלאם מקורם באותו ביקור בהר הבית.

אבל מובן שנושא האיסלאם הגואה בצרפת מעסיק את וולבק לא רק בגלל אותו ביקור בהר הבית, ובאשר להתוודעות להויסמנס, הרי שבריאיון שהעניק באחרונה ל'פאריס רוויו' ציין הסופר שקרא את הויסמנס לפני גיל שלושים וחמש. מאחר שוולבק מתקרב לגיל שישים, וביקורו בארץ היה ב-1999, כלומר בהיותו עמוק בשנות הארבעים לחייו, הרי שלפחות לפי עדותו של הסופר, לא ייתכן שציפר הוא המחולל של עיסוקו של וולבק בהויסמנס, אלא תגובתו נבעה מאותה ציניות עייפה המאפיינת אותו.

כל זה רלוונטי בעיקר לפרנקופיליה של העורך הישראלי, המייצג מדי שבוע במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" איזו כמיהה לאירופה תרבותית שכבר אינה קיימת, אותה אירופה שהביאה להרג עשרות מיליונים במאה אחת, כולל שישה מליון מבני עמנו. הכמיהה בדפי 'תרבות וספרות' היא לייצוגים הלוונטיניים של שרידי האימפריאליזם האירופי במזרח, בטורקיה, במצרים ועוד. אבל כמיהה זו לאירופה היא רק ביטוי לתשוקתם של ישראלים צעירים, סטודנטים בדרך כלל, לאירופה התרבותית והקוסמופולוטית, ברלין או ורשה וכו', שאליהן הם "חוזרים" ללמוד. וזאת תוך התעלמות מהעובדה שההיסטוריה האירופית הקרובה תמיד תהיה רצחנית יותר מזו המזרח תיכונית, ופלאי ופסגות התרבות האירופית חלפו ללא שוב, מותירים אירופה חלולה, חומרנית ועדיין גזענית במידה לא מבוטלת כלפי זרים.

ובכל מקרה "תרבות וספרות", המנהל קרב מאסף בלא תקציב לשלם לכותביו, מיטיב לייצג את החילוניות הישראלית-אירופית הנכחדת.  בעוד שקוראיו הולכים ופוחתים, הרי שמקבילו בציבור הדתי,  מוסף "שבת" של העיתון "מקור ראשון" – עולה כפורח, ומקיים מעל דפיו דיון רציני בספרים בקרב ציבור שעדיין מאמין בנחיצותם של סופרים ובחשיבות המילה הכתובה לחיים עצמם.

Image result for soumission (soumission) michel houellebecq

בכניעה מציג וולבק איזה אידאל מערבי של תל אביב פלורליסטית וליברלית, מאפיינים שעדיין קיימים בה, אבל אינו רואה את ישראל כפי שהיא באמת, כפי שהיא הולכת ונהיית במהירות: אוכלוסייה חילונית-צדקנית-יהירה וחומרנית שהופכת בהדרגה למיעוט במדינה שמורכבת מערבים ישראלים מוסלמים, ערבים נוצרים, חרדים, ציבור יהודי דתי לאומי בעל השפעה פוליטית מתגברת, ציבור מסורתי רחב שזהותו היא יהדותו, וציבור של חוזרים בתשובה ומתקרבים לדת, הנמלטים מהחילוניות הישראלית הקורסת.

וכך נמצא הרומן החדש של וולבק רלוונטי ביותר לישראל 2015: כי האיסלאם הקיצוני המקיף את ישראל, והיהדות הקיצונית של צאצאי הרב קוק הבֵּן וגוש אמונים, סוגרים על תל אביב העכשווית – מעוז נדל"ן למשקיעים, ובו זמנית פוחלץ תרבותי של הישגים שחלפו ללא שוב. וכך ישראל החילונית אינה שונה בהרבה מאירופה – היא שוקעת, באין לה מענה חריף, אותנטי ועכשווי למלאות החברתית והרוחנית שמציעה הדת, גם אם מרבית המאמינים הדתיים אינם אלא עדר ההולך אחרי מנהיגים ואמונות מקובעות, השומרות על סדר בעולם חסר שחר.

אך לנו אין וולבק שיתאר בלא סרק את החידלון הישראלי החילוני, אותה שביעות רצון עצמית של סופרים ואקדמאים המחניפים זה לזה.

Image result for michel houellebecq submision

פרנסואה, הפרופסור הבז לזירת המאבק הסורבונית בין פרופסורים ריקי מוח, הנו ייצוג חיובי יחסית של שארית המסורת האינטלקטואלית האירופית, מייצג הגון של קצה. הוא עוד אנטי גיבור בשרשרת האנטי גיבורים של וולבק, אותו מתעד של הכלום הניהיליסטי, של שקיעת המערב, של אירופה החומרנית הטסה באאודי שחורה בכבישים המהירים, אחוזת אימה מפני הדת.

כי בסופו של דבר, החזרה לדת היהודית ממלאת את הריק שהותירה החילוניות הישראלית, כפי שהדת המוסלמית ממלאת את החלל החילוני שהותירה אירופה.

ראו גם:

"כניעה" בויקיפדיה

מה מרגישים בתום קריאת חזון האימים של מישל וולבק?

אריק גלסנר על "כניעה"

המציאות שמעבר לפינה: עמיחי שלו על "כניעה"

חפש את האישה הישראלית: אשר מאיר על "כניעה"

איתמר הנדלמן-סמית על נבואת הזעם המחרמנת של וולבק

איך הפסקתי להתייחס בביטול למישל וולבק והתחלתי לקחת אותו ברצינות – איריס לעאל על המסר העיקרי ב"כניעה", ספר עצוב של סופר עצוב

"כניעה" – ציור העטיפה בעברית

Image result for submission (French: Soumission)

שער המגזין הסאטירי שארלי הבדו עם קריקטורה של מישל וולבק

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, חזון ופוליטיקה, מדע בדיוני עם התגים , , , , . קישור קבוע.

14 תגובות על בחירות 2022 ושקיעתה של צרפת על פי מישל וולבק – יובל גלעד מנתח את הספר הדיסטופי "כניעה"

  1. מאת יובל:‏

    ליתר דיוק, הרשימה נכתבה ופורסמה סמוך לפרסום התרגום בעברית, בכתב העת "עיתון 77",
    אבל היא רלוונטית בהחלט לבחירות של יום ראשון. ותודה על הפרסום הדיגיטלי היפה.
    כרגע הצפי אינו לניצחון של לה-פן הבת, אבל אי אפשר לדעת, אם תעלה לסיבוב השני.
    עושה רושם שהסדר העולמי הדמוקרטי מתערער, לא רק בטורקיה שם נבחר סולטן,
    ומתחילה העדפה למנהיגים חזקים, מתוך חזרה ללאומיות.

  2. מאת אלי אשד:‏

    בעניין בחירות מאי 2017 יש "נבואה" מהמאה ה16 של האסטרולוג נוסטרדמוס שהיא אולי רלבנטית .לבחירות לשנת 2017 בצרפת :

    Century 5 – Quatrain 68

    גרסה צרפתית

    Dans le Danube & du Rin viendra boire,
    Le grand Chameau, ne s'en repentira:
    Trembler du Rosne & plus fort ceux de Loire,
    Et pres des Alpes coq les ruynera.

    גרסה אנגלית
    In the Danube and of the Rhine will come to drink
    The great Camel, not repenting it:
    Those of the Rhône to tremble, and much more so those of the Loire,
    and near the Alps the Cock will ruin him.

    "הגמל הגדול יבוא לשתות את הדנובה והריין

    לא ישבור את צימאונו…

    בני הרון ירעדו מפחד, בני הלואר כמוהם ויותר,

    ליד האלפים התרנגול יעצור אותו.

    (המאה החמישית, נבואה 68, נוסטרדאמוס – הספר המלא, עמ' 203).

    זה נראה כמתייחס להגירה או לפלישה המונית מהמזרח (הגמל הגדול משמעותו עולם האיסלאם), של מה שנראה כהמונים צמאים (פליטים אומללים) החודרים לאזורים שתושביהם בגרמניה וצרפת חוששים מהם. התרנגול שליד האלפים משמעו כנראה צרפת. המשמעות היא, שהחדירה או הפלישה הזאת תיעצר לבסוף בידי צרפת. ואולי הכוונה היא שבצרפת יקום משטר ימני קיצוני של מנהיג או מנהיגה כמו מרין לה פן, שיאסור על כניסת פליטים או מהגרים מוסלמים לתחומו.

    ייתכן שהכוונה היא לשנת 2017, שאז יתקיימו בחודש מאי הבחירות הבאות לנשיאות בצרפת, ומועמדת הימין מרין לה פן תזכה בהן לפי נבואה זאת.
    ‬‎

    מיהו התרנגול הגדול? אולי מרין לה פן, ראש מפלגת הימין בצרפת, "החזית הלאומית", ומועמדת חזקה מאוד לנשיאות בבחירות צרפת."לה פן" בא מלשון Pein' ,Penis' ,Penne' – איבר מין. תרנגול הוא בין השאר שם נרדף לאיבר מין. ייתכן שהכוונה של נוסטרדמוס היא ישירות ל"איבר מין ", לא דווקא תרנגול..לא מן הנמנע אם כך שנוסטרדמוס נותן בנבואה החידתית שם מדויק של מנהיגה עכשווית.
    "
    ייתכן אף שהכוונה היא לשנת 2017, שנה שבה יתקיימו הבחירות הבאות בצרפת, ומועמדת הימין מרין לה פן תזכה בהן.
    מתוך ."אם זה ימשך כך …נבואות שנת 2017"}
    http://www.yekum.org/2016/11/%D7%90%D7%9D-%D7%96%D7%94-%D7%99%D7%99%D7%9E%D7%A9%D7%9A-%D7%9B%D7%9A-%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%A0%D7%AA-2017-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%90%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%9C%D7%95/

  3. מאת אלי אשד:‏

    ובעניין אחר : אין לי שום ספק שמרין לה פן קיבלה השראה ( גם ) מהספר "כניעה " לפחות במקרה אחד ץכאשר יצמאה ללבנון והייתה אמורה שם להיפגש עם איש דת מוסלמי בכיר . לפני הפגישה הודיעו לה שעל מנת להיפגש עם איש הדת עליה לכסות את ראשה .היא סירבה בתוקף.
    והפגישה בוטלה.
    אני מוכן לחתום על כך שהיא חשבה גם על הספר "כניעה" של וולבק כשהודיעה שהיא מסרבת בכל תוקף לכפוף את עצמה לרצונו של איש הדת. והיא אף רמזה על כך כשאמרה :
    I consider the headscarf a symbol of a woman’s submission,” “I will not put on the veil.”

  4. מאת אלי אשד:‏

    והנה תיאור הפרשה :
    French Presidential candidate Marine Le Pen refuses to don a headscarf on her visit to Lebanon
    FEBRUARY 22, 20174:23PM
    http://www.news.com.au/world/middle-east/french-presidential-candidate-marine-le-pen-refuses-to-don-a-headscarf-on-her-visit-to-lebanon/news-story/46e3bb95a371c01ee7c53583d21a05e2

    Marine Le Pen at the entrance to the headquarters of the Sunni Mufti, as she refused to enter with a headscarf on her head to meet with of Lebanon's Grand Mufti Sheikh Abdel-Latif Derian. PFRANCE’S far-right presidential candidate Marine Le Pen refused to don a headscarf for a meeting with Lebanon’s top Sunni Muslim cleric on Tuesday and walked away from the scheduled appointment after a brief squabble at the entrance.
    The incident topped Le Pen’s three-day visit to Lebanon, where she held her first campaign meeting with a head of state. It drew focus on her strong support for secularism and a proposal in her presidential platform that promotes banishing headscarves and other obvious religious symbols in all public spaces.
    “I consider the headscarf a symbol of a woman’s submission,” Le Pen told reporters at the end of her visit. “I will not put on the veil.”
    Le Pen compared her refusal to wear the headscarf to the decision by former US First Lady Michelle Obama to decline wearing one during her state visit to Saudi Arabia.
    Marine Le Pen at the entrance to the headquarters of the Sunni Mufti. Picture: AP
    Marine Le Pen at the entrance to the headquarters of the Sunni Mufti. Picture: APSource:AP
    “I note that when Marine Le Pen refuses to don the headscarf, it is criticised, but when Michelle Obama refused to do it in Saudi Arabia, it was considered admirable,” she said, soliciting applause from the accompanying delegation. Journalists shouted back that the two situations were not comparable because one is a state visit while the other is to a religious body. Le Pen dismissed the criticism.
    French law already bans headscarves in all classrooms except universities. She has proposed extending the 2004 law banning headscarves and other “ostentatious” religious symbols in classrooms to all public spaces. While the law covers all religions, it is widely viewed as aimed at Muslims.
    When asked if she fears her proposal may ignite the anger of the Muslim community, she said: “When in Rome do as the Romans do.”
    The headscarf incident occurred ahead of a scheduled meeting with Lebanon’s grand mufti, Sheikh Abdel-Latif Derian.
    Shortly after Le Pen arrived at his office, one of his aides handed her a white headscarf to put on. Following a discussion with his aides that lasted a few minutes, she refused and returned to her car.
    Le Pen said she had informed her host the night before that she would not wear the scarf but they didn’t cancel the meeting. Instead, she said, “They tried to impose it upon me.” She said the Grand Sheik of Al-Azhar, the head of the Sunni world’s most prestigious learning institute, didn’t require her to don the headscarf.
    Marine Le Pen was due to meet with Sheikh Abdel-Latif Derian. Picture: Twitter
    Marine Le Pen was due to meet with Sheikh Abdel-Latif Derian. Picture: TwitterSource:Twitter
    Photos of Le Pen with Ahmed al-Tayeb in 2015 in Cairo show her with her hair uncovered. The officials at the mufti’s office “kept the meeting and consequently put me before a fait accompli,” she said.
    “I stuck to my position, because when I take a position it corresponds to a conviction. If (you don’t like it) never mind.”
    The office of Lebanon’s mufti issued a statement saying that Le Pen was told in advance through one of her aides that she would have to put on a headscarf during the meeting with the mufti.
    “This is the protocol” at the mufti’s office, the statement said. It said the mufti’s aides tried to give her the headscarf and that Le Pen refused to take it.
    “The mufti’s office regrets this inappropriate behaviour in such meetings,” the statement said.
    Le Pen has tried to raise her international profile and press her pro-Christian stance with her visit to Lebanon, a former French protectorate.
    Michelle Obama declined to wear a headscarf on a state visit to Saudi Arabia. Picture: AP
    Michelle Obama declined to wear a headscarf on a state visit to Saudi Arabia. Picture: APSource:AP
    On Monday, she met with President Michel Aoun, a Christian, and Prime Minister Saad Hariri, a Sunni Muslim. She said Syrian President Bashar Assad was “the most reassuring solution for France,” adding that the best way to protect minority Christians is to “eradicate” the Islamic State group. In her final press conference, she said that there is currently no alternative to the Assad government. She said she considered it a “mistake” that the French government had closed its embassy in Damascus, which undermined relations between French and Syrian security agencies that she said could have helped thwart terrorist attacks in France.
    Some Lebanese officials, including Hariri, have taken umbrage at what is widely seen as her stigmatisation of Muslims, whom her supporters claim are changing the Christian face of France.
    There was also apparent displeasure at her comments on Assad, including from some Lebanese allies.
    Christian right-wing leader Samir Geagea said after meeting with Le Pen that “terrorism has no religion.” He described Assad as “the biggest terrorist in Syria and the region.” Walid Jumblatt, a leftist politician in Lebanon, tweeted that Le Pen’s statements in Lebanon “were an insult toward the Lebanese people and Syrian people.” Later Tuesday, a group of Lebanese held a small protest in Beirut against Le Pen’s visit. One protester raised a drawing of Le Pen between Russian President Vladimir Putin and U.S. President Donald Trump, with “Neo-Fascists” emblazoned underneath.

  5. מאת יובל:‏

    ויוה לה פרנס. לה רפובליק.

    ואם המו"לים של בבל במקרה יקלעו לפוסט זה: תרגמו את המסה היפהפייה של וולבק על לאבקרפאט, סופר דגול על סופר דגול, ומעניינת ההערצה של וולבק, ההיפרריאליסטי במידה רבה, לסופר האימה הקיומית לאבקראפט.

  6. מאת אמנון סטופ:‏

    לא קראתי את וולבק, אולם מכיוון שהביקורת על הספר שימשה בסיס להרהורים פילוסופיים-קיומיים ולקביעת ״עובדות״ שונות בכל זאת אעיר, ואתייחס לא לספר אלא לקביעות הללו. ראשית, האיסלאמיזציה כביכול של אירופה. כיום יש ויקיפדיה, וכל אחד יכול ב 5 דקות לבדוק את העובדות. בבריטניה יש אולי 2% מוסלמים, בצרפת לכל היותר 10% וכנראה פחות, אולי רק 7%. מה שקשה יותר למצוא בויקיפדיה זה אם אלו ״מוסלמים״ במובן שהימין בישראל מפחיד אותנו. אפילו צבי יחזקאלי הודה בסדרה השניה שלו שרוב המוסלמים (בכל עיר שביקר בה) הולכים למסגד הלא-סלפי, והמיעוט הולכים לזה הסלפי. אנקדוטה – בסדרה הראשונה של יחזקאלי היה קטע בפרק על צרפת שצעיר מוסלמי חשש מהמשטרה, ומצא מקלט בוואן של ערוץ 10, שמתי לב שהצעיר הזה כלל לא ידע ערבית.
    אבל יותר חשובה מהטענה המופרכת על ״כיבוש״ אירופה, היא הטענה המופרכת לא פחות על ״שקיעת״ המערב. עדיף שמומחים ממני יתייחסו לתרבות, ולאיכותה, אבל כמדומני שכל העולם המוסלמי ביחד לא מייצר תרבות (ספרות, קולנוע, טלויזיה, ציור ופיסול זה ברור) כמו מדינה מערבית אחת, תבחרו איזו שתרצו. אני אתייחס ל״אפוקליפסה הדמוגרפית״ החביבה לא רק על וולבק וגלעד אלא על כותבים רבים. ראו, רבותי, מה שקורה עכשיו הוא תיקון להתפוצצות האוכלוסין מהמאה ה 19. בדיקה קצרה של העובדות נותנת לנו פרספקטיבה. בעולם כולו יש כיום פי 7 יותר בני אדם מאשר היו רק לפני כ-150 שנה. האם לפני 150 שנה אנשים חשבו שהעולם ״ריק״? הרגישו בחסרונם של בני אדם? או שאולי להפך, היום אנשים מתלוננים על הצפיפות, ועל כך שנעשה בלתי אפשרי להתרחק מבני אדם אחרים?
    כמה מספרים. בבריטניה של אמצע המאה ה 19 היו כפי הנראה 27 מליון נפש, כיום יש 63, בערך פי 2.5. ביפאן היו בראשית המאה ה-20 כ-50 מליון נפש, כיום יש 127. שוב בערך פי 2.5.
    https://en.wikipedia.org/wiki/Demography_of_the_United_Kingdom#UK_population_change_over_time
    https://en.wikipedia.org/wiki/Demography_of_Japan
    בישראל היו בתחילת שנות ה-70 כ 3.5 מליון נפש, כיום 8.5 מליון, שוב פי 2.5. על בריטניה ויפאן קשה לנו לדבר, אבל האם אנחנו מרוצים ממה שקורה בארץ? מכך שאי אפשר למצוא מטר מרובע פנוי של חול על שפת הים בתל-אביב? שיש יותר אנשים מעצים ביער בן-שמן? מהפקקים בכניסה לתל-אביב, שכיום אין למעשה ״שעת עומס״ אלא הם קיימים כל הזמן?
    הנה רעיון – זה לא אסון אם על פני המאה הקרובה תרד האוכלוסיה בבריטניה חזרה לכ-30 מליון נפש, וביפאן חזרה לכ-50 מליון (ישראל היא מקרה מיוחד). אני טוען כי מה שקרה ב- 100-150 שנה האחרונות הוא האנומליה, ובמאה הקרובה נחזור לצפיפות אוכלוסיה ״נורמלית״. דרך אגב, אם אכן יצליחו בעשור-שניים הקרובים להאריך חיי אדם מעבר לממוצע 80 של היום ל-100, אז האוכלוסיה גם עוד 100 שנה תהיה בערך מה שהיא עכשיו. רק כמובן עם התפלגות גילאים אחרת. נחייה (?) ונראה.

  7. מאת יובל:‏

    לאמנון – אני לא שותף לחרדה מפני השתלטות האיסלאם על אירופה, וגם וולבק בספרו מצייר תמונה מורכבת יותר מהחשש המוכר – השליט האיסלאמי העולה לשלטון, הוא פרגמטיסט ומזכיר יותר מעין טראמפ מאשר חומייני.

    אבל אם בוחנים את העניין דמוגרפית, לא נראה באופק שום פרץ הורמונים ורבייה סוערת באירופה. היא תזדקן ותמות בהדרגה, אירופה ה"לבנה". והמעניין (אותי) אצל וולבק הוא לפיכך לא השתלטות האיסלאם- שעולה ופורח בעולם כולו, עם או בלי טרור, באירופה, אסיה וכמובן המזרח התיכון, לפחות דמוגרפית, אלא חולשת המערב. אובדן כוח החיים, שאולי נובע מההשלכות המאוחרות של טראומות מלחמות העולם הראשונה והשנייה. וולבק מתאר אירופה שאינה מאמינה עוד בכלום – פרט לאיכות חיים והמתת חסד תרבותית והומנית. התרבות שנלווית לאי הבאת ילדים היא המעניינת את וולבק, וומתוארת אצלו רומן אחרי רומן, מהולה באמונות בדבר תקינות פוליטית בכל מחיר, כפי שמשתקף בדמותו של האיחוד האירופי, שבריטניה מאסה בו, צרפת בדרך, אולי (נראה מה יקרה עם לה-פן), ועוד ועוד.

    אירופה היא מוזיאון. היא לא זירת התרחשות לשום מפנה תרבותי בימינו. זה שעדיין מיוצרת בה תרבות רבה, ויש בלי סוף סופרים, אמנים וכו', עדיין לא אומר שהיא מובילה רוחנית-תרבותית. אירופה היא במידה רבה, כיום, מקום בו אנשים רודפים אחרי איכות חיים, לא מביאים ילדים, וחלקם נוסעים להמתות חסד בשוויץ (שגם אותן מתאר יפה וולבק, בספר אחר שלו, על ידי השוואה בין המתות חסד פופולריות לבית זונות המצוי ליד, והוא ריק). כוחות החיים של אירופה הדלדלו, ואיתם ההולכה התרבותית שלה. ההולכה התרבותית עברה לאמריקה, וגם משם היא תתחיל לנדוד בהדרגה, השד יודע לאיפה. כרגע נראה שפשוט לא תהיה הולכה תרבותית רוחנית, אלא ריק קפיטליסטי בולע כל, בעודו בוהה בהמצאות של צוקרברג וחבריו.
    ובכל מקרה, אפילו בגרמניה, אחת הסיבות שמרקל הסכימה לקלוט מיליון פליטים סורים, לערך, היא רמת ההשכלה הגבוהה יחסית שלהם, במקביל לעובדה שאין באירופה מי שיעשה את העבודות השחורות. כך פליטים נדרשים באירופה, ומצד שני, היבשת הצבועה מניחה להם לטבוע בדרכם מאפריקה והמזרח התיכון. כלומר – אי אפשר לקיים כלכלה וצמיחה ולשאת כלכלית את מליוני המזדקנים בעלי הפנסיות האירופים – ללא עבודה שחורה וצריכה. ואם אין ילדים – אין צריכה. זאת הדילמה של אירופה, ותרבות אי הבאת הילדים, שניתן להצדיקה בישראל המתפוצצת והמחוסלת מבחינת צפיפות, וזאת רק ההתחלה, אינה הסיבה לאי הבאת ילדים באירופה. לפחות לדעת וולבק. זאת פשוט תרבות גוססת, גם בישראל, התרבות האירופית. אני, אישית, אצרוך באך ושוברט וברסון וטרקובסקי עד שאתפגר, אבל אירופה כבר אינה מובילה תרבותית, ולמעשה אין יותר הובלה תרבותית, אלא רק אינספור אפליקציות ותרבות צריכה. לתוך הריק הזה נכנס האיסלאם שעדיין מאמין במשהו מעבר לאקזיט, כך שהמערב צריך להסתכל על עצמו ולשאול האם יש לו עדיין מה להציע.

  8. מאת יובל:‏

    הנה איזה לינק, למי שמעוניין. יש תיאוריה שאומרת שתחת אחוז ילודה מסוים, מתרחשת "קריסת מערכות דמוגרפית", שאחריה חברות נעלמות. כי פשוט גם אם רוצים להפוך את המגמה, פשוט אין מספיק נשים שיהפכו אותה. אז הבעיה של אירופה אינה מהגרים, אלא שהיא החליטה להתאבד, ובהתחשב במאה העשרים, אפשר להבין.
    http://www.huffingtonpost.com/rory-fitzgerald/the-world-in-2050-europe-_b_804897.html

    החדשות הטובות הן, שגרמניה מתכווצת ותעלם בהדרגה, בקצב הילודה הנוכחי. בהתחשב בכך שמדובר בארץ ענקית, יפה ועשירה, והעובדה שכאן בעוד כחמש עשרה שנה יהיו 20 מיליון איש או משהו, אני מציע לדרוש מגרמניה לקלוט שישה מיליון יהודים, אפרופו יום השואה.

  9. מאת אמנון סטופ:‏

    יובל הקישור שלך מוביל בדיוק למאמר שמציג את התאוריה המופרכת שאני מתנגד לה. אני אמנם לא דמוגרף אבל במדע אני מבין ויש לי גם ידע כלשהוא בהיסטוריה. האמירה ״no society has ever recovered from a sustained birth rate of under 1.5 children per woman.״ היא חסרת בסיס. אפשר לקבל דוגמאות לחברות כאמור? אין אפילו דוגמא אחת, ולכן האמירה הזאת היא סתם מילים באוויר.
    מעבר לטענה שלי ש״חוכמת אנשים מקובלה״ זאת למעשה לא מבוססת על שום דבר, יש לי גם טיעונים פוזיטיביים. החברה האנושית הנוכחית לא דומה לשום דבר שהיה אי פעם בעבר. ההתקדמות הטכנולוגית מייתרת יותר ויותר משרות. אנחנו אמנם עוד לא בחזון המדע-בדיוני האוטופי (או אולי דיסטופי?) שבני אדם לא יצטרכו לעבוד, אבל כבר ״מאיימים״ עלינו שעד 2050 נגיד (כל מאמר מביא מספר אחר), חצי מהעבודות שיש היום לא יהיו נחוצות. והכוונה לא שיהיה צריך חצי מסדרי הדפוס, אלא שלא יהיה צריך =בכלל= סדרי דפוס (אופס, זה כבר נכון…).
    גם הטענה שכביכול צריך ילדים כדי ״לייצר״ צריכה היא לא רק מיושנת – קשישים היום לא יושבים בכסא נדנדה מול האח ורוקמים סוודרים אלא פעילים מאוד, למשל יש תעשיה משגשגת של חוגים והרצאות שרוב הקהל בהם הוא פנסיונרים – אלא גם לא רלוונטית. אז הכלכלה הקפיטליסטית הקלאסית לא תתקיים. אז מה. בפרספקטיבה היסטורית כל כלכלת הצריכה, ובודאי הגידול העצום בצריכה, זה ענין של 200 שנה. בערך עם המהפכה התעשייתית. אולי קצת קודם. משעשע אותי לקרוא אנשים כותבים על ״חוקי הכלכלה״. אין דבר כזה, לא במובן של חוקי הפיזיקה. מה שהיה נכון במאה ה- 18 (מרקנטיליזם) וכעובדה בנה את האימפריה הגדולה ביותר אי פעם (האימפריה הבריטית), לא נכון במאה ה- 20 (המאה של הגלובליזציה), ואולי יהיה שוב נכון במאה ה- 21 (טראמפ חושב ככה, והסינים פתאום התחילו לדבר על כמה חשוב סחר חופשי, מי היה מאמין רק לפני 10 שנים). אני לא מודאג. הקפיטליזם יפסיק להיות אפקטיבי? אז האנושות תעבור למודל כלכלי אחר. ממש לא מטריד אותי.
    ושוב קצת מספרים, שאתה אולי מכיר. בעבר 97% מהאוכלוסיה היו עסוקים ביצור מזון, והעודפים בקושי הספיקו לקיים את שאר ה 3% שהיו לוחמים, כוהנים, אצילים, אומנים (מישהו היה צריך לייצר את המחרשות), וקצת-קצת סוחרים. כיום 2% מהאוכלוסיה מייצרים עודפי מזון גדולים שמדינות מערביות מוכרות למדינות אחרות. בעבר הקצת יותר קרוב, התעשייתי, 60% מהאוכלוסיה היתה מועסקת בתעשיה, בממש-יצור של דברים. כיום זה אולי 20%. כולל כתיבת תוכנה שנחשבת כ״ייצור״ (לדעתי היא לא) וענף התוכנה שנחשב תעשיה (לדעתי תוכנה דומה יותר לענף הבידור – כתיבה, סרטים, וכולי, ושניהם לא מתאימים להגדרה של תעשיה). אני בהחלט יכול לראות עתיד שבו כל המזון וכל הדברים החומריים מיוצרים על ידי פחות מ-5% מהאוכלוסיה. ומה יעשו האחרים? עכשיו הגענו למה שמענין. ובשביל זה יש מדע בדיוני.

  10. מאת יובל:‏

    אוקיי, אמנון, אכן איני איש מדע… דמוגרפית ישנה מגמה, אבל מה יהיה בעתיד הדיגיטלי החדש, כנראה אף אחד לא יודע. אבל המגמה ברורה, לא רואים שינוי במיידי, וגם אם יהיה כזה מדובר על שנים. וולבק כאיש רוח (ואני הקטן כמבקר) מתעניינים באיזה רוח זמן של תקופה. גם מדינות אירופיות מבוססות כמו אירופה מסרבות להביא ילדים, ונשאלת השאלה למה. בינתיים אחוזי האבטלה באירופה בקרב צעירים מרקיעי שחקים, אז הצעירים גרים אצל ההורים, ושם לא ממש נוח לגדל ילדים. אז גם אם לשיטתך מדובר באנומליה, עדיין לא ברור מה ההסבר שלה. אבל בהחלט אינני יודע לאן הולך העולם הדיגיטלי האמיץ והחדש.

  11. מאת אמנון סטופ:‏

    הרגע תמכת בטענה שלי וביטלת את תאוריות הקטסטרופה הדמוגרפית. אפילו לאוכלוסיה הקיימת אין מספיק עבודה, אז מה אתם מאיימים עלינו שכביכול לא יהיו מספיק אנשים כדי לקיים את החברה? האמת היא שכנראה מספיקים חצי מהאנשים כדי לקיים את החברה, ובקרוב יספיקו אחוזים בודדים. כמובן השאלה מה זה ״לקיים״. אפילו במובן של לייצר את כל המוצרים שצריכים (בגדים נניח) הענין יותר מורכב, כי חלק גדול מהייצור שאירופה נסמכת עליו (וגם ארהב כמובן) נעשה כידוע בסין או בנגלדש.

    דרך אגב, מה דעתך שנפרסם את הדיון הזה כמאמר נפרד ביקום תרבות? אתה רוצה ללטש תשובות שלך, או שאפשר לפרסם כך?

  12. מאת אלי אשד:‏

    אני מסכים .
    יובל ואמנון אחד משניכם מוכן לפרסם רשימה המבוססת על הטיעונים הנ"ל שנפרסם ביום הבחירות בצרפת?
    ואולי מאמר משותף שהוא ויכוח ?
    איך שזה נראה עכשיו אגב למרין לה פן יש סיכויים טובים לזכות אחרי הפיגוע .

  13. מאת יובל:‏

    הי אלי, נראה לי שהשרשור בטוקבקים מספיק בהחלט… אם אמנון רוצה לכתוב מאמר – בבקשה.

    לאמנון – אני לא חסיד של המין האנושי, ובלי ספק העולם על סף פיצוץ דמוגרפי, ביחוד בישראל, למרבה הצער.
    לכן התמעטות אוכלוסיה היא תגובה סבירה, הבעיה היא שזה לא המצב באפריקה ובאסיה בה מצויה מרבית האוכלוסיה העולמית, ובסופו של דבר יתגבר הניסיון להגיע לאירופה, הריקה והעשירה, שתהפוך למבצר צלבני.

    בכל מקרה מאמרי אינו סוציולוגי מדעי, למרות שוולבק הוא תלמיד של קומטה אבי הסוציולוגיה.
    מה שמעניין את וולבק (וגם אותי) הוא הכניעה התרבותית של אירופה (למשל, לארצות הברית)
    ודלדול כוחות החיים שבה.
    הגיבורים של וולבק הם תמיד רווקים, כאלה שיש להם בדרך כלל רומן סוער ומיני עם אישה,
    בדרך כלל צעירה יותר, וכשהיא מתבגרת הם נפרדים, והרווק נותר להזדקן לבדו.
    גיבוריו מהווים מעין מטאפורה לאירופה, כפי שהוא תופס אותה, מבחינה ר ו ח נ י ת,
    לאו דווקא מבחינה דמוגרפית (גם). גיבוריו צורכים מין בתשלום (ואינני שותף לרוח המשועשעת
    בה הוא מצייר זאת, זה עוול חסר כפרה כלפי מוכרי ה"שירות"), וצרפת המתוארת אצלו
    פשוט איבדה עניין בחיים (=תרבות), ולכן פסקה ללדת. לא בגלל דאגה לדמוגרפיה העולמית,
    אלא בגלל חוסר עניין בהמשכיות בכוכב הזה. אפשר להבין, אבל זוהי פוזיציה של ייאוש עמוק,
    מתוך התמקדות ברמת חיים גבוהה וחופשות קיץ נאות, כך שזה גם עניין תרבותי ולא רק דמוגרפי.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*