יהודה ויזן. צילום: יונתן בלום

הקדמה מאת אלי אשד

יהודה ויזן – משורר, מספר, מבקר ועורך כתב העת הקלסיציסטי “דחק: כתב עת לספרות טובה”, שולח את ידו רבות בכתיבת שירה מסוגים שונים ועוסק ביצירתם מחדש של ז’אנרים שדומה היה שגוועו זה כבר.

כך הוא עושה גם בפואמה החשובה הזאת, שבה הוא מקים לתחייה את ז’אנר “הנבואות הפואטיות”,  שאבותיו, עד כמה שידוע לנו, הם הנביאים  עמוס והושע במאה השמינית לפני הספירה. נביאים אלה נאלצו להתמודד עם מצב חסר תקדים ולהעריך את השלכותיו: הגליית עמים בידי מלך האימפריה העולמית החדשה אשור, ואת זאת הם עשו באופן פואטי.

תוצאת תמונה עבור נביא

לאורך הדורות לא היו רבים שעסקו בתחום זה. מובן שביאליק עסק גם בכך, אבל חוץ ממנו היו עוד שני יוצאי דופן חשובים:  זלמן שניאור עם הפואמה שלו, “ימי הביניים מתקרבים” (שפורסמה ב”יקום תרבות”) ואורי צבי גרינברג (ויזן, אגב, הקריא את הפואמה הזאת לאחרונה בבית שנקרא על שמו בירושלים, בליווי מוזיקה מתאימה בערב “אוטופיות ירושלמיות”).

וכעת, באומץ לב רב שלא נראה בספרותינו מאז ימי אורי צבי גרינברג, שם עצמו יהודה ויזן כנביא פואטי.  בשירתו לוקח ויזן מצב עכשווי מאוד – ההתמודדות של יבשת אירופה עם המיעוט האיסלאמי הענק שנמצא בגבולותיה ומאיים להרוס את תרבותה במקרה הטוב, ולהציף את היבשת בנחילי דם במקרה הרע.

האם ויזן הוא נביא אמת או נביא שקר?

זה לא באמת חשוב… העיקר הוא אם הדברים שהוא כותב מדברים ללבו ולמוחו של הקורא.

תוצאת תמונה עבור דחק כרך ה'

הפואמה  פורסמה במקור  בדפוס בכתב העת “דחק: כתב עת לספרות טובה “, כרך ה’, במרץ 2015 ופורסמה שוב בספר השירה הרביעי של ויזן: תקנות שכנגד, הוצאת “מקום לשירה“, 2016

תקנות שכנגד | יהודה ויזן

נְבוּאַת אִבְּן שֵׁם הַגְּלִילִי או – כ’ זמירות לצון בדבר שואת ערביי אירופה הממשמשת – היא הד’ביחה (השחיטה) ה ג ד ו ל ה \ יהודה ויזן

הַשֵּׁמִי הוּא לָעַד אָשֵׁם

לָעַד שָׁם שֵׁמִי לֹא יַשְׁרֵשׁ.

בִּכְסוּת הַ־Peace & Love יוּנַף שֵׁנִית הַצְּלָב

שׁוּב תִּתְגַּלֶּה הַגִּילְיוֹטִינָה בַּשֵּׁם Égalité

וְכָל הַ־Volk הַמְּבֻלָּק יִטְהַר לְאִישׁ אֶחָד וְיִתְנַעֵר מִתַּרְדֵּמַת יוֹבֵל.

א.

עוֹד מְעַט אֵירוֹפָּה תִּתְעוֹרֵר לְבֹקֶר קַר, לְרַיְן קָפוּא, לְשֶׁמֶשׁ לְבָנָה.

פַּעֲמוֹנֵי הַכְּנֵסִיּוֹת יְדַנְדְּנוּ בְּכָל כִּכָּר וְשֶׁלֶג בְּתוּלִי יַסְגִּיר אֶת מָה שֶׁזָּר.

אֵירוֹפָּה הִיא

לִפְנֵי נִתּוּחַ –

הַמְּנַתֵּחַ, הִיא עַצְמָהּ

וְהַמֻּמְחִים עוֹד חֲלוּקִים הַאִם נוֹלְדָה כָּךְ

אוֹ שֶׁמָּא זֶה דָּבַק בָּהּ כְּשֶׁהָיְתָה מַעֲצָמָה:

זוֹ מַחֲלָה אֶקְזוֹטִית, שֶׁרַק לְכּוּשִׁים יֵשׁ

זֶהוּ חַיְדַּק אַסְיָתִי, נָגִיף־צָהֹב־טוֹרֵף

זוֹהִי קְלָלָה עַזָּתִית, זֶה קֶבֶר פַּרְעוֹנִים

וְאֵיךְ בִּכְלָל אֶפְשָׁר שֶׁיִּדָּבֵק בָּהּ אִישׁ נוֹצְרִי?

אֵירוֹפָּה מִתְדַּיֶּנֶת

וּמַעֲלָה עָשָׁן לָבָן

הִיא לֹא בּוֹחֶרֶת אַפִּיפְיוֹר חָדָשׁ

רַק מַחְדִּישָׁה אֶת הַכִּבְשָׁן

וְכָל הַמּוּזֵאוֹנִים עוֹמְדִים לִרְשׁוּתָהּ.

ב.

בִּרְחוֹבוֹת פָּרִיז פּוֹסְעוֹת נְשׁוֹת־אָהִיל

עַל פִּי הַפַתְוָה עַל כָּל פַאטְמָה לַעֲטוֹת חִגָ’אבּ אוֹ בּוּרְקָה

וְהֵן חוֹרְכוֹת אֶת מִדְרְכוֹת הָעִיר בְּקֶצֶב הַדַּרְבּוּקָה.

מַחְמוּד פָּתַח דּוּכָן קָטָן שֶׁל חוּמוּס וּפָלָאפֶל

וְיֵשׁ לוֹ גַּם שַׁוַארְמָה שָׁם לְמַרְגְּלוֹת הָאַיְפֶל

אָחִיו הִגֵּר לְלוֹנְדּוֹן, לֹא פָּחוֹת, פָּתַח שְׁלוֹשָׁה סְנִיפִים

אַךְ הוּא מוֹכֵר גַּם פִישׁ אֶנְד צִ’יפְּס וּמַעֲלִים מִסִּים

וּבֶן דּוֹדָם, מַחְמוּד גַּם הוּא, נְעִים זְמִירוֹת וּמוּאַזִּין

בָּנָה מִסְגָּד בְּאוֹקְסְפוֹרְד סְטְרִיט וְהוּא שׁוֹרֵץ מַאֲמִינִים

וְהוּא מָצָא לוֹ בְּרִיטִית אַסְלִית וְהֵם תֵּכֶף מִתְחַתְּנִים

אַךְ אִם הִיא תֹּאמַר נִמְאַס לִי הוּא יִשְׁבֹּר לָהּ תַּ’פָּנִים בְּשֵׁם אַלְלָה

לַא

אִלָהַ אִלַּא

אְלְלָּה

וַּאַשְׁהַדֻ אַנַּ מֻחַמַּדַן רַסוּלֻ אְלְלָּה.

יִשְׁבֹּר לָהּ.

וַאֲחוֹתוֹ בְּדִיסְלְדּוֹרְף

יָלְדָה שִׁבְעָה בָּנִים

וְזוֹ בְּרָכָה שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ כְּשֶׁיֵּשׁ בִּטּוּחַ לְאֻמִּי

וְהַשְּׁכֵנוֹת מְרַנְּנוֹת: הִיא מַסְתִּירָה יַהֲלוֹמִים

מִתַּחַת לַחִגָ’אבּ וְלֹא עוֹשָׂה שָׂפָם.

וּבַעֲלָהּ, מַחְמוּד גַּם כֵּן, עוֹבֵד קָשֶׁה, פּוֹעֵל בִּנְיָן

וְזֶה שׂוֹרֵף בָּאֶצְבָּעוֹת, הַסִּיד, אַךְ הָעִקָּר שֶׁמְּשַׁלְּמִים בִּמְזֻמָּן

וְהוּא בּוֹנֶה בָּתִּים לַגֶּרְמָנִים וּבְתוֹךְ כָּךְ לִילָדָיו עָתִיד, וְאִם יִרְצֶה אַלְלָה

אֶחָד מֵהֶם יִהְיֶה שָׁהִיד, רוֹפֵא אוֹ עוֹרֵךְ דִּין

אַךְ הָעִקָּר שֶׁיִּסְתּוֹבֵב בֵּין יְהוּדִים.

ג.

תּוֹמָאס מְפַחֵד לְהַפְנוֹת אֶת הַגַּב

תּוֹמָאס לֹא אוֹהֵב כְּשֶׁמַּשְׁאִירִים אוֹתָם לְבַד

תּוֹמָאס מַעֲדִיף אֶת הַסַּכִּין אֶצְלוֹ בַּיָּד וְשֶׁסָּעִיד

יִשְׁטֹף אֶת הַמַּחֲבַת.

אָלִין אֵינָהּ עוֹבֶרֶת עוֹד בָּרֹבַע הָעַרְבִי

כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת מֵעֲבוֹדָתָהּ בָּעֲרָבִים

פַּעַם עוֹד עָבְרָה שָׁם כְּשֶׁהָיְתָה תְּמִימָה

אוּלָם מֵאָז אֵינָהּ חוֹבֶבֶת מִין שֶׁלֹּא בְּהַסְכָּמָה וּפְּיֶר נִדְקַר

כִּי לֹא דִּבֵּר יָפֶה

וְזִיגְפְרִיד מְאֻשְׁפָּז כִּי לֹא אָבָה לְהִתְכּוֹפֵף

וּמָארְקוֹ וְאַנְטוֹנְיוֹ צָפִים בָּרוּבִּיקוֹן

כִּי דִּוְּחוּ לָרָשֻׁיּוֹת שֶׁלְּחַסַן אֵין דַּרְכּוֹן

וּבְנוֹרְבֶגְיָה הַנָּשִׁים הֵמִירוּ אֶת דָּתָן

כִּי טוֹב עַבֶּד עַבְדְּקָן

מִסַּקְסוֹנִי לְבַנְבַּן.

ד.

אֵירוֹפָּה הִיא חוֹבֶקֶת כָּל

וְהִיא חִבְּקָה לְתוֹךְ קִרְבָּהּ

כֹּחַ עֲבוֹדָה דֵּי זוֹל

מֵאַפְרִיקָה וּמֵאַרְצוֹת עֲרָב

וְהִיא חִבְּקָה כָּל כָּךְ חָזָק

וְהִיא אָמְרָה: אַתֶּם אֲנִי

אַךְ הַיְּלָדִים בַּגַּן יוֹדְעִים

אִם חֲבֵרָם הוּא תֵּימָנִי

אוֹ לֹא.

וְהַהוֹרִים גַּם כֵּן: וּמֵהַבֵּן שֶׁל הַשָּׁכֵן תִּזָּהֲרִי

וְאַל תָּבִיאִי לִי הַבַּיְתָה אֲנָשִׁים זָרִים.

ה.

יוּסוּף נָסַע לְטִיּוּל

וְחָזַר עִם זָקָן גִ’יהָדִיסְטִי

הוּא עֻכַּב לְתִחְקוּר וְתִשְׁאוּל

כַּנָּהוּג בְּמִשְׁטָר פָשִׁיסְטִי

הוּא אוֹהֵד אֶת מַנְצֶ’סְטֶר סִיטִי

הוּא אָסַף מִן הָרְחוֹב חָתוּל

יֵשׁ לוֹ צִלְצוּל שֶׁל הַפִּיקְסִיז

הוּא לָמַד חַבָּלָה בְּקָאבּוּל.

יוּסוּף אֶזְרָח לְתִפְאֶרֶת!

חָרַץ הַשּׁוֹפֵט הַנָּאוֹר

וְיֵשׁ לוֹ זָקָן שֶׁל גֶּבֶר

שֶׁדַּוְקָא מַתְאִים לַקֹּר.

וְאֵין זֶה נָהוּג בְּאַרְצֵנוּ

לַעֲצֹר וְאַחַר כָּךְ לַחְקֹר –

וַדַּאי לֹא אָדָם מְלֻמָּד

שֶׁיֵּשׁ לוֹ גִּישָׁה לִפְצָצוֹת.

ו.

יָשַׁב בְּמָיוֹרְקָה אִמָאם

שֶׁהִטִּיף לְדַרְכֵי הָאִסְלָאם

הוּא לִמֵּד נְעָרִים שֶׁכֻּלָּם כָּאן כּוֹפְרִים

וְחִבֵּר גַּם סְפָרִים בָּעִנְיָן

שֶׁזָּכוּ לְבִקֹּרֶת אוֹהֶדֶת מְאוֹד בְּקֶרֶב חוֹקְרוֹת הַמִּגְדָּר.

ז.

אֵדוּאַרְד חוֹתֵם בַּלִּשְׁכָּה

וְתֵכֶף נִגְמָר לוֹ הַזְּמַן

הוּא כְּבָר נַעֲשָׂה מְשֻׁגָּע

מִמַּחְסוֹר מַמָּשִׁי בִּמְזֻמָּן

אֵדוּאַרְד מֻכְשָׁר לְהַפְלִיא

הוּא לָמַד כַּלְכָּלָה מַעֲשִׂית

וְיֵשׁ לוֹ תֹּאַר שְׁלִישִׁי

אַךְ אֵין לוֹ אַף מַעֲסִיק

אֵדוּאַרְד אֵינֶנּוּ אָשֵׁם

הוּא נוֹלַד בְּאֶרֶץ לֹא לוֹ

אֶרֶץ גְּזָלָהּ שׁוּב הַשֵּׁמִי

שֶׁאֵינָהּ יְשֵׁנָה בַּלֵּילוֹת.

ח.

אֵירוֹפָּה לֹא עוֹצֶמֶת עַיִן כְּבָר כִּמְעַט עָשׂוֹר

הִיא מְלַקֶּטֶת חֲתִיכוֹת מֵידָע, אַךְ הִיא חוֹשֶׁשֶׁת לַעֲשׂוֹת

אֶת מַה שֶׁכְּבָר עָשְׂתָה וְהִיא יוֹדַעַת

שֶׁהִיא יוֹדַעַת לַעֲשׂוֹת

אַךְ אִי אֶפְשִׁי לָהּ עוֹד

וְהִיא בַּדֶּרֶךְ לְאָסוֹן

וְהִיא הִבְשִׁילָה דַּי

וְחוֹבָתָהּ לִפְדּוֹת.

אֵירוֹפָּה סָלָה מְסִלּוֹת שׁוּב

בְּמַסְוֶה שֶׁל עֲבוֹדוֹת תַּשְׁתִּית

וּבַלֵּילוֹת הִיא שׁוּב עוֹרֶמֶת סוֹלְלוֹת

עָפָר, וְתוֹתָחִים וְעוֹרְכֵי דִּין.

וּמֵעַל לַכֹּל

הִיא מְגַיֶּסֶת פָּרָשִׁים –

פִּתְאוֹם יֶשְׁנָם סוּסִים

מִנַּיִן בָּאוּ הַסּוּסִים. הֵיכָן הָיוּ כָּל הַסּוּסִים. אֵיזוֹ מֵאָה זוֹ עִם סוּסִים וְעִם אַלּוֹת

בַּלַּיְלָה.

ט.

עוֹד מְעַט אֵירוֹפָּה תִּתְעוֹרֵר לִשְׁמֵי שָׁרָב

לִצְרִיחַ הַמִּסְגָּד, לְקוֹל הַמּוּאַזִּין וּלְכִפּוֹת זָהָב עַגְמוּמִיּוֹת

וְרֵיחַ תַּבְלִינִים.

אֵירוֹפָּה מִתְעוֹרֶרֶת לְמִרְקַחַת שֶׁל חוּשִׁים

חוּשִׁים לֹא לָהּ וְנִיחוֹחוֹת קָדִים מְסַהֲרִים

שֶׁהִבְקִיעוּ בְּמִתְקָם הַקַּדְמוֹנִי

אֶת כָּל בְּרִיחֵי הַשְּׁעָרִים

שׁוּב קְסֶרְקְסֵס כָּאן שׁוּב דָּרְיָוֶשׁ

שׁוּב עַל אֵירוֹפָּה קָם כּוֹבֵשׁ – וְשׁוּב נִכְפָּה עָלֶיהָ חֵטְא

וְאֶדֶן הַיַּבֶּשֶׁת כְּבָר מָט לְהִתְמוֹטֵט

וְהוֹלַנְד

כְּבָר שׁוֹקַעַת.

אֵירוֹפָּה לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ

אֲבָל הִיא כְּבָר יוֹדַעַת

זֶה הִיא אוֹ הֵם

זֶה הֵם אוֹ הִיא

וְשׁוּב צָרִיךְ לְהִלָּחֵם עַל אֶרֶץ הַנּוֹצְרִים

וְשׁוּב יֵשׁ לְהַדְבִּיר

וְשׁוּב יֵשׁ לְמַגֵּר

אֶת כָּל מַה שֶׁמַּכְבִּיד

אֶת כָּל מִי שֶׁהוּא גֵּר.

י.

הַשֵּׁמִי שָׂם לֵב שֶׁסָּבִיב

יֵשׁ שֵׁמִים טוֹבִים וְרַבִּים

וְשֵׁמִי אֶחָד הוּא רַק שֵׁמִי

אַךְ כַּמָּה הֵם כְּבָר עֲרָבִים

וּכְמוֹ בְּיַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת

מָקוֹם בּוֹ יָשַׁב לְפָנִים

בּוֹ מוֹלֵל חֲרוּזִים בְּשַׁרְשֶׁרֶת

עַל יַד קַעֲרַת תְּאֵנִים

נִבָּע בּוֹ כְּמוֹ פַּעַם הָרֶגֶשׁ

אוֹתָהּ נְבוּאָה עַתִּיקָה

שֶׁקּוֹרֵאת לוֹ לָקוּם וְלָרֶשֶׁת

אֶת קִרְיַת הַוָּתִיקָן.

וְאֵין לוֹ שׁוּם צֹרֶךְ בְּכֹחַ

הוּא רַק צָרִיךְ לֶאֱהֹב

כִּי אֵירוֹפָּה כָּל כָּךְ דֶּמוֹקְרָטִית

וּנְתוּנָה לְחַסְדֵי הָרֹב

מִי צָרִיךְ כָּאן רוֹבֶה אוֹטוֹמָטִי

כְּשֶׁאֶפְשָׁר לְהַשְׁרִיץ בִּצְרוֹרוֹת.

יא.

בָּרֹבַע הָעַרְבִי,

הָרֹב שָׁם עֲרָבִים

וְלֹא תִּמְצָא בָּרְחוֹב

שׁוּם זֵכֶר לְחֲזִיר

הַבִּירָה לֹא נִשְׁפֶּכֶת שָׁם

אֵין לִיקֶר עֲשָׂבִים

וְאֵין אֲפִלּוּ וִיסְקִי שָׁם

אֲבָל יֵשׁ יָם כְּבָשִׂים

בְּפִּתָּה, בְּצַלַּחַת, עִם שׁוּם וְעִם צָזִיקִי

עִם חוּמוּס אוֹ בְּלָאפָה

סַבּוֹת עַל עַמּוּדִים

זוֹ אֶרֶץ בְּתוֹךְ אֶרֶץ

וְלָהּ שָׂפָה אַחֶרֶת

וּבְתוֹכָהּ הַשֶּׁרֶץ

מַשְׁחִיז אֶת הַסַּכִּין.

יב.

בָּרֹבַע הַלָּטִינִי

קֹמֶץ לֶבַנְטִינִים

מַפְגִּין בְּמַטָּרָה

לְאַפְשֵׁר שְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה.

מִנֶּגֶד מַפְגִּינִים

תְּרֵיסָר סְטוּדֶנְטִים לְבָנִים

וּבַחוּרָה אַחַת שְׁחֹרָה.

זְכֻיּוֹת אָדָם!            |              זְכֻיּוֹת חַיּוֹת!

זְכֻיּוֹת הַדָּת!            |              הַדָּת שְׁטֻיּוֹת!

וְאֶת כֻּלָּם

מַכָּה הַמִּשְׁטָרָה.

יג.

הַיַּבֶּשֶׁת מִתְנַגֶּשֶׁת לְתוֹכָהּ

וְשׁוּב נִשְׁמָע בָּהּ נֶפֶץ הַתּוֹתָח

הַנוֹטְרְ־דָּאם נָפְלָה בְּבַת אַחַת

בִּנְיַן הַפַּרְלָמֶנְט הֻשְׁחַת

וּבְבָתֵּי הָעֲרָבִים יֵשׁ חַג

יֵשׁ כֶּבֶשׂ וְגַם יוֹגוּרְט יֵשׁ

שֻׁמָּן.

וְזוֹ מַכָּה לַתַּיָּרוּת אַךְ אַל חֲשָׁשׁ

כִּי לַשֵּׁרוּת הַחֲשָׁאִי יֶשְׁנָהּ תָּכְנִית

אֵיךְ לְסַלֵּק אֶת גֶּזַע עֲמָלֵק

אֵיךְ לַעֲשׂוֹת זֹאת

בְּלִי שֶׁהוּא יַרְגִּישׁ.

בְּמַסְוֶה שֶׁל שִׁמּוּר אַדְרִיכָלִי

נַשְׁמִישׁ גֶּטָאוֹת נְטוּשִׁים

נִשְׁתַּמֵּשׁ בַּשִּׁיטוֹת שֶׁל סְטָאלִין

וְנַמְטִיר עַל רֹאשָׁם טְפָסִים.

נְיַסֵּד מוֹסָדוֹת לְתִקּוּן הָאָדָם

וְנַכְרִיז כִּבְיָכוֹל בִּתְמִימוּת

שֶׁאָנוּ בַּעֲדֵנוּ אַךְ גַּם בַּעֲדָם

וְנִקְרָא לְכָל זֶה קַיָּמוּת.

וּבְשֵׁם מַעֲמָד הָאִשָּׁה

נִתְלֹשׁ מִן הָרֹאשׁ תַּ’חִגָ’אבּ

וְנוֹצִיא מִן הַחֹק אֶת הַבְּרִית

כִּי זֶה מִנְהָג בַּרְבָּרִי.

יד.

לָעֲרָבִי יֵשׁ מְדִינוֹת לָרֹב

אַחַת עַל כָּל אִרְגּוּן טֶרוֹר

אַחַת עַל כָּל פִּלּוּג בַּדָּת

אַךְ הֵם כֻּלָּם אוֹתוֹ דָּבָר

שְׁחֹרִים וּשְׂעִירִים

וּמִתְחַתְּנִים בְּגִיל צָעִיר

וְהֵם קָשִׁים שָׁם עִם נָשִׁים

וּפֹה וָשָׁם עוֹרְפִים רָאשִׁים

בְּשֵׁם אַלְלָה

הֵם גַּם תּוֹלִים כָּל לָהָטָ”בְּ

הָעֲרָבִי הוּא מַחֲלָה

לְלֹא מַרְפֵּא

וְהוּא מוֹצֵץ אֶת שַׁד אֵירוֹפָּה וְאֵינוֹ מַרְפֶּה

כִּי הוּא מַרְגִּישׁ

כַּמָּה הַגּוּף הַזֶּה רָפֶה

וּמָה פָּשׁוּט

לִגְמֹר אִתּוֹ עַכְשָׁו כְּשֶׁהוּא חָשׂוּף.

אָז לֹא יִקְרֶה לוֹ שׁוּם דָּבָר

כִּי יֵשׁ לוֹ גַּם לְאָן לַחְזֹר

וְהוּא יָשׁוּב אֶל הַמִּדְבָּר

וַאֲנַחְנוּ נַעֲזֹר לוֹ.

טו.

אֵירוֹפָּה מוֹצִיאָה לַפֹּעַל פִּתָּרוֹן סוֹפִי חָדָשׁ

הִיא פּוֹעֶלֶת עַל פִּי נֹהַל

עִם דָּגֵשׁ עַל הַסְבָּרָה

הִיא אוֹמֶרֶת דִּבְרֵי נֹעַם

וּמְבַצַּעַת הַדְבָּרָה

וְכָל אַרְצוֹת עֲרָב

מַעֲמִידוֹת לִמְכִירָה

אֶת שְׁתִיקָתָן

שֶׁקֶט חֶלְקִי שָׁוֶה טַנְק

שֶׁקֶט מֻחְלָט – מַזְלָ”ט

שֶׁקֶט כְּלָלִי שָׁוֶה סִיּוּעַ כַּלְכָּלִי

וַאֲדִישׁוּת

תְּמוּרַת פְּצָצוֹת שֶׁפָּג תָּקְפָּן.

טז.

זֶה אֲנִי, אֲחִי, מִן הַבּוֹר

קוֹרֵא מִמְּעֵי עָפָר

כָּאן קְבוּרִים רְבָבוֹת

בָּשָׂר עֲלֵי בָּשָׂר

הוּבַלְנוּ לְכָאן בַּלָּאט

בְּעַד רְחוֹבוֹת צָרִים

וְקִבַּלְנוּ אֵת לַיָּד

וְצִוּוּנוּ לַחְפֹּר קְבָרִים

וְחָפַרְנוּ לְאַט

שֶׁלֹּא יִגָּמֵר

שֶׁאוּלַי עוֹד יִקְרֶה לָנוּ נֵס

שֶׁמֻּחַמַּד יָבוֹא

וְיֹאמַר לַנּוֹצְרִים

שֶׁזֶּה מַמָּשׁ לֹא יָפֶה.

אַךְ מֻחַמַּד לֹא בָּא.

יח.

הַגֶּזַע הַשֵּׁמִי הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת בְּכָל קַצְוֵי הַיַּבֶּשֶׁת

וּמִן הַמִּילְיוֹנִים נוֹתְרוּ מוּזֵאוֹנִים

וְכַמָּה אֲתָרֵי מוֹרֶשֶׁת

שֶׁיּוֹעִילוּ וַדַּאי בְּשָׁעָה שֶׁכָּזֹאת לְעִדּוּד הַתַּיָּרוּת הַמִּתְחַדֶּשֶׁת

זֶה יוֹתֵר מִשְׁתַּלֵּם מִטְּרֶבְּלִינְקָה וְאוֹשְׁוִיץ

וּקְהַל־הַיַּעַד גָּדוֹל פִּי עֶשֶׂר

הֵם יָבוֹאוּ לְבַקֵּר אַחַת לְשָׁנָה

וְנוֹדֶה שֶׁהָיִינוּ לֹא בְּסֵדֶר

וּנְשַׁבַּח אֶת חֹם לִבָּם

וְנַסְבִּיר עַד כַּמָּה חָשׁוּב

דּוּ־שִׂיחַ בֵּין תַּרְבֻּיּוֹת

בֵּין הַמּוּאָר לֶחָשׁוּךְ.

יט.

אֵירוֹפָּה קָטְלָה אֶת הַזֶּרַע

יִבְּשָׁה אֶת הַלַּח בַּקָּנֶה

מֵחֲשָׁשׁ לְטֹהַר הַגֶּזַע

תִּקְּנָה תַּקָּנוֹת שֶׁכְּנֶגֶד

חֻקֵּי הָאִסְלָאם

וְדִבְרֵי הַנָּבִיא

דְּרָשׁוֹת הָאִמָאם

וְדָם עֲרָבִי.

זֶה פַּחַד קַדְמוֹן שֶׁקָּם בָּהּ

זוֹ פוֹבְּיַת כִּפּוֹת מִסְגָּדִים

הִיא סוֹלֶדֶת מִסְּחוּג וְעַמְבָּה

הִיא אָלֶרְגִּית לְמֵי וְרָדִים.

הִיא הֵרִיחָה בְּעֹמֶק בְּשָׂרֵנוּ

שֶׁמֶץ שֶׁל דָּם יְהוּדִי.

כ.

אֵירוֹפָּה קָמָה לְמוֹלָד חָדָשׁ

לְקוֹל פַּעֲמוֹנִים, לְמַקְהֵלוֹת הַחַג

לִמְחַלְּקֵי הָעִתּוֹנִים הַמְּבַשְּׂרִים

שֶׁבָּאִחוּד הַכֹּל נִפְלָא.

יֵשׁ סַחַר וּזְכֻיּוֹת

וּמֵעַל לַכֹּל שָׁלוֹם

וְהַתְּפוּסָה מְלֵאָה

בְּכָל הַמְּלוֹנוֹת

וְהַתַּרְבּוּת פּוֹרַחַת

וּבְאַרְצוֹת הַגּוֹתִים

יֵשׁ פְּסָלִים עַל הַגַּגּוֹת

וּבְצָרְפַת הַמֶּמְשָׁלָה לֹא נָחָה

וּמַתְמִידָה בְּחִלּוּפֵי זוּגוֹת.

וְהַמַּלְכָּה

יֵשׁ רַק אַחַת

הִיא אֵם וְגַם אָחוֹת

וּבְקָרוֹב שׁוּב סַבְתָּא

וְאֵין לָהּ שׁוּם סַמְכוּת בַּמַּמְלָכָה

אֲבָל הִיא מוֹעִילָה לַתַּיָּרוּת

וְזוֹ סִבָּה לַהֲמוֹנִים לִצְהֹל בְּצַוְתָּא

וְזֶה מֵחִישׁ

אֶת קֶצֶב הַיִּצּוּר.

אֵירוֹפָּה סוֹף־סוֹף מְשֻׁחְרֶרֶת

הוֹדוֹת לְנִסְיוֹן הֶעָבָר

הִיא עָשְׂתָה זֹאת הַפַּעַם אַחֶרֶת

תּוֹךְ שְׁמִירָה עַל כְּלָלֵי הַמּוּסָר

הִיא לָמְדָה שֶׁפְּתִיחוּת הִיא הַדֶּרֶךְ

שֶׁלָּעָם לֹא אִכְפַּת מִן הַחֵטְא

שֶׁאִישׁ לֹא זָקוּק לְצֶנְזוּרָה

אִם יֵשׁ פִּרְסוֹמוֹת בֵּין לְבֵין.

ראו גם:

היתוש, העורב, המקק ומאיר ויזלטייר: ניתוח של חגית בת -אליעזר את הפואמה

שירים מתוך “פכורים” מאת יהודה ויזן

הפיוט של יהודה ויזן: סקירה על הרומן החצי תנ”כי חצי עכשווי “פקח”

ההומניסט הטוטליטארי:  אלי אשד מראיין את יהודה ויזן

ראו עוד פואמות נבואיות נוספות  ב”יקום תרבות”:

“ימי הביניים מתקרבים” – פואמה נבואית מאת זלמן שניאור

ההתגלות השנייה: נבואה פואטית מאת וויליאם בטלר ייטס

5 תגובות

  1. השיר מעניין, אבל הצילום הפותח מציג את המשורר משל היה הקיסר פרנץ יוזף, ודברי הפתיח רק מזינים את המגלומניה של עורך כתב עת (מעניין, אבל כזה הדוחף לתוכו כל קלאסיקון משל היה כתב עת חמין של קלסיקאים,
    וכדרכו של חמין, טעים ככל שיהיה, אחרי אכילתו יש תופעות לוואי). מאחר ומרבית משוררי ישראל ושני המבקרים שנותרו הם בורים, בדרך כלל, אז ויזן מחזק את מעמדו על חשבון הבורות (אומץ לב שלא נראה מאז אצ”ג? נו באמת…).

    אז הז’אנר אינו נבואה פואטית, גם אם זאת הייתה הכוונה. זהו שיר סאטירי, וככזה הוא מעניין, גם אם מוגבל. אצ”ג אינו רלוונטי כאן, כי המשחק הוא סאטירה, לא הליכה על כל הקופה, נבואית באמת, של חוזה השואה אצ”ג.

    ויזן הוא סאטיריקן טוב, גם כמבקר. אבל כדי להקיף את מלחמת האיסלאם בנצרות ולהיפך, נדרשות שורות יותר מעמיקות מהגזענויות הקטנות הללו, המשעשעות אמנם, אבל חסרות אימפקט רגשי (אולי פרט לסיום השיר, בו אירופה התרבותית שוחטת את המוסלמים, כי זה מעט מורכב יותר ממרבית הבתים).
    הבעיה הפואטית כאן הינה חוסר הבהירות לגבי הדובר: מיהו? האם הוא מוחלף מבית לבית? זכותו של הכותב לעשות ככל העולה על רוחו, אבל הרושם שלי הוא שהדוברת היא אירופה, במידת רבה, ואז היא הופכת לנשוא הביקורת באופן לא בהיר, מבלבל ומחליש את האמירה.

    שורות בודדות מציגות גם מורכבות לשונית-רגשית:
    עוֹד מְעַט אֵירוֹפָּה תִּתְעוֹרֵר לְבֹקֶר קַר, לְרַיְן קָפוּא, לְשֶׁמֶשׁ לְבָנָה.
    פַּעֲמוֹנֵי הַכְּנֵסִיּוֹת יְדַנְדְּנוּ בְּכָל כִּכָּר וְשֶׁלֶג בְּתוּלִי יַסְגִּיר אֶת מָה שֶׁזָּר.
    אֵירוֹפָּה הִיא
    לִפְנֵי נִתּוּחַ –
    הַמְּנַתֵּחַ, הִיא עַצְמָהּ

    אבל מרבית השיר הינו סאטירה משועשעת, אדישה לחלוטין לגורל בני האדם הזעירים (ודאי, יחסית לפרנץ יוזף בצילום למעלה). וגם סאטירה נדרשת לתחכום קצת גדול יותר מזה:
    יוּסוּף נָסַע לְטִיּוּל
    וְחָזַר עִם זָקָן גִ’יהָדִיסְטִי
    הוּא עֻכַּב לְתִחְקוּר וְתִשְׁאוּל
    כַּנָּהוּג בְּמִשְׁטָר פָשִׁיסְטִי

    אלה חרוזים טפשיים בכוונה, בחריזה אירונית. אבל הטראגדיה של המזרח התיכון והטירוף האיסלאמי יותר מעניינים ומורכבים מהטענה “כנהוג במשטר פשיסטי” – כשהכוונה היא לאירופה של ז’אן מארי לה פן ושל חרט וילדרס האולטרא ימנים לאומנים.

    בעיית הדובר באה לידי ביטוי בשורות הבאות למשל: מיהו הדובר? אירופה הבזה למוסלמיה ואחר כך שוחטת אותם? שהרי אירופה המתוארת בהמשך היא מעוז של תקינות פוליטית וחשיבה מוסרית כביכול ועבשה למעשה, מאובנת, פוחדת מהצל של עצמה. כך בחריזה כמו “בורקה דרבוקה” מזלזל הדובר, יהא מי שיהא, במין האנושי, ולא מדבר באופן סאטירי (וסאטירה צריכה להיות מתוחכמת, אחרי אינה אלא אגרופים לאוויר). כלומר יש כאן שנאה אמתית למוסלמים, וגם לאירופה בהמשך (אם כי פחותה). שנאה זה סבבה, היו כבר סלין ולוטראמון ועוד, אבל אצלם, להבדיל מהשיר הסאטירי המעניין אך שטחי הזה, היתה דרמה. כאן ישנו בעיקר זלזול במין האנושי, למד תחכום, פה ושם, הנובע מהכרת טבעה הרצחני של אירופה.

    בִּרְחוֹבוֹת פָּרִיז פּוֹסְעוֹת נְשׁוֹת־אָהִיל
    עַל פִּי הַפַתְוָה עַל כָּל פַאטְמָה לַעֲטוֹת חִגָ’אבּ אוֹ בּוּרְקָה
    וְהֵן חוֹרְכוֹת אֶת מִדְרְכוֹת הָעִיר בְּקֶצֶב הַדַּרְבּוּקָה.
    מַחְמוּד פָּתַח דּוּכָן קָטָן שֶׁל חוּמוּס וּפָלָאפֶל
    וְיֵשׁ לוֹ גַּם שַׁוַארְמָה שָׁם לְמַרְגְּלוֹת הָאַיְפֶל

    נו טוב, שווארמה, פלאפל, דאע”ש, אייפל, אושוויץ, שמי, תימני, מגדר, המרקחת הזאת עולה על גדותיה. היא מנסה להכיל יותר ממה שיש בידה להכיל:

    הַגֶּזַע הַשֵּׁמִי הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת בְּכָל קַצְוֵי הַיַּבֶּשֶׁת
    וּמִן הַמִּילְיוֹנִים נוֹתְרוּ מוּזֵאוֹנִים
    וְכַמָּה אֲתָרֵי מוֹרֶשֶׁת
    שֶׁיּוֹעִילוּ וַדַּאי בְּשָׁעָה שֶׁכָּזֹאת לְעִדּוּד הַתַּיָּרוּת הַמִּתְחַדֶּשֶׁת
    זֶה יוֹתֵר מִשְׁתַּלֵּם מִטְּרֶבְּלִינְקָה וְאוֹשְׁוִיץ

    סאטירה היא דבר חשוב, וכאמור השיר הזה מעניין, כי הוא מציג דרמה המתרחשת בימינו, ומנסה להתמודד עם הגזענות הכפולה (האיסלאמית והמערבית). אבל יש גבול דק בין סאטירה לבין גסות מתחכמת כמו בחריזה החלקית “מיליונים/ מוזיאונים/ אושויץ”. למי שלא הבין – הכוונה היא כאן למוזיאונים המתעדים, להבנתי, את השהות של המוסלמים לפני שנשחטו על ידי אירופה. אבל לדחוף לכאן את אושויץ וטרבלינקה, זה ילדותי וחלש,
    ניסיון להמם בעזרת פטיש מאה קילו זאת לא חוכמה – אֵירוֹפָּה מוֹצִיאָה לַפֹּעַל פִּתָּרוֹן סוֹפִי חָדָשׁ – זאת שורה ששום עורך רציני לא היה מכניס לכתב עתו, גם לא כסאטירה. לכאורה, החרוזים הסאטיריים אמורים להצדיק כל רעש וחידוד, אבל אז אנחנו בממלכת החרוזים של מנור דורי, ולא לשם רוצה להגיע המשורר, אני מקווה.

    יתרה מזאת, השיר מזכיר באופן די מובהק את שירתו המאוחרת של זך – כשהאירוניה הדקה נעלמה, והחליפה אותה מחאה פוליטית שטחית בחרוזים אירוניים גסים.

    אירופה מנוולת גדולה, רצחנית גדולה מהאיסלאם, וראויה לכל סאטירה (וכמובן גם רוצחי דאע”ש, שהם עדיין בודדים מבין מיליוני המוסלמים שומרי החוק, המתפרנסים, באירופה). אבל לשם כך יש צורך ביותר מאשר שורות בנאליות כאלה:

    שֶׁלָּעָם לֹא אִכְפַּת מִן הַחֵטְא
    שֶׁאִישׁ לֹא זָקוּק לְצֶנְזוּרָה
    אִם יֵשׁ פִּרְסוֹמוֹת בֵּין לְבֵין.

    אז בני האדם פאשיסטים מטבעם, שישחטו את מי שישחטו, לא אכפת לנו. אבל “לעם לא אכפת מן החטא” לא מצחיק-סאטירי, לא אירוני, ולא נעליים. סתם שורה טפשית. כך גם “אם יש פרסומות בין לבין” – מהי האירוניה כאן? האנשים טפשים, מסתכלים בטלוויזיה, בפרסומות, והפרסומות שטחיות נורא! זה קל מדי, לא אצ”ג ולא חמין.

    גם זה:
    אֵירוֹפָּה קָטְלָה אֶת הַזֶּרַע
    יִבְּשָׁה אֶת הַלַּח בַּקָּנֶה
    מֵחֲשָׁשׁ לְטֹהַר הַגֶּזַע
    תִּקְּנָה תַּקָּנוֹת שֶׁכְּנֶגֶד

    זאת סאטירה ילדותית, לא ילד החושף ש”המלך הוא עירום”, ומוותר על תקינות פוליטית, על פי חירות האמן. “זרע – גזע”, זה חריזת דורי מנור, לא סאטירה.
    ועם זאת, כאמור, החזיון של אירופה השוחטת מוסלמים מעניין.
    כך גם שורות אלה למשל:

    וּמֵעַל לַכֹּל
    הִיא מְגַיֶּסֶת פָּרָשִׁים –
    פִּתְאוֹם יֶשְׁנָם סוּסִים
    מִנַּיִן בָּאוּ הַסּוּסִים. הֵיכָן הָיוּ כָּל הַסּוּסִים. אֵיזוֹ מֵאָה זוֹ עִם סוּסִים וְעִם אַלּוֹת
    בַּלַּיְלָה.

    זה מוחשי ומעודן במידת מה – אכן, פרשים מפזרים התפרעויות, אבל במקביל הם תזכורת להיותם כלי התנועה העיקרי במלחמות העבר. יש פה גם מסתורין קל, הדורש מחשבה, דבר שחסר במרבית שורות השיר.

    והנה רביעייה סאטירית משעשעת, עם חריזה מפתיעה, מצחיקה, לא צורמת אזניים, “דמוקרטית – רובה אוטומטי” – כלומר חריזה על דרך הניגוד:

    כִּי אֵירוֹפָּה כָּל כָּךְ דֶּמוֹקְרָטִית
    וּנְתוּנָה לְחַסְדֵי הָרֹב
    מִי צָרִיךְ כָּאן רוֹבֶה אוֹטוֹמָטִי
    כְּשֶׁאֶפְשָׁר לְהַשְׁרִיץ בִּצְרוֹרוֹת.

    ואסיים את התגובה הארוכה באופן פסיכי בעוד כמה שורות מעניינות. הן מעניינות כי הדובר מתחלף, מהקול האירוני המזלזל בז למוסלמי שנרצח ודובר מן הקבר. ומוכנס כאן רגש שמייצר מעט דרמה, ולסאטירה טובה דרושה דרמה, אפילו עם המחבר הוא פרנץ יוזף או בן אחותו של ישעיהו, שייקספיר וראבלה:

    זֶה אֲנִי, אֲחִי, מִן הַבּוֹר
    קוֹרֵא מִמְּעֵי עָפָר
    כָּאן קְבוּרִים רְבָבוֹת
    בָּשָׂר עֲלֵי בָּשָׂר

  2. פואמה גזענית
    התוכן מזעזע ומתאים לאדם שהוא מערבי בור וגזען שרואה בחרדה חיים שמתהפכים עליו
    לא כך אני רואה את המהגרים המוסלמים
    יש לי חברים מקלנסואה שרבים מילדיהם שם רופאים ומקצועות נוספים
    אני רואה אותם מוסיפים טוב ליבשת
    בלי הגזענות המשתלחת אין לו מלים לשיר
    היכרתי את יהודה ויזן בשני מפגשים שנה אחרי שנה בסדנאות
    הוא קרא את אותו שיר שלא אהבתי כבר אז
    ועל מה שכתב על רוני אני יכול רק לרחם עליו כי אפילו את הנהר הוא לא יעבור

  3. אני חושב שאין לראות בפואמה גזענות אם כי יש אלמנטים שאפשר לקרוא להם גזענות.אלא היא מבטאת את התחושות של אזרח שמרגיש שלארצו חדר מיעוט שמהווה עליו איום.
    ויש לו סיבות טובות לחשוב כך.במיעוט הזה אכן יש אלמנטים שהם באמת איום והוא יכול לראות זאת מידי יום ביומו.
    עכשיו ויזן בפואמה הוא לא בהכרך הדובר של האזרח הממוצע של אירופה נניח אם כי אפשר לראות זאת כך אלא הוא על תקן המשורר הנביא שזה דבר אחר.
    .בנוסח זלמן שניאור רוברט גרייבס, הנביא מהתנ”ך וחוזה יונייה מדלפי הוא חוזה בשירתו את העתיד לבוא ( או שלא) או לפחות עתיד אפשרי .זה לא אומר שהוא מזדהה עם העתיד הזה. אם היה מזדהה היה מגדף ומחרף את הקהילה האיסלאמית באירופה שהוא לא עושה זאת .הוא לכאורה חוזה אובייקטיבי. ואי אפשר לטעון שהוא מזדהה עם מה שמתואר בפואמה. אם היה מזדהה זה היה ברור .אבל בפואמה יש אירוניה שאי אפשר להתעלם ממנה.

  4. מה זה???
    למה שורץ ולא מלא
    האם היה כותב כך על בית כנסת?
    ועוד עם כל התוספות
    וּבֶן דּוֹדָם, מַחְמוּד גַּם הוּא, נְעִים זְמִירוֹת וּמוּאַזִּין

    בָּנָה מִסְגָּד בְּאוֹקְסְפוֹרְד סְטְרִיט וְהוּא שׁוֹרֵץ מַאֲמִינִים

    וְהוּא מָצָא לוֹ בְּרִיטִית אַסְלִית וְהֵם תֵּכֶף מִתְחַתְּנִים

    אַךְ אִם הִיא תֹּאמַר נִמְאַס לִי הוּא יִשְׁבֹּר לָהּ תַּ’פָּנִים בְּשֵׁם אַלְלָה

  5. לא נעים לקרוא אני מסכים.אבל יש מוסלמים כאלה….
    גזענות אני חושב זה כשאתה מייחס לציבור שלם ,לקהילה שלמה,את מה שויזן מייחס כאן לאינדיבידואל אחד שהוא חבר בקהילה ושיש לו שם וזהות ספציפית אינדיבידואלית.
    הוא אינו חבר חסר פרצוף ושם בקהילה שאז ניתן היה לטעון שהוא מייצג שם את כולם.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע + 9 =