תמנון היצירתיות של דלילה מסל גורדון

מאת חגית בת-אליעזר

כתיבת ספר ילדים זה עניין רציני. כך אפשר להעביר מסר דידקטי, דבר שפחות מקובל בסוגות אחרות. הרי אנחנו מצווים לחנך את ילדינו והדבר מעיק לעתים, אך כמה נעים ומשחרר לעשות זאת באמצעות יצירה ספרותית.

ספר ילדים נכתב גם להורים שבחרו לקנותו. הם קוראים אותו לילדיהם, ושואבים ממנו הדרכה ותובנות במשימות החינוך.

מבחינת הסופר, הסוגה הזאת מעודדת דמיון יצירתי, וממריצה לעבר התנסויות חדשות בתחום השפה ובניית עלילה.

דלילה מסל גורדון.

שני ספרים של דלילה מסל גורדון יוצאים בו-זמנית בהוצאת "אבן חושן" היוקרתית:

ספר השירים "ספר שמואלה"

וספר הילדים "התמנון הכי ורוד והכי עסוק בעולם"

ושניהם מושקים יחד – בחיפה בחודש בפברואר ובחנות הספרים "סיפור פשוט" בתל אביב ב-23 במרץ 2017.

מתוך קריאה חקרנית בשני הספרים, אני רואה בהם מוטיבים משותפים. "התמנון הכי ורוד והכי עסוק בעולם" הוא ספר הילדים הראשון שמסקרן אותי עד כדי כתיבת רשימת ביקורת.

התמונות המרהיבות, מעשי ידיה של המאיירת הילה חבקין, שאף מארחות את הטקסט, אינן מסיחות את הדעת מסיפור המעשה, שכתוב בשפה העשירה והיצירתית של המשוררת.

הרעיון המרכזי: מי שיש לו הרבה ידיים יכול להפעיל אותן לעשייה למען הזולת, אך אין זה אומר שהאחרים יישבו בחיבוק ידיהם המועטות.

ככה הסיפור מתחיל:

מִדֵּי בֹּקֶר נוֹנִי תְּמָנוּנוֹנִי, הַתְּמָנוּן הֲכִי וָרֹד וַהֲכִי עָסוּק

בָּעוֹלָם קָם, וּמִתְמַתֵּחַ לְכָל הַכִּוּוּנִים.

הוּא מְאַרְגֵּן אֶת זְרוֹעוֹתָיו הַתְּמָנוּנִיּוֹת

הַלְּכוּדוֹת זוֹ בָּזוֹ בְּעִקְבוֹת שְׁנַת לַיְלָה סְבוּכָה.

וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ מְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִם,

וּמֵכִין חֲבִיתָה,

וְגַם גּוֹרֵב אַרְבָּעָה זוּגוֹת גַּרְבַּיִם צִבְעוֹנִיִּים

וְעוֹבֵר עַל הָרְשִׁימָה.

רְשִׁימַת הַמַּטָּלוֹת הַיּוֹמִית:

בהתחשב בזירת ההתרחשות הימית, המשימות הבאות מתוך הרשימה חינניות במיוחד:

"הַמְתָקַת הַמַּיִם הַמְלוּחִים

הַעֲנָקַת חִבּוּקִים חַמִּים לְכֻלָּם"

וזאת התמונה הראשונה של התמנון העסוק:

"התמנון בבוקר"

"הַכּלֹ הוּא עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל כֻּלָּם / וּלְעַצְמוֹ כְּלוּם." וכתוצאה מכך: "נוֹנִי תְּמָנוּנוֹנִי, הַתְּמָנוּן הֲכִי וָרֹד וַהֲכִי עָסוּק בָּעוֹלָם, עָיֵף. / הוּא מַרְגִּישׁ עָיֵף"

אם כי המשפט השני, החוזר על הרעיון – נראה לי מיותר.

ואז התמנון עשה למען עצמו: "קָם וְנָסַע."

הנסיעה הזאת מצלצלת לי בפעמון אזהרה ומקפיצה אותי ל – "ספר שמואלה", שבו: "אִמָּא נֶעֶלְמָה אוֹ מֵתָה / אוֹ נָסְעָה לִסְקַנְדִינַבְיָה." (עמ'28).

אבל התמנון חוזר! אני רואה כאן את התיקון של המצב המעוות, שבו הורה נוסע ללא שוב. הפנטזיה הרב-זרועית הוורודה מייפה את המציאות.

ועוד נושא משותף.  גם "ספר שמואלה" מוצף מים: "וְכָל הַדִּירָה הוֹצְפָה מַיִם / וְאַחַר כָּךְ הַבִּנְיָן כֻּלּוֹ וְרַחֲבַת הַכְּנִיסָה / וְהַשְּׁכוּנָה כֻּלָּהּ הוּצְפָה בְּמַיִם. / כָּל רְחוֹב הַצַּבָּר שָׁקַע מִתַּחַת לַמַּיִם." (עמ'55).

שמואלה מעידה על עצמה: "אֲנִי בַּת-יָם עִם קוּקִיּוֹת מִסְּנַפִּירִים. / אֲנִי גָּרָה בְּאַקְוַרִיוּם." (עמ'9); "הִיא הִרְגִּישָׁה שְׁתַּכְשִׁיטֵי-הַיָּם פָּחוֹת וּפָחוֹת הוֹלְמִים אוֹתָהּ." (עמ'39) ;"כִּי הַשֵּׂעָר שֶׁלָּהּ הָיָה חָלָק כְּמוֹ נָהָר." (עמ'22).

השירים שורצים יצורי מים: "כְּמוֹ דְּלִי שֶׁל מְכַשֵּׁפָה עִם תְּמָנוֹנִים וְּשׂפַמְנוּנִים / וּדְגֵי נְהָרוֹת וּמַיִם בֻּצִּיּים" (עמ'30); "אוֹ כְּמוֹ עַיִן שֶׁל תְּמָנוּן עֲנָקִי" (עמ'41) ;"וְתַנִּינֵי יְאוֹר" (עמ'89) ;"הַבֶּטֶן שֶׁלִּי רוֹחֶשֶׁת תַּנִּינִים." (עמ'90).

ניתן לראות בתמנון את דמות האב: לא אב רוחני, נערץ, מרוחק, אלא אבא מתפקד מעשי, יום-יומי, קרוב.

ספר הילדים מבהיר לי את שורת המפתח בספר השירים "אַבָּא שֶׁלִּי תַּנִּין" (עמ'9), שאותה אני קוראת כ – "אבא שלי תמנון", כי הרי למילים "תנין" ו"תמנון" אותיות משותפות וצלילים דומים.

נחזור לתמנון החוזר, והוא כבר אחר: כעת מחנך את הדגים "לְהַפְסִיק לִהְיוֹת מְפֻנָּקִים" ולהסתדר בכוחות עצמם.

"הדגים עובדים"

התמנון מחלק "מַתָּנוֹת שֶׁהֵבִיא עִמּוֹ מֵחֻפְשָׁתוֹ" וכן הנחיות הוריות : "תִּזְכּוֹרוֹת שֶׁתָּלַשׁ מִפִּנְקָסָיו / כְּדֵי שֶׁאַף אֶחָד לֹא יִשְׁכַּח לְמַלֵּא / אַחַר מַטְּלוֹתָיו." ההורה עבר חניכה – למד לתת לדגים חכה.

הדגים אומנם פועלים ואחראיים ומבצעים מטלות, אך אינם עצמאיים ומצב תלותם בתמנון כהורה לא עומד להשתנות. אני רואה לכך מקבילה בספר השירים: שמואלה נשארת ילדה ואינה גדלה: "לֹא פֶַּלֶא שֶׁשְּׁמוּאֵלָה פָּחֲדָה לִגְדֹּל." (עמ'37); "גַּם שְׁמוּאֵלָה הּפְסִיקָה לִגְדֹּל בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע." (עמ'43); "וּבְכָל זֹאת קִוְּתָּה / שֶׁהָעוֹלָם נִהְיָה תִּינוֹקִי" (עמ'46)

הסוף של ספר הילדים "התמנון הכי ורוד והכי עסוק בעולם" טוב לכל גיבוריו וגם לי: אני אוהבת את המשפט הנדיב והמנחם "הִתְכַּסּוּ בַּשְּׂמִיכָה הַכְּחֻלָּה הַגְּדוֹלָה כְּמוֹ יָם".


"השמיכה הכחולה"

עלי לברר עוד דבר. ברור למה נוני תמנונוני הכי עסוק – הספר מלא בעיסוקיו, אבל למה הוא "הֲכִי וָרֹד בָּעוֹלָם"? חיפשתי בין המילים ומצאתי בין הגלים:

באיור פגישתו עם שכמותו – התמנון אכן הכי ורוד.

"פגישת תמנונים"

אבל האיור תוצאתי, ומהו המניע המהותי?

התמנון מייצג את ההורה, ללא ציון מגדר, כממלא תפקיד של מטפל, מכלכל ומחנך.

גם בספר השירים "ספר שמואלה" ישנו היסוד האל-מגדרי, המרד-מגדרי: אמא איננה, אבא הוא שנשאר על מדוכת הטיפול בִּילָדוֹת (שמואלה ואחותה) ופיתח סממנים נשיים:

"אַבָּא שֶׁלִּי הוּא בּוּדְהָא. / יֵשׁ לוֹ שָׁדַיִם אֵימְתָנִיִּים, כֶּרֶס כְּפוּלָה / וַחֲצָאִית מִבַּד לָבָן." (ע'9);  "כִּי הִצְלִיחַ לְהוֹכִיחַ / מֵעֵבֶר לְכָל סָפֵק / שֶׁגַּם בְּלִי אִמָּא / אֶפְשָׁר כַּנִּרְאֶה לִיצֹר חַיִּים." (עמ'32)

ונמצא גם טשטוש הבחנה בין זכר לנקיבה מבחינה מילולית: "לֹא יָרְדָה מִפְלֶצֶת חֹשֶךְ וּבָלְעָה אֶת הַבַּיִת / גַּם לֹא מּפְלֶצֶת מִמִּין זָכָר, / מִפְלֶצֶת אוֹכֵל-בָּתִּים" (עמ'37). אז גם לתמנון מותר להיות ורוד, ומוטב – הכי ורוד, כאמרתה המתרברבת של ילדה מתגאה: אבא שלי הוא הכי-הכי.

בזכות העיסוק ב"תמנון הכי עסוק" אני רואה שספרי הילדים, השירים, הציורים והעבודות הפלסטיות של דלילה מסל גורדון הם כולם זרועות של אותו תמנון היצירתיות.

"הציורים של דלילה"

ראו גם:

שירים של דלילה מסל -גורדון באתר "פנקס" לספרות ילדים

דלילה מסל גורדון בהשקת ספרה "הלשון הגדולה של אימא". לפניכם תעתוע צילום: גורדון למעשה מקשיבה ולא מקריאה, אישה אחרת קוראת מולה בספרה. צילום: אירית סלע

דלילה מסל גורדון. צילמה: אירית סלע-גבורי

אודות חגית בת אליעזר

בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון בחיפה. עובדת בתעשית מחשבים. כותבת שירים מגיל 18, למדה בסדנאות כתיבה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. מאז 1993 מפרסמת במוספים ובכתבי עת ספרותיים. פירסמה שלושה ספרי שירה בהוצאת "כרמל" - "השקת ספינת צפיה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016). כיום מתגוררת בחיפה.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, ספרות ילדים עם התגים . קישור קבוע.

4 תגובות על תמנון היצירתיות של דלילה מסל גורדון

  1. מאת ארלט:‏

    תודה רבה חגית! נהניתי מאד מהרשימה החקרנית שלך ומהציטוטים. תרשי לי להציע הסבר לתהייתך על צבעו של התמנון – פשוט מאד, הוא הכי וורוד כי הוא שואף להווריד את החיים, שיהיו יותר וורודים ופחות אפורים… ומי מאיתנו לא שואף לכך?! תודה למשוררת, דלילה ובהצלחה לספריה, ותודה ל'יקום תרבות'.

  2. מאת ראובן שבת:‏

    הקסם הפיוטי בסקירה משתווה הרבה לשני ספרי הילדים המיוחדים הללו. חגית מאפשרת הצצה רחבה ומעניינת לתוך עולם של אגדה אאוט סיידרית( תמנון הוא בדרך כלל חיה בעלת קסם מפוקפק אם בכלל..) ולמרות הכל, זה מצליח להראות ולהצטייר מאוד יפה. קסום. פיוטי ידידותי.
    בהיבט התת הכרתי של המחברת המאיירת והמבקרת ראיתי גם איזו דאגה יפה לעולם הטבע. דאגה שעלינו להפנים אותה בקרבנו יותר ויותר.
    ביקורת קסומה על ספר שהוא כנראה מקורי. ייחודי. שטוף צבעוניות ובלתי שגרתי לחלוטין

  3. מאת מארי רוזנבלום:‏

    איזו סקירה מאלפת, תמונות יפהפיות. עושה לי טוב על הבוקר. אגדות וורוד עם תכלת , זה מה שאני צריכה.
    תודה חגית, תודה דלילה.
    מקווה להגיע לסיפור פשוט.
    מארי

  4. מאת עמיקם יסעור:‏

    חגית. שאפו על הניתוח המאלף. בכלל פעמים רבות קשה למצוא ניתוחים מקיפים של ספרי ילדים. הייתי גאה להיות חתום על הניתוח שלך. יישר כוח. יפה גם הבמה המכובדת והיוקרתית הזאת. איחולי המון הצלחה לדלילה

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*