שיר בכותרות / אילן ברקוביץ’ / טור מס’ 2

אשתו של קאמי פיסארו / חגית גרוסמן


הוּא צִיֵּר 1,600 צִיּוּרִים וְהִיא הֶחֱלִיפָה חִתּוּלִים

וְכִבְּסָה אוֹתָם וְרַקְמָה עַל הַסַּפְסָל בַּפַּארְק

לְעִתִּים, כְּשֶׁהוּא הִצִּית מִקְטֶרֶת וּבָהָה בָּאֲוִיר.

*

הִיא הָיְתָה כְּפוּפָה

הוּא הָיָה זָקוּף וְחוֹלְמָנִי

רֶגֶל עַל רֶגֶל בְּמַגָּפַיִם גְּבוֹהִים עַד הַבֶּרֶךְ

וְהִיא בְּשִׂמְלָה לְבָנָה וַאֲרֻכָּה שֶׁנִּגְרְרָה עַל הָאֲדָמָה,

רַק כַּפּוֹת יָדֶיהָ נֶחְשְׂפוּ לִרְקֹם רִקְמָה דַּקָּה

אוֹ לְהַטְלִיא גַּרְבַּיִם.

*

הוּא צִיֵּר אֶת עַצְמוֹ וְלָהּ לֹא הָיָה זְמַן לְהַבִּיט בָּרְאִי,

שִׁבְעָה יְלָדִים, רֹב הַזְּמַן לֹא הָיָה בַּמֶּה לְהַאֲכִיל.

*

הוּא צִיֵּר אֶת הַגָּן וְהִיא עָמְדָה בַּמִּטְבָּח וְקִלְּפָה תַּפּוּחֵי אֲדָמָה.

הוּא צִיֵּר אֶת שְׂדֵרוֹת מוֹנְמַרְטְר וְהִיא הֵינִיקָה וְתָפְרָה.

הוּא הָיָה מָלֵא מֵעַצְמוֹ, יָשַׁב מִחוּץ לָאָקָדֶמְיָה

וְדִבֵּר עַל אָמָּנוּת, יָצַר לְעַצְמוֹ תַּלְמִידִים וְגִבֵּשׁ תֵּיאוֹרְיוֹת.

*

הַבַּדִּים שֶׁלּוֹ נִמְכָּרִים הַיּוֹם בִּשְׁלוֹשִׁים וּשְׁלוֹשָׁה מִילְיוֹנִים.

לָהּ לֹא הָיָה בַּד לְשִׂמְלָה חֲדָשָׁה. אֵיךְ קָרְאוּ לָהּ? מַה הָיָה שְּׁמָהּ?

השיר “אשתו של קאמי פיסארו” מאת חגית גרוסמן לקוח מתוך כתב היד של ספר השירים הבא שלה, “ספר הגוף”, שעתיד לראות אור בקרוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד. קדמו לספר הזה שלושה ספרי שירה ושני ספרי פרוזה, וכן שלושה ספרים משירי גרוסמן שתורגמו לצרפתית ולאנגלית. מדובר בשיר חשוב ומשמעותי שאני בוחר להביאו כאן בשבוע שבו חל יום האישה הבינלאומי, מועד שמצוין ברחבי העולם החל מ-1909 בארה”ב אז נקרא “יום הפועלות הבינלאומי”.

תוצאת תמונה עבור קמיל פיסארו ואשתו

קאמי פיסארו ואשתו בצילום משנת 1877

תחילה קצת רקע הכרחי על השיר לפי שמדובר בשיר היסטורי, כלומר כזה שעוסק בדמויות מוכרות מההיסטוריה האנושית, במקרה הזה, הצייר היהודי-צרפתי קאמי פיסארו (1903-1830), מהבולטים שבאמנים האימפרסיוניסטים בצרפת של המאה התשע-עשרה, ובאשתו, ששמה לא נמסר לנו במהלך השיר ואנו אמורים לנחשו. מעבודת ההכנה שעשיתי לקראת כתיבת הטור של המדור, אני משער כי השיר נכתב אגב קריאת הערך על אודות קאמי פיסארו בויקיפדיה העברית ובהתבוננות בתמונה מפורסמת של בני הזוג כשהם יישובים על ספסל משנת 1877 בעיירה פונטואז (Pontoise). בתמונה לא מצוין שמה של האישה, שאותה נשא פיסארו בשנה שבה היה בלונדון (1871). מעיון בערך המקביל בויקיפדיה באנגלית, שהוא הרבה יותר עשיר ואינפורמטיבי, אנו מגלים על נקלה את שמה של האישה: זוהי ג’ולי וולאי (Julie Vellay), שהייתה המשרתת של אמו וממשפחת כורמים בצרפת. לבני הזוג נולדו שבעה ילדים, והם חיו בעוני יחסי עד שבעשור השישי של חייו של פיסארו הוא ידע מעט רווחה כלכלית.

Portrait of Julie Velay, Wife of the Artist, c.1874 - Camille Pissarro - www.camille-pissarro.org

ג’ולי וולאי, אשתו של קאמי פיסארו

.

עוד אינפורמציה היסטורית שחשוב לדעת בעת הקריאה בשיר: כאשר הדוברת בשיר כותבת על שדרות מונמרטר היא מתכוונת לציור ידוע של פיסארו בשם זה, שצויר בשנת 1897, ונמכר לאחרונה (2014) מאוסף מוזיאון ישראל על פי צוואת יורשת הציור לבית המכירות סות’ביס לצורכי מכירה פומבית, בסכום ענק של כ-10 מיליון לירות שטרלינג.

Fixed size image

שדרות מונמרטר בלילה. ציור מאת קאמי פיסארו

עד כאן בנוגע לעובדות ההיסטוריות הנוגעות בשיר. ועכשיו, אל הקריאה הביקורתית בו.

אקדים ואומר שאני לא חסיד של כתיבה תחת אג’נדה מסוימת, ולדעתי במקרה שלפנינו יש כתיבה כזו, דבר שלא בהכרח מאפיין את כתיבתה של גרוסמן, אם כי יכול להתברר בקריאה לאחור של יצירותיה עד כה. האג’נדה היא פמיניסטית. השאלה האם עיצוב הדמויות בשיר הוא לגיטימי? זו יצירת אמנות אז בהחלט שכן, אבל האם אין הוא מעט פלקטי? האם זה נכון להשית על פיסארו את המשפט “הוא היה מלא מעצמו” בלשון ימינו? דווקא עליו, שבין קבוצת האמנים שהוא השתייך אליה, האימפרסיוניסטים, אף בלטו שתי אמניות נשים, מארי קאסאט (1926-1844) וברת’ מוריזו (1895-1841), שגם ציוריהן נמכרים היום בסכומי עתק?

מצד אחד אני חושב שכן, מדובר בשיר מתריס, ועל כך יעיד רצף השאלות המתגרה שבסופו, שאני מניח שרוב מוחלט של הנשאלים לא יידעו להשיב עליהן. מצד שני אני חושב שלא, משום שהמקרה שבו אמן גדול הופך את האנשים סביבו לבלתי מוכרים מבחינה תרבותית לא מאפיין בהכרח רק גברים, הוא יכול לאפיין גם נשים. מי למשל היה בעלה של וירג’יניה וולף, שהשיר שלפנינו מתכתב עם הטיעון הידוע שלה על אחותו של שייקספיר, שהייתה מוכשרת לא פחות ממנו, אך מכיוון שלא היו לה חדר משלה והכנסה קבועה היא לא יכלה להתפתח כמותו (“חדר משלך”, 1929)?

ומכאן גם הלאה אל אותו טיעון של וולף, שיש מי שמבקרים אותו כיום ואולי אפילו מבקרות בטענה שדווקא מצוקת החיים יכולה לשמש – לא במודע כמובן – כר פורה ליצירה וראו למשל בהקשר הזה את מאמרה המרתק של ד”ר ליאת שטייר ליבני, “אחותו של שייקספיר גרה וכותבת ב” (2007), העוסק בסרט הקולנוע “אביבה אהובתי” מאת שמי זרחין (2006), שמציג במרכזו אישה מזרחית קשת יום שדווקא מתוך הקושי יוצרת אמנות.

גרוסמן לוקחת אותנו למסע בזמן אל צרפת של המאה התשע-עשרה, מקום שאולי בו נהגה לראשונה המושג פמיניזם על ידי הסוציאליסט הצרפתי שארל פוריה, שראה ברעיון של שחרור האישה מפתח לחברה שוויונית בכלל. האם השדה האמנותי של ימינו הוא עדיין מקום שמתקיים בו אי-שיוויון בין נשים וגברים ומי אחראי לאי-שיוויון הזה אם הוא מתקיים כיום? הגברים? הנשים? כפי שאנחנו רואים, השיר שנחתם בשאלות שקל לענות עליהן דווקא מעורר שאלות רבות נוספות, שהתשובה עליהן היא לא בהכרח קלה וברורה.

ראו גם:

הבלוג של חגית גרוסמן

דף הפייסבוק של חגית גרוסמן

חגית גרוסמן בלקסיקון הסופרים

שני שירים מאת חגית גרוסמן

עוד שני שירים מאת חגית גרוסמן

ירון ליבוביץ’ על קינה בתשעה פרקים של חגית גרוסמן

חגית גרוסמן. צילום: זואי גרינדאה

4 תגובות

  1. העמדה נפלאה של המדור, מר אשד וגב’ זינגר, רק אשמח מאוד אם תבנית השיר תוצג כפי שהוא, מחולק לחמישה בתים (17 טורים). ותודה רבה!

  2. אהבתי את השיר. הוא בעל עוצמה של אמירה, כתוב בתנופה ומעלה שאלות חשובות על נשים וגברים, חיים ואמנות. אכן, מתאים לדבר בו ביום האשה, ותודה שעשית זאת בהעמקה הראויה. תודה רבה לחגית ולך, ותודה ליקום תרבות.

  3. אינך בעד שירי אג’נדה? מה אתה סח.
    האשכנזי האחרון. הממליך את אלטרמן של דורינו.
    נו? זה שיר חלש וכל כך פשטני וצפוי.
    אין בו חריגה מהטענה של וולף, וחבל. גרוסמן בלויתניה אמיצה הרבה יותר.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

6 + 8 =