שיר בכותרות – שמַיִם פִיוֹת / נֹעם פרתום

תוצאת תמונה עבור נעם פרתום

שיר בכותרות \ אילן ברקוביץ' \ טור מס' 5

שמַיִם פִיוֹת / נעם פרתום

קָרְאוּ לִי אִשָּׁה מִדַּי, אַשְׁכֵּנַזִיָּה מִדַּי, בֻּרְגָּנִית, מְכַשֵּׁפָה,
וְלֹא מָחִיתִי מִלָּה מִפִּי וְלֹא נָפְלוּ עָלַי הַשָּׁמַיִם

קָרְאוּ לִי מֻפְרַעַת, תִּכְתְּבִי סְפָרִים אֲבָל לָמָּה לְהַדְבִּיק אֶת הַפַּרְצוּף לַמָּסָךְ

בִּיטְנִיקִית מַסְרִיחָה חוֹפֶרֶת פֵמִינִיסְטִית דּוֹחָה (לֹא

הָיִיתִי נוֹגֵעַ בָּהּ עִם מַקֵּל) לְהַכְנִיס לַכֶּלֶא מִיָּד

הֵם אָמְרוּ תַּעֲשִׂי גַּבּוֹת דָּחוּף

הוֹצֵאת לִי אֶת הַחֵשֶׁק לְסֵקְס עִם גַּבּוֹת כְּמוֹ שֶׁלָּךְ הֵם אָמְרוּ

מְעַנְיֵן שֶׁהִיא מַרְאָה רַק אֶת הַפַּרְצוּף

אֲנִי אוֹהֶבֶת שְׁמֵנוֹת אֲבָל כָּזוֹ עוֹד לֹא רָאִיתִי פַּרְצוּף קָטָן

גּוּף עֲנָק הֵם אָמְרוּ

חוֹלַת נֶפֶשׁ מִתְלַהֶבֶת

אוֹקְיָנוּס שׁוֹפֵעַ שְׁפָכִים, כַּיָּאֶה לַדּוֹר

עִתּוֹנוּת מְהַלֶּכֶת עַל קַבַּיִם

שִׁירָה זֶה לֹא

אֶפְשָׁר לִקְרֹא לָאָמָּנוּת שֶׁלָּה תֵּאַטְרוֹן, הַצָּגָה,

קוֹלְנוֹעַ אוּלַי, שִׁירָה זֶה לֹא, הִיא טֻמְאָה

לְהֵיכְלוֹת הַשִּׁירָה הַנִּשְׂגָּבִים הַמְּחֻטָּאִים שֶׁל אַלְתֶּרְמָן

שִׁירָה זֶה לֹא

אָמְרוּ גְּרָפוֹמָנִית שֶׁל מוּזִיקַת שֶׁפַע

גֶּשֶׁם מֶלֶל רֵיק, רַק פִילֵרִים

שַׁנְסוֹנֶרִית, פֵּרְפוֹרְמֵרִית, מוֹפִיעָנִית

שִׁירָה זֶה לֹא

כֻּלָּהּ בּוֹץ הַשִּׁיצּוּפִית הַזֹּאת

אֶקְסְטְרִים בְּלִי רוּחַ

מַשְׁפְּרִיצָה שִׁירָה

זֶה לֹא

פָּתְחוּ לִי פֵיְק כִּנּוּ אוֹתוֹ טֹהַר חַרְטוֹם לָעֲגוּ לִי

)בָּכִיתִי שָׁעוֹת עֻבָּרִית לֹא שַׁפִּירָה בְּעִפּוּשׁ

אַפְסַיִם בַּמִּטָּה, אֲהוּבִי מְחַבֵּק מֵאָחוֹר) רָצוּ לִפְגֹעַ

אִחֲלוּ שֶׁהַסּוּסִים מֵהַבָּלָטוֹת בַּשִּׁיר שֶׁלִּי

יִרְמְסוּ אוֹתִי. בִמְקוֹם בִּלְתִּי נִתֶּנֶת לַעֲ  צִי רָה

כָּתְבוּ אֵיזוֹ מוּ זָ רָה צָרִיךְ לִפְעֹל נֶגְדֵּךְ בִּקְשִׁירָה

לְהוֹרִיד לָךְ אֵיזוֹ לַטְמָה אוֹ סְטִירָה

וְאָז נִרְאֶה מָה קָרָה וְאִם בִּכְלָל תִּשָּׁאֲרִי

בְּהַכָּרָה כְּשֶׁנַּעֲבֹר עָלַיִךְ בְּכִרְכָּרָה. סוֹרִי עַל

הַבּוֹטוּת אֲנִי מַמָּשׁ נֶגֶד אֲלִימוּת זֶה פַּשּׁוּט

יֵצֶר הָאָמָּנוּת שֶׁפָּרַץ מִתּוֹכִי הֵם אָמְרוּ

מָה הִיא כּוֹתֶבֶת שִׁירִים וְּמְסַפֶּרֶת עַל הַגְּבָרִים

שֶׁהִיא מִזְדַּיֶּנֶת אִתָּם? הֵם אָמְרוּ

הַסִּרְטוֹן הַזֶּה דּוֹחֶה הַשִּׁיר הַזֶּה דּוֹחֶה

כַּמָּה אֶפְשָׁר? אָמְרוּ שְׁמַע יִשְׂרָאֵל

עַד לָזֶה הִדַּרְדַּרְנוּ? אָמְרוּ

שְׁמֵנָה מַחְלִיאָה מְכֹעֶרֶת, זֶה הַכֹּל

צִטּוּטִים אֶחָד לְאֶחָד – אֲנִי לֹא מְשַׁקֶּרֶת, אָמְרוּ

אַתְּ פָּשׁוּט פּוֹצָה מִסְכְּנָה, הִתְבַּלְ

בַּלְתְּ בַּמִּרְשָׁם, אַתְּ מַזְנִיחָה אֶת הַנְּשָׁמָה לְטוֹבַת הַמּוּזִיקָה

(כְּאִלּוּ שֶׁנְּשָׁמָה וּמוּזִיקָה הֵן דָּבָר וְהִפּוּכוֹ בְּהֶכְרֵחַ) וְאֵין לָךְ

רֶגֶשׁ הַכֹּל אֶצְלֵךְ מְגֻשָּׁם, אָמְרוּ אַתְּ מְפֻצֶּצֶת מֵאַהֲבָה עַצְמִית, הַנִּיחִי

לְעַצְמֵךְ, תִּרְאִי עוֹלָם, וְלֹא נָפְלוּ עָלַי הַשָּׁמַיִם

וְרָאִיתִי עוֹלָם וְהוּא הָלַם בִּי וְהָלַם

אַשְׁכְּנַזִּיָּה מִדַּי, אִשָּׁה מִדַּי, בֻּרְגָּנִית, מְכַשֵּׁפָה,

מֻפְרַעַת, ִמִתְמַתֶּקֶת, יַלְדָּה פַּטְפְּטָנִית, מְשַׂחֶקְתּוֹתָה דֻּבְשָׁנִית, דַּלָקוֹת בַּשֶּׁתֶן עֲטוּפוֹת

בְּתַחְבּוֹשׁוֹת אֵלַסְטִיוֹת מְרַיְּרוֹת דָּם דֻּבְדְּבָנִים מְסֻכָּרִים הֵם אָמְרוּ וְנִסּוּ

לְחַקּוֹת לִי אֶת הַמִּשְׁלָב הַלְּשׁוֹנִי, אֶת הַמַּבָּע, אֶת הֶעָגָה, יָרְדוּ עַל הַתֵּמוֹת שֶׁמַּעֲסִיקוֹת אוֹתִי

וְלֹא מָחִיתִי מִלָּה מִפִּי וְלֹא נָפְלוּ עָלַי הַשָּׁמַיִם נִשְׁאַרְתִּי אֲנִי – נֹעַם – לֹא

נָפְלוּ עָלַי הַשָּׁמַיִם קָרַמְתִּי עוֹר שֵׁנִי

רִקְמַת שָׁמַיִם חֲדָשָׁה שֶׁל עַצְמִיּוּת כְּחֻלָּה גְּלוּיָה

הִבְהִיקָה כִּזְקִיקֵי וַאֲנִיצֵי דֶּשֶׁא פִּשְׁתָּן זִקּוּקִיִּים מִבֵּין סִדְקֵי נַפְשִׁי

נִשְׁפְּכָה עַל גּוֹפִי בְּאַלְפֵי יְצִיאוֹת זְהִירוֹת כְּחַלְחַלּוֹת

וְנִשְׁאַרְתִּי אֲנִי בִּמְלוֹא עֻזִּי מָצָאתִי אוֹתִי שָׁמַיִם

אַחַת דּוֹלֶפֶת פַּעֲמוֹנִים כְּחֻלִּים, מַגִּירָה עֲרָפֶל סָגֹל

מִתְאֲדֶּה, זוֹלֶגֶת גֶּשֶׁם מֵעֲנָנִים רַבִּים וּמִתְחַלְחֶלֶת

שְׁתוּיָה וּנְשׁוּמָה עַל יְדֵי פִּיּוֹת רַבִּים וּקְהָלִים רַבִּים

מְפֻזֶּרֶת כִּפְרִיחָה שִׁירִית בָּאָבִיב וַעֲדַיִן אַחַת שָׁמַים

פּוֹעֶמֶת רוּחַ וּמִתְפַּעֶמֶת, בִּפְנִים מְאֻכְלָסִים פִּצּוּלִים

רַבִּים פְּנִיּוֹת רַבִּים סְטִיוֹת הִשְׁתַּקְּפוּיוֹת וּפִתּוּלִים רַבִּים

פִּיּוֹת עוֹשִׂים בִּי מְנָאֲצִים בִּי מַעֲרִיצִים שׁוֹתִים בִּי (חֵלֶק

מֵהַפִּיּוֹת הָאֵלֶּה שֶׁלִּי) וְלֹא נָפְלוּ עָלַי הַשָּׁמַיִם (כִּי אֲנִי עַצְמִי

שָׁמַיִם) וְלֹא

הִתְנַפַּצְתִּי

תוצאת תמונה עבור נעם פרתום

נעם פרתום

את השיר המרגש הזה קראתי לראשונה בגיליון ה-12 של כתב העת "הו" בעריכת דורי מנור (דצמבר 2015, עמ' 66-64, הוא מופיע שם לצד שיר נוסף שלה שנקרא "מצאתי אותי שמיים" ומתכתב איתו אך גם מאוד שונה ממנו בתכניו ובצורתו) והוא די המם אותי.

להבעיר את המים באש

למעשה יש לנו כאן, ברוב השיר, אם כי לא בכולו, ועוד ניגע בזה, אינטרוספקט, מבט פנימי של המשוררת נעם פרתום על עצמה באמצעות דברי הנאצות ואלימות הרשת שהיא ספגה במהלך השנים האחרונות כמשוררת צעירה, שפרסמה עד כה ספר שירים אחד בלבד, "להבעיר את המים באש" (2012, הוצאת עם עובד וחרגול, עורך: אלי הירש), והשיר שלפנינו לקוח מתוך כתב היד של ספר השירים הבא שלה, "בְּיַחַדנֵס", שיראה אור בקרוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

אם תרצו, זהו כתב עדוּת למה שנדרש ממשוררים צעירים ובולטים לעבור בעידן זה של רשת האינטרנט, שבה כל טוקבקיסט או מגיב יכול לראות עצמו כמבקר שירה לרגע ולהטיל רפש על כותב שאלו הם כל חייו. בעוד שנים, כשעידן הרשת כבר ייחשב בעצמו למיושן, יוכל השיר הזה לשמש כממצא ארכיאולוגי למה שהתרחש אז. את דף הפייסבוק המזויף שפתחו לפרתום אני בהחלט זוכר. גם לי עשו את אותו דבר, נדמה לי שקראו לי אז אילן ברקוקוועץ'. זה היה די מרגיז. אין לי מושג מי עשה את זה. יש לי השערות. אני מניח שגם לנעם  פרתום יש. בכל מקרה – אלו תופעות שקרו והן מכוערות משום שהן יורדות אל מתחת לחגורה של ביקורת השירה הלגיטימית. וזה לא שמשוררים שהותקפו לא הגיבו. הלשון הבוטה השתלטה בשלב מסוים גם על אלו שהותקפו כי זה בלתי אפשרי לעתים באותה זירת רשת אלימה.

מבחינה אמנותית, השיר על 70 טוריו, מכיל מספר רבדים. משפט מפתח בו מופיע בשורות 45-44 בשיר: "זה הכל ציטוטים אחד לאחד – אני לא משקרת", כך מעידה על עצמה הדוברת בשיר של נעם פרתום אבל אנחנו צריכים גם לזכור שבכל זאת מדובר כאן במעשה אמנות, שלפעמים גם משתלבת בו בדייה. כך למשל הטענה כאילו שירתה של פרתום היא טומאה להיכלות השירה הנשגבים המחוטאים של  נתן אלתרמן בטורים 16-15 בשיר – האם היא באמת נאמרה? וגם אם כן, הרי במו אוזניי שמעתי את מבקר השירה והמשורר אלי הירש, חבר טוב של פרתום, אומר באירוע ההשקה שנערך בשעתו לספרהּ בבית ביאליק בתל אביב כי לכולנו ברור שמאז אלתרמן לא היה כאן דבר כזה, כך בלשונו, כלומר משוררת וירטואוזית שכזו. לא זוכר שנרשמו אז מחאות בקהל, ומעניין מה היה קורה אם הירש היה מגדיר שם את המשורר הצעיר רועי חסן דווקא כממשיך דרכו של אלתרמן.

במילים אחרות, לצד האמפתיה הרבה שהשיר הזה עורר בי, אני בכל זאת מוכרח להזכיר לכולנו את נקודת המוצא של פרתום כמשוררת. מה זאת אומרת "אשכנזייה מדי" כפי שהמשוררת עצמה מבליטה בשיר פעמיים ובשינויי מיקום מרתקים (והשוו את הטורים 1 ו-51 בשיר, במקרה הראשון "אשכנזייה מדי" מופיע לאחר "אישה מדי" ובמקרה השני הוא מופיע ראשון)? זאת אומרת "פריבילגית", אם להשתמש לרגע בלשון השיח המקובל כיום, שנולדה, חיה וכיום גרה בתל אביב; שהספרים שלה יוצאים לאור בהוצאות ממסדיות ולא צריכה לטרוח על הדסטארט למענם כמו למשל מה שצריכים לטרוח עליו כל משוררי הקבוצה "ערספואטיקה" בהנהגת המשוררת עדי קיסר,  שלדעתי הם לא פחות מוכשרים ממנה ברובם, ועוד. אז נכון, הרגע הדרמטי בשיר שבו הדוברת מתארת את בכייה נוכח ההשמצות הוא מכמיר לב, אך צריך לזכור לעומתו גם את סופו של השיר, את היכולת של פרתום להבעיר מים באש וליצור מתוך לב המאפליה יצירה פיוטית משמעותית. אפשר לחשוב גם על סוף אחר לשיר, פחות שמח, על פיו המשוררת שהותקפה הייתה מוכרעת בידי המתקיפים וחדלה מיצירה. למרבה המזל, זה לא קרה.

יש כאן בשיר אזכורים רבים למשוררים שקדמו לפרתום כגון אלתרמן, דוד אבידן, יונה וולך, יהודה עמיחי וגם להשפעות של זרמים מערביים מעולם הספרות וההגות כגון הביטניקים והפמיניסטיות. יכול להיות שכדאי לפרתום לפתוח את חיישניה המחודדים, כפי שאני יודע שהיא מסוגלת לעשות וגם עושה, גם אל מקורות יצירה אחרים הסובבים אותנו, כמו למשל אל המשוררים  המכנים את עצמם  "מזרחים".

ראו עוד על נעם פרתום:

בדידות קיומית בעיר הגדולה: יובל גלעד על נעם פרתום

האלוהים של נעם פרתום

נעם פרתום, פורטריט מאת קרן כץ

אודות אילן ברקוביץ׳

אילן ברקוביץ' הוא בעל המדור "משורר בשטח" במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ". כמו כן הוא בעל המדור "שירת ישראל" בכתב העת "עיתון 77", ומפעיל דף פייסבוק בענייני שירה, חברה, ופוליטיקה. משנת 2012 ערך את העיתון העצמאי "שלם - עיתון לשירה טוטאלית בעברית". פרסם עד כה חמישה ספרי שירה, "מודה באהבה" (1995, הוצאת סער); הטרילוגיה "תפוזים; חרובים; חרוזים" (2014-2007, הוצאת אבן חושן) ו"המשורר האשכנזי האחרון" (2016, הוצאת פרדס).  
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, שירה עם התגים . קישור קבוע.

11 תגובות על שיר בכותרות – שמַיִם פִיוֹת / נֹעם פרתום

  1. מאת אילן ברקוביץ':‏

    תודה רבה לעורכי האתר על פרסום הטור החדש. הגרפיקה של השיר באתר שגויה. צריך להאחיד את הרווח בין כל שורות השיר כך שהראשונות לא ייראו צפופות לעומת האחרונות.

  2. מאת יובל:‏

    טוב, אז לא פרתום אלתרמן, וגם לא חסן, ואפילו אלתרמן עצמו לא אלתרמן, אלא איזה דימוי של משורר לאומי שבלע אותו. חסן הכניס ראפ לשירה העברית, פרתום ספוקן וורד, וטוב עשו, אבל כל תיאור בומבסטי אחר קשור רק לדירוגי הלמי יש גדול יותר האופייניים מאוד לזירת השירה בימינו.
    לענייננו: כוחה של פרתום הינו בזרימה ובשטף ובשפת שירה המשלבת משלבי שפה גבוהים (בסיום השיר) ונמוכים (סלנג, מילים אמריקניות). עם זאת השיר מהווה מעין דמעות תנין – מי שרודף חשיפה וחושף עצמו באופן בלתי פוסק למדיה החדשה (והרי פרתום החלה את דרכה ככוכבת יוטיוב) לא יכול להתלונן על הטוקבקים, זה חלק מהעניין.

    המורכבות המסוימת של השיר היא מהחיבור המיידי לטוקבקים, הבוטות שבו, שיר שהוא בעצם טוקבק לכשעצמו. הצרה היא שחלק מהביקורת (הבוטה) המוטחת במשוררת נכונה, גם אם מופרזת ומעליבה, והכנסת הביקורת לשיר לא פוטרת את המשוררת מהתמודדות עם בעיות מסוימות בשירה זו. זהו למעשה אותו עיסוק עצמי נרקיסיסטי שעליו מתלוננות המשוררת, כפי שטען כלפיה מאן דהו.
    פריביליגית, לא פריביליגית, זהו שיח בעידן שבו השיח בלע את עצמו, איבד קשר למציאות: ולראייה, מאמר מלומד של מר יחיל צבן ב"תרבות וספרות" של ציפרון, בו הוא "חושף" את עגנון כגבר לבן פריבילגי! אלוקים, איזה שטויות עוד תמציא התקופה שלנו! עגנון שייך לתקופה אחרת, ואי אפשר לשפוט אותו בכלים של פוליטיקת זהויות, מה גם שהוא היה חכם מדי כסופר וביטל עצמו בפרוזה שלו, כפי שהיה נהוג בזמנים שלפני הפייסבוק.

    כך שמרבית השיר מתאים יותר לספוקן וורד, או שירת הביט (ואם רוצים לקרוא השפעת שירת ביט על השירה העברית, אפשר לקרוא את עודד פלד המוקדם) ועוד כחמישים שנה יהווה אולי עדות על עידן הרשת, אבל יקרטע כשיר בפני עצמו, וזאת למרות שהאמירה מחודדת והבוטות יפה, ואינה הבעיה (בוטות נגד בוטות) אלא עמידת המוצא של הדוברת כקורבן, שאינה מורכבת, וגם אינה נאמנה למציאות, ולכן נוצרת דוברת בכיינית.
    ומצד שני, סיום השיר מוכיח שפרתום היא אכן משוררת טובה. שם הדברים ממריאים ממש, גם אם מהולים באהבה עצמית לא מבוטלת, בעזרת מטאפורת השמים והמצלול והמשחק הלשוני, שאולי מושפעים מוולך, אבל הם יפים. כך כשמה כן היא – פר ותום, מרבית השיר היא פר, בסיום מופיע התום, והכי טוב לשלב את שניהם בו זמנית, דבר שמתרחש לפעמים, בספרה הראשון. כך את החלק הראשון היה אפשר לקצר לכעשר שורות, ולא היינו יוצאים נפסדים כשיר מודפס (לספוקן וורד ביוטיוב זה מתאים כמובן).

  3. מאת אילן ברקוביץ':‏

    תגובה מורכבת ביותר מר גלעד. לא עם כל דבריך אני מסכים. תאר לך שעגנון היה כותב בעידן זה והיו מקימים לו דף חיקוי? או מזלזלים באמנותו? אני גם מתנגד לעמדה המקדשת את היוצרים המתים ותוקפת את אלו החיים. גם מקומה של ביקורת רליטביסטית הכרחי אחרת לאן נגיע, נותיר אחרנו רק צלמים. מבחינת העריכה של השיר, נדמה לי שכדאי גם לחשוב על כך שאמנות מהסוג הזה מצריכה מהקורא מיומנות אחרת של קריאה. הוא מצפה לשירים קצרים ונימוחים והנה כאן העמסה על פרודות המחשבה שלו. יש בכך גם סוג של מחאה לדעתי מצד פרתום.

  4. מאת יובל:‏

    מר ברקוביץ', אין כאן כל קידוש של עגנון. אבל מי שרוצה לבקר אותו, ידרש לקצת יותר מורכבות מאשר לקורא לו "גבר לבן פריבילגי". הוא היה אדם דתי, גם אם יותר סופר מודרניסט המעמיד פני אדם דתי, והבא לבקרו צריך להתבונן בו מבעד משקפי התקופה. אנשי המערות חיו במערות, כאילו דא? אז נבקר אותם על הציורים הפרימיטביים שלהם, או על כך שהיו גברים לבנים פריבילגיים?

    לגבי זה שפתחו לה אתר פייסבוק פיקטיבי, וגם לך. כאמור, זה חלק מהמשחק כיום. לי לא פתחו שום אתר, וגם אין לי פייסבוק. אני פשוט מחוץ למשחק, מבקר-טוקבקיסט.

    השיר אינו מעמיס על הקורא, הוא קליל כמו משקה אנרגיה. שיר מעניין וחזק של המשוררת קראתי לפני שנה ב'מעין' של צ'יקי, והוא עסק באיזה מעין חבורה שמתכנסת בדרום תל אביב, ומתאר את הפנורמה הדרום תל אביבי בצורה יפה מאוד.

    ואם להמשיך את קו המחשבה – הרי שני הגדולים של תקופתנו – לפחות לפי דירוגי גודל הפין או הקליטוריס – מציגים בשיריהם דוברים מקופחים – והנה נמצא לנו קישור בין השניים – חסן כדובר המזרח, ופרתום כפמניסטית אמתית בעולם של גברים מבזים (ויש לה הרבה שירים כאלה, לאו דווקא זה הנוכחי). כלומר – דוברים בכיינים – כלומר – דוברים לא מורכבים מספיק – שכן הם משקרים: שניהם משוררים מוערכים, המפרסמים בבמות מכובדות, זכו יזכו בפרסים, וגם בפרנסה צדדית מספרות, משתמשים אינטנסיביים בוירטואליה ובדיגיטל, ולא פרחים מוגנים שבא חזיר בר (אשכנזי? פריבילגי?) שבא ודרס אותם, אלא אם כן הכוונה למארק צוקרברג, שחוגג על חשבון הפטפוטים של כולנו, ורוב המשוררים, מה לעשות, הם עניים למדי, ומפרנסים בטראפיק וברייטינג שלהם את המכונות הדיגיטליות.

  5. מאת אילן ברקוביץ':‏

    "משקפי התקופה"? בוודאי אבל קריאה לאחור מחויבת גם לכלי ביקורת חדשים, והכלי הביקורתי הזה הוא חשוב ביותר לדעתי. בניגוד אליך אני לא חושב ששירה של פרתום הוא קליל כמו משקה אנרגיה. אתה לא עמדת כמוה בפרץ ההשמצות וגם לא כמוני הקטן, שעובר את זה מדי יום בפייסבוק. זה לא פשוט כלל ועיקר.

  6. מאת אלי אשד:‏

    לגבי עגנון .היחס שלי אליו מורכב ביותר. הוא היה אדם דתי שהפך לחילוני ארו חצי חילוני וו"חזר בתשובה". את הסיפורים שכתב בשנות העשרים למשל אי אפשר לשפוט בסטנדרטים של הסיפורים שכתב בשנות ה40 והחמישים כאשר היה ( שוב ) אדם דתי. גם עם עגנון עצמו הכחיש זאת. יש לו למשל סיפור סימפטי למדי על ישו הנוצרי שכתב בשנות העשרים ואחר כך שינה אותו בצורה משמעותית כדי שיהיה פחות סימפטי לישו בשנות החמישים .
    בקיצור כל סיפור שלו יש לשפוט לגופו.

  7. מאת יובל:‏

    זאת שאלה של מינון. להגיד שיש מאפיינים יודוצנטריים מסוימים אצל עגנון, זה יכול להיות מעניין,
    אבל לכתוב שהוא "גבר לבן פריביליגי" ואבי "הבית היהודי" אלה בדיוק הסנסציות הזולות מהן מתפרנס
    מר בני "אני לא סובל את המקום הזה אז ברחתי לטורקיה או לאמסטרדם ואדווח לכם איזה סופרים מופלאים יש שם, בשעה שאני מתעלה על הפרובינציה הקטנה שלכם" ציפר.

    לגבי השיר – השיר לא קליל, בזה אתה צודק, והוא גם שיר מעניין וטוב, בעיקר בסופו. כתבתי קליל רק בתגובה לטענה שאין מדובר בשיר קטן וחמוד. הוא לא קטן וצייתני, זה נכון, אבל הוא שופך דמעות תנין: הדבר דומה לאלונה ברקת, מולטי מליונרית, המבקשת להציג עצמה כאבירת העניים, ואת באר שבע כקבוצה של עוני. אז באר שבע אולי עיר ענייה, אבל לא ברקת, וגם לא שחקניה (אבל בהצלחה לאדומים בשבת).
    כשמשוררים רוכבים על פרים אופנתיים (פוליטיקת הזהויות, פמניזם – והשירים הפמניסטים היפים של פרתום, לדעתי, הם אלה המעטים בהם היא חושפת את השוביניזם של נשים דווקא, הבזות האחת לשניה בשם אידאל יופי גברי) אז הפר משתולל לפעמים, ומעיף את הרוכבים והרוכבות (חסן, פרתום).
    מבחינת המבנה: הסוף מונה כעשרה טורים לערך, והוא המיטב, לכן מוטב היה להקדימו בעשרה עד עשרים טורים של תמצית תולדות הטוקבקים המבזים שקיבלה המשוררת. ושוב – כאשר החשיפה היא מוגברת ומוחצנת, כדרכה של המשוררת, (וגם אצלך, ידידי לקו 45) אז הריאקציה, מה לעשות, בוטה אף היא.

    הנה דוגמא לשורות שהיה בהחלט אפשר להוריד:
    עִתּוֹנוּת מְהַלֶּכֶת עַל קַבַּיִם
    שִׁירָה זֶה לֹא
    אֶפְשָׁר לִקְרֹא לָאָמָּנוּת שֶׁלָּה תֵּאַטְרוֹן, הַצָּגָה,
    קוֹלְנוֹעַ אוּלַי, שִׁירָה זֶה לֹא, הִיא טֻמְאָה

    זה סתמי, גם כשיר על טוקבק, הוא לא מתעלה מעל הטוקבק בעצמו.

    הֵם אָמְרוּ תַּעֲשִׂי גַּבּוֹת דָּחוּף
    הוֹצֵאת לִי אֶת הַחֵשֶׁק לְסֵקְס עִם גַּבּוֹת כְּמוֹ שֶׁלָּךְ הֵם אָמְרוּ
    מְעַנְיֵן שֶׁהִיא מַרְאָה רַק אֶת הַפַּרְצוּף
    אֲנִי אוֹהֶבֶת שְׁמֵנוֹת אֲבָל כָּזוֹ עוֹד לֹא רָאִיתִי פַּרְצוּף קָטָן

    זה יותר מעניין, כי החיצוניות הופכת למטאפורה, וכאן המשוררת לא מלקקת לעצמה (הם העלובים… אני שמים) אלא מצליחה לתפוס נושא שהוא גדול יותר מהאני הפרטי שלה – הבוז בחברה לנשים מלאות. לכן אלה שורות שיר בוטות וטובות.

  8. מאת אלי אשד:‏

    לגבי נועם פרתום נתקלתי בה לאחרונה באירוע של שירה אוטופית שהתקיים בירושלים .באירוע הזה שלט ללא מיצרים כפרפורמר יהודה ויזן ומשם הובא שירו שפורסם לאחרונה ב"יקום תרבות ""נבואת אבן שם הגלילי "
    http://www.yekum.org/2017/03/%D7%A0%D6%B0%D7%91%D7%95%D6%BC%D7%90%D6%B7%D7%AA-%D7%90%D6%B4%D7%91%D6%B0%D6%BC%D7%9F-%D7%A9%D6%B5%D7%81%D7%9D-%D7%94%D6%B7%D7%92%D6%BC%D6%B0%D7%9C%D6%B4%D7%99%D7%9C%D6%B4%D7%99-%E2%80%93-%D7%A0%D7%91/
    אבל חוץ מויזן בלטה שם גם פרתום שהשיר שהביאה שמאלני בהחלט בלט על רקע האווירה הימנית של בית אורי צבי גרינברג.
    אבל גם אני חושב שהטענות ברשימה אלו הן דמעות תנין משוררים שמפעילים פרובוקציות גם רוצים פרובוקציות שהן בסופו של יום סוג של תשומת לב שאותה הם מחפשים.כך שאיני מבין על מה כל הבכי והנהי הזה שמזכיר את הבכי והנהי של כוכבי קולנוע שמתלוננים על הפפרצי בזמן שבמציאות הם ניכנסים לדיכאון אם הם לא רואים אף אחד כזה בסביבתם.
    האמת היא שאנשי תקשורת מודעים היטב למי שאינו רוצה שיסבו אליו את אור הזרקורים ( חנוך לוין ,סוניה פרס) לעומת מי שכן רוצה בזה גם אם הוא מכחיש .

  9. מאת אילן ברקוביץ':‏

    דיון מרתק, מר גלעד ומר אשד.

  10. מאת אילן ברקוביץ':‏

    נהדר, תודה רבה על תיקון הצגת הגרפיקה של השיר, מר אשד!

  11. מאת אילן ברקוביץ':‏

    עדיין השורה הראשונה לא באותו רווח לעומת שאר שורות השיר. מקווה שלקראת הטורים הבאים הגרפיקה של השירה אצלך תשתפר, מר אשד, זה מעייף כל הזמן להעיר על הדבר הזה.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*