שיר בכותרות: קלנסווה של דוד ברבי

שיר בכותרות / אילן ברקוביץ' / טור מס' 4

קלנסווה / דוד ברבי

זוֹהִי עִירִי, עוֹד מִיַּלְדוּתִי – בְּעֵת הַמִּמְשָׁל הַצְּבָאִי;
אָז, רָכוּב עַל עֲגָלָה וְלוּחַ עֵץ חוֹצֶה אוֹתָהּ –
מָקוֹם לָשֶׁבֶת, גַּם כְּשֶׁלִּפְעָמִים הָיִיתִי מוֹצֵא עַצְמִי
יוֹשֵׁב עַל הַלּוּחַ לְצַד הַדֶּרֶךְ.
וְהַיּוֹם – אֲנִי פּוֹגֵשׁ אֶת נֶכְדֵיהֶם שֶׁל הַיְלָדִים שֶׁבָּאוּ
לַעֲבֹד עִם הוֹרֵיהֶם בַּשָּׂדוֹת. כָּךְ גָּדַלְנוּ יַחַד אֶל
הָאֶלֶף הַשְּׁלִישִׁי.
אֲנִי מִתְקַשֵּׁר לְחָבֵר: "אֲנִי נוֹסֵעַ לְקַלַנְסֻוַּה, מַה
דַּעְתְּךָ שֶׁנֹּאכַל יַחְדָּו אֲרוּחַת בֹּקֶר?"
"נִפָּגֵשׁ בְּשָׁעָה אַחַת-עֶשְׂרֶה", עוֹנֶה בְּטִבְעִיּוּת.
לְאַחַר כַּמָּה דַּקּוֹת – צִלְצוּל:
"לֹא כְּדַאי שֶׁנֵּלֵךְ עכשַוְָ, הַמָּקוֹם מְסֻכָּן!"
וַאֲנִי, שֶׁמֵּבִין שֶׁמַּשַּׁק כַּנְפֵי הַטְּוָח-הַקָּצָר מִכְּפָר-
כַּנַּא הִגִּיע לָעִיר…
נֶעֱלָב בִּמְקוֹמָּהּ

השיר "קלנסווה" לקוח מתוך ספר שיריו החדש, השמיני, של המשורר והחקלאי דוד ברבי (1953, יליד המושב ניצני עוז), "פועלים, סניף קלנסווה" (2017, הוצאת עמדה, מהדורה דו-לשונית, עברית וערבית, עורכי הגרסה העברית: רוני סומק ורן יגיל; תרגום מעברית לערבית: אחמד עאזם, עמ' 36).

זהו השיר ה-13 מתוך 18 שירי הספר המחזיק בסך הכל 47 עמודים. שלא כמו מרבית השירים בספר, העוסקים בנערות ונשים ערביות שברבי פוגש בקלנסווה הסמוכה למקום מגוריו, בדרך כלל בהגיעו לסניף בנק הפועלים במקום, השיר הזה עוסק תחילה בזיכרונות הילדוּת של המחבר כאשר קלנסווה הייתה תחת משטר של ממשל צבאי (עד 1966), ולאחר מכן עוסק השיר בזמן ההווה של ימינו כאשר קלנסווה צמחה והייתה לעיר (החל משנת 2000).
הרומנטיקה האוריינטליסטית שברבי משית על מפגשיו הארעיים עם נשות קלנסווה עטויות החיג'אב כפי שהיא באה לידי ביטוי ברוב שירי הספר, מתחלפת כאן בנוסטלגיה רומנטית של העבר עם ניפוצה אל המתח בין הישובים היהודים, לבין קלנסווה כישוב ערבי וכחלק מישובי המשולש באזור השרון (טייבה, קלנסווה וטירה). הדיאלוג בין החברים בשיר חושף את המתח הזה, ואפשר שהוא נוגע באירועים שהתרחשו בשנת 2014, הן בכפר קנא שבגליל, אז נהרג אזרח מקומי מיריות שוטרים, והן באירוע שכמעט נגרם בו לינץ' לאזרח יהודי-ישראלי, שהותקף בידי תושבי קלנסווה שערכו הפגנה בעקבות האירוע בכפר קנא, ומכוניתו הוצתה. אפשר שהאירועים האלה או אחרים גרמו לחבר לסגת מהצעת ארוחת הבוקר ביחד דווקא בעיר זו.
האופן שבו מסתיים השיר הוא מכמיר לב. המשורר נעלב מסירובו של החבר לסעוד עמו בקלנסווה בשם העיר האסורה; העיר המסוכנת; העיר שמוגדרת באתרי חדשות ישראלים ככזו שמייצאת פשיעה, גניבות רכבים, ופריצות לבתים. החזון שמבקש דוד ברבי לשאת מבעד לשירי הספר, שהוא די ברור ומובהק, בעד השלום ונגד הסכסוך הישראלי-ערבי, גם מתוך נקודת המוצא שלו, כבן למשפחה מטוניס התופס את עצמו כיהודי-ערבי (וראו על כך בשיר "לנהל את הסכסוך" בעמ' 46), מגיע כאן בסוף השיר למבוי סתום. ברבי מגדל הפרחים יכול להיכנס ולצאת מקלנסווה כאשר ירצה, אבל חברו חושש לעשות כן. האידיאה נתקלת במחסום המציאות.
בשבוע שעבר השתתף ברבי בקונגרס עממי יהודי-ערבי שנערך בכיכר רבין בתל אביב; גם המשורר עמיר עקיבא סגל הגיע לשם. שאלתי את עצמי כאשר קראתי ברשת הפייסבוק על חוויותיהם של השניים מהקונגרס מפיח-התקווה הזה, האם יכול להתקיים בימינו קונגרס דומה בקלנסווה?
כפי שכתבתי בעבר במסגרת רשימה במדורי "משורר בשטח", דוד ברבי איננו מהמשוררים המחודדים בקלמר, וגם השיר שלפנינו חושף את הסגנון הלא-מהוקצע שלו, שנדמה כי עורכיו מעדיפים לשמרו מכוח הרצון לאותנטיות, שלא בהכרח מיטיבה עם המחבר. למרות זאת דווקא הוא מצליח לגעת במקומות שמשוררי ישראל לא מרבים לעסוק בהם. אלו התל אביבים יכולים לכתוב שירים על הסכסוך מבלי לחוש בו באמת, ואילו ברבי נמצא בשטח ממש, בא במגע יומיומי עם ערביי ישראל, חי ונושם את הדברים. הוא מסמן גבולות גזרה חדשים בשירתו, שמשוררים צעירים ממנו יוכלו להלך בהם בעתיד לבוא, וגם אם סימוניו אלה מגושמים לעתים, שוביניסטיים לפרקים, עדיין יש בהם כדי לסמן דרך של שלום ללכת בה.
בריאיון שנערך עמו בעיתון "מעריב" לאחרונה, סיפר ברבי כי הרעיון לכינוס הספר הזה היה של המשורר רוני סומק. טביעות אצבעותיו ניכרות היטב בשם הספר, ובעיצוב שיריו, גם אם מבחינת הפואטיקה רחוקים סומק וברבי כרחוק מזרח ממערב (ב-2009 פרסם סומק את ספרו "אלג'יר", ונדמה כי קלנסווה של ברבי היא כאלג'יר אצל סומק).

אפשר אפילו לומר כי לעומת ספריו הקודמים של ברבי, כאן ישנה עליית מדרגה מבחינה אמנותית, שאפילו הכריכה המרשימה והיפהפייה של הספר בעיצובה של צופית ברבי, בתו של המשורר, מעידה עליה. עליית מדרגה אמנותית זו פירושה כמו אצל משוררים רבים אחרים, יציאה אל המרחב. אין זה אומר שספריו הקודמים של ברבי היו פחות טובים מזה הנוכחי, אלא שהפעם נדמה כי נצטלל הרעיון במובן של נעשה צלול והתמקד. נקווה כי בעתיד יצטלל עוד יותר גם המבע.

ראו גם :

דוד  ברבי בויקיפדיה

חגית בת -אליעזר על מיטב שיריו של דוד ברבי

תוצאת תמונה עבור דוד ברבי

אודות אילן ברקוביץ׳

אילן ברקוביץ' הוא בעל המדור "משורר בשטח" במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ". כמו כן הוא בעל המדור "שירת ישראל" בכתב העת "עיתון 77", ומפעיל דף פייסבוק בענייני שירה, חברה, ופוליטיקה. משנת 2012 ערך את העיתון העצמאי "שלם - עיתון לשירה טוטאלית בעברית". פרסם עד כה חמישה ספרי שירה, "מודה באהבה" (1995, הוצאת סער); הטרילוגיה "תפוזים; חרובים; חרוזים" (2014-2007, הוצאת אבן חושן) ו"המשורר האשכנזי האחרון" (2016, הוצאת פרדס).  
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, שירה עם התגים . קישור קבוע.

8 תגובות על שיר בכותרות: קלנסווה של דוד ברבי

  1. מאת ארלט:‏

    תודה, אילן, על שהפעם בחרת להציג את השיר הזה בכותרות. השיר, כמו הספר כולו, כמו דרכו ואישיותו של דוד ברבי, מסמנים "דרך של שלום ללכת בה", דרך חיונית לקיומנו.

  2. מאת אילן ברקוביץ':‏

    תודה רבה לך ארלט מינצר הגדולה! מעניינת אותי התייחסותו של המשורר ומבקר השירה המוערך, מר יובל גלעד, לרשימה הזאת ולנושאים העולים באמצעותה.

  3. מאת יובל:‏

    טוב, לאות סולידריות עם שותפי לקו 45, אגיב: שיר זה הוא לטעמי פרוזאי מדי, ודווקא מתקתקותו מזכירה במשהו את שירת רוני סומק. קיבלתי את הספר, ואני מאוד מזדהה עם תוכנו: סולידריות עם ערביי ישראל, שהם, להבנתי, היהודים האמתיים במקום הזה, כלומר מי שנאלצים לחיות יום יום במצב בלתי אפשרי. אבל אין בספר קפיצה אמנותית של המשורר, אלא פשוט צמצום לנושא ממוקד.
    מעניינים יותר השירים המתארים את יופיין של נשים ערביות, אבל על אף הרגש הכן העולה מהם, ברבי כדובר מצטייר בהם כמעין חוואג'ה בהרמון. ואני מסכים עם מר ברקוביץ' שהנגיעה במציאות כאן עולה על תוצרים ניכרים בשירת המשפחה והיופי הישראלית לסוגיה, המתעלמת מהמציאות ומתמקדת בפופיק. אבל זאת רק מבחינה תמטית, לא סגנונית. עדיפים היו זיכרונות משל המשורר על תקופת הממשל הצבאי, או ניסיון להצביע על הכאב והחיכוך, ולא רק קפיצה לאיזה "סוף טוב" מדומיין, המוציא את הדובר טוב יותר מאחרים, ואי לכך הוא אולי חייב להימצא במרכז תמונת העטיפה, גם אם שותה קפה ולא יושב על ספסל מחופש לפרנץ יוזף, כפי שעושה עורך 'דחק'.
    והשמאלנים שבינינו עדיין ממתינים לשירת סולידריות של ממש בין הערבים-היהודים חסן וחתוכה, משוררים מוכשרים בהחלט, לבין הפלסטינים, ולא רק ברפרוף באיזה שיר. אלמוג בהר ניסה, אבל נכשל כי נותר בפן הצהרתי וססמאתי בספרו האחרון. רק שזה נושא באמת קשה לכתיבה. קל יותר לכתוב על קיפוח אישי, שירת פוליטיקת זהויות קלה לעיכול בסופו של דבר, המחליקה לקיבת מערכת החינוך משל היתה השמפניה של שרה.

  4. מאת רחלי אברהם-איתן:‏

    מאמר יפה ואיכותי מאוד לשירים רגישים. אילן התעמק ה
    בשירי הספר וראה בהם התפתחות פואטית. גם אני חושבת ששירתו של דוד קפצה מדרגה. אכן ניכרת בשירתו טביעת האצבעות של רוני סומק. בהצלחה רבה. רחלי

  5. מאת אביחי קמחיג:‏

    גילוי נאות אני חבר של דוד.
    אני אוהב את שירתו בן השאר בגלל ששנים רבות אני קורא אותה ואכן מסתתרת פה ביקורת יש המבקרים אותה בלא קריאה…
    אילן שאפו על הפרסום. המעשים האלה שאתה עושה מייחדים אותך
    לא אכנס לויכוח חסר התוכלת על מהי שירה ובמיוחד מהי שירה פורצת דרך. בעוד עשור אולי שניים הדברים יבחנו לאחור.

  6. מאת אילן ברקוביץ':‏

    תודה רבה על התגובות המרתקות! אנחנו לא חיים בחלל ריק והרשימה הזו מתפרסמת ביום שבו אנו לאחר פיגוע ליד הפרלמנט הבריטי, פיגוע מונחה דאע"ש, וביום שבו שוטר יס"מניק מכה באופן בלתי מתקבל על הדעת ערבי-ישראלי במזרח ירושלים ואת חבריו, והמציאות הגיאו-פוליטית איננה פשוטה כלל ועיקר. דוד ברבי מפנה זרקור מיוחד אל קלנסווה. חפשו אפילו את השם קלנסווה בשירה העברית החדשה ולא תמצאו אותו. איך אפשר לשורר את הפוליטי מבלי להתייחס אל הדברים עצמם, אל הזהויות, אל המהויות. יש תקווה בספר וחשוב לזכור את זה.

  7. מאת דוד ברבי:‏

    תודה לכל המגיבים
    לאילן שכתב ולאלי שנתן את הבמה

  8. מאת דוד ברבי:‏

    הנה סוף סוף התגובות נקלטות
    על כן אכתוב בקצרה את מה שכתבתי בהערה ליובל שאני מעריך את השקעתו בתגובה
    אתייחס רק להערה אישית שגויה שכתב
    אני בז למלכים ולארמונות

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*