פסק דין – סיפור מאת מתי מגד

מאת אבי גולדברג

בימים אלו – הרוויים בחדשות מבתי המשפט, ימים שבהם מתכחשים נאשמים לאשמתם, מי בשל מעמדו, ומי בשל "חוסר מעמדו", זמנים שבהם נגידים ושרים מתגרים במערכת המשפטית ומערערים את יסודותיה, כדי להקל עם עצמם ביום שבו יקראו לתת דין על מעשיהם – מן הראוי לסקור סיפור קצר שנכתב בארץ בתחילת שנות החמישים של המאה שעברה.

תוצאת תמונה עבור המשפט פרנץ קפקא

בגיליון נובמבר 1951 של ״אורלוגין כתב עת לספרות״, בעריכתו של א.שלונסקי, התפרסם סיפור בשם "פסק דין" מאת הסופר מתי מגד. תוכנו של הסיפור והמוטיבים המופיעים בסיפור ומסגרתו (הליך משפטי), מזכירים את כתיבתו של פרנץ קפקא, ובמיוחד את ספרו הידוע "המשפט". הסיפור נכתב בגוף ראשון, ומספר על הזמנתו של המספר לדין. המספר, בלי שעיין בתוכן הזימון, סבור היה כי מדובר בזימון לדיון פרוצדורלי, בגין איחור בתשלום ארנונה. ההתעלמות הראשונית מהזימון מציבה את השלב הראשון בהתנכרותו של המספר למציאות. עם זאת, מרגע שמקבל המספר את המעטפה עם הזימון, הוא חש אי נוחות וחרדה מעצם חוסר הידיעה.

למחרת היום יוצא המספר את ביתו, ומתייצב בבית המשפט. במהלך משפט המתנהל בפני חמישה שופטים, נמצאת תודעתו מרוחקת. הוא אינו נוטל חלק במתרחש, והוא אינו מקשיב כלל לנאמר בעניינו. אווירת הסיפור סוריאליסטית לפי מיטב הז'אנר ששלט בכיפה באותן שנים בספרות הצרפתית. מדובר בסופרים כלואי ארגון ואנדרה ברטון, שניסחו סגנון כתיבה שבו התודעה של המספר אינה עוקבת אחד לאחד אחר ההתרחשות הריאלית, ומעדיפה לשחרר את התודעה המספרת ולתת לה דרור מעבר לריאלי: "סור ריאלי" בצרפתית.

משפטו של המספר מתרחש לפניו במציאות, ועל פי כללים נוקשים. נטענות טענות משפטיות כלפיו, אך ללא מעורבותו, עד להכרעת הדין שבה נגזר עליו עונש מוות. אדישותו הפסיכולוגית של המספר למתרחש משתלבת עם נושא האישום התמוה כשלעצמו, עבירה שאינה כלולה כלל בספר החוקים במציאות "האמיתית": אחריותו להפלה שעברה אשתו בהיעדרו מהבית. הוא מואשם ברצח הילד שלא בא לעולם כלל.

קל למצוא את המקבילות בין יוסף ק. של פרנץ קפקא למספר של מתי מגד: אנשים מן השורה המסתבכים עם מערכת החוק, והתובנה שלהם נשלטת על ידי חרדה, והשלמה כמעט אוטומטית עם גורלם, עם הידיעה כי מרגע שסומנו כנאשמים יש מעט שהם יכולים לעשות כדי להוכיח את צדקתם. אמנם, יוסף ק. של קפקא, וכמוהו הקורא, אינם מצליחים להבין את המערכת המשפטית המעמידה אותו לדין, וגם האשמה אינה ברורה – ניכור וחוסר אונים משתלטים על הסיפור, וגיבורו העומד חסר אונים מול המערכת המשונה, או בפני האישום האבסורדי.

מתי מגד

*
אצל מתי מגד "בוחר" המספר להתעלם מהדרמה בבית המשפט המתרחשת לפניו, בניגוד ליוסף ק., שאינו מצליח לחדור את הערפל המשפטי האופף אותו. אך התוצאה זהה, על שניהם נגזר דין מוות.
אמנם המספר של מתי מגד מתעשת מרגע שנגזר עליו הדין, ואף חש בהקלה כלשהי באשר לחופשה שניתנת לו בין הכרזת גזר הדין לבין מועד ביצועו. הוא חש לראשונה בחייו חופשי מחובות כלשהם, באשר דינו נגזר ואין יכולת לשנות זאת, אבל מעבר לכך עולה כי הוא מבין את אשמתו, אף כי זו אינה פלילית, אלא אשמה מוסרית, או למטה מזה, עניין של תחושת אשם אישית – בעת שאשתו הפילה את ולדה, היה הוא מצוי עם חברתו או אהובתו לשעבר, זו שאליה הוא נושא רגליו גם לאחר שנגזר דינו, ולא אל אשתו שעמה הוא חי בטוב, כפי שמצייר המספר את יחסיו עמה.

אפשר לומר שמתי מגד בנה את סיפורו הקצר "פסק דין", כולל בחירת שם הסיפור, מתוך רצון לתת למתכונת שבנה קפקא לפניו תוכן חדש, גרסה נוספת, בעלת משמעות שונה. מתי מגד מוצא את המניע להליך האבסורדי, את ההתנהלות הסוריאליסטית של המספר, והמערכת המאשימה אותו, כגמול על בגידתו המוסרית. השלמתו של המספר עם גורלו, ואפילו תרומתו הפסיבית במהלך המשפט, נועדה לשחררו מרגשי האשם. גזר הדין יגאל אותו מרגשי האשם שכה היטיב להתכחש להם.

סיפור ראוי הנקרא כיום לאחר עשרות שנים בחמדה.

ראו עוד על מתי מגד:

מתי מגד בויקיפדיה

אודות אבי גולדברג

בעל תואר בפילוסופיה ובמשפטים. עורך דין ומנהל חברות. פרסם את "מסדר קוזימה" בהוצאת ידיעות ספרים 2007 ו"חוף בלי ים" 2012.את ״רצח בטור דה פראנס״ בשנת 2013, ואת ״אל תקרא לי סוחוי" בשנת 2017​. פרסם "סיפורי חיים" במוסף הנדל"ן של דה מרקר.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ספרות מתח ובלשים עם התגים . קישור קבוע.

תגובה אחת על פסק דין – סיפור מאת מתי מגד

  1. מאת אמנון סטופ:‏

    סיפורים סוריאליסטיים, ואף כאלו העוסקים בגזרי דין מוות, מתאימים במיוחד ליום חג הפורים. אמנם זהו יום שמחה וצהלה ליהודים, אבל הרקע לשמחה ולצהלה לא בדיוק היו נחשבים פוליטיקלי-קורט כיום. ואולי בכל זאת יש בסיפור מגילת אסתר להזכיר לנו שגם שועים ומורמים מעם שחושבים שעוד מעט יובלו ברחובות על גבי סוסים ולפניהם אנשים קוראים ״ככה יעשה למי שהמלך חפץ ביקרו״, יכולים למצוא עצמם במקום זאת מתנדנדים בקצה חבל התליה. למרבה המזל בימינו רק חבל תליה פיגורטיבי.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*