סיפור קצר ליום השבת – "טנדם" \ ענת קוריאל

*

"וכששקט הכול בבית התחילה העיוורת מקשיבה לשאון העצים הסואנים לרוח הסתיו" (מתוך "העיוורת", יעקב שטיינברג)

מכר מן "המרכז לעיוור" הציע לחני להצטרף לקבוצת רכיבה היוצאת לרכיבות בסופי-שבוע. הרכיבה נעשית בזוגות על אופני טנדם: מלפנים יושב המתנדב, שהוא הקפטן המוביל את הרכיבה ומשמש עיניים לעיוור הרוכב מאחוריו. כשחני התלבטה אם להירשם לקבוצה, זכרה כמה אהבה לרכוב לפני שהתעוורה, הרגישה אז שהיא שולטת באופניים ויכולה לדהור בהם לאן שרק תרצה. גם בגשם הייתה רוכבת, ומלגלגת בלבה על איתני הטבע. השכנים ביישוב שלה קראו לעברה מן החלונות: "לאן את ממהרת?" והיא רק צחקה, "תסגרו את החלון, יורד גשם".

היא נרשמה לבסוף, ובשבת הגיעה בכוחות עצמה, נעזרת במקל הליכה אלקטרוני, לנקודת המפגש במגרש, באזור שהכירה היטב. הראשונים שבירכו אותה היו המתנדבים, ואליהם הצטרפו קולות נרגשים אחרים: "ברוכה הבאה, כיף שהצטרפת". בכל הקולות הפזורים סביבה בלט אחד: "קוראים לי ליאור", אמר לה בקול עמוק, "אני אהיה היום הקפטן שלך". חני צחקה ושמחה כשהציע לה למשש את האופניים, להרגיש אותם בין ידיה. בשמונה עשרה שנות העיוורון שלה למדה לדעת שהפעלת חוש המישוש של העיוורים לא אהובה במיוחד בעיני הרואים, חלקם ממש נרתעים ומצפים שהעיוור יסתמך בעיקר על חוש השמיעה שלו. אפילו אחותה נהגה לומר לה, "תפסיקי לגעת בכל דבר", עד שחני למדה להתאפק, או למשש בגניבה.

האופניים הצטיירו לה ארוכים מאוד, היא מיששה את הדוושות האחוריות והקדמיות. לאחר מכן מיששה את החלק העליון והבינה שלרוכב האחורי יש כידון מקובע, שנועד לאחיזה בלבד. "דרך אגב, האופניים בצבע לבן", אמר לה. ברגע שראתה אותם בבירור בעיני רוחה, כבר רצתה לעלות עליהם, וסירבה לקבל עזרה מליאור. הרכיבה התגלתה כחוויה מענגת ואינטימית. אף כי היו חלק מקבוצה, לא שמע איש את שיחותיהם בשעת הרכיבה מלבד הרוח. הפתיחות הייתה רבה, דיבור חופשי פרץ ממנה, אולי כי הסתמנה באופן טבעי חלוקה: ליאור היה אחראי על הניווט והיא קיבלה אחריות על השיחה. כבר ברכיבה הראשונה סיפרה לו איך התעוורה לאחר שהשתחררה מהצבא. אנשים תמיד רוצים לדעת מה קרה, כמו כדי לסלק מכשול מאזור אפל, ואז תוכל להתחיל ההיכרות האמיתית. לאחר שסיפרה השתררה שתיקה.

כדי לתת לחני ביטחון סיפר ליאור שעבר הדרכה ואימונים לפני ההתנדבות, אבל היא ממילא בטחה בו מן הרגע הראשון שהדוושות החלו להסתובב. האופניים היו יציבים בתוך נוף שהלך והשתנה באמצעות תיאוריו של ליאור. תנועת אוויר וריחות של פריחה ומים זרמו אליה. ליאור חשש שהרכיבה לא תהיה קלה בשל חוסר תיאום ובשל קשיים בשמירה על שיווי המשקל, אבל לשמחתו רכב בלי מאמץ. "את כל-כך קלה, אמר לה, "בקושי מורגשת, ולי יש עודף משקל, זה תורם לתחושת היציבות", התבדח.

ברכיבה הרביעית החליטו להיפרד מהקבוצה ולסטות מהמסלול. נכנסו לנתיב שעוקב אחר תוואי נחל, עברו דרכי עפר ודרכים חקלאיות, ולבסוף עצרו. ליאור כיוון את חני לספסל מאבן ופנה לקטוף צמחי תבלין להכנת תה בשטח. "בישול על גזייה הוא חלק מהכיף של הרכיבה בשבילי", אמר והניח את הקומקום על האש, בחש פנימה את העשבים. ריחות של לימונית ושל גרניום התפשטו באוויר הקריר. אף כי זיהתה את הריחות, אמרה חני בחיוך שהם קצת מסריחים ולא הפגינה ידע. היא נהנתה לשמוע את הסבריו שאפשרו לה להתרגע. הוא תיאר בדייקנות את המקום, ופירט באוזניה את כל פעולותיו כמו מתוך איזה צורך פנימי. נעים להאזין לקול שזוכר מי נמצא מולו. למורים הטובים יש קול כזה, חשבה.

"כשאני איתך, ההתמצאות שלי הרבה יותר טובה. אני מרגישה כמו מישהי שרואה. אני חושבת שאתחיל לקרוא לך עיניים שלי". הוא צחק וליטף את כתפה.

"לא תיארתי לעצמי כמה הנאה אפיק מהרכיבה איתך", אמר לה, "היציאה לדרך בתור ישות אחת עם האישה הכי יפה בקבוצה, הידיעה שאני מרכיב מישהי שסומכת עלי לגמרי, זה משהו".

"אפשר למשש אותך?" שאלה ושלחה את ידה אל הפנים שהתקרבו אליה ברצון. היא התחילה במצח, ליטפה הלוך וחזור לאמוד את המישור הקשיח המתגבה אל קו השיער הנסוג. אצבעותיה חדרו לתוך השיער ומצאו גלים רכי מגע. משם הן גלשו אל תנוכי אוזניים חופשיים יותר משלה, שמגעם פלומתי, אל סנטר מחורץ. היא הניחה אצבע על הגומה וטיפסה לעבר האף.

"האף שלך גדול ונשרי", אמרה וצחקה, והוא השיב מרוצה מן הישירות: "נכון, אבל ייאמר לזכותו שהוא מתאים לפנים". היא מיששה עוד, והוא, בעיניים עצומות, תהה מה אצבעותיה מגלות. הליטוף נעם לו והתארכותו הפתיעה אותו. היא לא תחמיץ אף נקודה עד שתראה אותי, חשב. בתום המישוש אמרה לו: "אני מרשה לך לנשק אותי".

לאחר שמונה שנים

לפני חמש שנים הם עברו לגור יחד במושב מנומנם. בשבועות הראשונים אמרה, ספק בהקלה ספק בתלונה: "כמו בית-קברות המקום הזה". שכניהם מצד ימין היו זוג קשישים שתקנים, ומצד שמאל הלך והתפורר בית נטוש. יום אחד ניסתה לברר אצל הירקן הרכלן מיהם בעליו של הבית הנטוש ומה קרה להם.

הוא התעלם לגמרי משאלותיה. למה כבה פתאום הלהט שלו לפטפט על אנשים, תהתה. הוא אמר לה: "הסחורה שלי תמיד אלף-אלף, אבל היום היא משובחת במיוחד", והיא השיבה בעוקצנות: "אני עוד זוכרת את הגויאבות הרקובות שדחפת לי, אתה חושב, שגם אין לי חוש טעם?"

כשהגיעה הביתה סידרה את התפוחים בקערה גדולה. תפוח אחד נשמט והתגלגל, והיא רכנה והחלה לגשש אחריו בזחילה. לפתע, שמעה קולות דיבור בחוץ. היא נשארה נטועה במקומה, כך מצא אותה ליאור כשיצא מן המקלחת. "מה קרה?" שאל בחשש. "אתה לא שומע? משהו קורה בחוץ. לך לראות". חני נעמדה ליד החלון הגדול ופתחה אותו לרווחה. עד שבעלה שב כבר הבינה הכול: עומדים להרוס את הבית הישן ולבנות במקומו וילה גדולה ויפה. סוף-סוף יהיו מילים להקשיב להן וצחוקים של ילדים להתענג עליהם.

*

הציפייה נטעה בשניהם התרגשות. הם עקבו אחר ההריסה והבנייה מהחלון הגדול. ליאור דיווח על כל שלב ושלב, והיא תהתה: "כל כך מהר מפרקים גג?" ("היום שוברים עם פטישים גדולים מה שניתן") "אני שומעת טרקטור?" ("לא תאמיני, כבר חופרים ויוצקים עמודי בטון") "מתי יבנו קירות?" ("בקרוב, בקרוב"). "למה כל כך שקט שם?" ("טיח וצבע הם עבודות שקטות").

"זהו, המובילים הגיעו".

"שנזמין אותם לארוחת-ערב?" שאלה, "בטח המקרר שלהם עוד ריק".

השכן החדש, נתנאל, שמח מאוד על ההזמנה. הסתבר שהוא רווק, וכי ולאחר סכסוך משפטי ארוך, שבו ניצח, החליט לבנות לעצמו בית חלומות.

בשבע בערב הופיע בדלת, כולו מחויך ושמח.

"תודה שהזמנתם אותי. שמעתי מהירקן שאין שכנים כמותכם. אני מתרגש, בחיי", אמר והתיישב.

הוא התגלה כטיפוס מוחצן, אך לבבי וכובש. הזרם הפטפטני שלו גרר אחריו את שניהם. חני התלהבה מכך שאינו חושש לשאול על עיוורונה, כאילו גם הוא עומד להתעוור והיא נותנת לו עצות מעשיות. כשמזגה לו לימונדה אמר בקול מופתע: "תהרגי אותי אם יש לי מושג איך את מוזגת בלי לשפוך". היא גילתה לו שהיא סופרת בשעת המזיגה, אבל פעם הייתה נוגעת בנוזל וכולם העירו לה. "אגב, יש פטנט שנקרא: "מכוון מפלס נוזל", מניחים אותו על הכוס ונפתרה הבעיה". כשנתנאל ראה את חני מוציאה צנימים בעזרת כפפות בטיחות אמר: "איזה רעיון! גם אני צריך כאלה". היא סיפרה לו בהתרגשות על הטיימרים שלה, ועל הג'י פי אס שמחובר לתצוגת ברייל קטנה. הוא הקשיב בצמא לכל מילה, כי השתלט עליו דחף לפצח את התמודדותה של שכנתו היעילה. היא הראתה לו את מדבקות הברייל שהיא מדביקה על חפצים שונים, כדי לא להתבלבל בין תבלינים, או בין השמפו למרכך. תוך דקות אחדות הוזזו פריטים רבים ושינו את מקומם.

ליאור הביט במתרחש בהשתאות. השכן נראה לו רעשן ותזזיתי, "הסערה הזו משמחת את אשתי", חשב בלבו והפגין חברותיות. נתנאל דיבר בלי מעצורים גם על עצמו, "אני אוהב להיות לבד, בשבילי משפחה היא רק סכסוכים, צעקות וקללות. עד גיל שלושים לא ידעתי איך נראה גוף של אישה. בשבילי זוגיות היא כמו ניתוח שצריך לעבור. זה מזכיר לי את האוזניים הבולטות שהיו לי פעם, כל הילדים נתנו לי צ'פחות באוזן, בחורף זה היה סיוט: האוזניים האדימו וכאבו. בסוף ניתחו אותי והבעיה נעלמה, תראו איזה אוזניים מדוגמות יש לי… אתם, איך הכרתם?"

ליאור סיפר לו על הרכיבות ורמז על הרגשות שהציפו אותו אז. "איזה סיפור נהדר!" התפרץ נתנאל לתוך דבריו, "אני אף-פעם לא רכבתי, אבל כשהייתי ילד היה לי חבר דמיוני על אופניים. החבר הזה היה מופיע רק בנסיעות משפחתיות. הייתי מסתכל דרך חלון המכונית ורואה ילד על אופניים: הוא רכב לידנו וליווה אותי כל הדרך. הרגשתי שהוא שומר עלי ונותן לי ביטחון. בדרך חזרה, ברמזורים, הייתי פותח את החלון ומספר לו מה עבר עלי".

"ומה קרה לחבר הזה?" הסתקרנה חני.

"כשהנסיעות המשפחתיות נגמרו – גם הוא נעלם. אבל מה אני מבלבל לכם את המוח עם דמיונות… אופני טנדם אתם אומרים? זה נשמע לי מסעיר. ראיתי לא מזמן קליפ מעולה של שתי זמרות סיניות שרוכבות על טנדם כאלה, אני חייב להראות לכם, מוזיקה את אוהבת?" שאל.

נתנאל הוציא מכיס מעילו טלפון חכם ולאחר כמה דקות חיפוש שבהן מלמל בלי הרף "אני חייב למצוא את זה", התמלא הבית צלילים קופצניים. ליאור תיאר בקול את מה שראה בקליפ. הזמרות שרו בקולות צווחניים, כאילו הן מתחרות מי שרה יותר גבוה ויותר חזק. נתנאל התמוגג: "איזה חמוד השיר הזה, לא יכול להירגע ממנו". חני ביקשה ממנו להחליש, אך הוא התעלם וניסה להגן על הזמרות: "זה שיר שמשתלט על האווירה ולכן הוא מושלם". "די עם זה", צעקה עליו חני לפתע, "תחליש כבר. אתה רוצה לגרום נזק לחוש השמיעה שלי?" והיא הסתלקה לחדר-השינה וטרקה אחריה את הדלת. נתנאל נותר המום.

"היא זהירה מאוד", הסביר ליאור, "מוזיקה רעשנית משבשת את כושר ההתמצאות שלה". נתנאל רצה לגשת לחדר-השינה ולבקש את סליחתה, אבל ליאור אמר שהיא זקוקה לשקט וליווה אותו לדלת. אחר-כך הכניס למיקרו שקית פופקורן ופינה את הכלים. בתום רבע שעה של סידורים, נכנס לחדר- השינה עם קערת פופקורן גדולה. חני נראתה במצב-רוח מצוין: "הוא עצבן אותי אבל עבר לי כבר. מסכן, בטח נבהל".

"לגמרי", צחק ליאור.

"אולי נזמין אותו גם מחר כפיצוי?"

"מה שתגידי. אני אכין קדרה צמחונית".

למחרת הגיע נתנאל עם שישיית בקבוקי בירה וצרור של עשבי תיבול שקטף בלי רשות באחת החצרות. בעלת-הבית ראתה אותו  מהחלון מיהרה החוצה ופתחה את הממטרות "חטפתי כמה שפריצים ישר לפרצוף, מתנצל שאני מטפטף לכם פה". "לא נורא, העיקר שהבאת לי נענע", קירבה חני את הצרור אל פניה ושאפה בהתמוגגות. כשהתיישבו, שאל ליאור בסקרנות, "תגיד, ממה אתה מתפרנס?" והשכן השיב שעד לפני חצי שנה היה נגר, אבל ברגע שהבין שיש בידיו הון, נפרד משני עובדיו וסגר את הנגרייה. הוא התחיל לעסוק בנגרות לפני 30 שנה. העבודה הזאת לימדה אותו את הדברים הכי חשובים: להשתמש בדמיון כדי לפתור בעיות, או להסתכל סביב ולמצוא פתרונות ולא למהר לדפוק מסמר בעץ כמו אידיוט. לעשות באותה התמסרות שרפרף קטן ושולחן דיונים מפואר. "אני לא מתכוון למכור את הנגרייה, אמר, כי היא בשבילי כמו בונקר אבל אני שמח שסגרתי אותה. הייתי צריך להיות רקדן, לא נגר", אמר ולגם מהבירה. עיניו התנוצצו והוא נראה כמכושף לרגע. "כמה אהבתי לרקוד פעם, כבר בגיל שבע כשהדודים והדודות באו לבקר, היו שמים מוזיקה והייתי רוקד בסלון לפני האורחים. בכיתה ח' היו התלמידים מביאים טייפ, מצמידים את השולחנות לקיר והייתי רוקד באמצע הכיתה, מתאמן בצעדים חדשים של כוריאוגרפיה. יום אחד נכנסה המורה לאמנות לכיתה באמצע ההפסקה, וראתה אותי רוקד. כולם שרקו או חבטו בשולחנות, והיא באה לבדוק מה המהומה. בסוף הקטע ניגשה אלי ואמרה: "אתה צריך להמשיך לרקוד, אבל לא לפני הכיתה, הם לועגים לך." לא שמעתי בקולה. היא רצתה בטובתי אבל לא הבינה מה משמעות הריקוד בשבילי: הייתי שקוע רק בצעדים ומרחף, החצים של הילדים בכלל לא התקרבו אלי. עד היום אני אוהב לרקוד וגם לשיר".

"אז יש לנו אהבה משותפת", אמרה חני בקול צוהל, "גם אני שרה". היא סיפרה על מקהלת העיוורים שהיא משתתפת בה. הזמרים שרים בקולות נפלאים בלי להחזיק ביד אפילו נייר אחד! אמנם קיימים תווים בכתב ברייל אבל המורה תמיד אומרת להם שהיא נגד תווים כי הם כמו קביים. "יש לי קול סופרן דקיק", אמרה חני וצחקקה.

"המורה משבחת את הזיכרון שלנו, העיוורים", סיפרה חני, "אבל מתלוננת שאנחנו מפטפטים בלי סוף. היא לא מבינה שהפטפוט מחליף אצלנו את העיניים. אנשים רגילים עוצרים את הדיבור כשמראות מסיחים את דעתם אבל בשביל אדם עיוור שתיקה היא מוות". נתנאל הבטיח שיבוא לצפות באחת החזרות וחני שמחה כי כשיש קהל כולם מתאמצים לשיר טוב יותר. ליאור הרגיש בערב הזה כמו מלצר-בשלן. השניים הרעיפו מחמאות על מאכליו, והוא נהנה להגיש, למזוג ולפנק.

בשבועיים הבאים נפגשה השלישייה כמעט כל  יום. ליאור ביקר בנגרייה הסגורה של נתנאל, שהייתה בקרבת מקום, וחזר משם עם מדף יפה מעץ בוק, משוח בלכה. חני ליטפה את המדף והתפעלה ממגעו החלק. המדף הותקן מעל לשירותים וליאור סידר עליו גלילים צפופים של נייר טואלט. חני שמחה שיש להם עכשיו נייר טואלט בהישג יד. חני והשכן הלכו יחד לחזרה של מקהלת העיוורים. המקהלה שרה מחרוזת שירי אור שכולה שמש ושמחה מתפרצת ונתנאל הצטרף בלה-לה-לה. בסוף החזרה כבש האורח את לב כולם. התגודדו סביבו כאשר סיפר איך גילה, בגיל ההתבגרות שהוא אוהב לשיר: אמו פתחה בקיר ביתם חלון חדש, ומול החלון הזה היה צריף של זקנה. היא ישבה שעות ללא מעש, ולפיכך החל לשיר לה, בקול רם ובהתמסרות, שירים עצובים על אהבות ופרידות, על מלחמות ומוות. הוא שר לה יום יום, כמה חודשים, מבלי לדלג אפילו על יום אחד עד שמתה. "בטח השירה שלך הרגה אותה", אמרה חני.

לאחר שבועיים

חני וליאור ערכו שולחן וחיכו לנתנאל. המרק הדיף ניחוחות מגרים והלחם אך זה יצא מהתנור. הדקות נקפו ונתנאל לא הגיע. ליאור ראה שביתו של השכן חשוך והאוטו עומד בחנייה. בטח נרדם, אמר, והם התחילו לאכול לאטם. כששבעו, נעמדו חבוקים ליד החלון הפתוח: היא עישנה והניחה את ראשה על חזהו, הוא החניק שיעול וגירש את העשן החוצה. פתאום נזכרה ששכחה להשקות את העציצים שבחוץ. "נשקה אותם עכשיו", האיצה בליאור, והם יצאו.

בבוקר יצאה חני לחצר בחלוק פרחוני ובגרביים לשתות את הקפה הראשון. לפתע שמעה קול התעטשות, מיד קפצה ממקומה וקראה: "נתנאל?" כשענה לה הבחינה שקולו עגום, העליצות והפטפטנות נעלמו. "מה קרה לך?", שאלה והוא ענה משהו מגומגם שלא הבינה. לבסוף הוציאה ממנו את המשפט: "אין לי למה להתמסר בבית הגדול הזה". "למה שלא תאמץ כלב? אם לא הייתי עיוורת היה לי כלב מזמן".

"למה את מעדיפה את המקל הצפצפני שלך על פני כלב?" שאל וקולו התעורר לחיים.

− "כשאני צועדת ברחוב עם מקל אנשים אומרים לעצמם שני דברים: הנה אישה עיוורת, וכדאי להיזהר מהמקל שלה. ואז הם מפנים לי את הדרך. כלב מושך קהל, רצון להתקרב וללטף, ובחוץ אני מעדיפה שיהיו סביבי כמה שפחות הסחות ומכשולים…"

כמעט מיד אימץ השכן כלב וכל כולו היה נתון לו. חני וליאור שמעו אותו צועק לכלב פקודות משונות כמו לנבוח רק פעמיים ולא שלוש או להוציא לשון ולגרגר. נתנאל הפסיק לבוא אליהם והסביר שימיו סוערים ומרגשים ואין לו סבלנות לשבת במקום אחד. חני הציעה לו לבוא איתה לחזרה של מקהלת העיוורים והוא אמר שיש לו אימונים באיזה יער. התשוקה החדשה שבערה בו הרגיזה אותה והיא חשה מרומה. "עכשיו השכן כבר לא צריך אותנו", אמרה בבוז. ליאור אמר שהשכן הוא כמו ילד קטן שמלקט בכל פעם תשומת לב ממישהו אחר ואף פעם אינו שבע.

בשעת בוקר מוקדמת יצאה חני אל הירקן וחצתה גן שעשועים שקט. היא הייתה בטוחה שאין סביבה נפש חיה ופתאום עלה קולו של השכן. היא נבהלה. שמעה גרגורים של כלב וצעדים קלילים ומרחפים. נתנאל אמר בהמתקת קול: "בוקר טוב לך, שכנתי הנהדרת", והיה נדמה שהוא מנסה להקהות את חושיה. כשניסתה להמשיך בדרכה, התחככה בה החיה שלו וסבבה אותה, קפצה עליה מאחור, המקל עף הצידה. היא איבדה שיווי משקל והשתטחה על החול מבולבלת ומבוישת. "קח אותו ממני, תסלק אותו", צעקה, אבל השכן נשמע משועשע: "הוא רק רוצה להכיר אותך ומי כמוני יכול להבין אותו". הוא רחרח אותה ונבר בבגדיה, השתהה באזור החזה, לחלח את הבד הדק עד שמיצה את האפשרויות לאותו רגע, וטפיפותיו התרחקו. חני נחלצה מהקיפאון, דחפה את ידו של נתנאל שניסה לעזור לה לקום ואמרה: "עזוב אותי, אני אסתדר".

כשנכנסה הביתה כעוסה, צלצלה מיד למועצה והתלוננה על כלבו הפראי של השכן שהתנפל עליה. הוא מסתובב בלי זמם, הוא סכנה לציבור, הסבירה. הובטח לה שהנושא יטופל בהקדם.

כשליאור חזר הביתה סיפרה לו: "ראיתי שחור, זה היה יותר שחור מהעיוורון, אני נשבעת לך". הוא הרגיע ותמך: "טוב שצלצלת למועצה", אמר.

-"אני מריחה בכל מקום את הבושם המסריח של נתנאל, איכס", התלוננה.

בלילה לא הצליחו להירדם, השכן דפק מסמרים בלי הרף. "נדמה לי שהוא בונה מלונה", אמר ליאור. כשתמו הדפיקות החלו נביחות, חלקן תוקפניות, צמאות השתוללות, ולחלקן היה צליל יללני שכמו התחנן: "בואו לבקר אותי". שניהם התהפכו במיטה וכתשו יחד את הזמן . היא אמרה: "אני מתגעגעת לשקט שהיה פה", והוא קפץ מהמיטה והודיע שהוא הולך לבדוק מה קורה בחוץ. לבש את מעילו השחור ויצא חרש. עבר את אזור העציצים, סילק מדרכו את צינור ההשקיה שכמעט מעד בגללו. נצמד לקיר האפור- כהה ונשא עיניו לעבר הגדר הנמוכה. לרגע חשב שחוש הראייה מתעתע בו, הוא שפשף את עיניו להסיר מהן דוק של ערפל ורץ פנימה לבשר בקול מתנשף: "זה לא הכלב, זה השכן עומד ליד הגדר ונובח. הוא מעניש אותנו".

כשהבוקר עלה יצאו באופניים. האוויר היה זרוע מתיקות מענגת. הרוח ליפף סביב צווארה צעיף דקיק שנכרך רק לרגע ונשמט. הרכיבה הזאת הייתה על הגבול שבין ראייה לעיוורון. הדבר כבר קרה לה כמה פעמים שראתה קווים רחוקים של אור מתנחשלים ונעלמים ובשוליים נחו כמה נקודות זוהרות. היא צריכה ללמוד ללכד אותם, להרחיב פס דקיק לטלאי שתוכל לראות מבעדו. אולי זה קורה לה כשהיא עוברת שינוי.

היא רצתה לרכוב עד לנגריה של נתנאל, לחוש את המקום. הם רכבו בריכוז ובלהט כמו כדי לנצח.

"הגענו. אי אפשר להתקדם יותר כי הכל מלא מכשולים. זה היה פעם אזור של מוסכים וכולם נסגרו. נשארה רק הנגרייה, דלת בתוך ערימת זבל".

"לגמרי נטוש פה?"

"כן, אני חייב להשתין".

"אז תשתין על הדלת", אמרה וצחקה.

אודות ענת קוריאל

ענת קוריאל היא סופרת, משוררת ועורכת אתר השירה "ליריקה" (יחד עם רונית ליברמנש). הוציאה לאור את ספר הפרוזה "חתכים" ("הספריה החדשה", 1999). פרסמה שירים בעיתונים ובכתבי עת שונים. סיפוריה מתפרסמים ב"יקום תרבות". גדלה ברמת גן ומתגוררת כיום בכפר סבא. אימא לאיתמר וליואב.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

14 תגובות על סיפור קצר ליום השבת – "טנדם" \ ענת קוריאל

  1. מאת עלי ארד:‏

    סיפור מקסים ומעורר מחשבות על ניצחון..ניצחון בהתמודדות עם קשיים, ניצחון בהוכחה שכשרוצים יכולים ושהביחד נכון יותר מכל רגעים של בדידות, שיש למה לשאוף וכשמתכווננים נכון ההישגים משמעותיים.
    זה מעולה כשיש את ההרגשה הזו שמרגע תחילת הקריאה אי אפשר לעשות הפסקה, עד משפט הסיום, בגלל הסקרנות ובגלל המילים הנכונות והדיוק בהעברת מסרים שרק מעורר עוד יותר את הסקרנות מה קורה בהמשך..
    ועוד חצי משפט-הנה הוכחה שמסרים בוטים אפשר וכנראה לפעמים גם נכון יותר להעביר בדרכים דיפלומטיות, או לפחות לתאר את הכוונה בניסוח עדין…
    תודה על השיתוף ועל הזכות לקרוא!!

  2. מאת לאה צבי (דובז'ינסקי):‏

    קראתי את הסיפור, אהבתי מאוד, כתוב קולח , הסיפור מרתק ויוצר סקרנות אצל הקורא, אהבתי מאוד ! תודה

  3. וואו!
    סוחף, מרתק ונקרא בנשימה עצורה אחת.
    אהבתי מאוד!

  4. מאת שושי נחלון:‏

    ו….. ???

  5. מאת חגית קבריטי לוי:‏

    ענת, כמו תמיד הכתיבה שלך מרתקת ויוצרת עניין להמשיך לקרוא.
    את מצליחה להכניס את הקורא כצופה בתוך הסיפור.
    תודה

  6. מאת עמירם לורד:‏

    אל מול היכולת של העיוורת לתת אמון מלא בבן זוגה, ליאור (לא במקרה נבחר השם) שמנהל איתה זוגיות הרמונית ומשלימה אנחנו נתקלים באותם אלה שפוגעים ביכולת שלנו לתת אמון בסיסי באנשים, שהם ההפך לליאור. הירקן עם הפרי הרקוב שדוחף לשקית שלה, והשכן החדש נתןאל עם מקרה ההטרדה המינית. שיא ההרמוניה וההתמזגות בין ליאור לחני העיוורת בעת הנקמה שלה בנתנאל, שעה שליאור משתין על הנגריה. זהו סיפור של תבוסה בלתי נמנעת. סיפור על קשרים בין עיוורת לגברים. מעניין היה לבדוק של סיפור של זונה עיוורת. ענת, כתיבתך מרשימה, מעוררת קינאה, מלאה הפתעות וקסם אהבתי במיוחד, "שניהם לא הצליחו להירדם וכתשו יחד את הזמן" לסיפור הזה יש פוטנציאל לפיתוח.

  7. מאת אורנה ריבלין:‏

    ענת,
    קראתי את סיפוריך בשקיקה.
    את משתמשת באירונייה ככלי ביטוי ספרותי לא פשוט במקרה זה.
    אירונייה היא אמצעי יצירתי בריא ומבריא לגעת באופן ספרותי בבעייה כה כאובה כעיוורון.
    השאלה : כיצד ניגשים לספר סיפור שכזה באופן אירוני וקל תוך כדי נגיעה אמינה בעיוורון.
    יש בך קושי רב . ואת,התרת את הקשרים הסבוכים וצלחת את הקושי.
    צלחת באמצעות החמלה והחיבוק ההבנה והרגישות.
    את האירונייה הכה מחבקת בסיפוריך זה אני מכנה:
    "אירוניה חמלתית" .
    שאי ברכה להמשך יצירה פורייה.

  8. מאת אורנה ריבלין:‏

    תיקון: "יש בכך קושי רב"…..

  9. מאת רחל אשד:‏

    שבת שלום ענת,
    סיפור קולח, סוחף ומרתק מתחילתו עד סופו המפתיע. היטבת לתאר עיוורון חיצוני מול בהירות פנימית.

  10. מאת זאב:‏

    סיפור נהדר ממש. מאוד נהניתי לקרוא. בהתחלה היה נראה שהוא מלמד אותנו על עולמם של העיוורים, אך ככל שהתקדמתי עם הקריאה ראיתי שלא רק. אפשר גם ללמוד על עולמו של השכן. מאיפה ענת מביאה את הרעיונות האלה? כל כך מיוחדים ומרתקים הסיפורים שלה וכתובים ברמה כל כך גבוהה

  11. מאת ענת קוריאל:‏

    חברים יקרים, תודה רבה על הקריאה והתגובות, שימחתם אותי. מאחלת לכולם חג אביב שמח (:

  12. מאת אביחי קמחי:‏

    ענת
    את יודעת את מלאכתך היטב.
    הסבת לי הנאה רבה והרהורים רבים…

  13. מאת דפנה כהן:‏

    ענת, הסיפור מאוד מעניין, יש בו כל כך הרבה רבדים,
    קראתי בהנאה.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*