שיר בכותרות / אילן ברקוביץ’ / טור מס’ 3

CLEAN CUT / מיכל גונן

הָיִיתִי רוֹצָה אֲבָל אֲנִי לֹא יְכוֹלָה

אֲנִי לֹא יְכוֹלָה

הָיִיתִי רוֹצָה לְסַיֵּם אֶת זֶה כְּמוֹ לֵידִי

לוֹמַר “כֵּן, בֶּטַח”

אוּלַי לְהַזִּיל דִּמְעָה וְלִשְׁלֹף מִמְחָטָה

לָלֶכֶת כָּכָה בְּשֶׁקֶט

בְּלִי סְצֵנוֹת

לוֹמַר “שָׁלוֹם וְשֶׁיִּהְיֶה בְּהַצְלָחָה”

לְאַחֵל לְךָ אֹשֶׁר

וְשֶׁלֹּא תִּהְיֶה לְבַד

שֶׁתִּמְצָא אֶת הַנְּכוֹנָה

הָיִיתִי רוֹצָה אֲבָל אֲנִי לֹא יְכוֹלָה

אֲנִי לֹא יְכוֹלָה

אֲנִי כְּמוֹ חֲזִיר בָּר

מַשְׁאִירָה תֹּהוּ וָבֹהוּ

אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵת

לְאָן שֶׁלֹּא אֵלֵךְ אֲנִי אוֹל אוֹבֶר דֶה פְּלֵיְיס

טִישׁו זָרוּק עִגּוּלִים עִגּוּלִים כְּמוֹ שְׁבִיל פֵּרוּרִים

מַמָּשׁ עַמִּי וְתַמִּי גִּרְסַת הַפְּרוּדִים

עֲקֹב אַחַר הָרְמָזִים וְתִמְצָא חֲצִי בַּתְאָדָם

וַאֲנִי לֹא אֶלֶגַנְטִית

וַאֲנִי לֹא רְהוּטָה

לַמְרוֹת שֶׁהָיִיתִי רוֹצָה

הָיִיתִי רוֹצָה

וְזֶה לֹא קַל

וְכֻלָּם מְדַבְּרִים עַל מַה שֶּׁאָמוּר לִהְיוֹת

הֵם יוֹדְעִים לְדַבֵּר כָּל כָּךְ טוֹב

וְלֹא אִכְפַּת לִי צָרִיךְ וְלֹא אִכְפַּת לִי אָמוּר

רוֹצָה לְגַלְגֵּל גֵּל גֵּל אֶת הַגַּלְגַּל לְאָחוֹר

שֶׁתִּסְתַּכֵּל עָלַי שׁוּב כְּאִלּוּ אֲנִי הַדָּבָר הֲכִי מֻפְלָא שֶׁקָּרָה

שֶׁתַּגִּיד “מַה יִּהְיֶה אִתָּנוּ?” וְלֹא תִּהְיֶה לְךָ תְּשׁוּבָה

וְהֶעָתִיד יֵרָאֶה לֹא בָּרוּר וּמַפְחִיד אֲבָל בַּלַּיְלָה

תִּצְטַנֵּף לְיָדִי בַּמִּטָּה

כִּי אַתָּה מֵבִין כָּרֶגַע הַכֹּל יָדוּעַ וְעִם זֶה אֲנִי לֹא יְכוֹלָה.

השיר שלפנינו לקוח מתוך ספר השירים הראשון של מיכל גונן (ילידת 1981, מתגוררת בתל אביב,שחקנית), “אני להקת לביאות” (2016, הוצאת ספרי עיתון 77, עמ’ 19-18). מקור שם הספר הייחודי בשיר הבא מתוך הספר: “אהבתי אותך יותר משאהבתי את עצמי / אומרים ‘כמו לביאה שמגינה על גוריה’ / אז אני להקת לביאות על גור אחד / הייתי הורסת אנשים בשבילך / לועסת אותם כמו פגרים / ויורקת עצמות” (עמ’ 12). מצד אחד השם משדר עוצמה, ההגזמה (היפרבולה) מבטיחה אולי שירה נשית בטוחה ומתפרצת, אבל הקריאה בשירי הספר דווקא מגלה משהו אחר, בטוח פחות, של אהבה טוטאלית אבל גם נכזבת, של התמכרות לאהבה, ושל החולשות שההתמכרות הזאת מביאה עלינו, האוהבים.

השיר “קלין קאט” נכתב בתבנית של מונולוג דרמטי, ולא במקרה הוא נכתב כך, שכן בדש הספר הפנימי מצוין בפנינו כי המחברת היא שחקנית. למונולוג הדרמטי שלפנינו יש 34 טורי שיר, ולכאורה מבנה דיבורי פתוח אך למעשה יש מספר חזרות (אנפורות) במהלכו, אשר מאגדות אותו לתבנית שירית אחת: “הייתי רוצה אבל אני לא יכולה”. הדוברת בשיר מתעמתת עם מה שמצופה ממנה כנורמה חברתית, לנהוג כליידי, להיות אלגנטית ורהוטה, אך בפועל היא מצהירה על התנהגות שונה לגמרי, של כאוס דווקא: “אני כמו חזיר בר / משאירה תוהו ובוהו”, כך היא מכריזה בטורים 15-14 בשיר.

שם הספר אמנם מזכיר לנו את שם ספרו החשוב של המשורר חיים גורי (יליד 1923), “אני מלחמת אזרחים” (2004, הוצאת הקיבוץ המאוחד), אך מיכל גונן משלבת במהלך ספרה שלושה ציטוטים מתוך ספרי שירה של משוררים אחרים, אופיר נוריאל, אגי משעול ועירית כץ. הציטוט הפותח את הספר כמוטו הוא מתוך ספר שיריו הראשון, והיחידי עד כה, של המשורר אופיר נוריאל (יליד 1979, חדרה), “גזר דין גוף” (2010, הוצאת הליקון): “המקום שהכי כואב לי בגוף הוא את”. זה כמדומה הציטוט הדומיננטי עבור הספר שלפנינו כשאת מקום הנמענת הייתי מחליף במקרה הזה בנמען, אליו נכתבים רוב שירי הספר (לקראת סוף הספר יש כמה שירים על העיר תל אביב ועל משפחתה הרוסייה של המשוררת).

האם מיכל גונן כאן כדי להישאר כמשוררת? אין לדעת. בשיר שבחרתי להביא אל המדור יש לנו כמה סימנים לכך, המשחקים עם השפה והלועזיזמים הם טובים, משהו שמזכיר קצת את טכניקת הכתיבה של המשוררת נעם פרתום, אבל פחות וירטואוזי ויותר ענייני ומדוד: “לאן שלא אלך אני אול אובר דה פלייס” וגם “רוצה לגלגל גל גל את הגלגל לאחור”. מצד שני, רבים הם ספרי השירה מהסוג הזה, שמתמקדים בשירי אהבה אישיים, שתבניות השירים שלהם חופשיות ולא תמיד ייחודיות, ושעולמם המטפורי לא בהכרח מורכב. מצד שלישי, כשפרסמתי שיר של מיכל גונן בדף הפייסבוק שלי הוא עורר תגובות בנוסח “היא לא משוררת” וכיוצא באלה מצד משוררים וכותבי שירה, דבר שיכול ללמד על כך שדווקא יש כאן פוטנציאל להמשכיות וליצירת משהו חדש וטוב.

ראו עוד:

דף הפייסבוק של “אני להקת לביאות”

האתר של מיכל גונן

מיכל גונן

4 תגובות

  1. טור מעניין ומדויק. יש פוטנציאל בשיר שהובא, של התרסה עצמית שחסרה מאוד בשירה הישראלית, בוודאי בשירת האהבה שלה, והשורות משיר הכותר יפות: “אהבתי אותך יותר משאהבתי את עצמי / אומרים ‘כמו לביאה שמגינה על גוריה’ / אז אני להקת לביאות על גור אחד / הייתי הורסת אנשים בשבילך / לועסת אותם כמו פגרים / ויורקת עצמות” – כי הדימוי של בעל חיים (בעלת חיים) אכזרי מרים את השורות, כמו גם בשיר המובא, ה”כמו חזיר בר”. מצד שני יש שורות חלשות, קצת פרסומאיות “עמי ותמי גרסת הפרודים”, או השורות האחרונות על כך ש”העתיד יראה לא ברור ומפחיד”. ואפרופו נוריאל, איפה אתה? פתחת יפה, ובעוד אחרים כבר הוציאו שני ספרים נוספים ומיותרים בדרך כלל, נעלמת.

  2. כל כך יפה איך שהטורים עולים כאן, אני מודה מודה מודה לעורכי האתר הזה, ותודה רבה למשורר ומבקר השירה יובל גלעד על תגובותיו הנפלאות שהן ביקורות שירה בפני עצמן!

  3. שיר נחמד ומבטיח, אמין ברגש העז ובשפה הקולחת. בהצלחה למשוררת בהמשך הדרך. ותודה לאילן ולאתר.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן