להיות לקטור ספרותי – מאמר ספרותי-ביקורתי

לגעת בניצחון

הקדמה מאת יובל גלעד

שרון גולן, סופר צעיר ומוכשר, מציג כאן סיפור בדיוני שהוא גם מעין מאמר ספרותי, העוסק בלקטור שנשאל על עבודתו בהוצאת ספרים. גולן עצמו מעולם לא היה לקטור, אבל הסיפור הוא שיקוף נאמן למדי של המציאות הספרותית. כעורך בהוצאה לאור, 'גוונים', נחשפתי לרומן היחיד עד כה של גולן שיצא לאור, 'לגעת בניצחון' שמו. זהו רומן העוסק בשני אינדיבידואליסטים המבקשים לשמור על ייחודם בכל מחיר, בחברה קונפורמיסטית דורסנית. ברשותו של הסופר עוד כמה כתבי יד של פרוזה, וספר הגות חריף כנגד מוסדות הפסיכיאטריה והעינויים שעוברים בהם המאושפזים/ כלואים. מובן שנכון לזמן כתיבת שורות אלה, אין בנמצא בית הוצאה לספרים אלה.

סגנון הכתיבה של גולן רווי בחזרות מוזיקליות, בכוונת מכוון, מעט בדומה לסופר האוסטרי תומס ברנהארד, אלא שהמחבר מעולם לא קרא את ברנהארד, וצמח מחוץ לערוגות המטופחות והמיופייפות של הספרות בימינו, בעודו שוהה זמן רב במקומות אפלים וסגורים, כתוצאה מחיים בצד הלא נכון של החוק.

כשלקטור שובר שתיקה \ שרון גולן

תוצאת תמונה עבור לקטורה

שלום, אני לקטור לשעבר בהוצאת ספרים גדולה ומוכרת. לפני כחודשיים ימים נתקלתי בשאלות הללו מפיה של יוצרת צעירה, באחד מפורומי הספרות: למה המו"לים (הוצאות לאור) ממעטים לפרסם ספרים של יוצרים חדשים? האם אין סופרים חדשים ומבטיחים בארצנו? הנה מה שעניתי לה על פי הידוע לי ממקורות מהימנים על המתחולל בהוצאות לאור, ואני מקווה שלא תמחקו את הטקסט כי אני חושב שאין צורך להסתיר מיוצרים צעירים את התשובות. הנה תגובתי לשאלות היוצרת הצעירה:

אכן גבירתי, יש ויש בעירנו סופרים חדשים ומבטיחים. פשוט מה לעשות? הבירוקרטיה של ההוצאות לאור כזאת מגוחכת ואטומה עד כדי כך שאם ייפול לידם ספר שעשוי להפוך לרב מכר עולמי הם יפספסו זאת תחת אפם, וכמובן יחליטו שלא לפרסמו מסיבות תמוהות כאלו ואחרות. ישנם סופרים חדשים ומבטיחים, אך השאלה שהיית צריכה לשאול היא: האם קיימים עורכים בהוצאות לאור "הגדולות והמכובדות" שמבינים משהו מחייהם שלהם? או מבינים משהו  בספרות בכלל? הספרות הישראלית תקועה כבר הרבה מאוד זמן בשטחיות ורדידות סתמית שלא מגלות לנו שום דבר חדש. הרומנים שמתפרסמים בארצנו מעת לעת חרושים מין היסוד.
אני חושב שמאסנו כבר בכל ספרי הטיסה והרומנים הזולים שאיכשהו מוצאים את עצמם במדפי החנויות בדרך מוזרה כלשהי… הספרים המתפרסמים בארצנו לצערי, רובם ככולם: חסרי מעוף, חסרי דמיון, חסרי מקוריות, יומרניים, מביכים וחסרי ניצוץ. מיותר לשאול מדוע, שכן התשובה לכך יותר מידועה מראש.

התשובה המשתמעת היא רק אחת: כסף! ועוד פעם כסף. כן. הכסף מדבר היום. אם יש לך סכום מכובד של כסף בחשבון הבנק, או שאת קרובת משפחה של איזה עורך או עורכת מאיזה הוצאה לאור כלשהי, גם את הספר שלך יפרסמו! אפילו שהוא יהיה סתמי, מגוחך, שטחי, רדוד וחרוש מין היסוד…  והעצוב מכל הוא שלעומת זאת הספרים האיכותיים באמת שהיו עשויים להפוך לספרים שבהחלט יקדמו את השיח הספרותי והתרבותי, אינם מתפרסמים משיקולים מפוקפקים כאלו ואחרים השמורים למערכות ההוצאות לאור. זהו כמובן גם עניין של פרסום…

היום כל מפורסם-דביל עשוי לחשוב שהוא סופר, לכתוב ספר, ולשלוח להוצאה לאור – וכמובן להיענות בחיוב אף על פי שספרו שלו היה מבייש את היותו סופר, ובכלל את עצם היותו בן אנוש… לצערי זה מה שקורה במדינת ישראל. הכול עניין של כסף וקשרים… לאף אחד לא באמת אכפת מספרים איכותיים ורבי ערך שבהחלט עשויים להפוך ליצירות מופת, בין אם יהפכו לרבי מכר בינלאומיים ובין אם לא – ואולי זה רק בגלל שהסופרים שכותבים את הספרים הללו הם אנונימיים, ללא כסף וגם לא מפורסמים. היצירות הספרותיות המעולות והגדולות ביותר שנכתבו אי פעם, רובם המוחלט נכתבו על ידי סופרים אנונימיים… רק חבל שההוצאות לאור לא מבינות זאת… מדהים לגלות, ולאו דווקא בספרות, כיצד האנושות לא לומדת ומפנימה לקחים מההיסטוריה? כיצד בכל פעם מחדש נעשות אותן טעויות בעלות השלכות עגומות, שההיסטוריה הזהירה מפניהן לא פעם. ספר טוב לעולם לא יוכל להיכתב על ידי מישהו מפורסם או מישהו עשיר. כתיבה איכותית וטהורה איננה נחלתם של עשירים ומפורסמים (אלא אם כן הם הגיעו לעושרם ופרסומם באמצעות הכתיבה, או באמצעות יצירת אומנות בעל ערך ומשמעות).

כתיבה איכותית נובעת מנפש יוקדת אש, המתרגמת את כאביה לכתב. יחד עם זאת, יצירה טובה, לא חייבת להיות עצובה, או שמחה, לא טרגית ולא קומית… יצירה טובה לא מוכרחה להיות מקוטלגת – אך  בכדי ליצור משהו טוב, הנפש חייבת לעבור תהליך מסוים, כואב משמעותי וקשה שיעורר בה את היצירתיות הדרושה לשם כתיבה איכותית באמת. הספרים האיכותיים באמת מגיעים מהסופרים האנונימיים… אלו האותנטיים שמביאים דבר חדש לשוק הספרותי ונתקלים באטימות.  על פי מצב  העניינים הזה נראה ששוק הספרים ימשיך להיות מלא בגיבובי שטויות, ורומנים זולים שנקראים על ידי ההוצאה "יצירה ספרותית"… אני חושב שכבר נמאס מהספרים השטחיים והרדודים על מדפי סטימצקי בנוסח: "עורך דין פוגש נאשם", "סוכן פוגש מתנקש", "בחור פוגש בחורה", "חזיר פוגש יבלות", "ירקן פוגש ירקות". נמאס כבר מהסוכנים המטופשים הללו שמשום מה נוהגים לכתוב עליהם עשרות ספרים. נמאס כבר מספרי האהבה הקלישאתית והבלתי אפשרית. נמאס כבר מכל גיבובי השטויות הללו שמשום מה הופכים לספרים. המצב פשוט מצער. מדובר כאן על רצח תרבותי וספרותי. התנהלות ההוצאות לאור שגויה מיסודה.

לפני כשנה וחצי עבדתי בצוות הלקטורה בהוצאת ספרים מוכרת וגדולה שלא אציין את שמה. הייתי עד למחזות מזוויעים בטיפול בכתבי יד! ראיתי לא פעם כיצד כתבי יד מעולים ויצירות מדהימות, שאף על פי שקיבלו חוות דעת מדהימה מצוות הלקטורה, הועברו לגריסה רק בגלל שהעורכים חשבו שכתבי היד הללו לא מסחריים… אומנם כתבי היד היו איכותיים ביותר, שווים זהב! אך לא הוצאו לאור בגלל האטימות של עורכי ההוצאה. יש לציין שכחלק מעבודתי בהוצאה הייתי עד לכך שלא כל כתבי היד הנשלחים להוצאה מגיעים אל הלקטורה. אולי חמישה אחוזים מכתבי היד עברו דרכנו, והשאר פשוט הושלכו לגריסה מבלי שאפילו עיינו בהם. היה מנחם לחשוב שאולי הדברים המבישים הללו קורים רק בהוצאה לאור שאני עבדתי בה… אך לא כך הדבר! ב-99.9 אחוז מההוצאות לאור הגדולות זה בדיוק אותו הדבר! רצח תרבותי וספרותי כבר אמרתי? כנראה ההוצאות לאור הגדולות שיש לנו בישראל, שכחו שגם הסופרים המפורסמים ביותר כיום, היו פעם גם הם אנונימיים.

אז כאמור, הגשתי את התפטרותי, לאחר שקמתי ליום עבודה נוסף בהוצאה לאור – בעודי בוחן את כתבי היד המגיעים דרכי, עומד ומשתהה על האוצר הספרותי שהוצאה לאור בחרה לזרוק לאשפה.

ואז בעצם הבנתי, שה"הוצאה הגדולה והמכובדת" בה עבדתי הייתה עסוקה מדי בלאסוף שברי זכוכיות מהרצפה, בעוד שאת היהלומים האמיתיים הם פשוט בחרו לזרוק לאשפה.

עד היום, אני לא ממש מצליח להבין את ההיגיון המעוות שעומד מאחורי החלטותיהם, אך אני יכול להניח שניתן לסכם את התנהלותם השגויה כבורות חסרת תקנה.

אז החלטתי כאמור להתפטר. לא לתת יד לחבורת בורים שביניהם לבין ספרות אין שום קשר.

לא לתת יד לרצח ספרותי. אני לבטח אצטרך הרבה יותר מעשר אצבעות בכדי לספור את הפנינים הספרותיים שהגיעו לידי ופשוט נבחרו על ידי בכירי ההוצאה להיזרק לאשפה. אני לבטח אצטרך הרבה יותר מעשר אצבעות בכדי לספור את היצירות הספרותיות המעולות שנשללו מקהל הקוראים.

ואז פשוט עלתה בי השאלה הגדולה: למה בעצם הם מעסיקים אותי? הם לא באמת צריכים אותי שם. הם גם ככה לא מייחסים שום חשיבות להמלצותיי. ואז הבנתי שהוצאה לאור צריכה שיהיו לה לקטורים רק לשם הרקורד. לא מעבר. נהוג לחשוב שהוצאה לאור מעסיקה לקטורים בכדי שימליצו וייתנו הערות לגבי כתבי היד העוברים דרכן, אך כאמור זו ממש לא הסיבה האמיתית. הוצאה לאור צריכה לקטורים לא בכדי שימליצו ויתנו הערות, זו לא הסיבה האמיתית. הסיבה האמיתית הינה: שהוצאה לאור צריכה לקטורים רק בשביל להיקרא הוצאה לאור.

תחשבו לרגע איזה עושר ספרותי נרחב יכל פשוט להישלל ולהיגזל מקהל הקוראים, אילו מחבריהם ויוצריהם לא היו מספיק נחושים להוציאם לאור, בגין הדחיות הרבות שהם קיבלו מהוצאות הטמטום השונות? תחשבו לרגע אלו מין קלאסיקות מעולות יכלו פשוט לפסוח מעלינו, אילו יוצריהם היו מוותרים? ההיסטוריה מצביעה על עובדה מאוד מאוד משונה, אולי אותה העובדה המוכיחה באופן חד משמעי את הבורות האיומה של ההוצאות לאור. ידוע שיצירות המופת הגדולות ביותר שנכתבו אי פעם, נדחו על ידי מספר לא מועט של הוצאות לאור. אם תחקרו את ההיסטוריה הספרותית אתם תהיו המומים לגלות אלו ספרים איכותיים נפסלו על ידי ההוצאות לאור השונות. ספרים שכיום הם בעלי שם. ספרים שכיום נחשבים ליצירות מופת של ממש. ספרים שאף הצליחו להפוך לקלאסיקות. אותן קלאסיקות שבעבר נדחו על ידי בורותם של המו"לים הנחשבים, "המכובדים" והגדולים ביותר.

את הספרים האיכותיים שיצאו לאור, אני זוקף לזכות עיקשותם של יוצריהם, ולא לזכותם של הוצאות הטמטום השונות. אמן אמיתי, הוא זה המכיר בפוטנציאל הגלום בו, ומודע עד כאב לטיב יצירתו, ואין זה משנה כמה דחיות הוא יקבל, הוא תמיד ינסה להפיץ את משנתו לציבור הרחב. וזוהי גדולתו האמיתית של הסופר. לספק לנו איכות כנגד אלו המנסים להחליף אותה בטמטום. כנגד אלו המנסים לטייח ולצנזר.

כנגד אלו המעדיפים שיטחיות על פני עומק. כנגד כל אותם המלכים שהולכים עירומים, וכנגד אותם הסנדלרים שהולכים יחפים. כנגד אלו המעדיפים חוסר משמעות על פני משמעות, וזולות על פני איכות.

אז הבה נמחא כף לכבודם של אלו שלמרות הכול, הצליחו להביא לנו איכות מעוררת השתאות. יצירות בלתי נשכחות. איכות בלתי מתפשרת. כי רק רק בזכותם הגיעו למדפי הספרים יצירות  אמיתיות.

הרשו לי לסיים את הכתוב במשפט מתוך ההספד של הצייר אלכסנדר בנואה על קברו של ורובל: "ואולי בכלל אמן גדול לא מבקש דבר לעצמו, אלא רק את הזכות להתגלות לפנינו כדי להשתחרר מהמשא הכבד שממלא את ישותו בהשראה".

ובזאת תמו טיעוניי, אני מקווה שעניתי על שאלתך… ובכלל, אני מקווה שעניתי על כל שאלות היוצרים.

© כל הזכויות שמורות לשרון גולן

אודות שרון גולן

שרון גולן - סופר, יליד 1984. ספר הפרוזה הראשון שלו, ״לגעת בניצחון״, ראה אור בשנת 2011. ספר פרוזה נוסף שלו תורגם לאנגלית, ונוספים מחכים לצאת לאור.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*