התנקשות בגן עדן / נחמן גרשונוביץ – הזוכה במקום הראשון בתחרות סיפור המתח הטוב לשנת תשע"ז

נחמן גרשונוביץ מחבר "חיסול בגן עדן", הסיפור הזוכה בתחרות "יקום תרבות", אוחז בתעודת הפרס

לפניכם הסיפור הזוכה במקום הראשון בתחרות סיפורי המתח של "יקום תרבות". מחברו הוא סופר המתח החרדי נחמן גרשונוביץ, שהוא בעל ניסיון רב בכתיבת סיפורי מתח ובלשים מסוגים שונים, דבר הניכר וזה בסיפורו:

מתנקש נשלח לבצע משימה בעיירה קטנה וציורית בדרום-מזרח סלובניה.
 כאשר מגיע הרגע לסחוט את ההדק, שתי עובדות משנות את התמונה לחלוטין.

נימוקי השופטים:

הסיפור "חיסול בגן עדן" שלם ומאוזן לחלוטין. נושאו – חיסול בידי מחסל מקצועי  - מוכר מאוד בספרות המתח  ורלוונטי תמיד למציאות העכשווית, אך בזירת ההתרחשות יש חידוש. יש מתח שנשמר לכל אורך הסיפור. החשד של המספר בדמות המשנה, שבא והולך. יש מידה נכונה של מתח, חשד, וכמובן ההפתעה בסיום.
זהו סיפור מרתק ביותר עם סוף מפתיע. מתאר בצורה ריאליסטית נקודת מבט של המתנקש, ומכניס את הקורא לראשו, וגם לשינוי הפסיכולוגי שחל בו, שמשנה את כל ההתנהגות שלו.

ריאיון קצר עם נחמן גרשנוביץ על סיפורו זה אפשר לקרוא כאן.

חיסול בגן עדן / נחמן גרשונוביץ

המקום: צֶ'רְנוֹמֶלי, עיירה בדרום-מזרח סְלוֹבֶנְיָה

שם המתנקש: סַלְמִיר קְרַאצְ

ידוע בשם: הנחש האדום

קְרַאצְ' הסיר את מכסה הכוונת והצמיד את עינו. רובה הצלפים האהוב עליו, הדרָגונוב, התנשא קדימה כמו הארכה לאף הבולבוסי שלו. לחיו מוצמדת לכרית הקת. הוא עצר את נשימתו. הקנה הארוך חצה אך במעט את שפת הצוהר הנמוך, מזדקר באופן בלתי-מורגש מתוך מחסן עליית הגג בבית מידות.
על רצפת העץ, לידו, נח טלפון סלולרי חד פעמי, בו ביצע שיחה אחת בלבד, לפני שבעה חודשים. והיום, היום הוא אמור לבצע בו את השיחה השנייה, האחרונה, לפני השמדת המכשיר.
שבעה חודשים של דיכוי אדרנלין. שבעה חודשים של שיממון. אנשי סוכנות הביון שהזמינו את ההתנקשות הזו לא סיפרו לו שזו עומדת להיות משימה ארוכה יותר מכל משימה אחרת שביצע עבורם מעולם. "תיקח לך שם בית, בתוך זמן קצר המטרה תגיע אל העיירה לביקור אצל קרוב משפחה. וזה יהיה רגע הפעולה שלך."
הוא שכר בית מרוהט בכסף מזומן. עיירה קטנה וציורית על גדות נהרות, פחות מ-13 קילומטרים רבועים, ואוכלוסיה של כששת אלפי נפש. גגות רעפים כתומים ואפורים. צבירי בתים. כנסייה. מגרש כדורגל מְדוּשָא, שהיה אזור המפגשים והאירועים העיקרי של בני המקום.
ימי ההמתנה הלכו והתארכו. קְרַאצְ' למד שהמטרה שלו היא מהנדס מתקפות טרור, וקרוב המשפחה שמתגורר כאן, הוא למעשה אשה, אחותו הצעירה, שאין לה שום מושג על מעלליו הרצחניים של אחיה.
אחרי חודש ימים של המתנה מורטת עצבים בכפר בו שום דבר לא מתרחש, שקל קְרַאצְ' לבטל את החוזה ולהמשיך קדימה. הוא זכה לכינוי 'נחש' בשל יכולתו האגדית להמתין לטרפו זמן ארוך לפני החיסול, אבל השיממון הזה מטריף את דעתו.
רגע לפני שארז את חפציו במטרה לחזור לכאן באופן אקראי בעוד חודש, התדפק מישהו על דלת ביתו. פרץ של ריגוש אפף אותו. ידיו רעדו. הוא שלף אקדח תוּפּי קטן שהסתיר מעל למשקוף במסדרון וניגש בזהירות אל חריר ההצצה.
מעבר לדלת המתין לו ברנש סהרורי שהגיע לעיירה לפני ימים אחדים והוא עורך היכרות עם שכניו. קְרַאצְ'  לחץ את ידו, זו היתה שברירית ורפויה. האיש הציג את עצמו בשם שֶׁף פּוֹדוֹלְסְקִי. הם התבדחו על כך שבאמת אין לו ידיים ורגליים במטבח, והשם שלו כולל כמה אותיות מובלעות ונכתב 'שֶׁפְקֶט'.
הם שתו תה עם מעט ויסקי, והשיחה קלחה. פּוֹדוֹלְסְקִי סיפר שהוא אמן שהגיע לעיירה למטרות נופש והשראה. קְרַאצְ' חשד בו ללא הפסקה, אך למעשה מצא לו מעין חבר להנעמת הזמן. הם יצאו יחד לקטוף פירות. לשוט בנהר. ולצוד.

פּוֹדוֹלְסְקִי הציג בורות מוחלטת בכלי נשק, וקְרַאצְ' נהנה להדריך אותו כפי שמדריכים טירון. אחרי סדרה של מסעות ציד, הבחין קְרַאצְ' שהצעיר הזה הוא בעל עין חדה לפרטים ויכולת דיוק בצליפה למרחקים של מאות מטרים.
הם ישבו על סלע מחופה טחב. מוקפים עצים עבותים. קרני שמש מבקיעות מבעד לענפים. אגרופו של קְרַאצְ' סגור על קת הסכין שלו. לבו הולם בבית החזה. פּוֹדוֹלְסְקִי מעך זלזלים ושרכים באצבעותיו. "זה עין של אמן, של צייר. באמת, אדוני, שום דבר. גדלתי ללא אבא וללא אחים גדולים. מעולם לא נחשפתי לכלי נשק. גם לא בצבא, שם נתנו לי חצוצרה וזרקו אותי לתוך סחרחרת של מארשים."
זה חשוד מדי. קְרַאצְ' שקל לשסף את גרונו של הצעיר בו-במקום ולהשאיר את נבלתו מאכל לחיות יער. אחרי שהציב לו כמה מבחנים, ספונטניים כביכול, ופּוֹדוֹלְסְקִי הגיב בדיוק כמצופה, לא נותרו בלבו עוד ספקות. יש לו אצבעות שליטפו וסחטו הדק בעבר. יש לו עין ויכולת חישובית של צלף. הוא נראה שברירי אך ריאותיו מסוגלות למאמצים כבירים.
הם שיחקו דמקה ושש-בש. צלו יחד את שללם על האש. שתו. החליפו חוויות ושוחחו על אמנות, ספרות, וגֵּאוֹפּוֹלִיטִיקָה סובייטית בהווה.
בלילות, קְרַאצְ' קרא כמה קלאסיקות שטרם הזדמן לו להניח עליהן את ידיו, ואותן השיג עבורו ידידו החדש. לפני שנרדם הוא חשב, "אני מגזים, הכלום הגדול שמתרחש כאן גורם לי לרדת מהפסים. זה בחור צעיר וחסר כוונות רעות. מה עובר עלי? ועוד חשבתי לחסל אותו…"

סיפור הכיסוי של קְרַאצְ' התגולל סביב בן משפחה חולה שהוטס עבור טיפולים בחו"ל והוא נמצא כאן כדי לשכור ולאכלס את הבית בינתיים, כדי שלא יעבור לידי אחרים. אחרי הכל, איזה נורמלי לא רוצה לגור בצֶ'רְנוֹמֶלי? כדברי האִמרה הרווחת במקום. הבלים. אך נראה שפּוֹדוֹלְסְקִי קנה את הסיפור מבלי לעורר שום צל של פקפק קל שבקלים, כאילו היה אדם שנוהג להאמין בתמימות לכל מה שמספרים לו.
קְרַאצְ' חישב בפעם אחרונה את עוצמת הרוח, המרחק ומצב התחמושת והנשק שלו. מלאכת הצליפה היא יותר חישובים מאשר מראה עיניים. מטרתו, מהנדס הטרור, כבר כאן. הגיע במכונית קטנה וחבוטה שעומדת מזה כשעה בסמוך לבית. הוא בדק שוב את סדרת התמונות שהיתה ברשותו. דמות בכובעים שונים, עם ובלי זקן, ואורכים שונים של שפם. זה הוא. זאת המטרה שלו.
לפניו נפרשה העיירה הרוגעת, והנהר המתפתל סביבה בהילוך איטי. הוא בחר את מחסן עליית הגג כמיקום כבר בשבוע הראשון להגעתו. מדי פעם עלה ובחן אפשרויות. הוא רואה מכאן את בית המטרה, ומצד ימין, שורה וחצי אחורנית, גם את הבית שלו, שגם ממנו ניתן לבצע את החיסול הזה, אם כי מן הצד האחורי של בית המטרה.
הכל כל-כך שקט וחסר תנועה. אבל כל-כך מלא חיים. ילדים משתובבים עם כלבים. זקנות מלקטות ביצים בחצר. ריח של אוויר עשיר. שמש כתומה. שדרות עצים. גברים שבים מעמל היום, שותים בירה, על פניהם חיוך של גן-עדן עלי אדמות. האם אלה החיים הטובים? האם שבעה חודשים במקום הזה חינכו אותו לאהוב את מה שהולך כאן?
לפני שבוע ימים הוא קיבל לידיו איור שמן על קנבס, מתנה מאת ידידו הצעיר שֶׁף פּוֹדוֹלְסְקִי. נראו בו בתי העיירה בצבעים חמים, ובמרכז עומד הבית שלו. "תתלה את זה על הקיר," אמר פּוֹדוֹלְסְקִי. "אני חושב שבן המשפחה שלך שמתגורר כאן ייהנה מהמזכרת שתשאיר אחריך."
קְרַאצְ' החזיק את הציור בשתי ידיו, בוחן אותו רגעים ארוכים, מריח את ניחוח הלַכָּה הטרייה. דמעה התגלגלה על לחיו. הוא הניח את התמונה על גבי דלפק סמוך, וחיבק את פּוֹדוֹלְסְקִי בחוזקה. "תודה. תודה. אני, אה… לא יודע מה עובר עלי… אה…"
הוא באמת לא ידע, ועדיין לא ברור לו. למה התרגש כל-כך? המקרה מעסיק אותו, מסחרר אותו, בעודו שוכב כאן על בטנו, רגעים לפני ביצוע התנקשות.
כף ידו של קְרַאצְ' התהדקה על ידית האחיזה ברובה, אצבעו ירדה והחליקה לתוך שמורת ההדק. טוב. נתתי להם מספיק זמן. למה לא בוצע החיסול עד עכשיו, אולי משום שרצה לאפשר לאחות להיות בחברת אחיה לפני שיחוסל. היא לא אשמה במעשיו של הטרוריסט. היא בנאדם.

מה קורה לי. אני נעשה רכרוכי מרגע לרגע. קְרַאצְ' לקח נשימה עמוקה, הוא חשק את שיניו ובחן את צלליות הדמויות מעבר לווילון בחדר המרכזי של הבית. הם אוכלים. ככל הנראה כבר בקינוחים. בעוד רגע יקומו וייתכן שההזדמנות תחלוף או תיהפך מורכבת יותר.
קְרַאצְ' היה מודע לציפור גדולה שעוברת בסמוך אליו. הוא ניתק את עינו מהכוונת והרים את המשקפת, מסתכל. כן. זה הרגע. הוא הוריד את המשקפת ואז החזיר אותה, כנשוך נחש. מטה את ראשו כדי להתבונן במשהו שחלף בקצה מבטו.
הבית שלו.
פּוֹדוֹלְסְקִי!
מה הולך שם? הוא ראה את פּוֹדוֹלְסְקִי מושך ריקוע מתכת מבין מסגרות החלון ופותח אותו לרווחה, כאילו הכין מראש את תיקול הבריחים. מה זה? מה הוא עושה? האם הוא מנצל את שעת התפילה שלי בכנסייה, כדי לרוקן יקרי ערך מהבית?
קְרַאצְ' החזיר את מבטו אל המטרה שלו. מהנדס הטרור ואחותו התרוממו מן השולחן. כפי שצפה. נראה שהם משוחחים בעמידה. מתחבקים. רגע. האם הם נפרדים? האם ייצא מן הבית? לא. לא. הוא פושט את המקטורן שלו. הוא כנראה הולך לנוח.
התנתק מהכוונת ועבר אל המשקפת המכוונת אל ביתו. קְרַאצְ' חש שהוא עומד להתפלץ. פּוֹדוֹלְסְקִי הרכיב את הדרָגונוב השני שלו, והוא כעת מושיט אותו קדימה, בעמידה, תוך שהוא משתמש במסגרת החלון לתמיכה. מופנה ישירות אל בית המטרה. שועל ארור. הוא מקצוען. הוא מקצוען! כפי שחשדתי בתחילה.
ידו של קְרַאצְ' רעדה, הוא שמט את המשקפת, הרים את הרובה והציב אותו מחדש. אבק התאבך סביבו. מי שהולך להיות מחוסל עכשיו, זה אתה פּוֹדוֹלְסְקִי, הטרוריסט הפרטי שלי.
הוא הבריג החוצה את הרגליות האחוריות כדי לקבל זווית עמוקה יותר. מה אני עושה? מה אני עושה? איפה קור הרוח שליווה אותי במשך שנים? למה אכפת לי שהוא פרץ אלי הביתה? הוא לא יצליח לברוח עם הדרָגונוב הזה לשום מקום. אני אמצא אותו. מי הוא בכלל? מי שלח אותו? האם זו אותה סוכנות ביון ששלחה אותו כגיבוי, או שהוא מחסל של מדינה אחרת או גוף אחר שעלה על אותו שביב מידע?

לא. לא. לא. הוא לא יכול לפרוץ לבית שלי. לקחת את הרובה שלי, ולבצע את החיסול שלי. הזוי. הזוי לחלוטין. מי הוא חושב שהוא. קְרַאצְ' הידק את אגרופיו. הדרָגונוב התאום היה רובה צלפים מותאם, זהה לרובה שנמצא בידיו כרגע. מספר סידורי עוקב שהופך את הצמד לסדרה יקרת המציאות.
קְרַאצְ' הפנה עתה את המשקפת אל בית המטרה ואת כוונת הרובה אל הבית שלו. מהנדס הטרור עבר לחדר אחר. ללא וילון. אחותו החזיקה כריות. הם חייכו ללא הפסקה. בצע את המוטל עליך, אידיוט, בצע את החיסול הזה. שבעה חודשים הולכים לאיבוד. בצע את החיסול הזה!
נשימתו של קְרַאצְ' נעתקה. לבו החסיר פעימה. מבעד לכוונת הרובה שלו הוא ראה את פּוֹדוֹלְסְקִי סופג רתע טבעי של ירי בדרָגונוב. רעם בודד. ציפורים התפזרו.
קְרַאצְ' לחש, 'סלח לי', וסחט את ההדק.
הרובה נפל מידיו של פּוֹדוֹלְסְקִי ונקודה שחורה הופיע במרכז מצחו.
קְרַאצְ' הרים את המשקפת. בית המטרה. האחות מתעוותת בזעקות שבר, לוחצת את הכריות על ראשה באימה. כתם דם אלים למראה במורד הטפט לפניה. מהנדס הטרור לא נראה עוד.
בדפי הדו"ח של סוכנות הביון נכתב שהמשימה בוצעה, אך המתנקש סַלְמִיר קְרַאצְ' נהרג במהלכה, בתוך בית אותו שכר למטרת ביצוע החיסול. אין לו חברים או יורשים ידועים ואין דרישה לתשלום פעימת השכר האחרונה, אך היא הופקדה למרות זאת לחשבון הבנק המספרי שלו.

בשעות ערב של אותו יום, עשה קְרַאצְ' את דרכו אל קוֹצֶ'אוּסְקִי רוֹג, יער קמאי הנושק לעיירה צֶ'רְנוֹמֶלי, בו, על פי האגדות, משוטטים נמרים, דובים ורוחות רפאים ממלחמת העולם השנייה. באמתחתו סכין בלבד. הוא הסתכל אל העלטה שקידמה את פניו, בלבו שיר. יחצה אל עיירה דומה, גן עדן כזה, ויתחיל את חייו מחדש.
בהרכנת ראש הודה לידידו הצעיר, שֶׁף פּוֹדוֹלְסְקִי, על המתנה האחרונה שהעניק לו. את החירות.
היה זה החיסול האחרון של הנחש האדום, שעקבותיו נעלמו בסבך הקוֹצֶ'אוּסְקִי רוֹג…

ראו גם

איך לדמיין מתנקש :ראיון עם נחמן גרשונוביץ על סיפור זה

אודות נחמן גרשונוביץ

סופר וחוקר בין תחומי, אמן המתח הריאליסטי המשלב דמיון חסר מעצורים עם היגיון מדעי. מהמגזר החרדי, אך כותב לציבור הכללי. כתב ספרי מתח רבים, ביניהם "טעות אופטית", "לעלות על נס", "מאזן אימה", וסדרות כמו "פתח מילוט", "התרסקות", וסדרת ההומור "ושמחת בחייך".
הפוסט הזה פורסם בתאריך ספרות מתח ובלשים, פרוזה, ריגול עם התגים , , , , . קישור קבוע.

תגובה אחת על התנקשות בגן עדן / נחמן גרשונוביץ – הזוכה במקום הראשון בתחרות סיפור המתח הטוב לשנת תשע"ז

  1. פינגבאק: חיסול בגן-עדן – ספרא וסייפא 5.0

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*