ד״ר ניסים כץ, עורך מדור הפרוזה של “יקום תרבות”, ממליץ על

הספר “תגידי שאת אחת מהם” מאת אואם אקפן (“עם עובד”, 2017)

לפני פחות משבועיים קראתי ב”הארץ” דו”ח של האו”ם על מצב הרעב והמחלות באפריקה, וממנו עולה שכיום המשבר באפריקה הוא החמור ביותר מאז 1945. כשקראתי את הכתבה נזכרתי שבין הספרים השוכבים על שולחני נמצא ספר שעל העטיפה שלו רואים ילדה שחורה עם שמלה לבנה רצה יחפה על שביל חול חום שטוח, ומסביב ירוק, ונזכרתי שהספר מדבר על אפריקה. אמרתי לעצמי – הנה, זו ההזדמנות שלי להכיר טוב יותר את אפריקה דרך הסיפורים שלה, דרך הכאב שלה במילים, ולא רק דרך הוויזואל של המדיה האלקטרונית (ואכן בו בזמן שודרה השבוע בערוץ 10 סדרת כתבות של סמדר פלד – “ילד שחור – כסף לבן” -על אפריקה ועל מצב הילדים בה).
הספר נכתב ב-2008 ורק עכשיו הוא מתורגם לעברית. הוא נפתח במפת אפריקה, וזה מצוין, משום שזה מאפשר לך למקם את עצמך במרחב כשאתה קורא את הסיפורים. כמו כן, שמות כל גיבורי הספר מנוקדים, וגם המקומות, המאכלים, ופרטי הלבוש, כדי שאנחנו הקוראים נדע איך זה נשמע. בספר ישנם חמישה סיפורים מופלאים המזמינים את הקורא לעולם כואב, לעולם של שברון לב, ונסיבות חיים לא אנושיות. לדידי, הסיפור הארוך ביותר בקובץ שנקרא “רכבי הלוויות מפוארים” הוא גם הסיפור הטוב ביותר.  אפריקה ההרוסה משתקפת מתוך מבט של ילדים שהם הקורבנות של הרעב,  העוני, מלחמות הדת בין נוצרים למוסלמים, וגם קורבנותיהם של הבוגרים ושל וקבוצת השווים שלהם. ילדים אלו נאלצים להיות מבוגרים מהר מאוד, והם נאלצים לגלות תושייה, תבונה, ויכולת הישרדות גבוהה.
מחבר הספר הוא אואם אקפן, כומר מניגריה, שעבודתו מתוארת ב”אחרית דבר” שכתב חברו של המחבר, כבוד הכומר קמילוס אטוקודו, בישוף איקוט אקפנה. וכך הוא כותב: “אני מאמין שפרסומו של ׳תגידי שאת אחת מהם׳ הוא ניסיון נועז להאיר את עיניהם של קוראים בנוגע לילדים באפריקה, ניסיון המלובה בתשוקה לוהטת ליצור מקום בטוח יותר לילדים ברחבי העולם”. אינשאללה שיהיו עוד ספרים כאלה. רוצו לקרוא.

חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” באירועים, ממליצה על

ההצגה ״פינוקיו דל’ארטה״

תיאטרון בית ליסין בשיתוף תיאטרון ארצי לילדים ונוער הפיקו את ההצגה “פינוקיו דל’ארטה“, ומציגים אותה ברחבי הארץ מאז 2013. ביום שבת 18.3.2017 פינוקיו הגיע לחיפה במסגרת “תיאטרוני” – סדרת הצגות ילדים של תיאטרון חיפה.
ידידיה ויטל – אליל הנוער מהסדרה המיתולוגית “השמיניה” – היה כל כך חינני בתור בובה מעץ עם התנועות החדות-הזוויתיות, ובריקודים של בובה על חוט. הייצוגים הבימתיים של סירה בלב ים סוער, והצרצר הירוק, המחובר לרגלי השחקנית שהפעילה אותו, היו יצירתיים ומלהיבים. אולה שבצוב – מעצבת התלבושות עטורת הפרסים העובדת עם התיאטראות הגדולים בארץ – אחראית לתלבושות המרהיבות של האנשים, הבובות והחיות בהצגה.
הסיפור האלמותי של קרלו קולודי משנות השמונים של המאה ה-19 על היות ילד, היות אדם, מעובד בידי דניאל אפרת עם דגש בהיר על ההכרח של החניכה העצמית של האדם, שהיא מעל ליכולתה של כל פיה, ומבוים קצבית-מוזיקלית עם האיזון בין הרציני למחויך בידי גלעד קמחי, והופך לעוד יצירת מופת משותפת של שני אמני התיאטרון.

בחיפושיי אחרי מועדי ההצגה הבאים הגעתי למופע יחיד ביום ג’ 25.04.2017 בהיכל התרבות במודיעין. את ההצגה הזאת צריך להעלות יום ביומו, ובמיוחד בימי חופשת הפסח, לשמחתם של הילדים האמיתיים באולם, שאף פעם לא היו בובות מעץ, ומלוויהם הבוגרים.

חגית ממליצה גם על

הסרט “הסוכן”

סרטו של אסגאר פרהאדי – תסריטאי ובמאי אירני, בעל תואר שני בלימודי התיאטרון והקולנוע מאוניברסיטת טהראן, שזכה השנה בפרס האוסקר לסרט הזר. זכייתו הקודמת בפרס היוקרתי הייתה בשנת 2012 על הסרט “פרידה”, ובאותה השנה יוצר הקולנוע נכלל ברשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם של המגזין  Time.
עלילת “הסוכן” מתרחשת בטהראן הבירה. הגיבורים הראשיים הם זוג נשוי, עמאד וראנה, שמגלמים את הדמויות הראשיות – ווילי ולינדה – במחזהו של ארתור מילר “מותו של סוכן”, שאותו מעלה קבוצת שחקנים, אומנם חובבים, אך מחויבים לתיאטרון, וההפקה כוללת תפאורה, איפור, תלבושות, וקהל צופים.
בתחילת הסרט הזוג נאלץ להתפנות מדירתו מחשש הקריסה של הבניין בשל עבודות תשתית רשלניות בסביבתו הקרובה. בני הזוג נכנסים לדירה שכורה. בגלל אורח חייה המופקר של הדיירת הקודמת ראנה מותקפת, נפצעת, מחלימה גופנית, אך תחושת בטחונה נפגעת, ויחסיה עם בעלה מתערערים.
עמאד נחוש למצוא את התוקף, ומנהל חקירה בלשית בעצמו, ללא פנייה למשטרה.
קראתי ביקורות מקיפות (וגם כאן) על הסרט מאת ידידיי מבקרי הקולנוע.
אני מבקשת להוסיף מספר דגשים:
1. העיר בסרט נראית מערבית, למעט לימודי תיכון מופרדים בין בנים לבנות: עמאד מלמד בכיתת בנים בלבד.
2. דת האסלאם לא מורגשת: אין תפילות, אין דיבורים על האל, ללבוש הגברים אין כל מאפיינים מסורתיים, הנשים חובשות צעיף קל ופניהן גלויות.
3. ישנם סממנים נוצריים-מערביים: באופן מפתיע, עמאד משמיע משפט באנגלית רהוטה, כשהוא, מתוך שעשוע, מניף באוויר ילד קטן. היה עוד דבר, תמוה במיוחד: ראיתי את עמאד עושה תנועת “הצטלבות” נוצרית, כלומר סימון צלב באוויר על פני גופו.
4. הבחירה במחזה אמריקאי “מותו של סוכן” להצגת תיאטרון הפנימית בסרט, ובמיוחד במחזאי יהודי, מעבירים מסר חתרני.
5. גיבורי הסרט הם אנשים משכילים, רחבי אופקים, וכך גם רוב הדמויות האחרות: חבריהם לקבוצת התיאטרון, תלמידי תיכון המגלים עניין בלימודיהם ובאים לצפות בהצגה. האוכלוסייה רוחשת כבוד להשכלה ותרבות: כשלאחת מדיירות הבניין נודע ששכניה החדשים הם אנשי תרבות, שפת הגוף שלה הביעה הערכה.
6. ישנה אמירה ברורה בזכות חובבנות איכותית ומצליחה: גם שחקני ההצגה הפנימית אינם מקצועיים, אך עושים עבודה ראויה, וגם חקירת תקיפתה של ראנה מתבצעת בהצלחה מלאה על ידי עמאד – אדם חכם ונחוש – ולא על ידי חוקרי משטרה.
7. חייבת להיות בסרט מקבילה לסוכן של המחזה הפנימי, והיא ישנה, אך זהו אינו השחקן הראשי, אלא באופן מפתיע במקצת, התוקף הזקן. גם לו משפחה: רעיה אוהבת, בת וחתן, בפניהם הוא מתבייש לחשוף את מעשיו האפלים, ובפרט קשר מפוקפק עם אישה אחרת. בסרט מגיע פתרון סביר לבעיית כבודו, אך מותו בלתי נמנע.
8. יחסה של ראנה למהלך של חקירה וענישה, שאותו מנהל עמאד, לא ברור מספיק. נראה שכפי שהיא נפגעה פיזית מהתקיפה, כך היא נפגעת נפשית ממעשיו של בעלה המונעים על ידי רגש נקם, שממנו היא מסתייגת.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 × שתיים =