אילן ברקוביץ'. צילום: חן לב

מאת אילן ברקוביץ’

“שיר בכותרות” פירושו לקרוא שיר יחד עם כותרות היום, וכך להכניסו באופן טבעי אל מחזור הדם של החברה והתרבות הישראלית.

במדור השירה יתפרסמו שירים מתוך ספרי שירה חדשים שראו אור לאחרונה, או שירים מתוך כתבי יד של ספרי שירה שהובאו לידיעתי, או שירים מתוך ספרים ישנים יותר, המתכתבים עם סוגיות בוערות בענייני השעה והזמן. המטרה היא דיון חי באמצעות שירה הפועמת בלב לבה של החברה האנושית בכלל והישראלית בפרט.

המדור יפורסם מדי יום חמישי.

תוצאת תמונה עבור רועי חסן ספר זהב אריות

על מה הוא מדבר / רועי חסן

יוֹנָה ווֹלָךְ הָיְתָה אֹרֶן זָרִיף שֶׁל הַשִּׁירָה

הָעִבְרִית, הָלְכָה לְאִבּוּד

בַּפַּרְדֵּס בֵּין עֲצֵי הָאֶבֶן שֶׁל בֵּית הֶעָלְמִין לְבֵין

הָעוֹלָם הַבָּא.

*

חֲתוּלָה כְּחֻלָּה הֵנִיפָה שָׂפָם

עָשְׂתָה לִי עֵינַיִם

עָשִׂיתִי לָהּ גַּם

(מְשַׂחֶקֶת אִתִּי בְּסוֹף הָעוֹלָם

וְהַסּוֹפִים).

*

יֵשׁ תּוֹלָעִים שֶׁדַּפֵּי הַסְּפָרִים

לְעוֹלָם לֹא יַשְׂבִּיעוּ אֶת רַעֲבוֹנָן

וְאַחְרֵי שֶׁיִּתְגַּנְבוּ תַּחַת הַתַּכְרִיכִים

וְיִתְעַנְּגוּ עַל בְּשַׂר הַמְּשׁוֹרְרִים

הַמֵּתִים, יוֹצִיאוּ אֶת שִׁירֵיהֶם

מִקִּבְרֵי גְּנִיזָתָם, שִׁירִים שֶׁאֵין בָּהֶם

אֶלָּא מָוֶת.

(הַחַי שֶׁבִּי צוֹחֵק בְּקוֹל מוּל הַטֶּלֶוִיזְיָה)

*

רָאוּי לִתְלוֹת אֶת הָרוּחַ בְּאַנְקוֹלֵי בָּרְזֶל

כְּבֵדִים עַל עַמּוּד תְּאוּרָה גָּבוֹהַּ בְּצֹמֶת

הַמִּשְׁטָרָה

בַּחֲדֵרָה בֵּין בּוּרֶקָס לְלֹא הַפְסָקָה לְבֵין

סַמִי בַּכִּכָּר.

*

אַבָּא שֶׁלִּי אוֹמֵר תּוֹדָה לָאֵל עַל כָּל

בֹּקֶר שֶׁהוּא

מְעַרְבֵּב אֶת הַקָּפֶה

בְּדִירַת עַמִּידָר.

*

(הָרְחוֹב הוּא שְׁאֵלָה

מִסְתּוֹבֶבֶת לָנֶצַח מֵעַל רֹאשׁוֹ

כְּמוֹ הִלַּת מַלְאַךְ

הַמָּוֶת מְסוֹבֵב אֶת תֹּף הָאֶקְדָּח)

*

מִדַּלְיָה רַבִּיקוֹבִיץ’ גָּנַבְתִּי אֶת הַסּוֹגְרַיִם

לֹא זוֹכֵר אֵיזֶה

(לֹא זֹוכֵר? מֵילָא)

וְהַהוּא שֶׁאָמַר כִּי בִּיסוֹדוֹ שֶׁל דָּבָר

שְׂפַת הָעוֹלָם הִיא

בְּגֶדֶר מוֹפַע, מוֹתוֹ

מֵעִיד עָלָיו שֶׁהָיָה

אֶחָד שֶׁיּוֹדֵעַ

עַל מָה הוּא מְדַבֵּר.

תוצאת תמונה עבור רועי חסן

רועי חסן

השיר “על מה הוא מדבר” לקוח מתוך ספר שיריו השני של המשורר רועי חסן (יליד 1983, חדרה), “זהב אריות” (2016, הוצאת טנג’יר, עורך: רון דהן, עמ’ 17-16). קדם לו ספר השירים “הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה” (2015, הוצאת טנג’יר, עורך: שלומי חתוכה). מדובר באחד השירים המאז’וריים בספר הנוכחי, ואפשר לראות בו גם מעין לקסיקון ביוגרפי לקריאה בכל שירי המשורר שפורסמו עד כה.

לשיר שמונה בתים המתפרשים על פני 39 טורים, ואם משווים אותו למשל לשירה השקולה והחרוזה של משוררי “הו”, כי אז הוא בלתי סימטרי בעליל לעומתם. אלא שהמבנה הטיפוגרפי שלו מטעה. למעשה, הוא בנוי כמו הכיכר שבצומת המשטרה בחדרה (ראו בבית החמישי של השיר), שהוא לדעתי מרכז השיר ושאליו הכול מתנקז. הפתיחה והסיום סונטים באופן מבריק ומלא הומור בממסד הספרותי האשכנזי המדושן: חפשו משורר אשכנזי צעיר שיעז לכתוב כך על יונה וולך או על דליה רביקוביץ’ ולא תמצאו, אבל מה שבעצם חסן עושה כאן הוא אנושי לחלוטין: הוא מוריד אותן באבחת מילותיו ממקום בלתי מושג, איקוני, שבו הן היו, אל מקום אנושי יותר, עממי יותר, כמו זה של אורן זריף, אותו מרפא אלטרנטיבי המייחס לעצמו כוחות על-טבעיים ומשתמש בשיטת הפסיכוקינזיס שלמד מספרו של ג’וזף מרפי, “כוחו של התת-מודע”. בא ואומר חסן: המשוררים לא שונים מכל בני האדם: כולנו נמות בסוף, הם כותבים על המוות ובסוף מתים, והספרים שלהם נאכלים על ידי התולעים כמו בשרם באדמה.

כך יוצא אפוא שהבית הראשון והשמיני והאחרון בשיר הם מעין פתיח ספרותי לחיים עצמם, שמתרחשים ביתר הבתים של השיר ומגיעים לשיאם כאשר המשורר מגיע לעירו ולצומת המשטרה בה, ולאביו ולדירת עמידר שהוא גר בה. בהשקת הספר, שנערכה בתיאטרון ענבל, המרכז האתני הרב-תחומי בסוזן דלל בסוף חודש ינואר, אמר המשורר שלומי חתוכה, רֵעו כאח לו של חסן, כי שירי הספר פותחים “מרחב גדול להרבה דברים שפעם לא כתבו עליהם בכלל” ואכן השיר שלפנינו הוא דוגמא יפה לדברים אלו. חתוכה גם אמר אז כי בניגוד למה שחושבים, חסן הוא משורר מאוד מחושב, ואני אוסיף, לא פחות מאשר אותם משוררים ניאו-קלאסיציסטיים דוגמת דורי מנור וחבריו. צומת המשטרה בחדרה לא נבחר במקרה להיות זה שאליו מכוון המשורר את השורות המצמררות הבאות: “ראוי לתלות את הרוח באנקולי ברזל / כבדים על עמוד תאורה גבוה בצומת / המשטרה בחדרה בין בורקס ללא הפסקה לבין / סמי בכיכר”. צאו ולימדו על הצומת הזה וראו כי מדובר בצומת קטלני שבו התרחשו תאונות קשות לרוב, והוא ידוע לשמצה בעיר. בכתבה שקראתי טען אחד התושבים המקומיים כי בתי העסק הנמצאים בצדי הכביש, אולי גם אלו שחסן מזכיר בשיר, הם מקור הבעיה. רק לאחרונה הקציבה עיריית חדרה 14 מיליון ₪ לרִמְזוּר הצומת ולהסדרתו.

משם נמשכת התנועה בשיר הלקסיקוגרפי הזה אל אביו של המשורר, שחסן מקדיש לו שיר שלם בנפרד בספר הזה, “לאבא שלי היה כלוב” שמו (עמ’ 29-28), ושכדאי לקרוא אותו יחד עם השיר שלפנינו כדי להבין את שניהם יותר – ובכן, התנועה אל אותה דירת עמידר גם היא לא מקרית כמובן. עמידר היא חברה לאומית לשיכון בישראל שנוסדה בשנת 1949 עבור דיור ציבורי ובפועל אכלסה בעיקר מעוטי יכולת. לא מדובר כאן בבית הקפה הנסיך הקטן במרכז תל אביב או בדירות התל אביביות השכורות של עודד כרמלי ויהודה ויזן, שזנחו כמדומה את עברם הכפר-סבאי והיהוּדאי לטובת שירת הניאו-מודרניזם העילי שלהם. חסן מסובב את הגלגל בחזרה וכמו אומר לנו הקוראים: מכאן תתחילו לקרוא, לא מאירועי השירה במרכז הקרת בתל אביב אלא מלב חדרה דווקא, מהמקום שבו אדם לא חש בטוח בקורת הגג שלו ו”הרחוב הוא שאלה / מסתובבת לנצח מעל ראשו”. וזו, אם תרצו, החתולה הכחולה של השיר הזה.

תוצאת תמונה עבור רועי חסן

ראו גם:

רועי חסן בויקיפדיה

דעה אחרת על רועי חסן

“כיצד קרה שרועי חסן עלה כה למעלה כשהשירה נמצאת כה למטה” מאת דוד אדלר

תוצאת תמונה עבור הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה"

18 תגובות

  1. עיצוב מקסים של המדור! כל הכבוד למר אלי אשד ולגב’ ורד זינגר על העיצוב וההגהה המרשימים והמבטיחים!

  2. אילן, אני מתייחסת רק לשיר הזה כי איני מכירה את שירתו של רועי חסן.
    האמת השיר הזה מעורר אותי להגיב בהיותו שיר שהוא תגובה למי שקדם לפניו. אני מוצאת המון הערכה בשיר לקודמותיו, אפילו קנאה . איך אומרים קנאת סופרים תרבה חכמה וקנאת משוררים עוד יותר. המשורר נטל שתי לחגורות מאוד מאוד בולטות בשירה העברית, לא הייתי הולכת להגדרות האשכנזיות אלא הישראליות הוא מבקש לגעת בפנתאון של השירה לעמוד לידו עד קץ הימים. נכון השימוש בציור הלשוני שיונה וולך דומה בוירטואוזיות שלה ליונה וולך הוא הנמכה הפיכה של המיתוס היונה והולכי למשהו ארצי קרוב לעולם המושגים העכשווי ועם זאת יש כאן התייחסות נאצלת של הערבה של החתמה של המשורר בשייכות לרמות הגבוהות ביותר.
    אהבתי ובהצלחה,
    שושנה

  3. ברכות על המדור החדש. יש צורך בדיון אקטואלי על שירה, אבל כזה שגם עוסק בשירה עצמה.

    מעניינת גם ההצלפה לכיוונם של כרמלי וויזן, אם כי הדיכטומיה פריפריה מול תל אביב (בה מתכנסים נמלטי הפריפריה) אינה תמיד נכונה. ויש מקום גם למודרניזם עילי בנוסף לשירה ערס פואטית.

    יש בשירה זו השפעה של הקולנוע, ואולי גם השירה, של פאזוליני. פאזוליני אהב את הרחוב ואת נערי הרחוב, והנגיד אותם לבורגנות ולאינטלקטואלים. כך הרחוב הוא של חדרה, והתרבות ה”נמוכה” של אורן זריף. החיבור עם התרבות ה”גבוהה” של השירה נעשה כאן באופן אותנטי.
    כך למשל שיר זה, בסופו של דבר, הוא ארס-פואטי (לא ערס, ארס) כלומר עוסק בספרות: וולך, רביקוביץ’. יתרונו של השיר בחיבור שלו את הספרות לחיים, בדמות האב בדירה בחדרה.

    עם זאת, לדעתי, הרעש סביב שירת חסן היה והינו כמובן מופרז, מונע על ידי תהליכים סוציולוגיים, ומוחק שירתם של רבים וטובים אחרים, אבל חסן אינו התגרן המתואר ברשימתו (המעניינת לכשעצמה) של ראובני יותם. יש כאן מעשה שירי מחושב, רווי מטאפורות כדרכו של חסן: “ראוי לתלות את הרוח באנקולי ברזל”, “הרחוב הוא שאלה/ מסתובבת לנצח כמו הילת מלאך/ מעל ראשו”. בשיריו הארוכים יש לעתים האומץ להיזרק מנושא לנושא, במעין זרם תודעה (ולכן הדיכוטומיה עם משוררי הנסיך הקטן המודרניסטים פשוטה מדי), וזאת בניגוד למרבית השירה הישראלית הנרטיבית, המספרת סיפור פשוט, ולא הולכת לאיבוד באמצע השיר (ומגיעה למקומות מעניינים).

    עם זאת, השירים הליריים הקצרים של חסן בספרו בו עיינתי בחנות מחסרון כיס, הם חלשים. שם לא מתפתחת התנופה הפואטית, הזרם תודעה, והם נותרים בחביונם הסתמי.
    בעיה נוספת בשירה זו, היא העדר הביקורת העצמית, ואיזה מרוצות עצמית. השורות הבאות למשל חלשות: “חתולה כחולה עשתה לי עיניים/ עשיתי לה גם (משחקת אתי בסוף העולם והסופים” – שיש בהן איזה יהירות ואיזה התחכמות סתומה, או (החי שבי צוחק בקול מול הטלוויזיה) – שכאן הדיכוטומיה בין הדובר של החסן, ה”אותנטי-מזרחי” לעומת שאר העולם המזויף/מת היא חלשה., ואותה יהירות וחוסר ביקורת עצמית חוזרת רבות בשירת חסן בהיקשרי הדובר, אולי בהשפעת ההאדרה העצמית של שירת הראפ של האפרו אמריקנים ממנה מושפע חסן.

    וגם אינני בטוח עד כמה המשורר דבק בכור מחצבתו, שכן הנחיית סדנאות שירה בקמפוס היפה של אוניברסיטת תל אביב איננה בדיוק פעילות חברתית בחדרה. בכל מקרה, שיר מעניין וקריאה מעניין של מר ברקוביץ’.

  4. תגובות מרתקות, שושנה ויובל, תודה רבה! אגב, מעניינת זהותו של “ההוא שחשב ששפת העולם היא בגדר מופע” מהבית האחרון. “מופע” הוא כידוע אחד מספריה של יונה וולך. אני משער שהכוונה למשורר ישראל אלירז אבל לא בטוח בזה. יש לו שיר שהולך בערך כך: “מול הכן והלא של העולם דיברנו על אצבע קטנה ברגלך / על לולאה של עונג בין ירכיך” וגו’.

  5. ציפור קטנה לחשה לי שעמיתינו כאן, מר יובל גלעד, מאוד קרוב בפרשנותו לדרך תנועת השיר המקורית של המשורר וכי ההיעזרות בפזוליני לצורך העניין היא מדויקת להפליא. ודי לחכימא ברמיזא גם לגבי מי שמותו היה למופע בסוף השיר. יישר כוח למר גלעד!

  6. וכמובן שלחסן יש בספר גם שיר מרהיב על פזוליני עצמו הנקרא “פזוליני בדרך לחיפה” (עמ’ 13-10).

  7. השיר “אבי אומר תודה כל בוקר כשהוא מערבב את הקפה” כל כך נוגע ללב. מי שמכיר את האמונה התמה באל של יהודי מרוקו , מבין את השיר הזה עד לנימי הנימים.

    לומר תודה על ערבוב הקפה בדירת עמידר היא אותה הכנעה וקבלת הדין המוחלטת בפני תוכניתו של האל לגביך. אם האל הועדיך לארמון תחיה בארמון, אם הועדיך לדירת עמידר שם מקומך כי זה רצונו. אני כל כך אוהבת את השיר הזה כי הוא מדבר את אבא שלי ואת זקני.

  8. תודה. יצחק לאור תרגם יפה כמה משיריו של פאזוליני, וחבל שלא יצא עדיין לאור ספר מתרגומיו בעברית.
    מותו של פאזוליני היה חידה, והיא נותרה כזאת עד ימינו. יותם ראובני כתב את “ההשערות על מותו של פאזוליני” ובו הוא מהרהר בעניין. על פניו, נרצח על ידי נער שאת שירותיו שכר לצרכי מין. ייתכן שהתעלל באותו נער, וכך גרם לו לתקוף אותו (האלימות והסאדיזם ב”סאלו או מאה הימים של סדום” היו כנראה מוכרים לפאזוליני בגוף ראשון).
    צד שני, היו שסברו שפאזוליני נרצח כי סיכן יותר מדי את השלטון, בין השאר ברומן שלו “פטרוליו”, החושף קשרים בין הון לשלטון.
    בכל מקרה, פאזוליני אהב את המוות, כתב עליו בשיריו, ויש אפילו המשערים שהוא ביים את מותו שלו, מתוך ייאוש ואיזה רצון מורבידי לשלוט גם על אקט המוות. תיזה לא סבירה כל כך, אבל הבמאי-משורר היה כה רדיקלי שאצלו אי אפשר לדעת.
    ולגבי וולך – היא היתה מיסטיקנית, לכן המטאפורה של אורן זריף נאה היא.

  9. והנה האסמכתא לתיזת הרצח העצמי של פאזוליני (כלומר שכירת אדם שירצח אותו), קטע משיר של פאזוליני בתרגום דן צלקה, המופיע באתר “מטעם” ז”ל. כיום יש יותר ויותר נתונים המעידים שפאזוליני נרצח על ידי יותר מאדם אחד, כפי שהעיד גם אחד מהמשתתפים בלינץ’ שלו, שהכיר את הרוצח ג’וזפה פלוסי. וכאן כאילו חוזה פאזוליני את הרצחו במדויק:

    אֲנִי צוֹפֶה בְּעֵינֵי
    אִיקוֹנִין בְּתוֹמְכֵי הַלִּינְץ’. אֲנִי מִתְבּוֹנֵן
    בְּהֵרָצְחִי, בְּאֹמֶץ מְפֻקָּח שֶׁל מַדְּעָן. נִרְאֶה
    כְּאִלּוּ יֵשׁ בִּי שִׂנְאָה, אַךְ לְמַעֲשֶׂה אֲנִי כּוֹתֵב
    שׁוּרוֹת-שִׁיר מְלֵאוֹת אַהֲבָה מְדֻיֶּקֶת.
    אֲנִי חוֹקֵר אֶת הַבְּגִידָה כְּתוֹפָעָה
    קַטְלָנִית, כְּאִלּוּ לֹא הָיִיתִי מֻשָּׂאָהּ.

  10. תודה, אילן, על קריאתך המעניינת בשיר. ותודה על הקריאה של המגיבים. בהצלחה למדור!

  11. קריאה יפה בשיר מעניין.
    תודה מיוחדת ליובל גלעד, הקול המבקר שלך חסר.
    גיורא

  12. מצטרף לקריאתו של מר גיורא פישר בנוגע למר גלעד. כולנו רואים איך הרחבת היריעה הביקורתית יכולה להעשיר את תרבות הדיון בשירה שלנו.

  13. הפרשנויות של אילן ושל יובל מעניינות ויפות בעיניי, אך ברצוני להעיר הערה, שהיא פרשנות אישית שלי לעניין אחד, ולמעשה לשני עניינים בשירו של רועי חסן. הפרשנות שלי לשורות “תולעים… יוציאו את שיריהם מקברי גניזתם” הפוכה לפרשנותו של אילן, והיא ששיריהם של המשוררים דווקא יזכו לתחיה לאחר מותם של המשוררים, שהרי נאמר בשורות אלה “יוציאו את שיריהם מקברי גניזתם”. השורה “ראוי לתלות את הרוח באנקולי ברזל כבדים על עמוד תאורה גבוה בצומת המשטרה” מחזקת, לדעתי, את פרשנותי זו לשורה בעניין “קברי גניזתם”: אני מבין את השורה הזו כמדברת על תליית שלט חוצות, כמטאפורה, כלומר, היחס של חסן אל הרוח הוא חיובי ואוהד, והוא סבור שיש להציגה באופן בולט וניכר וגלוי, בראש חוצות, לעיני כל עובר ונוסע בדרכים, וזאת כשם שהוא מאמין שלשירי משוררים תהיה תחיה לאחר מות המשוררים. כלומר, צירוף שתי הפרשנויות הללו שאני מעלה, מלמד דווקא שלפנינו שיר על גדולתה של השירה, שתזכה לתחיה לאחר מות המשוררים, ועל גדולתה של הרוח, שיש לתלותה כשלט חוצות, וכל זאת על רקע החדגוניות והעליבות של חיי היומיום בדירת עמידר ובמרחב הציבורי של “צומת המשטרה” וכסתירה להן.

  14. תת רמה זה מגיבה או מגיב שלא מזדהים בשמם, ומנאצים כפחדנים, מזה אפשר באמת רק לרדת.

  15. המשוררת יהודית אוריה כותבת בהקשר לשיר :
    “אהבתי בשיר את הזדהות המשורר עם הבחירה בחיים ועם אחדות רוח/חמר המזרחיים כנגד הפיצול רוח/חמר המערבי וכיוון-המוות שהוא נושא.

    אני חושבת שהוא צודק, כשהוא מצביע על הקשר בין המיסטיציזם והמוות אצל וולך, ועל הקשר בין המיסטיציזם והנתק מהמציאות של רביקוביץ לבין מותה: מִדַּלְיָה רַבִּיקוֹבִיץ’ גָּנַבְתִּי אֶת הַסּוֹגְרַיִם, הוא אומר באירוניה – כלומר את יסוד השפה המופשט ומופרד מן המציאות,- וכאן הוא משחק בשפה בסגנון בנאלי, ואפילו משתמש בסוגריים כדי להדגים זאת: לֹא זוֹכֵר אֵיזֶה/ (לֹא זֹוכֵר? מֵילָא) ובאמת כאשר השפה תלושה מן העולם החושי היא גם אינה יכולה להזכר, וגם חסרת משמעות, לכן אין ערך לזכרון. – מה שמחזיר אותו אל תפיסות וולך (“מופע” שם אחד מספריה) הנראות כמושפעות מהפילוסופיה הגרמנית -ההפרדה הקאנטיאנית בין הרוח כאמת הבלתי נתנת לידיעה לבין החמר כתופעה. ואם האמת בלתי נתנת לידיעה אז השפה היא רק מופע. וְהַהוּא שֶׁאָמַר כִּי בִּיסוֹדוֹ שֶׁל דָּבָר/שְׂפַת הָעוֹלָם הִיא/ בְּגֶדֶר מוֹפַע, מוֹתוֹ/ מֵעִיד עָלָיו שֶׁהָיָה/ אֶחָד שֶׁיּוֹדֵעַ/עַל מָה הוּא מְדַבֵּר.// באופן השימוש בפסיחה בבית: בְּגֶדֶר מוֹפַע, מוֹתוֹ/ -מדגיש חסן את הרסנות ההפרדה, המיקוד בקוטב הרוחני בלבד, בהובילה למוות. החיים הופכים למופע-מוות. בפסיחה ההופכת את הבית האחרון למשפט משמעותי בפני עצמו: עַל מָה הוּא מְדַבֵּר/מדגיש חסן את הרסנות ההפרדה, המנתקת בין הדיבור למציאות -מושא-הדיבור.

    שִׁירִים שֶׁאֵין בָּהֶם/אֶלָּא מָוֶת.

    (הַחַי שֶׁבִּי צוֹחֵק בְּקוֹל מוּל הַטֶּלֶוִיזְיָה)

    *

    רָאוּי לִתְלוֹת אֶת הָרוּחַ בְּאַנְקוֹלֵי בָּרְזֶל/ —

    משום מה התמונה של הרוח התלויה באנקולי ברזל מזכירה לי את המראה האמיתי של גויות-היהודים שנרצחו ונתלו כבשר בבית מטבחיים בפוגרום- בוקרשט, מלחהע 2.

    “הרוח” – היינו הרוח המופרדת. האם אין בשורות אלה הארת העובדה שהרוח שתרבות המערב הפרידה מן החומר היא הרת-השואה ההיא ושואות אחרות שיבואו ובאו בעקבותיה? (“ב-23 בינואר, כמה שעות לפני דיכוי המרידה, בחרה קבוצה של לגיונרים באקראי 15 יהודים, הובילה אותם במשאיות לבית המטבחיים המקומי ושם נורו למוות. חמישה מבין היהודים, כולל ילדה בת חמש, נתלו על ווי בית המטבחיים בעודם בחיים, הם עונו, בטנם נחתכה והמעיים שלהם נקלעו על צווארם. על הגופות הודבקו תוויות “כשר”. בית המטבחיים נסגר לשבוע ימים לצורכי טיהור מתוצאות העינויים.

    הסופר הרומני הידוע, קונסטנטין וירג’יל גאורגיו, ציין בספרו “זכרונות” (Memorii, Ed. Gramar 1999, pag. 523-524):

    באולם העצום של בית המטבחיים, שם תולים את הפרות על אנקולים לשם ביתוק, היו תלויות גופות של אנשים ערומים. על כמה גופות נרשמה המילה “כשר”. אלה היו גופות של יהודים… נשמתי הזדהמה. התביישתי מעצמי. בושתי על היותי רומני, כמו הקרימינלים ההם ממשמר הברזל

    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A8%D7%93_%D7%94%D7%9C%D7%92%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%A2%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%A9%D7%98

  16. ברכות על המדור החדש ושיתוף הפעולה.
    השיר של רועי חסן מעניין מכמה בחינות, אך הניסיון לומר דבר-מה מְחַדֵּשׁ על יצירתו של משורר גדול מת במילים ספורות, כמו הצמצום של דליה רביקוביץ’ לזוג סוגריים, הוא יומרני ולא מיטיב עם השיר. ובכלל, לא כל כך כיף להיות משורר – הרבה יותר טוב לברך על ערבוב הקפה, מאשר לכתוב על כך.

  17. לא מסכים עם חגית.היא דוחה במחי יד את כל הז’אנר הספרותי העשיר של הארס-פואטיקה.כתיבה ספרותית על כתיבה ספרותית.
    הז’אנר הזה לדעתי מתחיל עם הנביא הושע שמסביר כיצד חזיונותיו באו לו במסגרת כל מיני בעיות בחיי הנישואים שלו.
    אם אתה יוצא מנקודת ההנחה שהשירה היא והיצירה היא בגדר תקשורת ויצירה של משהו שגדול מחיי היום יום של היוצר-המשורר.
    המשוררים והיוצרים הם לפעמים אנשים פשוטים ומאכזבים בהשוואה למה שהם יוצרים .זה לא צריך להפריע לקרוא בעניין על תהליך היצירה שלהם שבמהלכו הם הופכים להיות משהו אחר ממה שהם במהלך היום -יום.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש עשרה − שבע =