חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” באירועים ממליצה על

ההצגה “בישראל ובחזרה” – על חייה של קדיה מולודובסקי

לשחקני תיאטרון יכולת מופלאה לבצע טקסטים ארוכים בשפות שונות. ליאורה ריבלין משחקת לראשונה ביידיש בתיאטרון היידישפיל בתפקיד הראשי ב”בישראל ובחזרה” – הצגה בבימוייה של חגית רכבי ניקוליבסקי על חייה של קדיה מולודובסקי.
את ההצגה ראיתי בצוותא ב-12.2.2017 והיא עולה עד סוף חודש פברואר במספר אולמות בארץ.

לקדיה מולודובסקי – משוררת בשפת היידיש –  היו חיים ארוכים (1894 – 1975) על פני יבשות, בין המלחמות, בתוך התרבויות. הייתה לה חוכמה קיומית, והיא התחמקה מהפרעות ברוסיה ומרדיפות היהודים באירופה. אך בשל אופי סוער ויצר העקשנות, היא דבקה בשפת היידיש גם בעת שהייתה הקצרה בארץ בשנים 1949-1952. הסצנות השונות מציגות את המאורעות המרכזיים בחייה: באוקראינה, בפולין, בארצות הברית, בארץ, בקפיצות הלוך ושוב בין הזמנים. שיטת הדילוגים מוכרת ועובדת לפעמים, אך כיוון שחייה של הגיבורה אינם מוכרים לרוב המוחלט של הצופים, סדר התרחשות כרונולוגי היה מתאים יותר. תקופת ראשית המדינה עניינה אותי מאוד, ובמיוחד הקרב החדש של “מלחמת השפות”, שפרצה בימי הקמת הטכניון בשנת 1913, והפעם נגד שפת היידיש.
אני מעריכה את דוד בן-גוריון ושותפיו על התנגדותם הנחרצת לשימוש הפומבי ביידיש. כורי ההיתוך החברתיים והתרבותיים אולי לא תיפקדו במלואם, אך ההתבססות של העברית, והתגברותה על שפות העולים היא הצלחה מובהקת, ותרמה רבות לגיבוש העם במדינה המתהווה. גם הסתרת נושא השואה מילדי בתי ספר באותן שנים קריטיות  – זאת בחירה חכמה. הנושא היה טרי, וההורים השותקים במשפחותיהם לא נאלצו להתמודד עם השאלות הקשות של ילדיהם, שהיו עלולים להביא איתם מבית הספר.
עכשיו, כשהעברית השתרשה כשפת החיים בארץ מעל לכל תחרות, יש מקום לתיאטרון אתני-עדתי ובפרט ליידישפיל.
איזון-מה של הביקורת של קדיה מולודובסקי כלפי היחס העוין ליידיש, אפשר לראות בעלילת המשנה בהצגה, בה בחורה צעירה נשמעת לצו ההיטמעות בארץ, זונחת את שפת היידיש, ומתאמצת להתבטא בעברית העילגת שלה, שמשתפרת עם הזמן, ומצליחה גם בעבודה וגם בחייה האישיים: היא מודיעה בגאווה שהיא עומדת להתחתן עם יליד הארץ, ואפילו קיבוצניק.

חגית ממליצה גם על

“ירמה”. צילום: אלירן כספי

ההצגה “ירמה” בתיאטרון חיפה

“ירמה” היא הצגת תיאטרון פרינג’, על פי המחזה מאת פרדריקו גרסייה לורקה, בתרגומו של שמעון בוזגלו, ובבימויו של אלירן כספי. מאז 2016 ההצגה מתארחת לרוב בתיאטרון “תמונע“.

ביום ג’ 31.1.2017 היא עלתה בנוכחות הבמאי על “במה 2” בתיאטרון חיפה בערב בו התיאטרון היה בתפוסה מלאה – הציג בכל שלושת אולמותיו.

ירמה – גיבורת המחזה – נשואה לחואן ואין להם ילדים. חואן עובד רוב שעות היממה בשדות, וירמה – בבית. אמנם היא מארחת חברות, אך תשוקתה לילד מתגברת עם הזמן, ולובשת צורה מפלצתית, שסופה טרגי.
מורן רוזנבלט, שחקנית תיאטרון וקולנוע, זוכת פרס אופיר לשנת 2015 על משחקה בסרט “חתונה מנייר”, משכנעת בתפקיד הראשי. חואן, המגולם בידי שחקן התיאטרון והקולנוע דני זהבי – מאופק, מנוכר, בלתי מפוענח באובססיה משלו – חושד בבגידותיה של אשתו. הרבה נשים סובבות אותה – חברות, מכשפות, רכלניות. ויקטור – אהוב נעוריה של ירמה – מגולם בידי שחקנית, וזאת בחירתו המודעת של הבמאי אלירן כספי, המדגישה את הפן הפנטסטי של זיכרון נעוריה: אולי ויקטור זה קיים רק בדמיונה של ירמה הכמהה לקרבת גבר, אותה היא לא מקבלת מבעלה.
ב״במה 2״ האולם האינטימי, החובק את הבמה, התמלא קהל מרותק לחוויה התיאטרלית הקרובה כל כך. בין הצופים הייתה אישה עם תינוק שישן במנשא עליה, אשר נאלצה לצאת מן האולם, כשזה התעורר בבכי, וכשעברה בשולי הבמה בדרכה החוצה –  כמו השתלבה בהצגה והגבירה את קנאתה של ירמה חשוכת הילדים.

2 תגובות

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 × אחד =