סיפור ליום השבת – שלג על הרי צפת / מורן קבסו


גם הבוקר אבא של גליה נותר שרוע על הסדין המקומט, מערבולת של בד תכול דהוי ועור לח משינה. עוד מעט יצא אל המכונית, ויחפש אחר הנערה אפילו בסמטאות הצרות ביותר בעודו מסיע את גליה אל המבצר הזה, שהיא נעלמת בו מדי בוקר ושבה ממנו היישר אל חדרה, ומשם אל גבהי החישוק המסתחרר בחוג לאקרובטיקה אווירית. עיניו משתקעות בתוך עצמן אחרי לילה נוסף בעליית הגג, ופטישים הולמים בראשו רק למראה הפעלולים שהיא מבצעת. לפעמים הוא מייחל שתיפול. פנייה אחת שגויה, נחיתה אחת לא מוצלחת על המזרן הקשיח –  אולי על הגבול עם המרצפות –  ואז יהיה חופשי לתור אחריה בכל העיר.

הוא קם מן המיטה לאט ונועל את נעלי הבית המהוהות, פוסע אל חדר האמבטיה. אותה ההשתקפות לועגת לו מן הראי גם הבוקר. פניו לא הנצו זיפים כבר שבועיים וחצי. הוא לא יודע למה, אבל גם לא מנסה להבין. אחרי הלילה על פסגת ההר, שום דבר כבר לא יוכל להבהיל אותו. כל רגשותיו אבדו, והוא מהלך כסהרורי ברחבי הבית ומרתיח מים בקומקום החשמלי. אישוניו הכחולים לוכדים מעטפה ארגמנית על רצפת המבואה. רק כשהוא ישן הן מעזות להגיע.

"גבר עוצר נשימה", עיניו מתרוצצות על פני המילים, גומעות אותן בצימאון. "אתה רוצה שהן יראו אותך, שיבינו את השתיקה שבעיניים, אבל כולן שותקות. גם אני, שרואה אותך מרחוק, לא פותחת את פי המשתוקק אליך. אפתח אותו כדי לענג אותך, לפזר נשיקות קטנות לאורך הצוואר, לאט, עד שתעצום את העיניים, מהופנט מריח הווניל העדין של עורי, מרגיש את ידיי המרפרפות על גופך, כל הדרך למטה… שתה הרבה, ילדון. כשתפגוש אותי עוד מעט בהר מירון, תצטרך את כל הכוח שיש לך". פרצוף מחייך. נשיקת שפתון ורודה.

הוא מביט בנייר המבטיח ובולע את רוקו, אדי המים הרותחים מציפים את החלל, אבל אבא של גליה עומד במבואה במכנסיים לבנים ונשימה קטועה, עיניו פעורות לרווחה. פתאום, כמו ניעור מהזיה, הוא ממהר להחביא את המעטפה בין עשרות מעטפות זהות ומחיש את צעדיו אל המקלחת, להגשים את כמיהתו בנחמת המים המלטפים.

גליה מתעוררת כעבור רגעים אחדים. לפנות בוקר חלמה על דמות נערה שהייתה דומה באופן מבעית לחברתה נויה, אלא שמבטה היה ריק ועמום. היא מספיקה לשכוח את המבט ולשלוח את עיניה המצומצמות אל הראי, בעודה מסרקת את מניפת השיער הנפרשת לאורך גבה. גם הבוקר שפכה את השוקו החם שהכין לה אביה אל הכיור, ויצאה מבלי לנעול את הדלת. לפחות ארבעה נערים נעצו בה מבטים ממושכים, לפני שחלפה על פני חנות היצירה וחצתה את הכביש. עננים כבדים כפלדה התעבו מעל הרחוב, רוחות קפואות נשבו, אבל גליה המשיכה ללכת בגופייתה הוורודה החיוורת ובמכנסי הברך התכולים, לועגת לקור. אישוניה השחורים כאבני בזלת ירו מבט מחוספס לכיוונה של נויה, שחיכתה בעברו האחר של הכביש בפנים חתומים.

הרעד שעבר בגופה של נויה היה כמעט בלתי מורגש. "עומד לרדת גשם", אמרה לה.

"הוא ינקה הכול", הבטיחה גליה. רק כמעט.

גם היום הן מוותרות על חטיבת הביניים וצועדות בדממה, רגליהן רומסות את אבני המדרכה המזכירות בצורתן חלוקי נחל, תיקי הגב מתנדנדים על גביהן, חסרי מנוחה. נויה מביטה בגליה ואחר כך מגביהה את עיניה אל הקשת החצובה באחד השערים, כשהן עוברות מתחתיו. "איפה אבא שלך?" היא שואלת כעבור מטרים ספורים.

"בטח משחק עם עצמו, האידיוט". עיניה של גליה מצטמצמות אפילו יותר. חברתה משתתקת ומקשיבה לנקישת נעליהן על החלוקים. השמים ממטירים עליהן נחל. "הבאת הכול?" מוסיפה, לא נותנת את דעתה על גשם הזלעפות הפתאומי.

נויה מהנהנת. היא לא רצתה לעשות את זה, אבל אין לה ברירה. עכשיו יש עוד מישהי כמוה. עכשיו כבר לא תוכל להגיד שהיא היחידה בעולם כולו. גם לה יש עיניים כחולות וצמה ארוכה, גם היא לובשת את חולצת בית הספר התכולה עם הכפתורים הקטנים ואת החצאית מן הבד הנשפך עד הקרסוליים, שאף אחד לא יראה פיסת עור. אבל אבא של גליה ראה, בלילה, בעליית הגג המיותמת, כשהם השתעשעו והעמידו פני לקוחות, וגליה הושיבה אותם מול הראי המאובק לצלילי המנגינה המתפתלת של "לראות אותה היום". תחילה, סירקה את שיערו החום המקליש של אביה, ואחר כך החלה לקלוע צמה ארוכה בשיערה של נויה, ואמרה שבזמן אחר, בארץ אחרת, הם היו יכולים להיות אבא ובת.

"בגלל העיניים?" שאלה נויה.

גליה חייכה את חיוכה היפה. "בגלל הטירוף".

עכשיו היא מושיטה יד עזת אצבעות אל הכביש הראשי. מכונית עוצרת מתיזה מים שנהדפים אל גלגליה שלה. "לאן אתן צריכות?" קורא הנהג במבטא של בני הכפרים. גליה נוחתת על המושב הקדמי וסוגרת את הדלת, בעוד נויה סוחטת את צמתה מעל הריפוד הריחני של המושב האחורי. "להר", מצווה. רוח פראית פורצת מבעד לחלונות הפתוחים, תוקפת את פניהן של הנערות. הנהג המבוגר מלכסן מבטים זהירים אל הירך הצעירה שלימינו. פיו מדיף ריח אלכוהול. קוויה הלבנים של העיר מתרחקים ודוהים, כשהמכונית מטפסת במעלה מדרונות האספלט הרטובים בדרכה מערבה, ובתי האבן הצפופים מקריבים עצמם לטובת צמרות אפלות שאפילו ברקים לא חודרים דרכן.

"אתן הולכות לפגוש בחורים?" הנהג שולח מבט נוצץ לכיוונה של גליה, אבל חיוכו נעלם כשהוא מבחין בעמוד החשמל הנישא לפניו. ידיו קורעות את ההגה רק ברגע האחרון.

"אתה רוצה להפוך ת'אוטו?" קולה של גליה נעשה צורמני וזועם.

הנהג בולע את רוקו ולא מעז להתיק את מבטו מן הכביש עד תום הנסיעה.

נויה מהרהרת. נדמה שהיא לא נוכחת ברכב, שרוחה נטשה את גופה ויצאה לרחף במחוזות אחרים. אולי כבר הגיעה אל ההר, אל המערה הפעורה בסלע, כמעט בלתי נראית. אולי שבה אל עליית הגג. אל הרגע ההוא. קודם ישבו עדיין על כיסאות הפלסטיק הלבנים, חיוכים על פניהם, מוזיקה משנות השמונים זולגת מתוך הרדיו. הם לא ראו מתי זה התחיל, אבל שלג ירד על צפת ועל ההרים שסביב לה, וגליה גדעה את מלאכתה בחצי הדרך ופרשה אל חדרה.

הם נשארו לבדם.

רגעים ארוכים ישבו דוממים, ובלעו משקאות אנרגיה וסוכריות קרמל בטעם של מכת חשמל. החושך היה כחול ובהיר, ואבא של גליה דיבר. מה הוא אמר? הוא אמר שהסערה מתחזקת, שרק לא יקרה משהו, כי אנשים יכולים למות בכל רגע, אפילו עכשיו. הוא אמר שאי אפשר כבר להציל את העולם, רק להרוס. ואז לגם והביט אל תוך עיניה של נויה. המשקה החליק במורד הגרון, מקפיא את הריאות. הוא אמר שגם לאמא של גליה הייתה צמה כזאת, כשהם היו ילדים. היא לא הגיבה. קולו היה חרישי ונעים כתנועת העננים בשמים. רוח נשבה מבעד לצוהר שמעל לראשו, ופיזרה עליו רסיסים שקופים שנמסו ברגע הפגיעה. ואז הוא קירב אל צמתה של נויה שתי אצבעות של קוסם ושלף משם מטבע כסוף כירח, והם צחקו עד שהצחוק הפך לחיוך ואבא של גליה שלח אותה אל חדרה של גליה, שתספיק לנוח עד שהסערה תוותר ותברח.

הם מגיעים אל ההר. גליה מסתערת על הנוף האפרורי וטורקת את הדלת. המכונית נמלטת משם. עכשיו הן לבדן. הליכה מאומצת בין שיחים ואבנים מביאה אותן אל מאחורי הסלע, המכוסה עדיין גבישי קרח שלא הפשירו, למרות שהאביב ירה כבר את ריחותיו המתוקים אל כל ערי הצפון.

גליה ונויה מביטות זו בזו ומסירות את הגולל מעל הקבר המאולתר, נטול המצבה. נויה נזכרת ברגעים שבהם אביה מספר לה בעיניים בורקות על תחיית המתים הצפויה להתרחש כאן וכמעט מגחכת, אבל מבינה שתגובה שכזו תהיה בלתי הולמת במצבן. היא מרפה את פניה. אחר כך גומעת מן האוויר הלבן והקר, וצוללת אל אפלולית המערה. גליה הולכת בעקבותיה, לא מתוך פחד, כי אם מתוך ידיעה שאם מסתתר שם משהו, נויה תהיה הראשונה לפגוש בו.

הן פוסעות בין הקירות הלחים, נזהרות שלא להיתקל בתקרה. הפנס הווירטואלי בוהק מתוך הטלפון הנייד של נויה, ומפיל קרן חסרת רחמים על הקיר הנגדי. הקרן נודדת ופוגעת בעצם כלשהו, כיסא מתכת שחור בעל משענת כחולה מפורקת שהן הסיעו כל הדרך מבית הספר באחד מבקרי החורף. נויה מגביהה את הטלפון הנייד באצבעות מודאגות, סורקת את החלל הצר עד שעיניה נחות על הפינה המערבית. גוף מוטל על הקרקע המאובנת, מחוסר הכרה. זוהי נערה בת גילן. היא לובשת את בגדיה של נויה ונושמת את האוויר שנויה נושמת, אפילו פניה זהים לפניה של נויה. אבל זו לא היא.

"מה יש לך, תעירי אותה!" נוזפת בה גליה בלחישה רועמת.

נויה שותקת ומוסיפה להביט בנערה הישנה. לרגע, מחליקה את צמתה שלה בשתי ידיים, מקללת את אצבעותיה הפחדניות. לעולם לא ייפול מהן קסם. אפילו לא מטבעות. היה עליה להיות ערנית, להבחין בשערה שתלש כדי לשכפל את הגוף שעד לרגע ההוא היה יחיד במינו. היא לא יודעת כמה לילות כילה בעליית הגג המושלגת לפני שיצא אל ההר, אבל היא יודעת שקנה גוש חומר מחנות היצירה. מדי לילה היה נעלם ומפסל את דמותה על פי התמונות שמצא בחשבון הפייסבוק שלה: רזה, נמוכה מבתו, שיערה קצר וכהה יותר, פניה בהירות, מעוגלות. אישונים כחולים על רקע לבן – היתרון היחיד שהיה לה על פני גליה, חשבה, ובכל זאת אף אדם לא הואיל להביט בה. אף אדם מלבדו. לא, מחקה את המילה הכוזבת מתוך ראשה. אף גבר.

עם בוא הקור אל שמי הבוקר, שענני ברד המטירו מתוכם רסיסים כבמלחמה יום-יומית, היה אבא של גליה מספיג מטליות נייר במי גשם לפני שנפלו אל המרזב מעוטר השברים, מכסה את הגוף המתהווה, להגן מפני החמצן, ונועל את הצוהר. בלילה האחרון, כבר לא יכול היה להרגיע את אישוניו המתרחבים והפיל את פלטת הצבעים בתנועת מרפק נרגשת, מכתים את רצפת העץ. הוא אסף את הפסל שצבע רק במקומות ספורים – ורוד לשפתיים, כחול לעיניים, שחור לריסים – והתעכב עד הבוקר כשטבל את מכחולו ויצר גוון אדום בהיר, שאיתו ליטף בעדינות שתי נקודות, ופיו יבש כבאר.

אבל הניסיון נועד לכישלון. גוף החרס שפיסל אבא של גליה נותר קפוא מתחת לשמים הכסופים, עומד כמו גווייה עגומה בפסגת הר מירון ללא ניע. הקוסם השבור עמד מתוסכל וחיוור בבגדים ספוגי מים וחיכה שהברק יכה בו, אבל אפילו השמים לא שעו לתחינותיו. "כל השנים בלעדייך…" מלמל, מנסה שוב ושוב להפיח בפסלו רוח חיים, אך לשווא. היא לא קמה. בלית ברירה, מחשש שייתפס שם וייחשב למטורף, החזיר אותה כל הדרך במושב האחורי והניח בעליית הגג.

אם יזכרו אותו אחרי שימות, ודאי יספרו איך כל הדתיים של צפת היו יורקים על המדרכה בכל פעם שחלף על יד בית הכנסת, נמלטים אל מאחורי חלונות הזכוכית הצבועה בעודם מסננים בזעם כבוש, "עובד אלילים". אבל בבוקר ההוא, אבא של גליה קבר את גאוותו בין עורקי המרזב ונשא תפילת שחרית.

סבלנותה של גליה פוקעת. "זהו, נגמרו החלומות", היא לופתת את זרועותיה הדקיקות של הנערה המבוהלת ומקימה אותה על רגליה, מטיחה את גופה בכיסא. נויה מוציאה חבל מתוך תיקה וקושרת את כפות ידיה. נשימתה של הנערה נעתקת, כמו ברגע שניעורה לחיים באפלת הלילה המושלג, בשעה שהחברות שיחקו. משהו מתנוצץ בעיניה – נויה לא יודעת אם זו דמעה או טיפת רוק שניתכה מפיה של גליה. היא לא עוצרת לחשוב, כי אם מביאה את הפטיש.

גליה נוטלת את החפץ הכבד מתוך היד הרועדת. גם עכשיו, כשהטלפון הנייד שולח קרן אינסופית אל החלל, עיניה אפלות. "עוד מעט הוא יבוא לחפש את המעריצה הסודית שלו, לא כדאי שתתרגשי ככה", היא מחווה לעבר אצבעותיה של נויה. "קחי, תעשי את זה את", משיבה לה את הפטיש.

משהו פוגע בקרקע בצלצול עמום, כסוף כירח.

גליה מחייכת אל הנערה, שעיניה ריקות כמעט כמו עיניה של נויה. "את יודעת", מוסיפה חרש, "אולי בזמן אחר, בארץ אחרת, הייתן יכולות להיות אחיות".

צליל פתאומי גורם להן לפנות לאחור. הן נחנקות מהשקט, שהופר על ידי שאון מנוע מרוחק. "לעזאזל", לוחשת גליה. "הוא הקדים".

אבא של גליה נוטש את מכוניתו בצד הכביש, ופונה אל ההר הנישא, נבלע כמעט בלובנו התכלכל על רקע כפור השמים. מעילו השחור בולט כנגד עצי הערער הדוקרניים, מסגיר אותו לעיניהן. רגליו שוקעות בשלג, אבל ממשיכות לנוע במרחב הזר. הוא מוכרח לפגוש אותה. כעבור דקות ארוכות, קול בלתי מזוהה נשמע מאחורי גבו, לא הרחק מן השממה שבה הוא עומד. "אני כאן… מחכה לך", הנימה המחויכת ערבה לאוזניו, והוא פונה אל פתח המערה ומגשש את דרכו באפלה המתנשמת, ידו מרפרפת על פני הקיר, צעדיו מדודים. כמו ילד שעומד לצפות בפיה יפהפייה רוחצת במימי הנהר, אבל פוחד שלא יוכל לצאת מן היער, שיאבד את עצמו.

"רק עוד צעד אחד…" לוחשת גליה, וההד מעוות את קולה, ממתיק אותו. "תכיני את המצלמה", היא מפצירה בנויה, שמכוונת את הטלפון הנייד אל הפנים המכושפים שמעבר לכיסא השבור.

אבא של גליה מוצא בידו את הלחי הזו, שכמה אליה זמן רב וקשה מנשוא, ארוך מנצח. הוא מחייך חיוך דק, ומלטף את עורה העדין של הנערה. אצבעותיו נודדות מעלה, אל שיערה הארוך, וזורמות מטה כקרני ירח שלוות, לגלות את מסתורי גופה הצעיר, המהלך עליו קסם. עיניו בורקות, פקוחות לרווחה. הוא לא רואה דבר מלבד צללית גופה, אבל מרגיש בעורה הנרעד למגע ידו. "את רועדת", אומר, מודאג.

"אני מחכה שתעשה לי את מה שביקשתי", משיבה גליה ממחבואה, ורוע בלתי מוסבר נוצץ בעיניה, בשעה שהיא צופה בנערה הכפותה ובחצאית שהפשיל מעט, רק כדי שיוכל לממש את תאוותו. עיניה של הנערה מאובנות, אף שריר לא נע בגופה. נויה צופה במתרחש. היא רואה עצמה נמצאת שם בידיו, צווארה שלה-לא שלה מנושק מתחת לשפתיו, גופה-לא גופה מלוטף בין אצבעותיו הארוכות, החמות כברקי השמים. נויה מסתירה את אגרופה הקמוץ, פרקי אצבעותיה מלבינים, אבל החשכה מחפה עליה.

אבא של גליה מתחיל לנוע בתוך הגוף שיצר, מתפתל כנחש שטוף תשוקה, מוכה רעם, התנשמויותיו הכבדות מהדהדות בחלל, כל הימים גועשים בתוך עיניו הכחולות. הוא הולם בפראות, פנימה והחוצה, שוב ושוב, וכל גופו ונפשו סוערים, כאילו אין בית ואין עיר ואין אפילו פיסה מן היקום מחוץ למערה ולחושך ולנעורים האלה. אולי הוא מבקש להיאבד.

"את מצלמת הכול?" לוחשת גליה. נויה מהנהנת בלסתות נעולות, עיניה שחורות משחור.

"את כל כך טובה…" גונח אבא של גליה ומגביר את הקצב, אבל אז נויה מדליקה את הפנס הווירטואלי ויורה את קרנו הבוהקת היישר אל גופה של הנערה. עיניה המבוהלות דוקרות כעת את מבטו של הגבר, שעוצר באחת ומתנתק ממנה, וכל עורו מתכסה אגלי זיעה קרה. "מה עשו לך…" הוא נחרד, ממהר להתיר את החבלים. זרועותיה נשמטות לצדי גופה הקפוא. עיניה זועקות, אבל זעקתן אילמת. "מה עשיתי לך…" פושט את מעילו ועוטף את כתפיה השבריריות, ואחר נושא אותה בזרועותיו אל מחוץ למערה.

רק אחרי שהם יוצאים ונוסעים משם, נויה מעזה להפנות את מבטה העגום אל עיניה של גליה, שמצטמצמות לכדי חרכים דקיקים, אפלים. שני ירחים בשעת ליקוי לבנה.

הלילה נוטף על השלג, מכחיל את עורו בכוויות קור. דלת חדר השינה סגורה. הנערה נמצאת שם, במיטתו, גליה יודעת, והוא נושא ספלי שוקו חם ומשיב אותם ריקים אל הכיור, כל דמותו רדופה. היא קמה כבכל לילה לפני עלות השחר, אבל הפעם, לא מילים מתוקות כקרמל נמצאות במעטפה, כי אם תקליטור כסף מבריק באכזריותו.

עד הבוקר, קווים מבועתים נוספים אל פניו של הפסל הבודד, והוא עוקר את התקליטור מתוך גופו הצונן של המחשב, ופוסע בחדר העבודה, מנסה לגרש את המילים האלו מתוך ורידיו, מייחל לאבד אותן, אבל הן מסרבות להיבלע באוויר. אם לא תהרוג אותה, כולם יראו. אם לא תהרוג אותה, כולם יראו. אם לא תהרוג אותה –

היא נשארת בבית. כל היום הוא משמיע לה צלילי מוזיקה מרגיעים, מביא שמיכות ובגדים נקיים מהארון של גליה, אופה עוגות קינמון. אולי כך תחייך מעט ותסלח לו. אולי כך תשכח את רגעיהם המרים. אבל הנערה רק מעלימה עצמה מתחת לשמיכות בכל פעם שצלליתו מופיעה בפתח החדר. לילה נוסף יורד, והשלג נופל על הרי צפת ועל בתיה, קובר אותם כגל אבנים. אפילו התפילות נסחפות הרחק, עד שתש כוחן והן נכנעות ליללות הרוח. זעקה עמומה נשמעת מאחד החדרים. אבא של גליה קם מהספה ונזעק אל חדר השינה, אבל הנערה מכוסה היטב ולא נעה. הוא פונה לאחור ומבחין בצלליתה של גליה. טיפות ארגמן נוטפות מראשה, דמעות של כאב ואימה ניגרות על פניה, והיא מנסה להסדיר את נשימתה, אך לשווא. "זו היא…" לוחשת, יורה אצבע חדה כסכין לעבר החדר. "רק רציתי להביא לה עוגה…"

"לא יכול להיות…" ממלמל, אחוז הלם.

"הנה, תראה".

עיניו נודדות על פני המרצפות החיוורות, שם, לפני הדלת, מוטלת אבן בגודל אגרוף, צדה האחד מוכתם בארגמן, צדה האחר בקרח. אבא של גליה מוסיף לעמוד במקומו במשך רגעים ארוכים. לבסוף, צועד באפיסת כוחות לעבר הסלון וקורס על הספה, עיניו בוהות בחשכה, ריקות. הקור נשבר על גופו באלפי רסיסים.

תפילת שחרית נאמרת מבעד לחלונות הזכוכית הצבועה של בית הכנסת. הם נעטפים בטלית כבשמיכה, מגנים על עצמם באמצעות רצועות התפילין השחורות, הנכרכות סביב זרועותיהם כחבלי קשירה, כיפות על ראשיהם, זקניהם ארוכים. כולם שם, מלבדו. בדידותו העגומה של הבוקר נישאת בין פסגות ההרים החיוורות, נוחתת בין חצרות הבתים העתיקות, המעוטרות אבני פסיפס, ונוגעת בפניה של נויה. גם הבוקר היא מביטה בבית הזה, שנראה כמקדש חרב, גלי אבנים שבלבן דלת עץ תכולה שצבעה התקלף. פרחי אדמונית החורש מנצים מתוך הערוגות, ממיתים ביופיים, והעץ הזה, הירוק תמיד, שפורש את ענפיו מעל סורגי הצוהר, מסתיר את נוכחותו ומדגיש אותה בו-זמנית. כמה היא רוצה לחדור למבצרו הנטוש, לטבוע בזרועותיו. גם הבוקר היא רואה אותו בדרכו אל המכונית. צוהר חדרה ממוקם בצדה האחר של הסמטה, מעל עליית הגג שלהם. יכולה הייתה להיות פתיתי השלג הצונחים על ראשו, מרפרפים על שפתיו, על עפעפי עיניו, עד שיימסו.

אבל הבוקר עיניו כבויות, והוא נושא שמיכה אפורה דקה, שבתוכה מגולגל חפץ כלשהו. לא. היא מוחקת את המילה הכוזבת מתוך הנוף, פותחת את דלת המרפסת וניתזת במורד מדרגות האבן מטה, כמעט ונופלת. אני, אומרת לעצמה שוב ושוב בלי קול. אני. פנסי המכונית העייפים ממצמצים לכיוון הכביש. הערפל שיצר הצער מעל עיניו לא מאפשר לו לראות. היא נרעדת עם כל פנייה. אין מוזיקה בקרקעית המושב האחורי. אפילו לא הצלילים ההם, המתפתלים, משנות נעוריו. על ריפוד הבד מונחת השמיכה, על הרצפה היא. אף ראי לא יסגיר אותה. מגבים חסרי אונים נעים שוב ושוב על פני הזגוגית, מסירים את הרסיסים הקפואים. אפילו יקרעו את פניו לגזרים, לא יצליחו למחות את דמעותיו.

אבא של גליה בוהה בנחש האספלט השומם, עיניו מצולות אוקיינוסים שכל הספינות נעקרו מתוכן, רוחו טרופה. גליה מוצאת לה קורבן חדש ומצווה עליו שייקח אותה אל ההר. נויה שותקת. היא מייחלת שהנסיעה לא תסתיים לעולם. השלג לא יפסיק, והדלק לא ייגמר, ואבא של גליה יניח את ידיו על פניה ויגיד שהם לא יכולים להיות אבא ובת. לשפתיו יהיה טעם של קרמל. מתוק ודביק ונימוח בחלל הפה. אבל ניגון המנוע מחריש באחת, והדלת נפתחת. השמיכה ניטלת מתוך המושב האחורי. היא נמלטת החוצה, רגליה כואבות מן השכיבה הממושכת, איבריה רועדים מן הקור ומההר הזה, הלבן מאופק עד אופק. הרקיע כסוף ואילם. כמו היא שבתוך השמיכה. כמו היא שהולכת.

רגעים ארוכים מתגלגלים ונופלים אל התהום כבתוך מפולת שקטה. כף רגלה נתקלת באבן. הוא פונה לאחור, מבחין בה, ונדמה כי כל השיחים וכל האבנים נעלמו מן היקום. אולי נפלו גם הם. כמה עצב יש ברגע הזה. כמה יופי. מבטה הריק של נויה שבזרועותיו. מבטה הריק של נויה העומדת על צלע ההר. השמיכה המוטלת ביניהם, נטולת חיים. גליה בדרך לכאן. עוד מעט תגיע. תראה אותם ואבני הבזלת השחורות שלה עוקרות את זוהר השמים ואת בוהק השלג, ואת ברק האישונים ואת זיו הנעורים שלהן. נעוריה של נויה. והיא תפיל אותו, תתפוס בכתפיו המתייפחות ותשליך אותו אל התהום הלוחשת, להתרסק על השיחים והאבנים, להיות פתית שלג. ופניו יהיו קפואים מאימה, ועיניו שחורות, מפני שכל הכחול יעזוב אותן ברגע שיגלה מה עשתה לו. ואז נויה תדחוף אותה אל מותה, אבל היא לא תמות. היא מסתחררת מדי יום על החישוק בחוג לאקרובטיקה אווירית. נדמה כי לא תמות לעולם. קודם תיטול את הפטיש ותכה בנויה, אחר כך בנערה, והארגמן שישטוף את ההר מתוך ראשיהן יהיה אמיתי. אבל מה הטעם לכל זה? היא מהרהרת. מה הטעם?

היה רגע אחד, אחרון, אחרי ששלח אותה אל חדרה של גליה. היא שבה אל עליית הגג. הצוהר היה פתוח. רסיסים שלווים צנחו אל תוך החלל. ידה ליטפה את משענת כיסאו הקרירה. הוא הביט בהשתקפותם האפלה שבראי. ללא מילים נטלה את המסרק והמשיכה בנקודה שבה גליה הפסיקה. שיערו נע בעדינות לגלי ידה הימנית. עיניו הנוצצות חדרו אל תוך עיניה מבעד לזכוכית המוכספת. צמתה נגעה כמעט בכתפו. רחש נשימותיהם השקטות הציף את העולם הדומם. הוא שלח את ידו אל הטלפון הנייד וניגן את השיר ההוא. צליליו התפתלו, מבטיחים ונוגים כמו שלא היו מעולם. ואז עיניו השתנו, ומשהו בהן נתקדר ונעכר. הזמר שר, "כמה עוד אפשר לחשוב על דבר שטרם קרה". כף ידה קפאה על ראשו ככיפה. היא שמטה את המסרק על השולחן והוסיפה לעמוד מאחוריו במשך שניות אחדות, נשטפת במוזיקה הגוברת ובצלילי הסינתיסייזר הנואשים. ידה נפלה על כתפו, לא יודעת אם להישאר או לעזוב. רק שיהיה קסם. שיניע את אצבעותיו ויוליד מתוכן עוד ירח. שתפילתם תהיה זהה.
אבל הוא שמט את ראשו העצוב ולחש, "לכי לישון, נויה. כבר מאוחר", ואחר התבונן שוב בהשתקפותם הדוממת, ומבטו נפל על חצאיתה הארוכה, שנגעה כמעט ברצפת העץ החורקת. היא נטשה את גופו ויצאה משם. רק כמעט.

שלג כבר לא יורד על הרי צפת. עוד מעט יפשיר, אולי. עוד מעט יפשיר הקרח בעיניה, והיא שבזרועותיו תיתן לו מבט שכולו חיים, בעוד היא שעומדת תאבד את כל הכחול מאישוניה. היתרון היחיד שהיה לה על פני גליה. ובכל זאת. עוד מעט ישליך אותה אל התהום, ויגלה שהיא זו שדם בעורקיה ודם בלבה ודם פורץ מכל איבריה, אבל עכשיו הם קפואים. עכשיו היא מאובנת, כמו זו שעומדת מולו בפרקי כפות ידיים כחולים. הסערה שככה.

אודות מורן קבסו

מורן קבסו, סופרת שיצירותיה מתמקדות בנושאים יוצאי דופן, נולדה בתל אביב בשנת 1993. שניים מסיפוריה, "המים" ו"כנראה בגלל הגשם", ראו אור באנתולוגיות הסיפורים "רגש ושכל" ("כתב", 2011) ו"החיים בשוליים" ("כתב", 2014). סיפורים נוספים שכתבה זכו בתחרויות שונות, ופורסמו בין היתר בכתבי העת "בגלל" ו"הפנקס", ובמגזין "קורא בספרים". זכתה בפרס סמיט לשנת 2015. ספרה הראשון, "בדידותם של מטפסי ההרים", עתיד לראות אור במהלך שנת 2017 בהוצאת "חבר לעט״.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*