"מישהו בבית" – הזלזל שב לצמרת העץ

כריכת תוכניית "מישהו בבית"

Image result for ‫בית ביאליק‬‎

מאת חגית בת-אליעזר

שיתוף הפעולה בין תיאטרון "קליפה" לבין צוות בית העיר ברחוב ביאליק 27 בתל אביב, שנמשך מאז שנת 2015, הניב מופעי תיאטרון חדשניים-חתרניים − "מתקן 27" (שעליו ראו המלצה ב"יקום תרבות" כאן), שהתקיימו בחדריו ובמסדרונותיו של מוזיאון בית העיר.

"מישהו בבית" היא הפקה חדשה של תיאטרון "קליפה", המרחיבה את שיתוף הפעולה לעבר צוות מתחם בית ביאליק הסמוך.

עידית הרמן − המנהלת האמנותית של תיאטרון קליפה ואריאל ברונז − יוצר חדשן מכף רגל ועד ראש עם ממשק לשירה מתוקף היותו שייקספירולוג ואמן ספוקן וורד − פרצו עם שבעה שחקנים-זמרים לבית ביאליק ומילאו אותו ברוחות דייריו הנושנים במופע ספרותי-תיאטרלי-מוזיקלי.

A list of vegetables and fruits. These are edible plants in which the leaves, stems, flowers, or roots are edible. This list does not include edible plants that are funguses, seeds, or treated as fruits. Something to consider: the word vegetable is based on culinary tradition. It is not scientific. Edible plants traditionally used to make savory dishes are typically considered vegetables. Many edible fruits are nonetheless regarded as vegetables.

המופע מסתמך על התעמקותם של היוצרים בקורות חייו ובשירתו של ביאליק בהדרכתו של שמואל אבנרי − מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק.

Image result for ‫מישהו בבית בית ביאליק‬‎

רוחות ביאליק בבית ביאליק

המופע מציג סצנות בחדרי הבית השונים: הספרייה, חדר העבודה והסלון. אלה שומרים על צביונם ועיצובם מאז שכנו בהם מאניה וחיים נחמן ביאליק, המזכיר משה אונגרפלד והכלב קאפי.

https://static2.timeout.co.il/media/2017/01/sizes/IMG_0057583_H_wo_680_382.jpg

הרוחות שבבית ביאליק. צילום: דין אהרוני

במהלך המופע מבצעים השחקנים-מוזיקאים שבעה שירים של ביאליק: שרים ומנגנים את "הכניסיני תחת כנפך", "מעבר לים", "היא יושבה לחלון" לפי המנגינות הידועות, וארבעת השירים "בעיר ההרגה", "מקפצה", "אם יש את נפשך לדעת", "כוכבים מציצים וכבים" – לפי לחנים מקוריים, שנכתבו למופע ע"י  בצלאל בורוכוב, שמגלם את דמותו של ביאליק ויוני טל המשחק את מזכיר הבית משה אונגרפלד.

את המידע הזה, נוסף על שבעת שירי ביאליק עם ציון מועד כתיבתם, אפשר לקרוא בתוכניית המופע  המפורטת, המעוצבת עם קצת לבן והרבה שחור סגפני ואפל.

Image result for ‫מישהו בבית בית ביאליק‬‎

רוח בבית ביאליק. צילום: אלי כץ

אבל  מהרגע שנכנסים לבית ביאליק, בהובלתו של צבי פטרקובסקי, המגלם את קאפי − כלבו הנאמן של המשורר, מתמלא המוזיאון ברוחות דייריו משכבר הימים במופע צבעוני ודינמי, המטיס את השחקנים במדרגות הלולייניות, מסחרר אותם במחולות פראיים ומניע את הקהל מחדר לחדר, ואף מזמין אותו לשבת סביב שולחן האורחים המפורסם לקראת סוף המופע, כשהקהל כבר נכנס לאווירה.

הכניסה לבית ביאליק

הקהל מתארח. צילום: דין אהרוני

עיצוב הדמויות כרוחות נותן דרור לדמיון היצירתי המושתת על עובדות היסטוריות, מאפשר משחק פרוע ומוקצן ואיפור גרוטסקי עם הרבה שחור ו"נצנצים", והדבר הבולט − עיניים כחולות חלולות, כמשקפות את הנפש שאיננה. הבחירה ברוחות, המפחידה תחילה, הופכת להיות טבעית במהלך המופע ומשכנעת בקיומן הממתין לקהל ושמח לקראתו.

לביאליק − המשורר הלאומי המוכתר כך בצהרי חייו הספרותיים בתקופה המשמעותית של העם היהודי − הייתה אישיות מורכבת, מסוכסכת צמדים של ניגודים רבי ממדים: דת-חילון, לימודי קודש-ההשכלה המערבית, יידיש-עברית, הברה אשכנזית-ההגייה הארץ ישראלית המזרחית, שירה לירית אישית-שירים לאומיים, וכן הצלחות גלויות לעומת מאווים בלתי ממומשים.

מתוך הבנה עמוקה של המורכבות וכפתרון בימוי מבריק, דמותו של ביאליק מתבקעת לשניים: בצלאל בורוכוב, הדומה חיצונית לתמונתו של ביאליק התלויה על קיר הבית.

ביאליק השחקן על רקע תמונת המשורר. צילום: דריה פרוסט

ו"האלטר אגו" − המשורר החלומי, המגולם ע"י רותם כץ − צנום, הדור, מוזהב, שחור-תלתלים.

"המשורר המוזהב". צילום: מקסים ריידר

לדמות האישה בחייו של ביאליק שלוש פנים: הרעיה − אנאל בלומנטל, המאהבת − עדי פז, והציפור-השכינה-ההשראה-השירה, המגולמת ע"י מיכל אסתר קציר.

משחק "שבץ נא" בבית ביאליק צילום: דין אהרוני

הגברים מכונסים בספרייה ועסוקים במשחק "שבץ נא" לוהט, שבו מתהוות מילים וניטש קרב מלעיל/מלרע משעשע בין שתי דמויות המשורר, שלוש הנשים נישאות במסדרון בהמיה קולנית-צווחנית, מציצות לפתח הספרייה ונסות לדרכן.

"כל הנשים". צילום: אלי כץ

בחדר העבודה מתוודה המשורר על תקופות מחסום-כתיבה שתקפו אותו ואז עובר לדבר על ערירותו − על הכישלון שלו ושל מניה, אשתו שלה הוא נשוי מאז היותם בני עשרים − להביא ילד לעולם, ומספר שאחרי מותו הוסב חדר השינה שלהם לחדר ילדים.

בני הזוג חיים נחמן ומניה ביאליק במופע. צילום: דין אהרוני

בפני הקהל הנכנס לחדר הזה נגלה חזיון מרהיב של קירות צבעוניים, המקושטים באיוריו של נחום גוטמן מתוך ספר שירי הילדים של ביאליק, ומאחורי כל דלת סתרים אורבת מנגינת שיר ילדים מולחן של גדול המשוררים. ביאליק ורעייתו מאניה בגרסתם הצעירה, העדינה והענוגה − המשורר החלומי המוזהב והציפור דקת הגזרה.

הצעירים בחדר הילדים. צילום: דין אהרוני

בסצנה דרמטית שהיא יצירה-בתוך יצירה,  ארזו בגדי תינוקות קטנטנים: קיפלו ומסרו מיד ליד בלא אומר − בדומיית אבל מוחלטת. הם צעירים ויפים ובריאים כל כך למראה, אך יש בהם הידיעה המוקדמת, כגזרת גורל. הסצנה הדמיונית הזאת היא עננת צער פיוטי פנטסטי סביב הגרעין הקשה של העקרות, ולה הקשר ספרותי: הלב נחמץ תחת דריסתן של נעלי תינוק, שמעולם לא ננעלו, שאותן מרקידה ציפור השיר, כפי שכתב זאת ארנסט המינגווי בסיפור הידוע שלו, בן שש המילים:

For sale: baby shoes, never worn

המאהבת עטוית תחרה אדומה עושה סצנה עוצמתית-פראית, בביצוע השיר "היא יושבה לחלון".

המאהבת הגויה של ביאליק. צילום: אלי כץ

צבי פטרקובסקי − בדמותו של הכלב קאפי, מסיים את הסיור בהדרכתו במשפט יפה, מוכר-מפתיע: "ראיתי כאן דברים שהשירה יפה להם".

תמה שעת המופע. הרוחות חזרו למנוחתן, אך אצלי הן עדיין סוערות: המופע מטריף את החושים ומדרבן את המחשבה: מתוך עיסוקי בשירה ניצתה בי הסקרנות להתחקות אחר המקורות של מורכבות אישיותו הניגודית של ביאליק בשיריו, ולגלות את הבסיס לעיצובו של "האני האחר" כמשורר החלומי המוזהב.

והנה בא לעזרתי הכרך האדום עם הדיוקן הרשמי "חיים נחמן ביאליק; השירים", שככל הנראה שימש גם את יוצרי המופע.

זאת מהדורה מלאה ומעודכנת של שירי ביאליק בעריכתו של פרופסור אבנר הולצמן, שזיכתה אותו בפרס שרת החינוך לספרי מופת לשנת 2004, ויצאה לאור בהוצאת "דביר" ההיסטורית מייסודו של ביאליק עצמו. השיטה של עריכת השירים לפי סדר כתיבתם והבאת הקדמה לכל שיר עם המידע על התאריך והנסיבות של כתיבתו, הנסמך לעתים על קטעי מכתביו של ביאליק, מדגישה את הזיקה בין היצירה לסערות חיו של המשורר.

דוגמה בולטת לזיקה הזאת הוא השיר "שָׁחָה נפשי" (בעמוד 439) עם הקדמה רבת ערך המביאה את הרקע ההיסטורי.

יום הולדתו החמישים של ביאליק, אשר חל בי' בטבת תרפ"ג (סוף דצמבר 1922), צוין כאירוע לאומי ברחבי העולם היהודי עם פרסומם של מאמרי הערכה רבים. המשורר עצמו התגורר אז בעיר באד הומבורג שבגרמניה כתחנת ביניים בין אודסה לעלייתו ארצה, מאס בתנאים הארעיים של חייו, סבל מעומס של עבודות המו"לות שלו, והיה שקוע בעייפות ובדכדוך נפש. לא זו בלבד שחגיגות היובל וכל גילויי האהבה מצד מעריציו לא עודדו את רוחו, אלא "כל רעש התופים הזה סביבו", כפי שהתוודה במכתב לידידו, רק העיק עליו והחמיר את עייפותו נמוכת הרוח. ביאליק לא הסתפק במכתבים לידידים, אלא פרסם את השיר " שָׁחָה נפשי" − תגובה חריפה על פסטיבל היובל, שיש בה אפילו לפגוע ברגשות ההמון החוגג:

שָׁחָה נַפְשִׁי

שָׁחָה נַפְשִׁי לֶעָפָר

תַּחַת מַשָּׂא אַהֲבַתְכֶם;

אַלְלַי, כִּי הָיִיתִי

אִסְתְּרָא בִלְגִינַתְכֶם!

וְלָמָּה שַׁתֶּם עַל-נָוִי?

מַה-חַטָּאתִי, מַה-כֹּחִי?

לֹא מְשׁוֹרֵר, לֹא נָבִיא –

חוֹטֵב עֵצִים אָנֹכִי.

חוֹטֵב עֵצִים, אִישׁ קַרְדֹּם,

עוֹשֶׂה מְלַאכְתִּי לְתֻמִּי;

וְרַד הַיּוֹם, וְיָדִי רָפְתָה,

וְקֵהֶה שׁוֹבֵת קַרְדֻּמִּי.

שְׂכִיר יוֹם קָצָר אָנֹכִי,

פּוֹעֵל נָטָה לִגְבוּלְכֶם;

וְלֹא עֵת-דְּבָרִים לִי עָתָּה,

וְלֹא יוֹם תְּרוּעָה לְכֻלְּכֶם.

אֵיכָה נִשָּׂא פָנֵינוּ?

בַּמֶּה נְקַדֵּם יוֹם יָבֹא?

אִישׁ לְחֶשְׁבּוֹן עוֹלָמוֹ!

אִישׁ לְסִבְלוֹת לְבָבוֹ!

י"א טבת, תרפ"ג, הומבורג.

יש לשים לב לביטוים הקשים: "שָׁחָה נַפְשִׁי לֶעָפָר / תַּחַת מַשָּׂא אַהֲבַתְכֶם", "לֹא מְשׁוֹרֵר, לֹא נָבִיא – / חוֹטֵב עֵצִים אָנֹכִי", כשהתאריך הוא סמלי − יום החולין הראשון שלאחר מהומת היובל.

אני רואה כאן בסיס לייצוגו הכפול של המשורר במופע "מישהו בבית": ביאליק בעיני עצמו הוא איש שפוף ומר נפש, בזמן שההמון רואה אותו כמשורר מוכשר, מוערך, שמח בחלקו – משורר חלומי מוזהב כ"אלתר אגו חיצוני" − כלומר דמות האני הנראית ע"י הציבור. זאת ועוד: הם רוקדים סביב ביאליק, משל היה עגל הזהב, כשהוא עצמו על סף שבירת הלוחות. וברוח האגדה האירופית, המלך הוא ערום, בזמן שההמון מתעקש לראות את בגדיו המוזהבים בעיניו המסונוורות, ואין אפילו ילד לרפואת העיניים.

לא הכול כה קודר בעולמו של ביאליק. יש גם שירים ארוטיים קורצים וקורנים ובהם זהב רב.

בשיר "הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי":

וּכְאוֹתוֹ כוֹכָב חָרֵד שָׁם בַּמָּרוֹם,

שֶׁמֵּצִיץ עוֹד עָלַי בְּעַיִן יָפָה

וּמוֹשִׁיט לִי בַחֹשֶךְ שַׁרְבִיט זְהָבוֹ.

וַאֲנִי יָדַעְתִּי,

עוֹד יִפְשְׁטוּ עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ כֻּלָּהּ

בִּירִיעַת תְּכֶלְתָּם הַמְשֻׁבֶּצֶת זָהָב

כַּכּוּשִׁיּוֹת הַשְּׁחֹרוֹת – לֵילֵי קָיִץ,

מְתוּקֵי לֵילוֹת, קוֹדְחִים וּמַחֲרִישִׁים,

מְעֻלְּפֵי שְׁחוֹר וּכְלִילֵי הַכּוֹכָבִים,

כָּל-כּוֹכָב רִמּוֹן זָהָב, רִמּוֹן זָהָב;

ציפורים קסומות נשלחות להביא את האהוב ואת "שַׁרְבִיט זְהָבוֹ". הנה הוא טוס הזהב:

טַוַּס זְהָבִי

טַוַּס זְהָבִי פָּרַח לוֹ –

אָנָה תָעוּף, טַוָּס זְהָבִי?

– עָף אֲנִי אֶל עֶבְרֵי-יָם –

– תִּרְאֶה שָׁם אֶת-דּוֹד לְבָבִי?

– אֶרְאֶה וְאָבִיא מִכְתָּב לָךְ,

וּבַמִּכְתָּב בְּשׂוֹרָה מְתוּקָה:

"יוֹם הַחֻפָּה, אִם-יִרְצֶה הַשֵּׁם –

אַחַר שַׁבָּת שֶׁל-חֲנֻכָּה."

וגם דוכיפת הזהב בשיר "בין נהר פרת ונהר חדקל":

בֵּין נְהַר פְּרָת וּנְהַר חִדֶּקֶל

עַל-הָהָר מִתַּמֵּר דֶּקֶל.

וּבַדֶּקֶל, בֵּין עֳפָאָיו,

תִּשְׁכָּן-לָהּ דּוּכִיפַת זָהָב.

צִפּוֹר זָהָב!  עוּפִי, חוּגִי,

צְאִי וּבַקְּשִׁי לִי בֶּן-זוּגִי,

וּבַאֲשֶׁר תִּמְצָאִיהוּ –

כִּפְתִי אוֹתוֹ וַהֲבִיאִיהוּ.

ובהמשך השיר, כך מצטיירת דמותו של האהוב המיוחל, המועדף: "בְּלוֹרִית שְׁחֹרָה וְאֵשׁ הַנֹּעַר".

על כל המשאלות של הזהב ושל התלתלים השחורים עונה חזותו של המשורר החלומי של "מישהו בבית" בגילומו של רותם כץ.

וכמו ב"נדנדה" – שיר הילדים הידוע של ביאליק , מצב הרוח המבודח קמעה צונח לשפל חדש:

צָנַח לוֹ זַלְזַל

צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל-גָּדֵר וַיָּנֹם –

כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי:

נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה-לִּי וּלְגִזְעִי,

וּמַה-לִּי וּלְשׁוֹכִי?

נָשַׁל הַפְּרִי, הַפֶּרַח כְּבָר נִשְׁכָּח –

שָׂרְדוּ הֶעָלִים –

יִרְגַּז יוֹם אֶחָד הַסַּעַר – וְנָפְלוּ

אַרְצָה חֲלָלִים.

אַחַר – וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְּוָעָה,

לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת לִי,

בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵּץ

רֹאשִׁי אֶל-כָּתְלִי.

וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי

עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה –

שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,

לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.

כפי שכותב אבנר הולצמן בהקדמה, בשיר "מצייר ביאליק דיוקן עצמי מבעית…  זה האחרון בסדרת השירים הקודרים והמיוסרים שחיבר ביאליק בשנים 1910-1911. לאחריו שבת מכתיבת שירים במשך ארבע שנים".

"לֹא-פְרִי" − זאת קבלת דין העקרות והוא רק בן 38.

על דרך מהתלה מילולית ניתן לראות ניגוד בין "שַׁרְבִיט זְהָבוֹ" בשיר הארוטי "הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי" לבין "צָנַח לוֹ זַלְזַל" כאן.

כעבור כ-23 שנים מת ביאליק בניתוח עקב סרטן הערמונית: מערכת הרבייה, שלא הביאה לו צאצא הרגה אף אותו עצמו.

אך הנה הנדנדה עולה שוב: בשירי הילדים, שאותם כתב במשך כל שנות יצירתו יש  אור ושמחת חיים.

נמצא ברשותי ספר ישן מתפורר, "שירים ופזמונות לילדים" של ביאליק, מאויר בידי נחום גוטמן שהודפס בשנת 1960 − מהדורה מחודשת של הספר כפי שנערך ע"י ביאליק עצמו ויצא לראשונה בשנת 1933 לרגל יום הולדתו השישים.

השירים האלה הם נתינה והבנת עולמו של הילד ושל ההורה, והם כתובים בשפה המכבדת את הקורא: נגישה ומתנגנת.

בערך הויקיפדיה של ביאליק אני קוראת ציטוט מפיו של ש"י עגנון, אשר בשנת 1922 התגורר עם ביאליק בעיר המרחצאות הגרמנית באד הומבורג: "ביאליק אוהב ילדים היה, ולא ראיתי כמותו מימי. הוא היה מראה חיבה יתירה לאמונה בתי."

הדבר מזכיר לי את המשוררת חשוכת הילדים לאה גולדברג, שהתייחסה לשני ילדי מינה לנדאו, חברתה הקרובה, כאל ילדיה. גם ללאה גולדברג גוף יצירה גדול לילדים בשירה ובפרוזה.

היצירות של המשוררים העריריים, אוהבי הילדים, הופכות את הילדים הקוראים אותן לקצת שלהם.

"מישהו בבית" משרה קריאה חקרנית מחודשת בשירים של ביאליק, מפנה זרקור אל שירי הילדים שלו, ובכך נענה לבקשתו של ביאליק ששירתו תתקיים אצל הקורא: "עם סֵפֶר חַיַּי יִתְיַחֵד" – בתחילתו של השיר "ויהי מי האיש". לקראת סוף השיר נפשו של המשורר מתגלה בפני הקורא:

וְהֵנִיס אֶת-עֵינָיו הַצִּדָּה, אֶל פֶּתַח אָהֳלוֹ, וּמָצָא

וְהִנֵּה נַפְשִׁי עוֹמֶדֶת שָׁם דּוּמָם,

חֲשׂוּפָה בְּכָל-נְגָעֶיהָ תַּעֲמֹד, וּבְכָל-מַדְוֶיהָ הָרָעִים,

וּבְכָל-כִּשְׁלוֹנָהּ וְעֶלְבּוֹנָהּ:

"רְאֵה, הִנְנִי לְפָנֶיךָ, רְאֵה מֶה הָיוּ חַיַּי וְטִיבָם,

וְכֹחִי מָה, וּמָה אֱמוּנָתִי וּמִרְיִי."

וְרָאָה, וְכָבָה נִיצוֹץ הַבּוּז, הֻצַּת רֶגַע בְּעֵינָיו,

וְתוֹכַחְתּוֹ עַל-שְׂפָתָיו תָּמוּת;

וְדִמְעַת סְתָרִים תָּבֹא, פִּדְיוֹן לְחֶרְפַּת חַיַּי

וְכִפּוּרִים לִקְלוֹן עֱנוּתִי.

ובכך מונחת אבן הפינה למופע הרוחות הזה, אשר בכורתו שנערכה ב- 8 לינואר 2017 − י' בטבת תשע"ז לפי הלוח העברי − בדיוק ביום הולדתו ה-144 של חיים נחמן ביאליק, היא מתנה נאה לאיש ולשירתו.

אבנר הולצמן כותב על גב כרך כל השירים בעריכתו: "העניין בשירתו של חיים נחמן ביאליק רק הולך וגובר עם חלוף השנים".

ובכן, אפשר לומר:

"משורר יקר,

מפעלך נשמר

גוף יצירתך נחקר

מוזיאון ביתך מבוקר".

ראו גם:

טיזר ל"מישהו בבית"

המלצה על "מישהו בבית "

אודות חגית בת אליעזר

בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון בחיפה. עובדת בתעשית מחשבים. כותבת שירים מגיל 18, למדה בסדנאות כתיבה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. מאז 1993 מפרסמת במוספים ובכתבי עת ספרותיים. פירסמה שלושה ספרי שירה בהוצאת "כרמל" - "השקת ספינת צפיה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016). כיום מתגוררת בחיפה.
הפוסט הזה פורסם בתאריך אירועים ספרותיים, תיאטרון. קישור קבוע.

תגובה אחת על "מישהו בבית" – הזלזל שב לצמרת העץ

  1. מאת טומי:‏

    שאפו על ההשקעה

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*