הקדמה מאת ורד זינגר

הוא התגלמות השנאה-אהבה עלי אדמות. מצד אחד הוא מעניק הגנה, פרטיות וביטחון, ומצד אחר מתחשק לשבור אותו, לפרוץ אותו, להיכנס בו. אפשר לחפות אותו בצבעים, תמונות וטפטים, אבל אי-אפשר לשנות את טבעו – הוא דומם וחזק ויציב להכעיס. והוא חוצץ בינינו לבין העולם, סוגר ומבודד את הצער שלנו מצער הבריות, את הריחות שלנו מניחוחות הרחוב. וככל שהוא מבודד יותר, כך עולה בעיננו ערכו. קיר טוב הוא קיר מבודד – שלא נשמע את הצרחות ואת הגניחות ואת הנביחות ואת היללות.

דורות על גבי דורות מתפללים חרש יהודים לקיר עצום ודוחפים בו פתקי משאלות. שנים על גבי שנים צועקים מתבגרים את המילים שחיברו חברי להקת הפינק פלויד לקיר אחד שסימל לרבים את תום תקופת ההבלגה. אלה וגם אלה מתפללים בדרכם, אבל רק מי שפרץ את הקיר האישי שלו – מגבלותיו, מוגבלויותיו, אזורי הנוחות שלו – ראוי לתואר גיבור. או אז מן הסתם תפילותיו נענות.

דבר ורד: המשוררת זיוה גל מדברת אל הקיר ועל הקיר בטרילוגיית שירי קיר חזקים יותר מבטון. בשיר הראשון מבהירה לנו הדוברת את עומק הפצע: הפחד הראשון נבע מהתבוננות בצל שלה עצמה, הפחד הראשון של הדוברת היה מעצמה. הקיר – לבן, והוא למעשה הנוף היחיד, העקר. צִלה של הדוברת על הנוף העקר מתואר כחברבורה. הזיכרון הראשון של הדוברת הוא פחד עצמי ושנאה עצמית, ראיית עצמה ככתם המכתים את הסביבה – והסביבה הזו עקרה מרגש, לבנה.

השיר השני הוא זעקה חסרת סיכוי מלכתחילה, ועל כך מעיד שמו. הדוברת מפצירה בקיר שישנה את הליכותיו. דַּבֵּר. אַל תַּגִּיד אֲבָנִים. הדוברת יושבת לבדה מול שקיעה קבליסטית, עֲמֹק צִנּוֹרוֹת מַפְצִיעִים. היא יודעת שהקיר לא יתחיל לדבר, היא מודעת לכך שהעולם לא ישתנה באחת. שזה המצב ואין ולא יהיה אחר. זעקת הכאב שלה ממלאת את החלל. כל הברזים פתוחים עכשיו. זעקה ראשונית, קדמונית ממלאת את היקום. זוהי הזעקה הראשונית של ד”ר ארתור ג’אנוב שספרו, “הצעקה הראשונית” גרם למיליוני הורים בעולם לחדול לאלתר מלבלום את בכי ילדיהם, כדי שאלה ירפאו מפצעיהם. גם הדוברת מפללת לכך שדמעותיה יְזַכּוּ הַפְּצָעִים.

השיר החותם את הטרילוגיה מתחיל כהמשך של התרחשות. המשחק כבר התחיל. המשימה, כמו בשיר הקודם – לשנות את המציאות, הלוא היא הקיר. כמוהו המציאות חזקה, משוריינת, ובעיקר אטומה. הדוברת מבקשת לִשְׁאֹב אֶת הַנּוֹף, לְאַוְרֵר, לְשַׁחְרֵר צִנּוֹרוֹת מִן הַדָּם. כמו בשיר הקודם, היא מבקשת לשנות סדרי עולם. הצינורות שהופיעו בשיר הקודם נקראים פתאום אחרת. צינורות שנדמו בעיניי לשקיעה יפהפייה, מזככת, נראים לי כעת כמו ורידים חתוכים. דם השמים נראה כעת כדם ממשי. הרגע הקסום מול השקיעה נראה עכשיו כרגע שבו מבקשת הדוברת ליטול את חייה, שבו היא אכן עושה זאת, וזעקתה מובנת כעת כזעקה האחרונה, לא הראשונית.

אך השיר החותם את הטרילוגיה המטלטלת הזאת, שגרמה לי לפנות לאמן טל סלוצקר ולפשפש בעבודותיו כדי למצוא את המדויקת ביותר, “מי מפחד מאדום, צהוב וכחול” (שימו לב לדמות הכפותה, למגש הטיפולים, ללובן הקיר המסמא, לגווניו, לחרכיו) מסתיים באופטימיות יחסית. הדוברת מבינה שהקיר – על כאביו וזיכרונותיו – הוא-הוא היסוד לאמנות. במובן הזה, זהו שיר ארס פואטי. מַהֵר, לְכָה לָאָטֶלְיֶה וְצַיֵּר רְשִׁימָה שֶׁל סְמָלִים אומרת הדוברת לאיש שמשחק החיים כפה עליו, ירצה או לא ירצה, לִשְׁאֹב אֶת הַנּוֹף, לְאַוְרֵר, לְשַׁחְרֵר צִנּוֹרוֹת.

הנה כי כן, כמאמר משורר אחר, אמנות – או נמות. באטליה, הסטודיו של האמן, יעשה זה מטעמים מכל הקירות המזוינים עלי אדמות.

דבר יואב: כשאנחנו מדברים אל הקיר, אנחנו בדרך כלל לא מצפים לתשובה.

ביצירה העברית זה לא המצב. משוררות מזלדה (“כאשר היית פה”) ועד רביקוביץ (“אתה בוודאי זוכר”) ניהלו מערכת יחסים פרודוקטיבית עם הקירות שלהם, והיחס חלחל גם למוזיקה הישראלית, הן המערבית (דנה ברגר, “הקירות שלי”,  2014) והן המזרחית (שרית חדד, “זה ששומר עליי”, 2007) וזה עוד בלי להזכיר את “האיש שבקיר” (שמשון בר נוי וברי סחרוף) או את  מה שעובר עליי (חמי רודנר).

הבחירה של ורד בהצבת שיריה של המשוררת זיוה גל לכדי טרילוגיה בסדר הזה, יוצרת מערכת יחסים בין ילדות לבגרות – מהפחד הקמאי של הצלליות באמצע הלילה, כאשר במין משחק ילדות אנו מטילים צל, מתקרבים ומתרחקים ממנורת הקריאה, ועד לבגרות שבו הקיר יכול להיות מסמן של בן זוג. במקרה של הדוברת השרה, הקיר מסמל גם גבולות שהיא צריכה להתגבר עליהם או להתמודד איתם, מעין רומן שלם בזעיר אנפין עד שהקיר הופך לאמנות עצמה.

ציור: טל סלוצקר (“מי מפחד מאדום, צהוב וכחול”, 2011, שמן על בד)

שלושה שירי קיר \ זיוה גל

לָבָן

עַל הַקִּיר הַלָּבָן חָוִיתִי אֶת פְּחָדַי לָרִאשׁוֹנָה.

רִשּׁוּם גּוּפִי הַמִּתְנוֹעֵעַ,

חֲבַרְבּוּרָה עַל הַנּוֹף הֶעָקָר.


דבר אל הקיר

דַּבֵּר אֵלַי קִיר

דַּבֵּר, וְלֹא בִּשְׂפָתְךָ.

כָּאן שְׁנֵינוּ. אֲנִי וָאַתָּה.

דַּבֵּר בְּשָׂפָה רְהוּטָה

דַּבֵּר. אַל תַּגִּיד אֲבָנִים.

אֲנִי יוֹשֶׁבֶת מוּל הַזְּרִיחָה

וְצוֹפָה.

עֲמֹק צִנּוֹרוֹת מַפְצִיעִים

הִנֵּה אֶפְתַּח

אֶת כָּל הַבְּרָזִים

וְיוֹלִיכוּ

יְזַכּוּ הַפְּצָעִים.

אָז יִפְרֹץ לָאֲוִיר הָעוֹלָם

מִמֶּנִּי אֵלֶיךָ

הַבְּכִי הַקַּדְמוֹן שֶׁל אָדָם.


אמת או חובה

חוֹבָה עָלֶיךָ לַעֲזֹר לַקִּירוֹת

לִקְרֹעַ חַלּוֹן

אֶשְׁנָב אוֹ צֹהַר קָטֹן

לִשְׁאֹב אֶת הַנּוֹף, לְאַוְרֵר, לְשַׁחְרֵר צִנּוֹרוֹת

מִן הַדָּם.


קִירוֹת הֲרֵי אוֹצְרִים בְּתוֹכָם יְסוֹדוֹת, לְחִישׁוֹת

נִסְתָּרוֹת, וְסוֹדוֹת שֶׁל בֶּטוֹן.


אִם תַּטֶּה אָזְנְךָ אֶל הַקִּיר

תּוּכַל לְהַאֲזִין לְשִׁירַת מַיִם טְרִיִּים

וּקְרִירִים

וְחַמִּים

עִתִּים לוֹהֲטִים


מַהֵר, לְכָה לָאָטֶלְיֶה וְצַיֵּר רְשִׁימָה שֶׁל סְמָלִים


ניקוד: שושנה ויג

לפינה הקודמת: שלושה שירי עורב מאת ניצה פלד

בפינת השילוש הקדוש תתארח בכל שבוע שלישיית שירים בעלי נושא דומה או זהה מאת אותו יוצר. בעידן הפייסבוק, המוצף עד זרא בתגובות האוהדות בהגזמה יתרה יצירות בינוניות ולמטה מכך (ולהפך – צוללות אל בור השכחה יצירות מעולות ולמעלה מכך), ראינו לנכון לחסום את הפינה לתגובות. בעידן שבו המשוררים הפכו זה כבר לפוליטיקאים ולאנשי יחסי ציבור, זוהי יותר ממחאה שקטה – זוהי בקשה לשוב לימים שבהם טקסט נקרא היטב טרם רוטש בידי קוראיו מתוך סיבות רבות ומגוונות, שאהבת השירה איננה תמיד אחת מהן.