ירושלים – אכן חלומות שבורים

לרגל צאת ספרו החדש של  בן פול "אתה שוטר בירושלים" בהוצאת כתר,סוקר אבי גולדברג את דמותה של העיר ירושלים המשתקפת ביצירה ובסרטי טלויזיה חדשים.

השבוע נערך שימוע לשר החוץ המיועד של ארה"ב בקונגרס האמריקאי. כשנשאל מהי בירת ישראל, ענה בזהירות כי עבורו זוהי תל אביב. האזהרה הפלסטינית שלא להעביר את שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים, מתקבלת במלוא הרצינות גם אצל עושה דברו המיועד של טראמפ.

הערוץ הראשון של הטלוויזיה משדר לקראת סגירתו את הסדרה הדוקומנטרית "והארץ היתה תוהו ובוהו", ראייה היסטורית מפוכחת ואובייקטיבית של חבל הארץ שבו אנו חיים, ובמרכזו העיר ההררית הקטנה על גבול מדבר יהודה, ההופכת במהלך היסטוריה בת אלפי שנים לאתר ייצרי, לכור לוהט של פנטיות דתית, מוקד לתשוקות שמימיות ולפנטזיות קיצוניות. מרכז האמונה של מיליארדי המאמינים באלוהים אחד אך המחולקים, כמו אוהדי כדורגל שרופים באהדתם, לקבוצות שונות המנופפות בצעיפים וזורקות חזיזים. אוהדי האל האחד והיחיד מחלקים את נאמנותם לכנסיות, לבתי מקדש ולמסגדים.
פנינה מעניינת אחרת הוא סרטם של ג'וזי שלז ושל חיים יבין "עיר של חלומות שבורים". חיים יבין ובנו, ירושלמים לשעבר, חוזרים ומשוטטים בכור מחצבתם, במהלך המזכיר את הירידה לתופת של דנטה ווירגיליוס בקומדיה האלוהית. מצלמתה של שלז עוקבת אחר חיים יבין ובנו יונתן, ומתעדת את התפרקותה הפיזית והאנושית של העיר "שחוברה לה יחדיו". המצלמה מתעדת את מדורי הסבל האנושי, מחיר התשוקה המשיחית ליישב את העיר ההררית, המתפשטת בבנייני בטון מכוערים וכובשת כל חלקת נוף טובה, בהתעלמות ממרקם החיים הקיים בה, ומהטבע המדברי סביבה. המצלמה עוקבת אחר המתרחש בתוככי העיר העתיקה ובשולי חומת ההפרדה, בכפרים הנושקים לעיר ההופכים לפרוורים מסוגרים, שבהם שולט הפחד מהשכן הערבי. במבט  מבהיל על התפוררות מוסרית, על ציניות, וכוחניות השררה. חיים יבין ובנו משוטטים בעיר שבה גרו שנים רבות, וניכר הריחוק בינם לבין בני עירם לשעבר. הגבהת החומות הפיזיות  בין חלקי העיר, בין יהודים לערבים, הוא ניתוח מעקפים שיאפשר ללב היהודי לשרוד פיזית אך ללא נשמה.
ירושלים כמרכז קודח, אכסניה של הוזים יהודים קיצוניים שמעשיהם מביאים כליה על העיר ורושמים במעשיהם את חורבנה ואת קץ חיי תושביה, אפשר לקרוא בספר החמישי מתוך תולדות מלחמת היהודים ברומאים של יוסף בן מתתיהו. תיאור חדש של ירושלים נמצא ברומן הישראלי החדש "אתה שוטר בירושלים". זהו פרק נוסף בתיאור מדכא של  העיר, חבית חומר נפץ הנתונה לגחמות של קיצונים פנאטים, הוזים לוקי סינדרום ירושלים, יהודים נוצרים ומוסלמים כאחד, שרק בקושי מצליחה המשטרה לרסן, וגם זאת במחיר אלימות השוטרים. אין ספק באשר לדמות המרכזית, זה אינו קצין המשטרה קדוש החוקר פרשת מותה של אישה זקנה, וגם לא החשוד המרכזי הנזיר אליעזר, זו ירושלים. קצב הכתיבה הקדחתני מצליח להתאים עצמו לריתמוס של הכאוס העירוני, לרעש הבלתי נסבל. תיאור האתרים הפיזיים אינו מנותק לעולם מהמטאפיזי, האקטואלי עד להחריד, כבול בשלשלאות היסטוריות ארוכות.
בן פול, יהיה מי שיהיה הסופר המסתתר מאחרי שם זה, הוא איש של עברית, איש של ספרים, וירטואוז בהתאמת כתיבת מותחן בלשי שהוא למעשה ביקור בתופת. תופת של תושבים מיוסרים, מהגרים, עולים חדשים הגרים בדוחק במתחם עלוב במרכז העיר אך בשולי החברה. בתופת הנוצרית של דנטה שוכנים כידוע כל החוטאים חסרי הכפרה, וגם על פי בן פול מרוכזים בירושלים כל החוטאים. כולם נושאים עמם קלון מעשיהם – מסוממים, מבצעי לינץ' בילד ערבי, יזמי נדל"ן חמדניים, כולם חוטאים, בין אם הם גואלי בתי ירושלים, חובשי כיפות וחגורי אקדחים באחורי מכנסיהם החומסים רכוש לא להם, ובין אם אלה שופטי בית המשפט שלב אבן בקרבם המאפשר נישול פלסטינים מביתם. בין אם הם נזירים בתחפושת, ובין אם הם קציני משטרה רבי דרג שטופי זימה משולחת כל רסן. ירושלים איננה עיר הרחמים והחסד, היא תופת אכזרית השורפת תינוקות. היא עיר של תאוות, גזל, ושוטרים מושחתים, עיר הנושמת אובך, השרויה בהזיה מתמדת.
אבל הגודש מביא למחנק. אין זה מותחן הנקרא בנשימה אחת, אין הקורא יכול לרוץ בספר באשר עליו לעצור להרהר ברמזים, בציטטות, בהערות הפילוסופיות. הקצין מרסל קדוש הוא לא בלש – הוא חוקר תרבות, הוא סוציולוג העובד ממטה המשטרה במגרש הרוסים. הקצין קדוש חוקר מקרה מוות, אך למעשה הוא רק אוחז בשולי שלמתה של ירושלים ומנסה למצוא מעט היגיון בהתרחשויות, שיביאו לפתרון. הקצין מרסל קדוש נמצא בסוף הקריירה המקצועית שלו, הוא פורש ולוקח על עצמו לפענח את פרשת מוות הזקנה, ובה בעת לכתוב ספר. קצין המשטרה קדוש הוא הדמות ה"שפויה" – אומנם גם הוא מאבד את קור רוחו מדי פעם ומכה את מפגיני השבת, גם הוא מכניס למעצר חשוד למשך הלילה בתא מסריח כדי לרככו לקראת החקירה, אך לעומת כל שאר הדמויות הלוקות בלהט היצרים, בתשוקות בלתי מרוסנות, הוא כאמור מאוזן. לובשי המדים הכחולים או הירוקים, הם היחידים המצליחים לרסן את הגלישה להרס נוסף וסופי של העיר. אבל גם מנת חלקם של צעירים אלה במדים היא סבל והשפלה, בעוד העומדים מעליהם מושחתים הנהנים ממתת פוליטיקאים ואנשי כספים.
הגודש בספר נובע גם מהאזכורים הרבים, הציטטות, מהניסיון ליצר יצירה טוטאלית, לשלוח זרועות ארוכות לאומנות העולמית, לנצרות הקדומה, למחוזות המוזיקה הקלה והקלאסית. לדוגמה, בתיאור הצלב הזול התלוי על הקיר שמעל למיטת החשוד, שתחילה אינו יכול לשאת אותו, אבל אחר כך, כדי לרכך את סלידתו מהצלב ומדמות הצלוב שיוצרו כמוצר צריכה זול במפעל בסין, הוא מעלה בזיכרונו את הצלובים של צ'ימבואה או של גרונוולד. צ'ימבואה נחשב לאחרון הציירים האיטלקים שציירו בסגנון ביזנטי, ומתיאס גרינוולד היה צייר גרמני שתיאור הצליבה בציורו מזבח איזנהיים מוכר לחובבי האמנות.

מתיאס גרינוולד הצלוב, מתוך ויקיפדיה

או למשל כינויה של הזונה הרוסייה 'אירמה לה דוס' ,שם הלקוח ממחזה צרפתי שעובד לסרט קולנוע מצליח בכיכובה של שירלי מקליין, ועלה כמחזמר בישראל של פעם. הספר רצוף מכמנים המסיטים את הקורא מהעלילה המפותלת.
"האם הזדמן לידך דרך מקרה ספר איטלקי ישן ושמו תודעתו של זנו?" שואל החשוד את הקצין קדוש. ממש דו שיח ביזארי בין קצין משטרה ירושלמי לנזיר החשוד בעיניו במעשה רצח. תודעתו של זנו הוא ספר חשוב, ונחשב כפורץ דרך בספרות האיטלקית, שנכתב ברבע הראשון של המאה העשרים על ידי הסופר  היהודי איטאלו סבבו (שם עט כמו בן פול). אזכור זה מושך את האסוציאציות על אודות סבבו הלומד אנגלית אצל ג'ימס ג'וייס בברליץ בטרייסטה, שדמותו תשמש את ג'ויס כשעיצב את גיבורו היהודי המתבולל בלום באודיסיאה המודרנית שכתב. אז מדוע הוא מוזכר אגב חקירת החשוד? אולי משום שהספר – תודעתו של זינו – כתוב בגוף ראשון, מונולוג של הגיבור כמו הספר של בן פול, שהינו מונולוג של קצין המשטרה קדוש המשתעשע במעבר לגוף שני. או אולי מכיוון שהחשוד הוא יהודי ממשפחה איטלקית כמו איטאלו סבבו שהיה בן למשפחה יהודית אף הוא?
באשר לעברית, נדרש אומץ לב אמנותי ״להחזיר עטרה לישנה". העברית שאותה שם הסופר בפיו של החשוד, גם אם הוא מצטדק על כך מדי פעם, וגם בתיאורי הנוף הירושלמי, היא כמים זכים בגרונם של קוראי העברית, שנעלמה והודרה מהספרות העברית מאז ס.יזהר.
והעלילה הבלשית אנה היא באה? ובכן, כשהקורא שוקע בתיאורים ההזויים והמדכאים של ההתרחשויות בנבכי ירושלים, בהקשבה לקריאות המואזין, כשהוא עוקב אחר הפגנות חרדים שומרי שבת, עצרות להטבי"ם, פיגועי טרור, מעשי לינץ' והצתות, הופכת התעלומה הבלשית לכינור שני המשתלב בקונצרט המלנכולי של ירושלים.

אודות אבי גולדברג

בעל תואר בפילוסופיה ובמשפטים. עורך דין ומנהל חברות. פרסם את "מסדר קוזימה" בהוצאת ידיעות ספרים 2007 ו"חוף בלי ים" 2012.את ״רצח בטור דה פראנס״ בשנת 2013, ואת ״אל תקרא לי סוחוי" בשנת 2017​. מפרסם "סיפורי חיים" במוסף הנדל"ן של דה מרקר.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, ספרות מתח ובלשים. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*