הבשורה של "הבשורה על פי יהודה" מאת עמוס עוז

Image result for ‫הבשורה על פי יהודה‬‎

שוש שפירא סוקרת ומנתחת את ספרו האחרון של עמוס עוז "הבשורה על פי יהודה" (כתר, 2014) ספר שהוא שילוב של רומן על תקופת ראשית המדינה עם כמה קטעים מימי בית שני

Image result for judas amos oz

מאת שוש שפירא

"הבשורה על פי יהודה הוא ספר רב גוני באופן מיוחד.

הכותרת של הספר מחד והאיור של עטיפת הספר מאידך מעידים על שני פנים ביצירה.

  1. הכותרת: מפנה אל הספור של יהודה איש קריות ביחסיו עם ישו. המחקר שעורך שמואל אש, גיבור הספר, על יהודה איש קריות, הוא עיסוק בבוגד וסיפורה של בגידה ובו מופיע עוז (בדמותו של שמואל אש) כחוקר של העבר ההיסטורי.
  2. האיור: מפנה אל הסיפור של שמואל אש ויחסיו עם עתליה. סיפור זה על שמואל אש הוא סיפורו של אוהב וטיבה של אהבה, ובו מופיע עוז כמספר הרוקם מערכות יחסים בעלילה המתרחשת בהווה הסיפורי (שלהי שנות החמישים).

וניתן לדבר על פן שלישי של הספר: הסיפור של בית האבן בקצה העיר ירושלים. זהו סיפורו של מקום, סיפורה של ירושלים החצויה, של אמצע המאה עשרים (מעין פרק שלישי לספריו הקודמים "מיכאל שלי" ו"ספור על אהבה וחושך" היוצרים טרילוגיה של ירושלים שבלבה חומה). בפן השלישי מופיע עוז כהוגה פוליטי האורג פסיפס עמדות באמצעות האינטראקציה הנרקמת  בין הדמויות המאכלסות את הבית (המייצגות מארג של עמדות בנושא הציונות והקמת המדינה כ-10 שנים לאחר הקמתה). שתי הדמויות החיות (ואלד ועתליה) מדובבות את "רוחות הרפאים" של המתים (שאלתיאל אברבנאל האב ומיכה הבן).

סיפורו של הבית בירושלים הוא תהייה על טיבה של הציונות ודיון במהות ההוויה הישראלית.

ייחודו המרתק של הספר הוא בכך שכל אחד מנושאיו, גם הבגידה, גם האהבה וגם ההגות הפוליטית, ניתנים לפרשנות קוטבית בד בבדית:

הבגידה (סיפורו של שמואל אש ויהודה איש קריות)

מחד, חידושו של המחקר (של שמואל אש) הוא שיהודה איש קריות איננו בוגד, שכן הוא פועל מתוך אהבה בלתי מסויגת למורהו. ומאידך, הוא הוא הבוגד הגדול ביותר: היכבשותו הטוטאלית של יהודה איש קריות  ע"י ישו ואמונתו שהאיש הגלילי עושה האותות הוא אכן אלוהים, הוליכו את יהודה להסגרתו של ישו. יהודה היה סבור, שבהיות מורהו אכן אלוהים, אין המוות חל על ישו כמו על בני התמותה, ולכן, דווקא שם על הצלב, ב"מותו", יתגלה ישו לעולם באלוהותו.

צליבתו של ישו על הצלב, כפי שעולה ממחקרו של שמואל אש, אינה אפוא אלא פרי הבאושים של החזון המשיחי של יהודה. ואמנם כך מתוודה יהודה על כישלונו: "אני רצחתי אותו. אני משכתי אותו בעל כורחו לירושלים". (עמ' 272). שמואל אש מזכיר את מחקרו של קלויזנר (דודו של עמוס עוז) על ישו והיהודים, הטוען "שישו נולד כיהודי ומת כיהודי. מעולם לא עלה על דעתו לייסד דת חדשה". יהודה איש קריות, שהכתיר את ישו כאל ויזם את מותו כדי להוכיח את אלוהותו,  הוא הוא שהפך אותו למייסד דת חדשה.

יהודה איש קריות הוא אפוא "הנוצרי הראשון" (עמ' 283).

Related image

האהבה (סיפורו של שמואל אש ועתליה)

מחד, היכבשות טוטאלית של שמואל ע"י עתליה, ומאידך, אהבה זו מעוצבת כאהבה זרה  "לאשה זרה" (עתליה במקרא היא הבת של איזבל, שהיא אחת הנציגות של "האישה הזרה" במקרא).

תיאור הארכיטיפ של  האישה הזרה מצוי בילקוט הראשון בספר משלי (פרקים ב'-ט'):

האישה הזרה, חיזוריה ופיתוייה נפתלים, היא מפילה חללים ודרכיה יורדות אל חדרי מוות.

(פרק ב') כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה, שִׂפְתֵי זָרָה;    וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ.
ד וְאַחֲרִיתָהּ, מָרָה כַלַּעֲנָה;    חַדָּה, כְּחֶרֶב פִּיּוֹת.
ה רַגְלֶיהָ, יֹרְדוֹת מָוֶת;    שְׁאוֹל, צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ.

(ובפרק ז') אַל-יֵשְׂטְ אֶל-דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ;    אַל-תֵּתַע, בִּנְתִיבוֹתֶיהָ.
כו כִּי-רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה;    וַעֲצֻמִים, כָּל-הֲרֻגֶיהָ.
כז דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ;    יֹרְדוֹת, אֶל-חַדְרֵי-מָוֶת

האישה הזרה פועלת ברשות הלילה:

.ח עֹבֵר בַּשּׁוּק, אֵצֶל פִּנָּהּ;    וְדֶרֶךְ בֵּיתָהּ יִצְעָד.
ט בְּנֶשֶׁף-בְּעֶרֶב יוֹם;    בְּאִישׁוֹן לַיְלָה, וַאֲפֵלָה.

האישה הזרה היא גם "אשת-איש", "אשת רע", אשר זנתה בניאופיה כד לִשְׁמָרְךָ, מֵאֵשֶׁת רָע;    מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה…
כו וְאֵשֶׁת אִישׁ — נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד.

אף עתליה, טיוליה ליליים והיא "סוף סוף תצא מן הבית לשחר לארוחת-צהריים", כמו חיות יער המשחרות לטרף (עמ' 87), ואף עתליה היא אשת איש, ואף על פי שהיא התאלמנה מאישה, רוח הרפאים של הבעל מיכה מרחפת בינה לבין שמואל ליצירת המשולש הרומנטי.

הרפלקסיה הפוליטית

זו עולה בסמוי כבר מאיור הכריכה לספר: הציור (שנבחר ע"י עוז עצמו לאיור ספרו), הוא ציורו של נחום גוטמן "דיוקן עצמי עם דורה" 1932. בציור אין מפגש עיניים בין הגבר לאישה. דורה משקיפה בפנים עצובות חולמניות ממנו אל עבר האופק. אין בציור של גוטמן סיפור אהבה. יש בו "דיוקן עצמי". והרי דיוקן עצמי מצייר האמן על ידי התבוננות בהשתקפות העצמי במראה, הציור הוא רפלקסיה על דמות הבבואה. הספר של עוז הוא אפוא התבוננות עצמית במראה, מעין חשבון-נפש, רפלקסיה על המפעל הציוני, מעין השתהות ל"סיכום".

אולי משום שלרובד הזה של הספר אורבת סכנה שיגלוש מן הספרותי אל הרטורי, מן הרומן אל מסה פוליטית, דווקא בו מתגלה עוז בכל כוחו כאמן יוצר. מלאכת מחשבת זו נגלית גם בקומפוזיציה של העלילה, גם בעצוב הדמויות שאינן סתם שופר רטורי, וגם בתיאורי העיר ירושלים שאיננה סתם תפאורת נוף, ולכן ארחיב יותר את הדיון ברובד זה.

כל אחת מן הדמויות נושאת עמה מסר אמביוולנטי ואינה ניתנת לאפיון חד משמעי:

שמואל אש

מהפכן, סוציאליסט, מאמין בתיקון עולם. חבר ב"חוג" הנמצא על סף התפוררות, שלאחר הוודע פשעי סטאלין התפצל ולמעשה הלך ודעך. הוא סטודנט (שהפסיק לימודיו) וחוקר את דמותו של ישו, אולי כדמות אולטימטיבית שהאמין בתיקון עולם. אלא שבמהלך המחקר על ישו והיהודים גילה שבמשך דורות לא התייחסו כלל אל יהודה איש קריות הבוגד, ולכן העתיק את מחקרו מן ההתמקדות בדמותו של ישו (כפי שעשה החוקר שלום אש אליו מרמז שם הגיבור), אל דמותו של יהודה.

שאלתיאל אברבנאל

מול שמואל מצוי אברבנאל: יהודי ספרדי, המאזכר בשמו את דון יצחק אברבנאל (היה רופא בחצרם של פרדיננד ואיזבלה ונודע כפרשן המקרא, שיצא בראש מגורשי ספרד. כיוון שחי מרבית חייו בחצרות מלכים, בתוך התככים הפוליטיים, וכמי שעצמו נפל קורבן לעוול ומזימות רשע של השלטון, פיתח יצחק אברבנאל השקפה השוללת כל ציוויליזציה וארגון מדיני). מדרש השמות של הדמויות בספר הוא איפוא מהותי לעיצובם.

לכאורה אברבנאל הוא קוטבי לשמואל אש, (השקוע במחקר על ישו "המשיח"), דווקא בשל סלידתו מכל משיחי שקר. הוא מתנגד להקמת מדינה יהודית כי רואה בה חזון משיחי מסוכן של בן-גוריון הנתפס בעיניו כמשיח שקר, "חולה בתסביך משיחי" (עמ' 293). מי שהוכתר – כישו! – "מלך היהודים", הוא בעיניו "מלך האביונים". אברבנאל שולל כל קיום מדיני מטעם עקרוני,  הוא מאמין בעולם ללא גבולות, ללא מדינות לאום. שכן גבולות הם פתח לאלימות ולשפיכות דמים. הוא מאמין בחזון קבוצת הקהילות, שהרי "מדינה היא דינוזאור טורף" (עמ' 228). אברבנאל  שולל את הקמתה של מדינה יהודית אף מטעם מעשי. הוא מאמין בדו קיום עם הערבים ומבקש להכיל אותם בתוכנו (בקשריו הקרובים עם ידידיו הערבים אף מימש את אמונתו זו). הוא אף צפה את מלחמת העצמאות מראש, כתוצאה הכרחית ובלתי נמנעת של הכרזת המדינה.

עצוב דמותו הפרדוקסלית של אברבנאל ( מסתייג מפני כל חזון משיחי, אך מגלם משיחיות אוטופית על שלום עולמי בו לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה) מאתגר את הקומפוזיציה של מארג חד-ממדי של הדמויות בספר.

גרשום ואלד

את ואלד ניתן למקם במרחב שבין שמואל אש לבין אברבנאל. ואלד הוא מורה זקן לתנ"ך, (כמו המורה של א.ב. יהושוע בספור "בתחילת קיץ 70). שונא דתות ומהפכות, אינו מאמין בתיקון עולם ובמתקני עולם. כל דת וכל מהפיכה הטביעה את העולם במלחמות דמים. מצטט את קאנט: "האדם הוא בס"ה מין בול-עץ עקום ומחוספס מטיבו, ואל לנו לנסות להקציע אותו" (עמ' 76) וכשעוז מתאר אותו הוא חוזר ומדמה אותו לגזע עץ מסוקס, עץ זית עקום ( ואולי משום כך נקרא ואלד בשם "ואלד"= יער, שהרי הוא עץ-יער, ואף כאן, כמו בשמות האחרים השם ומדרשו מהותיים לדמות)

בוויכוחיו עם שמואל על ישו, הוא מתנגד לשנאה האמוציונלית לישו האיש, אך דוחה את ישו בשל תורתו: הוא טוען שאינו מאמין באהבה אוניברסלית, וסבור שמי שאוהב את כל העולם לא אוהב אף אחד. בניגוד לאברבנאל, הוא חושב שבן גוריון הוא המנהיג הגדול ביותר שקם לנו , משום היותו דווקא מנהיג פרגמטי, משום שקיבל את תכנית החלוקה המצומצמת ומיהר להכריז על מדינת ישראל. לדעתו בן גוריון היה האיש הנכון בצומת ההזדמנויות החד פעמי בו ניתן היה לכונן מדינה לעם היהודי (לצד מדינה ערבית, גם במחיר נישול…). ושוב, בניגוד לאברבנאל השולל מדינה בשל מחיר הדמים: כי אי אפשר להקים מדינה מתוך עימות עם הערבים, סבור ואלד כי:  אי אפשר להגשים ציונות בלי עמות עם הערבים,

עתליה

עתליה דומה לאברבנאל אביה, אלא שבשונה מאביה, שלילתה אינה ברמת העיקרון אלא נובעת מכאב אישי, מחוויה עמוקה של אובדן, מתהום אלמנותה:

"נדבק עם כולם בטירוף וקם יום אחד ורץ בהתלהבות אל השחיטה" (עמ' 190), "הקרבתם דור שלם", "עדר שלם של מרומים" "נהרות שלמים של נקמה וצדק ומרוב  צדק הארץ מכוסה בתי קברות וזרועה כפרים שנמחקו".

Image result for judas amos oz

תחושה דומה ביטא יהודה עמיחי בשירו "המקום שבו אנו צודקים":

מן המקום שבו אנו צודקים

לא יצמחו לעולם

פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים

הוא רמוס וקשה

כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים

את העולם לתחוח

כמו חפרפרת, כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום

שבו היה הבית

אשר נחרב.

Image result for judas amos oz

כמה שאלות מרכזיות עומדות לנגד עינינו כשאנו קוראים את הספר.

איך שוזר עוז את שלושת צירי הספר?

מה הקשר בין העלילה הסיפורית למחקר על ישו או על יהודה? כיצד מטעין המחקר ההסטורי תובנות לדמויות הסיפוריות? מה משמעות האנלוגיה בין אז להיום?

מי מבין הדמויות הפועלות היא ישו הנבגד, המועלה כקורבן?

מי מבין הדמויות הוא יהודה, הבוגד, המעלה את ישו על הצלב?

במרקם ספרותי מעורר השתאות מעוצבות הדמויות באופן  שכל אחת מהן מקיימת את שתי הפונקציות, הן של הבוגד והן של הנבגד. כל אחת מן הדמויות היא גם המקרבן וגם הקורבן. כל דמות איפוא היא גם "ישו" וגם "יהודה איש קריות"

הוייה רב ממדית זו מושגת על-ידי שימוש באלוזיות ובאנאלוגיות המפותלות זו בזו, חלקן גלויות וחלקן סמויות, כפי שאדגים להלן

1. ישו

מיכה הוא ישו. האנאלוגיה בין מיכה לישו נרקמת באופן עקיף באמצעות זיקות אינטרטקסטואליות גלויות וסמויות עם ספור העקדה.  כיצחק, אף מיכה הוא "הבן היחיד", הוא מכונה בפי אביו "הנער" , כפי שמכונה יצחק בספור העקדה.  "קול קרא לו והוא הלך", אומר אביו ואלד, המורה לתנ"ך ומיכה התייצב אל הקול הקורא הזה אף על פי שהיה נכה, (חולה כליות), ואף על פי שהיה כבר איש נשוי בן 37!

גילו זה של מיכה (37), אף הוא חלק מן המערך האינטרטקסטואלי (הסמוי) שרוקם עוז עם ספור העקדה המקראי מכאן ועם ספור הצליבה של ישו מכאן, בעיקר כפי שהוא מסופר בבשורה הרביעית בחזון יוחנן. במדרש בראשית רבא יצחק הוא בן 37 בלכתו לעקדה (חישוב זה של גילו מבוסס על סמיכות פרשיות. בין ספור העקדה לבין פרשת "חיי שרה" שלאחריו, המתחילה בספור מות שרה בגיל 127. המדרש קושר את מותה עם רגע ההוודעות שלה לעקדת בנה. וכיוון שיצחק נולד לה לגיל 90, הרי יצחק היה בן 37 בלכתו עם אביו לעקדתו בהר המוריה.) המדרש מחדד את היעדרותה של שרה מספור העקדה המקראי. הדרתה של האם מבליט את היות העקדה מעשה של ובין גברים. יצחק, (שלפי המדרש, כאמור, אינו עוד נער, אלא גבר בן 37), מתייצב אף הוא במודע אל עקדתו, כאדם הקרוא אל הקול הקורא, ולפיכך כתוב: "וילכו שניהם יחדיו", הם הולכים "בלב אחד".

גם מועד רציחתו של מיכה ארוג במארג האינטרטקסטואלי היוצר זיקות בין מיכה הקרבן לבין יצחק ולבין ישו: מיכה נרצח ב-2 באפריל, כלומר בחודש ניסן, הוא חג הפסח, החג אותו קושרות הבשורות למועד הצליבה של ישו באמצעות "השה לעולה". השה הוא קורבן הפסח שנחוג ערב יציאת מצרים (שמות י"ב), והשה מופיע בספור העקדה. ("איה השה לעולה", שואל יצחק את אביו ואברהם עונה: "אלוהים יראה לו השה לעולה, בני")

יהדות בית שני (אולי מתוך פולמוס עם הברית החדשה)הרחיקה את הסיפור מן השה כקרבן מכפר, אל האיל המכפר, ואף הרחיקה את האיל  מראש חדשים בניסן אל ראש השנה בתשרי. ואכן בראש השנה, ולא בפסח,  קוראים את סיפור עקדת יצחק ותוקעים בשופר לזכר האיל, שהמיר את יצחק והועלה במקומו לעולה.

2. יהודה איש קריות

אם מיכה הבן הוא יצחק/ישו , אז ואלד אביו הוא אברהם/ יהודה איש קריות, ואף השוואה זו עולה ממערכת של אנלוגיות בין טקסטואליות: כשם שיהודה מכה על חטא על כי הוליך את ישו מן הגליל לירושלים, למרות שידע שירושלים הורגת את נביאיה, אף ואלד מאשים עצמו בהקרבת בנו, אף הוא, כאברהם, שלח את בנו בעקבות הקול הקורא, אלא שהקול הקורא הזה לא היה של אלוהים. את הקול הזה השמיעו לבנים האבות, "כל הארץ השמיעה את הקול הזה".

גם אברבנאל הוא יהודה איש קריות. אם ואלד הוא יהודה איש קריות הצולב, הרי אברבנאל הוא יהודה הבוגד. אברבנאל מכונה "בוגד", הוא מוקע כבוגד, הוא מסתגר בתוך מרתף ביתו, פורש מן החיים ו"מתאבד" כמו יהודה איש קריות.

ואכן הזיקות האינטרטקסטואליות מעבות את האנלוגיה בין אברבנאל לבין יהודה איש קריות :  אף אברבנאל עושה מתוך אהבה, והוא מכונה על ידי ואלד הציוני האחרון, כמו שיהודה הוא הנוצרי האחרון. אף אברבנאל, כיהודה, נעלם מדפי התיעוד. שמואל אש מנסה לשחזר שתי דמויות שלא השאירו אחריהם שום זכר. ליהודה אין זכר במחקר היהודי על ישו, לאברנאל אין זכר בכתובים על המנהיגות הציונית. אלא שבניגוד לישו, אברבנאל לא השאיר את תורתו אחריו ודאג להשמיד כל זכר וכל פיסה.

יוצא איפוא ששני האבות, גם ואלד וגם אברבנאל, אנשי ירושלים של שנת 1977, שולחים זיקות אל יהודה איש קריות ההיסטורי.

ושוב, במרקם עיצובי, מעצים עוז את הזיקה הן של ואלד והן של אברבנאל אל דמות הבוגד על ידי שיוצר אנאלוגיה בין שני "הבוגדים":

  • שניהם שיכלו את מיכה.
  • בשניהם מטפלת עתליה כמו בילדים קטנים, ומאכילה אותם.
  • שניהם גידלו את ילדיהם כאבות חד הוריים (אמו של מיכה נפטרה בהיותו בן 6; אמה של עתליה עזבה בהיותה בת 10). אך יש הבדל גדול ביין שני האבות: גרשום ואלד היה אב קשוב וחם, ומיכה, דווקא מתוך רצון לרצות את אביו, שלח עצמו לעקדה. אברבנאל היה אב קר ומנוכר ועקד את בתו לעקרות רגשית.
  • Related image

3.בין ישו לבין יהודה איש קריות

עתליה היא האשה והאם. כמו שרה, היא מודרת מספור העקדה. היא יצחק/ישו הקרבן. היא קרבן לאלימות הקול הגברי המעצב דפי ההיסטוריה, (his-story ). בספור הקרבן והצליבה הם, הגברים, לא הצילו את מיכה מן "השחיטה". הערבים "שחטו" לה את מיכה. במעשה השחיטה יש קריאת תגר על האומניפוטנציה הגברית. כרתו את אבר מינו. היא נשארה עקרה ללא וולד.

אך בה בעת, היא אף יהודה איש קריות.  בשיחה האינטימית האחת שיש לה עם שמואל ואלד היא מתוודה לפניו שהיא חווה כל לילה את הסיוט של גופתו השחוטה וכריתת אבר המין. אף  יהודה איש קריות שומע את זעקותיו של ישו שתחילה זועק לאמא, ואח"כ יצאה נשמתו במחאה כלפי האב האלוהי "אבי, אבי, למה עזבתני".

כך מתוודעים אנו אל הפן האנושי של עתליה, ומן הדמות המיתית של הלילית הטורפנית – "האישה הזרה" הפועלת ברשות הלילה – היא הופכת לאישה רחומה, הזועקת ביאושה: "מרחמת עליכם, מרחמת על הנכות שלכם" (ואכן הגברים נכים, גם ואלד וגם שמואל זקוקים לקביים).

עתליה הלילית הפועלת ברשות הלילה אינה אלא אישה גלמודה שניטלה שינה מעיניה בשל לילותיה המסויטים מזעקות בעלה; עתליה הלילית המסרסת גברים אינה אלא אישה אלמנה/שכולה, הנוקמת בגברים שגרמו לסירוס בעלה/בנה; עתליה האישה ה"מסוכנת" שנוטשת את גבריה, אינה אלא ילדה נטושה המפחדת שוב להינטש. היא ננטשה על ידי האם והייתה קורבן לאב נכה-נפשית, שהקריב אותה על מזבח האיזמים. האיש שהטיף לאהבה (וביקש להגיש את הלחי השנייה), גם את בתו וגם את אשתו לא אהב!

ואולי אף אברבנאל אביה, אינו הבוגד המקריב את ישו, כי אם  הוא ישו הקרבן. הוא בעל חלומות, הוא מאמין באהבה אוניברסלית, הוא נוטה חסד לאויביו ומקרב אותם אליו, הוא מושיט לערבים בזמן הקרבות "את הלחי השנייה", והעיקר – הנסיך המזרחי הזה, הוא המשלם את המחיר הכבד ביותר. הוא  " השה לעולה".

שמואל אש הוא מחד יהודה איש קריות. הוא מכונה כך על-ידי אחותו. הוא בוגד בכל מקורביו: הוא נוטש הכל: את משפחתו, את מורהו ומחקרו, ובעיקר נוטש את ואלד ואת עתליה לאחר שנכנס אל חדרי נפשם ונפתחו לפניו "החדרים הסגורים" של הבית. הוא נבהל מן האינטימיות ונטש. ואלד הוא נכה נפשית, הוא חווה תשוקה ולא אהבה ואף מתוודה על כך בפני ואלד: " את הצל שלה ולא אותה אני אוהב".

ומאידך, שמואל אש, הוא הוא ישו.

שמואל הוא הגיבור הראשי. בו מתחיל הספר ובו מסתיים, הוא מחפש במרתפים. הוא מגלה סודות, מאיר את הסודות, מוציא תעלומה לאור. תוך כדי כך עובר תהליך של חניכה. הוא הופך מילד לגבר כילד הוא אוכל את דייסת הזקן, שם על עצמו טאלק תינוקות, כגבר הוא יודע אישה (את עתליה) וחודר אל החדר הנעול. ידיעת האישה המבוגרת  היא אדיפלית, מעין גילוי עריות עם מי שהייתה לו אם מאמצת. גילוי עריות יש אף מצידה של עתליה. היא שוכבת איתו בשעה שהוא השתכן בחדר של אביה ונכנס למיטתו של אברבנאל. (כשהיא שוכבת איתו היא מכסה את תמונתו של הבעל מיכה). ואז היא מתערטלת מכסותה הטורפנית ונחשפת במערומיה הפגיעים. הוא מתוודע אל עתליה הילדה הנטושה.

באופן דומה נכנס שמואל לחדרו של ואלד, אל מקדש המעט שהקים למיכה, ואז מתוודע שמואל אל ואלד האב השכול, שירד עם בנו אבל שאולה. אף ואלד, כעתליה, משיל מעליו את מסכתו הצינית, נעשה "צב ללא שריון" (אעפ"י שדימוי זה משמש את ואלד לתיאור שמואל), והוא בוכה…

לשמואל אש – כמו לישו – יש הכוח להחיות מתים. הוא מחיה לואלד את בנו המת מיכה, הוא מחיה לעתליה את אביה המת אברבנאל, הוא מאפשר לשניהם לגעת בנימים הסמויות, להתערטל מן המסכה הצינית ולהיחשף אל ליבת הכאב. הוא משחרר את הבית האפל מרוחות הרפאים המאכלסים אותו, מן המתים שהלכו לעולמם, ומן המתים-החיים שהפיח בהם רוח חיים והם היו ל"נפש-חיה".

עמוס עוז ממשיך לקראת סוף ספרו, באמצעות גיבורו שמואל אש, לרקום את מערכי ההשוואה הגלויים והסמויים  בין שמואל אש לבין ישו:

שמואל יוצא ממבוכי ירושלים אל עיר חדשה בשולי המדבר.

הזיקה אל ישו מתעצמת באמצעות המטונימיה של עץ התאנה: בנסיעתו למדבר  נתקל שמואל בעץ התאנה ומבקש לקטוף פירות בתחילת האביב , טרם הבשילו. אותו עץ תאנה חוזר בסיפורו של יהודה איש קריות על אודות ישו.  ישו ביקש לקטוף מעץ התאנה פירות שלא בעונתם, ומשלא מצא, קילל בחמתו את התאנה והיא נבלה. אז למד יהודה איש קריות להכיר את ישו בקטנות אנושיותו, אז נוכח לדעת שישו הוא אכן בשר ודם, כועס, מתוסכל. מקלל! משתמש בכוחו המחולל נסים, כדי להרע ולא להיטיב. אז היתה ראשית הארת ההתפקחות.

ואולי שמואל הוא הגיבור כי הוא יותר מן האחרים מייצג את עוז: הספר מטשטש גבולות בין הבוגד לנבגד, בין המקריב לקורבן, מבטל את התוקף של אמיתות מוחלטות, מוחק סימני קריאה, מעצב עולם שהוא גם וגם.

(באחת משיחותיו פירש עוז שהיהדות היא בעלת ליבה אנארכיסטית. אין לה אפיפיור שיש לו מונופול על האמת. תמיד יהיה מישהו שיערער וישאל "מי שמך?", מי אמר ש"אתה האיש?. תרבות ישראל היתה של שקלא וטריא, תרבות של מחלוקת ולפעמים "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". היהדות יודעת להכיל  בתוכה את כל ה"אחרים", את אלישע בן אבויה, את שפינוזה המוחרם, את היינה המומר, ביהדות יש נטייה מובהקת לאירוניה עצמית, אומר עוז, פרגמטיזם מלווה נוסטלגיה, עליצות מלנכולית , והיא גם "האיש מנצרת" וגם יהודה איש קריות, סבוכה בנפתולי סתירותיה).

לכל האחרים יש תשובות, הם סימני קריאה מהלכים. כך אומר ואלד לשמואל: "האלמנות הם בגדר התשובה לכל השאלות. סימן הקריאה האולטימטיבי".ואילו שמואל הוא סימן השאלה. כך מעידה עליו עתליה:  "אתה גם נראה כולך כסימן שאלה מהלך" (עמ' 96 ), ואף שמואל מתוודה על כך בשיחתו עם ואלד: "אני , מצדי, רואה לפעמים את הסדקים. אולי בעניין הסדקים אתה כבר השפעת עלי קצת…למדתי ממך לפקפק קצת. אולי בגלל זה אני כבר מעולם לא אהיה מהפכן אמיתי, רק מהפכן של בתי קפה (עמ' 234)"

אולי סימן השאלה מאפשר לחזור אל הראשית, אל המדבר, אל ארץ לא זרועה, טרם הקלקול.(במשמעות נוסטלגית זו מופיע המדבר אצל הנביאים הושע, ירמיהו). שמואל אש יוצא אל המדבר, להתחיל ראשית חדשה, מצויד בסימן שאלה. וכמה נאה הוא משפט הסיום:

"הוא הוריד מכתפו את הקיטבג…ועמד ושאל את עצמו".

סוף שהוא בגדר התחלה חדשה. למה?

ראו גם:

הבשורה על פי יהודה בוויקיפדיה

Related image


אודות ד״ר שוש שפירא

ד״ר שוש שפירא עשתה את הדוקטורט שלה במקרא, והיא בעלת מאסטר גם בספרות. ד״ר שפירא היתה מרצה בכירה במכללת סמינר הקבוצים, במכללת לוינסקי, ובלימודים לתואר שני במכון שכטר (בשלוחה שהיתה בשעתו בתל-אביב). מאז פרישתה לגמלאות ד״ר שפירא מרצה בבית מדרש בינ"ה, ובקתדראות השונות לחינוך מבוגרים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*