"אלה כרגע חיי" – המלכות האסתטית ריקה כרגע

Image result for ‫דרור בורשטיין, אלה כרגע חיי‬‎Image result for ‫דרור בורשטיין, אלה כרגע חיי‬‎

דרור בורשטיין, אלה כרגע חיי (אבן חושן, 2016)

מאת יובל גלעד

דרור בורשטיין הוא סופר, משורר, מבקר אמנות, מבקר ספרות, מסאי, עורך מוזיקלי, עורך ספרותי, מרצה להייקו ולספרות, בין השאר. האם אדם יכול באמת להיות כל הדברים האלה בו זמנית? איש רנסנס בימינו הרדודים? ספר שיריו החדש והשני, "אלה כרגע חיי", מוכיח שלפחות באספקט השירה, המשורר נכשל.

"אלה כרגע חיי" הוא סיכום השפעות שונות על המשורר, אבל אין בו כל בשורה שירית של ממש. יתרה מזאת, מרבית שיריו הם חיקויים של ישראל אלירז, של הרולד שימל, ושל שירת הייקו. בורשטיין היה עורכו של אלירז בשנותיו האחרונות, והדבר ניכר היטב בשירים. בורשטיין גם ערך מבחר של שירי הרולד שימל, משורר ירושלמי נשכח עוד בחייו, משורר אנין לאניני טעם. כך לבורשטיין העורך יש הבנה ביופי, בין אם בספרות, ובין אם במוזיקה קלאסית (בתפקידו, בעבר, עורך ב"קול המוסיקה") ועוד. אבל האם זה מספיק כדי להיקרא משורר?

השפעת הרולד שימל ניכרת כבר בפונט הענק של האותיות בספר, כפי שעשה שימל בספרים כ"ארעא" ועוד. אבל בעוד שימל הוא משורר פרוע ופראי, בורשטיין הוא כותב שמרן ובורגני. כששימל מניח מילים בודדות על הדף, בפונט ענק, אנחנו מקבלים מעין חידות סוּפר-מקומיות, למשל בספר שהוזכר, העוסק בהיסטוריה הספרותית של ארץ ישראל: "מים  ואדמה/ ותנור לאפות לחם/ לייבא סוסים מעתלית/ רבת הנענע", "לשכב בגת השמנים", "אך אלוהים לא נתן להם/ האומללים/ אפילו את האפשרות לצחוק/ מבלי לבכות", "המושבה הכי קטנה/ בארץ ישראל/ מזדקנת/ בתוך הבית/ המשיכה בסריגת/ כובעי הגרב העבים". כל הציטוטים הללו הם, כל אחד, שיר מלא המופיע בפונט ענק בספר הנזכר. יש בהם ספציפיות גדולה ומסקרנת, הומור, זיכרון היסטורי, ועוד, גם אם הם פועלים טוב יותר במסגרת מחזורים, שיטת הכתיבה של שימל.

ומה מקבלים באותו מחיר ובאותו פונט אצל בורשטיין: "אור ראשון/ מעל הים/ בשדות שרים/ דגני הבוקר". זהו בדיוק ההבדל בין שירה המחוברת לאיזה תוך, במקרה של שימל, לבין יופי אסתטיקוני של מי שיודע איך להניח מילים על הדף באופן שיראה תרבותי, אבל זה ריק: "אור ראשון מעל הים" אינו צירוף מעניין, מקורי, ספציפי, או מחובר לאיזה הוויה, ואילו "בשדות שרים דגני הבוקר" הוא צירוף מיופייף – ניסיון גס לחבר בין שדה חיטה לתוצר שלה, בעזרת השירה כביכול של השדה הצומח. או שלוש השורות האלה, הכתובות גם הן באותו פונט ענק ומהוות "שיר": "חולץ את נעליי ומתכופף/ בתי ובני מתרחקים/ על חוף ארוך וקר". אז המשורר חלץ נעליו, הבן והבת התרחקו, הו, כמה פיוטי! חוף ארוך וקר משמש תפאורה פיוטית, והאזכור של בן ובת אמור לרגש, בהקשרו המשפחתי, וההתרחקות שאפשר להעתיר עליה משמעויות רבות ופיוטיות. אבל הלכה למעשה, מדובר ברישום יומני סתמי. אין כאן כל קשר לעידון המרומז המאפיין את שירת ההייקו שבורשטיין מעריץ (שלוש שורות ותיאור טבע ועונה).

היה היה סופר דגול שנפטר בדמי ימיו, ישראל ברמה ז"ל, פנומן של תיאורי טבע אורבני. בורשטיין ודאי מכיר אותו. תיאוריו הושפעו מגנסין ומס. יזהר. באחת הנובלות שלו הוא מתאר קיר בטון לאורך עמודים שלמים, בשירה צרופה. ואילו אצל בורשטיין: "בוקר שבת/ מול קיר שטוף אור/ עולה השמש". זה אינו הייקו, אין כאן כל רגישות, זה כאילו הייקו, בנאלי, סתמי, ולא מעניין. או שתי השורות האלה: "ישנה ציפור/ שמהבוקר". זהו, זה השיר. זה כמו במסעדת יוקרה, כשמגישים פירור על מגש, והוא אמור לייצג אנינות. אבל "ישנה ציפור/ שמהבוקר" היא התחכמות ריקה, כלום משקר. ציפור היא סמל פיוטי ותיק, אבל כאן לא נעשה בה שום שימוש, אלא רק מינימליזם יהיר וחסר כיסוי (וכותב שורות אלה אוהב שירה מינימליסטית, גם הייקו). או "האוטובוס לרכבת". כן, קוראים יקרים, שתי המילים האלה ממלאות דף שלם בספרו של מבקר הספרות והאמנות. ובכן, זמן רב חלף מאז עזרא פאונד כתב את שירו האימאז'יסטי הנודע "בתחנת הרכבת", ובו שתי שורות המדמות פנים חולפות לעלים. ופאונד ידע להטעין את שתי השורות באנרגיה ספרותית מדהימה.

ישראל אלירז היה אמן ההוויה, וכאמור, בורשטיין ערך את מבחר שיריו "דברים דחופים", וספרים נוספים שלו. אלירז כתב יותר מדי, על אף שהיה משורר מעולה. הוא, כמו בורשטיין, השתייך כל כולו לקוטב האסתטיקוני של הספרות, כלומר עיסוק ביופי תוך הזנחת המציאות על צרותיה השונות. אבל אלירז (ששם ספרו של בורשטיין מתכתב עם טקסטים וכותרות של אלירז) ידע להפתיע בצירופיו: "איך להסביר/ ציפור/ שהיא מנגנון בוכנות/ לשתי כנפי משוט" (כלומר – הזרה לדבר השגור, הציפור), "ההר עומד באוויר/ התקרבותנו/ נותנת לו שורש", "עצים מכאן/ והרים מכאן/ אלה ידידי האלוהים", "זה השקט הגלילי שבא/ אחרי האיש/ שאמר לנו משהו על /העולם" (הכוונה לישו, כמובן), "המדרון האנרכי/ ליד פקיעין משליך/ צורות". כך, בשורותיו הטובות, שאינן נופלות להתפלספויות ריקות (ויש מאות ואלפים כאלה), הצליח אלירז להיות מאוד מקומי (גליל, פקיעין) ובו זמנית לצרף צירופים יפים כמו "המדרון האנרכי" (המשלב מילה עברית עם לועזית, "תרגיל" חביב על אלירז).

ואילו אצל בורשטיין, השירה מתקיימת בחלל ריק, אוניברסלי כביכול, מושפעת מההייקו אבל מסרבת להתחבר להוויה המקומית, וזאת כי המלכות האסתטית ריקה, ואי אפשר לייבא הייקו מיפן לישראל, מבלי שיודעים יפנית ומבלי שמבינים את החיבור העמוק של ההייקו לנוף היפני הספיציפי (ובורשטיין מרבה לערוך ספרי הייקו בעברית, ולכתוב הייקו, וכך גם עורכת ספרו, ליאת קפלן).

ספר שיריו של בורשטיין הופיע בהוצאת "אבן חושן" המתמחה בהוצאת ספרים ביבליופיליים, כלומר כזו שאצלה צורת הספר היא אמנות בפני עצמה. ובספר מופיעים רישומים יפהפיים של מאיר אפלפלד, מתוך הסדרה 'נופי גליל וירושלים', כלומר כאן, במקום הזה. ואילו אצל בורשטיין, כאמור, השירה מתקיימת באין מקום, פרט לאזכורים בודדים – אבל אלה דווקא אינם של נופי הגליל וירושלים המעטרים את הספר, אלא של קייפ קוד ואילינוי שבארצות הברית, ושל  Walden Pond  (השמות מובאים באנגלית, לא בתעתיק עברי, שכן קורא שאינו שולט באנגלית אינו ראוי כלל לפתוח את הספר) ועוד. אין כל איזכור למקום הישראלי לו מתנכרת השירה הישראלית ההליקונית האסתטיקונית.

היומרה והיהירות של מי שמולך במערכת הספרותית הישראלית בקלות (כעורך של הוצאת הספרים וכתב העת "הליקון", כיושב בוועדות פרסים שונות, כמורה באקדמיה ועוד) מאפשרת לבורשטיין לפרסם חלומות טיפשיים, כאילו היו שירים (וכתיבת חלומות היא אמנות שירית ותיקה, מג'ון ברימן ו"שירי החלום" שלו ועד רובי שונברגר, משורר מקומי משובח המוכר רק ליודעי ח"ן דוגמת בורשטיין). כך "כלבה קטנה/ בגודל של מקק/ בגדול של פיסת אבק/ וצריך לשמור עליה./ וצריך לחפש אותה. (חלום)". אז המשורר צריך לחפש את הכלבה בחלום, מה זה עניינו של הציבור? החיטוט הזה בפופיק?

"בוץ חדש" – שתי המילים האלה ממלאות עמוד בספר. זוהי בדיוק הדרך להמאיס על קוראי השירה המעטים שנותרו בישראל את האמנות הזו. הם יפתחו ספר בסטימצקי, יראו דף שעליו כתוב "בוץ חדש", ויגידו לעצמם – טוב, זה כנראה שיר חשוב, אבל אינני מבין אותו, אגש לפרוזה. אז ה"שיר" הזה מבקש להפנות תשומת לב לרגע הוויה חדש, של חורף חדש. אבל זה לא מספיק, זה בכאילו, זה יומרני וריק. כך גם "קול המיית יונה./ כוכב על עץ בבוקר. כן". יונה היא ציפור פיוטית, המיה היא מילה פיוטית, כך גם כוכב ובוקר, אבל השילוב סתמי, ריק, יומרני, מלאכותי, כאילו פיוטי.

ובכל זאת, פה ושם, ישנו שיר בספר זה, באופן המוכיח שמיעוט מילים בפונט גדול על דף לא חייב להיות שקרי. כך "כל שנה שנת אור" הוא משחק מילים יפה, ואפילו מקומי, בארץ האור האינסופי כאן, בצירוף יחידת המדידה הפיזיקלית "שנת אור". או "לבד באוטובוס ארוך/ אני מבחין לפתע/ בנוסע נוסף במושב האחורי". זה אמיתי, כאן המשורר מועיל להיות סוף כל סוף אדם, ולא מישהו שחי במילים ומעצב אותן כדי לזכות בפרסים. אבל אלה טיפות בים של שירים גרועים, כמו "חנות ירקות באביב/ אני מצביע על זה   ועל זה" או "חושך בבית/ אך במטבח/ מנורה ששכחנו". שכחתם, אז מה? מזה אני אמור לקבל שיר הוויה המהלל את תשומת הלב לפרטים, כפי שניסה לעשות ישראל אלירז והצליח (לעיתים?). זאת הכוונה, אבל הביצוע חלש.

המלכות האסתטית ריקה. מי שעובד אותה בלא קשר עם המציאות, יוצר צורות של יופי במקרה הטוב, יופי כביכול, כלומר שירים מיופייפים, במקרה הרע, ובספר זה יש יותר מדי מקרים מעוצבים וריקים.

ראו גם:

דרור בורשטיין מבקש שקט

אלי הירש על "אלה כרגע חיי"

גיא פרל על "אלה כרגע חיי"

הבלוג של דרור בורשטיין

דרור בורשטיין בויקיפדיה

Image result for ‫דרור בורשטיין, אלה כרגע חיי‬‎

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , . קישור קבוע.

3 תגובות על "אלה כרגע חיי" – המלכות האסתטית ריקה כרגע

  1. מאת חגית בת-אליעזר:‏

    בעקבות השתתפותי בשיחתו של דרור בורשטיין עם הקהל במסגרת סדרת אירועי הסלון הספרותי שמתקיימת בבית אבא חושי בחיפה, אני רואה את שירי "אלה כרגע חיי" כהכרזה נגד סיפורת ארכנית מעיקה.
    בתהליך כתיבה-מחיקה שירי אחראי נשאר רק ההיגד הנקי המדויק ההכרחי,
    אך לעיתים הוא קטן מדי ואינו מספק, משל היה אותה כלבה קטנה מהשיר המצוטט כאן במאמר, כשהקורא חובב כלב דני ענק.

  2. מאת אילן ברקוביץ':‏

    נו, סוף סוף חוזרת ביקורת השירה האמיתית לאתר יקום תרבות! רשומה מרתקת של יובל גלעד, יישר כוח! כן ירבו!

  3. מאת עמיר סגל:‏

    בקורת מצוינת. חודרת לעומק הספר, שמה את הכתיבה בתוך ההקשר הרחב של שלל ההשפעות על שירת המשורר ושל זהות המשורר באשר הוא משורר (בלי להגרר אל הצהוב והלא מעניין) והדגמות מוצלחות. אחת הבקורות המוצלחות שלך יובל.

    תמיד מעניין אם מושא הבקורת יקרא את הבקורת ומה תהיה דעתו עליה, במקרה הזה אני חושב שזו בקורת מוצלחת גם במובן שהיא מספקת חומר למחשבה למשורר בורשטיין שיכול לקחת את הבקורת הזו ולעשות בה שימוש מושכל.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*