פינת השילוש הקדוש – שלושה שירי פרידה מאת דפנה שחורי

הקדמה מאת ורד זינגר

כשהפסיכיאטרית אליזבט קובלר רוס פיתחה את מודל חמשת שלבי האבל, היא גם הגדירה מבלי משים את מערת הקסמים שבה נולדים שירי הפרידה המטלטלים. אלה שבכוחם לבעוט אותנו אל הפרידות האישיות שלנו – דרך כל השלבים. השירים האלה נובטים במקום לח ודביק וחמים ורותח, שיש בו כעס בנדיבות ומיקוח במשורה ושמץ של הכחשה וקמצוץ קבלה וקורטוב דיכאון.

ובמערת הקסמים הזאת מנשבת גם רוח של אסון.

היה חלום והוא הושחת באופן בלתי-הפיך. מעתה יוכתם העתיד בצבעי ההיעדר. והם שרופים ומרופטים ושרוטים ומחוקים.

ובינתיים – לבד. בלעדיו. בלעדיה. לא צריך אותו, למה נתתי לה להתחיל בזה מלכתחילה. הוא גרר אותי לתהום, היא השליכה אותי לכבשן. הקרבתי אותו לעולה, היא השתמשה בי כקורבן. היו רגעי חסד, היו רגעים שכמעט. אם היה יותר מזה היינו היום יחד.

דבר ורד: טרילוגיית שירי הפרידה היפהפיים המחפים את העמוד כענן תפוח במיוחד בסוף הסתיו, שכתבה המשוררת והעורכת דפנה שחורי, מבכים בצלילות את אובדן האהבה. השיר הראשון מרחיב את הבאים אחריו, ובשלושתם בולט הגבר בחוסר נכונותו להילחם על האהבה. במילים אחרות – גבר הוא לא. בשיר הראשון הוא כלל לא מעלה על הדעת לאחוז בידה של הדוברת ולצאת לציד. זוהי איננה דרכו להזין את הבית, לאחוז בידה. כשהחיה חושפת שיניים – כשהקשיים והצרימות משתלטים על הקשר – הוא עוטף בעור הדוב רק את עצמו, ומותיר את אהובתו חשופה. השותפות מתפרקת והאהבה מתרסקת בקו ישר – כמו תרשים א-ק-ג.

בשיר השני האהבה היא התינוק, והתינוק שלפנינו מרופט, והוא מוחזק בידי הגבר בחוץ, בלילה. אור הפנס כאשפת חצים – הכול רואים עליו עכשיו. ולא בכדי מרופט התינוק. את התינוק האמיתי – הממשי – לא תזכה הדוברת לראות. תינוק של ממש לא יהיו לאלה השניים. הוא תובע את עלבונו בשעה שאביו הפוטנציאלי מוכר אותו, את אהבתם, משלח אותו לכל הרוחות בסערה השמימה.

בשיר השלישי משלח הגבר את הדוברת לפניו בדרך אל האבדון, אך כעת נקודת המבט של הדוברת מפויסת יותר, עד כי היא רואה בפרידה נס. ההליכה על המים, העלייה בסערה השמימה, הגבר שאיננו דבק באישה – כל הנגיעות המקראיות הללו משוות למילים מקצב של רקוויאם. בניגוד לשני השירים הראשונים, הכותרים כתרי קוצים לגבר, שמו של השיר האחרון, "סופרוואש" – שמקורו במכון השטיפה המזכיר לדוברת חוויית מוות מדומה ומלהיבה בשעה שהשניים היו יחד – חותם את הטרילוגיה בכך שהוא אכן שוטף את כל מה שהיה ומותיר אחריו קצף לבן (שמרמז על קצף הגלים, ובכלל – על היטהרות מהקשר, היטהרות כמעט דתית). החריזה המדודה בסופו, כמוה כצלילי פסנתר המקישים בעוצמה את סופה המוכר של מנגינה ידועה שאין ממנה שובע.

דבר יואב: כשקראתי את השירים של דפנה שחורי, חשבתי על נורית זרחי. אחד השיעורים שלמדתי מנורית זרחי, כמשורר, הוא להרחיק עדות. לא לכתוב "אימא שלי לא אהבה אותי" אלא "אימא שלי התייחסה אליי כמו שחף" (פעם מישהי התחילה לבכות כשאמרתי לה את זה). כאן ישנה אמירה ישירה של המציאות וזה איכשהו עובד.

השיר הראשון נקרא צייד, אבל מיהו הצייד ומיהו הניצוד, ואיזו שנה זו? אפשר לחלק את השיר לשלושה חלקים, החלק הראשון מצביע על איזה קושי באינטימיות, ללכת יד ביד כנגד העולם. החלק השני מלמד על חיה שלמעשה צדה את זוג הציידים – ואיך היא צדה אותם, לא באלימות, אלא למעשה בעזרת הלשון והשיניים, כלומר בעזרת השפה. איזו מין חיה זו, האם זה באמת קוף או גורילה גדולה ורעה כשכחה – אין זה משנה, כי הזוג בשיר הופך לזוג בראשיתי, גם במובן של הכלים שהוא משתמש בהם וגם ביכולת הקפיצה לשמים ובקשר הישיר עם אלוהים.

השיר השני הוא חידתי בסגנון זרחי, כביכול יש קשר בין בית לבית ובית וחלק לחלק ולמעשה אין קשר, אין היגיון בפעולות ה"הורים" (ומי מוותר כך על ילדו?) אבל על כל השיר נסוכה תחושה חריפה של אובדן, כמו באגדות עמי ותמי, ואולי זה מה שחשוב, בלי קשר לשאלה אם השיר הוא מציאות או אשליה. השם "אפולו" רומז שהשדרה של השיר היא משהו שלא מן העולם הזה, ששייכת לעולם המיתולוגיה, שם האלים משריצים ילדים ונוטשים אותם בדרכים שונות בקרב נשים שבדרך כלל משלמות את המחיר. אפשר לומר אם כן שלפנינו סיפור מיתולוגי, כמעט מעין אדיפוס המלך, רק שהפעם הוא מסופר מנקודת מבטה של האישה הנעזבת, מעין שרה אימנו שמשלמת את מחיר העקדה.

השיר השלישי בעיני הופך את המוחשי לאינסטרומנטלי, את החי לדומם ואז למעין מיתולוגיה, דרך סיפור אהבה – ולכן ראוי שהוא יהיה השיר האחרון בשלישיה, כי כאן אנחנו יכולים לראות היכן הייתה האישה כשהאדם נגע באלוהים. האישה כאן, בדומה לשיריה של ענת זגורסקי שפרינגמן, היא פסיבית, נראה שזו סוג של מגמה בהרבה שירים, הפסיביות הזו משוחה על כל השירים, תמיד עושים לאישה והיא, שיכולה לחזות את העתיד, לא פועלת, או שמא פועלת בניגוד למצופה. היא איננה נאבקת בגורל הידוע מראש, אלא פועלת על ידיו, וזה מצד אחד מכשף ומצד שני עצוב, כי למעשה ישנה תחושה שהאישה נפרדה באופן כזה או אחר מן החיים.

ציור: יסמין זינגר (עט חשמלי, מלחם ואש על דיקט. העבודה ייצגה את ישראל בתערוכה הבינלאומית לתלמידי תיכון במגמת אמנות, טוקיו - 2015)

שלושה שירי פרידה/ דפנה שחורי

צייד

הוּא לֹא מְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי לָבוֹא אִתּוֹ לָהָר

לָצוּד קוֹף בַּשְּׁקִיעָה.

זֶה לֹא הַצַּד הֶחָזָק שֶׁלּוֹ

זֶה גַּם לֹא הַסְּטַיְל שֶׁלּוֹ

לָצֵאת לְצַיִד

יָד בַּיָּד.

רַק כְּשֶׁהַחַיָּה מִתְקָרֶבֶת וּפוֹתַחַת חָזָק אֶת הַפֶּה

וּמַרְאָה לָנוּ אֶת הַלָּשׁוֹן וְהַשִּׁנַּיִם

הוּא מִתְעַטֵּף בְּעוֹר הַדֹּב

וַאֲנַחְנוּ יוֹצְאִים בְּשֶׁקֶט מֵהַחַלּוֹן

מִתְיַשְּׁרִים לְקַו אֶחָד

וְעוֹלִים הַשָּׁמַיְמָה

אפולו

הוּא מִתְהַלֵּךְ עִם הַתִּינוֹק שֶׁלּוֹ עַל הַיָּדַיִם וּמְחַפֵּשׂ לוֹ אִמָּא חֲדָשָׁה

מְהַלֵּךְ מִתַּחַת לַחַלּוֹן וּמַצִּיג אוֹתוֹ בַּעֲנָוָה:

כּוֹבַע גַּנָּבִים לָבָן

מַבָּט מְסֻמָּא

צֶבַע שֶׁל אֶפְרוֹחַ לַשֵּׂעָר.

אֶת הַתִּינוֹק הָאֲמִתִּי, זֶה שֶׁבּוֹכֶה מִתַּחַת לְחַלּוֹן שֶׁלִּי

מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי בָּעֵינַיִם

בֶּכִי מְנַדְנֵד שֶׁל לְבַד בַּעֲרִיסָה

בֶּכִי כָּבֵד וְחוֹרֵק

וְתוֹבֵעַ אֶת עֶלְבּוֹנוֹ

בִּזְמַן שֶׁהוּא מִתְיַשֵּׁב בַּחֲצוֹת עַל הַסַּפְסָל

עִם הַתִּינוֹק הַמְּרֻפָּט שֶׁלּוֹ עַל הַיָּדַיִם

מִתַּחַת לְאַשְׁפַּת הַחִצִּים שֶׁל הַפָּנָס.

רַק בַּשַּׁחַר יְטַפֵּס עַל הָהָר וְיִמְכֹּר אוֹתוֹ לַקּוֹפִים.

אַחַר כָּךְ יַחֲזֹר בְּיָדַיִם רֵיקוֹת וַאֲנִי אֶשְׁאַל :

מֵאֵיפֹה זֶה בָּא לְךָ? כָּכָה לָתֵת אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלָּנוּ עַל הַר לְכָל הָרוּחוֹת?

וְהוּא לֹא יַעֲנֶה, רַק יִכָּנֵס לַמִּטָּה וְיֹאמַר:

אֲבָל אֵיפֹה הִיא? הֲרֵי מָה שֶׁאֲנַחְנוּ מַכִּירִים זֶה אוֹתָהּ, אֶת הַתִּינֹקֶת שֶׁלָּנוּ,

שֶׁיָּצְאָה מֵהַחַלּוֹן עִם כַּנְפֵי הַפֵּיָה וּפָרְחָה

סופרוואש

עָבַרְתִּי הַיּוֹם שְׁפוּפָה לְיַד הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָיִינוּ רוֹחֲצִים אֶת הַמְּכוֹנִית

רְחִיצָה אָמֶרִיקָאִית

נִכְנָסִים לְתוֹךְ מִנְהֶרֶת הַזְּמַן וְצָהֳלַת מִבְרָשׁוֹת מְדַגְדֶּגֶת אוֹתָנוּ בִּפְרָאוּת,

מַטְבִּילָה אוֹתָנוּ בְּקֶצֶף לָבָן

סְגוּרִים בְּחָלָל שָׁקוּף, נִמְלָאִים רִגְּשָׁה וְהִתְרַגְּשׁוּת

וּמְצִיצִים זֶה בָּזֶה בִּפְלִיאָה כְּשׁוֹאֲלִים בָּעֵינַיִם

אֵיךְ זֶה שֶׁלֹּא מַתְנוּ עֲדַיִן

בְּעִוָּרוֹן לִשְׁנִיּוֹת שֶׁהִשְׁמִיד רְאָיוֹת מִן הַשְּׁמָשׁוֹת

מַטִּיל מָסָךְ עַל הַיּוֹם הָרָחוֹק הַהוּא

עַל חוֹף הַיָּם

כְּשֶׁבִּקַּשְׁתָּ שֶׁאֶתְפַּשֵּׁט רִאשׁוֹנָה

וְאֵצֵא מֵהָאוֹטוֹ רִאשׁוֹנָה

וְאֶכָּנֵס לַמַּיִם רִאשׁוֹנָה

וְאַתָּה אַחֲרַי תִּכָּנֵס

תְּהַלֵּךְ כְּמוֹ נֵס

עָקֵב בְּצַד אֲגוּדָל

ניקוד: שושנה ויג

לפינה הקודמת: שלושה שירי ילד מאת שושנה ויג

בפינת השילוש הקדוש תתארח בכל שבוע שלישיית שירים בעלי נושא דומה או זהה מאת אותו יוצר. בעידן הפייסבוק, המוצף עד זרא בתגובות האוהדות בהגזמה יתרה יצירות בינוניות ולמטה מכך (ולהפך – צוללות אל בור השכחה יצירות מעולות ולמעלה מכך), ראינו לנכון לחסום את הפינה לתגובות. בעידן שבו המשוררים הפכו זה כבר לפוליטיקאים ולאנשי יחסי ציבור, זוהי יותר ממחאה שקטה – זוהי בקשה לשוב לימים שבהם טקסט נקרא היטב טרם רוטש בידי קוראיו מתוך סיבות רבות ומגוונות, שאהבת השירה איננה תמיד אחת מהן.

אודות ורד זינגר

כותבת פרוזה, כותבת שירה. עורכת לשון "בראש גדול" בכמה הוצאות ספרים, עורכת תוכן - אבל לא רק, עורכת שירה - ומבקרת בה, ולא רק אותה. עורכת הלשון של "יקום תרבות". ליצירת קשר: vered19@netvision.net.il
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים . קישור קבוע.

סגור לתגובות.