הקדמה מאת ורד זינגר

“הילדים הם הגשר אל עצמנו / שנתן לנו הזמן”, אומר שלום חנוך בשיר “על פני האדמה”, ולפעמים אנחנו הולכים על הגשר הזה הלכה למעשה. זוהי טענתי: לעתים אנחנו הולכים על הילדים שלנו במקום ללכת אליהם.

אנחנו מצפים מהם שלא יזכירו אותנו – ואם כן, אז רק בצדדינו המרהיבים. שתווי פניהם ישקפו את האנשים האהובים עלינו, אחרת נאלץ לקבל, שלא לומר לחבב, את אלה האהובים עלינו פחות. אנחנו מצפים מהם לא לטעות היכן שטעינו ולהצליח היכן שנכשלנו.

מובן מאליו שאנחנו אומרים להם את ההפך הגמור, ייתכן שאנחנו מאמינים במה שאנחנו אומרים להם באמת ובתמים, אבל בסתר לבנו אנחנו רוצים אותם מושלמים, יפים, בריאים ומוצלחים מכל הבחינות – ובעיקר שלא יהיו חריגים. את הציור למטה ציירה, ככל ציורי הפינה, בתי (לפני שנתיים, כשהייתה בת שש-עשרה), ואני מוצאת בו הגחכה (מבורכת) של המיתוס הזה, ילד מושלם ומאושר המשתעשע להנאתו בזמן הכי יפה בחייו – ילדותו המאושרת. השפתיים החתומות האלה, על איזה סודות הן סוגרות? והאם זולג שם דם, בתהליך שבו מצופה עליו להיות ככל הילדים – להיות תלמיד טוב, חברותי וטוב מזג ואם אפשר – גם ספורטיבי ובנוי לתלפיות?

דבר ורד: בשלישיית שירי ילד מכמירי לב בכנותם מבכה המשוררת שושנה ויג את חריגותו של בן. הילד לא עצוב ולא שמח – לעתים אמנם מתקיימים רגעים שמחים, אך אלה נמסים באחת לנוכח האכזבה – הוא לא אחד מהחבר’ה. אם בשיר הראשון היא מכלה את הימים בדאגת אין-קץ, בשיר השני היא עומדת על המשמר. כל הזמן. הדריכות – תמידית. אין מנוחה. “אלפי עששיות”, תברא הדוברת לבנה כדי שיואר בו הצד הכבוי, כדי שהחיים ידליקו אותו – כמו שצריך, כפי שמתבקש, אך מי ידליק את העששיות לאם המתוחה כקפיץ של פצצה מתקתקת? גם בשיר השלישי לא מגיעה המנוחה המבורכת. הלילות טרופים, מוארים באור ירח מלא – אפילו השמים לא נותנים מנוח. האם דרוכה, מתווכחת עם המציאות, “דיברנו ואתה שתקת”. האם יכול להתקיים דיבור כשהצד השני שותק? לבסוף הילד מתרצה ועונה על שאלת האם: “פשוט לא תהיה לי”, דבר המתכתב עם שם השיר, “אין מצב”. האם מבקשת לדחוף את בנה קדימה ולשמש לו כמנוע חלופי. שיבכה יותר. שלא יוותר. ומי ידליק את העששיות בשבילה ויאמר לה שלעתים לוותר זה לנצח?

דבר יואב: כשהייתי בתיכון עזרתי לעולה חדשה להעלות סצנה מ”ביבר הזכוכית”, הסצנה שבה ג’ים המחזר מסביר ללורה שפגם הצליעה שהיא חושבת שיש לה הוא לא באמת קיים ובלתי-מורגש, ושאין בעיה שתצא אל העולם.

במידה מסוימת, אני מרגיש שעל אף שהייתי ג’ים במחזה, בחיי באותה תקופה הייתי לורה.

יכולתי לחוש הזדהות מאוד גדולה עם הסיטואציה, במיוחד אם מתייחסים לשירים כנראטיב מתמשך, כי בלי לדעת בכלל ממה סובל הילד, כפי שמאבחנת יפה המשוררת בשירה הראשון, האהבה שלה היא כמו היתד שקושר את הפיל לאדמה בקרקס. אם ירצה, בהינף רגל ישתחרר ממנו, אלא שהוא עצמו כנראה לא מאמין שהוא יכול, ומה שאמו מאחלת לו במקום יתד – כלוב. מכל סוגי האהבה, כפי שמלמד השיר השני, אהבת הדוברת לילד היא האכזרית מכולן, כי בניגוד לצמחים, לעתים, כמו שכתבה אחת מחברות הפיד שלי, החושך הוא אמת ובחושך צלקות יכולות להגליד.

מן השיר השלישי עולה שהרצון של האם, שאולי הוא טבעי, לא עולה בקנה אחד עם זה של בנה, ועל אף הרצון והחרדה, עליה לעשות את הדבר הקשה מכול להורה – לשחרר.

ציור: יסמין זינגר (אקריליק על דיקט)

שלושה שירי ילד / שושנה ויג

אני אמו של הילד

אֲנִי אִמּוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד

שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר מִלִּים מְיֻתָּרוֹת.

שֶׁאֵינוֹ שָׂמֵחַ,

שֶׁאֵינוֹ עָצוּב.

כְּשֶׁחִבֵּק אוֹתִי בְּיָדָיו הָרַכּוֹת וְהָאֲרֻכּוֹת

בְּרֶגַע שָׂמֵחַ

הִרְגַּשְׁתִּי אֶת לִבּוֹ הַמְּבַקֵּשׁ

שֶׁאַנִּיחַ לוֹ

בְּדַרְכּוֹ הָאַחֶרֶת.

אֵיךְ אֲנִי יְכוֹלָה

כָּל הַיּוֹם

בַּדְּאָגָה,

שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הֲכִי טוֹב.

בְּלַחַשׁ אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי

שֶׁתָּבוֹא הַנַּעֲרָה

שֶׁתֹּאהַב אוֹתוֹ

כָּמוֹנִי.

על המשמר

אֲנִי מְלַטֶּפֶת אֶת גַּבְּךָ

וְאַתָּה מַנִּיחַ לִי

לְהַכְנִיס אֶל עוֹלָמְךָ

אוֹר

יֶלֶד שֶׁלִּי

כְּשֶׁאַתָּה מְסָרֵב

אֲנִי מוֹצֵאת אֶת הַפֶּתַח

שֶׁבּוֹ

אֶבְרָא לְךָ

אַלְפֵי עֲשָׁשִׁיּוֹת

יֶלֶד שֶׁלִּי

אֲנִי עוֹמֶדֶת עַל הַמִּשְׁמָר

כָּל הַזְּמַן

אין מצב

שְׁנָתִי טְרוּפָה

בְּלֵיל יָרֵחַ מָלֵא.

דִּבַּרְנוּ וְאַתָּה שָׁתַקְתָּ

אַתָּה חוֹנֵק הַכֹּל

בְּגוּפְךָ הֶעָצוּם

מִתְנַתֵּק

מִתְרַחֵק

שׁוֹמֵר עַל דְּחִיּוֹת.

“חֲלוֹמוֹתֶיךָ?” שָׁאַלְתִּי

“חֲלוֹמוֹתֶיךָ, יַלְדִּי,

הֵיכָן הֵם נְעוּצִים?

חֲבֵרָה

אֵינֵךְ רוֹצָה?”

וּבָאוּ דְּמָעוֹת בְּעֵינֶיךָ.

“פָּשׁוּט לֹא תִּהְיֶה לִי.”

רָצִיתִי שֶׁתֵּצֵא מֵהַגּוּף

שֶׁתִּבְכֶּה יוֹתֵר

רָצִיתִי שֶׁתִּרְצֶה.

אַל תְּוַתֵּר!

ניקוד: שושנה ויג

לפינה הקודמת: שלושה שירי עור מאת יואב איתמר

בפינת השילוש הקדוש תתארח בכל שבוע שלישיית שירים בעלי נושא דומה או זהה מאת אותו יוצר. בעידן הפייסבוק, המוצף עד זרא בתגובות האוהדות בהגזמה יתרה יצירות בינוניות ולמטה מכך (ולהפך – צוללות אל בור השכחה יצירות מעולות ולמעלה מכך), ראינו לנכון לחסום את הפינה לתגובות. בעידן שבו המשוררים הפכו זה כבר לפוליטיקאים ולאנשי יחסי ציבור, זוהי יותר ממחאה שקטה – זוהי בקשה לשוב לימים שבהם טקסט נקרא היטב טרם רוטש בידי קוראיו מתוך סיבות רבות ומגוונות, שאהבת השירה איננה תמיד אחת מהן.