רישום: יסמין זינגר

הנה אתה. אתה לא יודע כמה חיכיתי לך, עשר פעמים יצאתי לשביל והסתכלתי בדרך, נכנסתי הביתה כולי מבולבלת, כי הלב שלי נשאר בחוץ. תראה אותי, עוד מעט בת שמונים, ושמתי לק אדום נוצץ כאילו תכף תיקח אותי לנשף. רגע, אני רוצה עוד חיבוק, אחד לא מספיק לי, אולי בגלל שאני זקנה ולא נשאר לי הרבה זמן. אתה יודע כמה כל רגע איתך יקר לי? אחרי שאתה הולך אני מצטערת שלא נשארת עוד, שאולי לא דאגתי לך מספיק טוב, ואז אני מתיישבת על הספה ומתחילה לחשוש. בוא נשב בחדר הטלוויזיה, כבר הכנתי שם כיבודים. היום אני רוצה לספר לך על ילדותי, אני לא רוצה שתזכור רק את השנים האחרונות שלי. אתה תקשיב וככה תלמד משהו גם על עצמך.

אני יודעת שקשה לך, אימא סיפרה לי. אל תתעצבן, אתה לא צריך להתרגז, אימא דואגת לך ויודעת שאני יכולה לעזור. בוא תמזוג לך מיץ קר, אני לא מכירה אותך כשאתה מתרגז ככה, כאילו אתה מחקה מישהו.

*

היינו חמש אחיות ואח. לא היו מספיק מיטות לכן ישַׁנו בזוגות בחדר אחד. אתי ואני ישַׁנו יחד במיטה שבורה שבאמצעה היה חור גדול והמזרן גלש עד הרצפה. בבוקר קמנו הרוסות, תמיד משהו כאב, הגב או הבטן או שהצוואר היה תפוס. מרוב תשישות לא היה לי תיאבון בכלל, הכרחתי את עצמי לשתות קצת תה ויצאתי לבית הספר עם תיק בד מקומט שאמי תפרה לי. מה היה בתיק, אתה שואל? מחברת אחת ועיפרון באורך של שלושה סנטימטרים שחברה לספסל הלימודים נתנה לי. היא הבינה שמצבנו קשה ולכן הייתה שומרת לי סופים של עפרונות או של צבע אדום ואפילו של טישו. כשחזרתי מבית הספר, ראיתי את אמי בחצר רכונה על גיגית שקראו לה פיילה, ומכבסת ביד. תכף ומיד זרקתי את התיק המסמורטט על הרצפה, ובמקום לאכול ניגשתי לעזור לה לכבס. לא היו אטבי כביסה וגם לא חבל, זרקנו את הכביסה הרטובה על ענפי העצים לייבוש. מיד אחר כך אמי אמרה לי: “תעזרי לי לנקות פה, כאן ושם, ואם תסיימי מהר אקח אותך אתי לדוד גבריאל’. דוד גבריאל היה הדוד האהוב עליי. הייתי חרוצה ועשיתי הכול כמו שצריך: ניקיתי, הכנתי, שטפתי. הקפדתי על כל פרט קטן כדי לשמח את אמי, שנראתה מסורבלת. כשסיימתי את המטלות, הייתי קוראת לה: “אימא, אימא בואי”, ומגלה שהיא כבר יצאה מהבית והלכה לדוד גבריאל בלעדיי. איזו אכזבה זו הייתה! היא לא הייתה אישה רעה אבל היא העדיפה להיות חופשייה וללכת לבדה. לא רצתה שהילדים ייתלו עליה או יצטופפו סביבה.

אבי היה חוזר הביתה וצועק בקולי קולות: “רחל, איפה את?” כשהיא לא הייתה עונה, הוא היה מתחיל לקלל אותה ואת כל העולם כי הבין שהיא שוב נעלמה לו. היה תמיד סיר אוכל על הפתילייה, הוא ניגש לשם, הציץ לתוך הסיר ובהבעת כעס טרק את המכסה. אחר כך היה הולך למכולת, ובפרוטות ששמר לעצמו קנה שמנת ולחמנייה, ואנחנו, הילדים, היינו מציצים בו אוכל לבדו, לא שואל אם אנחנו רוצים לטעום, כאילו התפקיד שלנו הוא רק להיות ולא להשתוקק.

כן, אתה צודק, רוב האנשים היו עניים אז, אבל אצלנו היה הכי גרוע כי לא הייתה יד מכוונת או מילות אזהרה כשצריך: אימא שלי הייתה שוטפת את הרצפות בלי לייבש אותן, משאירה שלוליות בכל מקום, ותמיד אחד הילדים החליק ונחבט כהוגן. הפרימוס שעליו הרתחנו מים בדוד, התנדנד כי הייתה לו רגל אחת קצרה, המים הרותחים נשפכו כל פעם, ואחיותיי חטפו כוויות קשות בבטן ובגב. נכנסתי להרבה בתים בשכונה וראיתי שאצל אחרים יש יותר סדר כי כל אחד יודע את תפקידו ויש אהבה באוויר. כשהרצון הוא טוב, יש למשפחה בסיס והיא לא שוקעת בייאוש. הדרבון ההדדי מחזק, ובמשפחה שלי זה לא היה.

האווירה אצלנו לא הייתה טובה והמבטים של אבי הבהילו אותנו, הייתה בהם שנאה שאמרה לנו בוקר וערב: “תיזהרו ממני”. לפעמים הלכנו לישון בשעה חמש בערב כדי שלא לראות את המבטים שלו שנתקלו בנו בכוח ומיד התנתקו כאילו אנחנו מוקצים. לפעמים אדם משדר לך שהוא יעשה הכול כדי להתרחק ממך, אבל הוא נשאר רק כדי שתדע מה הוא מרגיש. ככה זה היה אצלנו, כילדים לא יכולנו להתחמק.

*

אבי היה נותן לאמי קצבה שבועית לקניית אוכל. יום אחד היא אמרה לו: “אברהם, תן לי עוד קצת כסף, זה לא מספיק ואי-אפשר לאכול כל יום את אותו הדבר”. הוא התחיל להשתגע ולצעוק בקולי קולות: “מאיפה אני אביא לך עוד, מי את חושבת שאני?” הוא יצא החוצה, נתן אגרוף חזק בחלון, הזגוגית התנפצה וכף היד כמעט נתלשה. נשארה תלויה ברפיון בחור שנפער. הדם התחיל לזרום כמו מבֶּרז. כולם קפאו מפחד ולמרות שהייתי רק בת שבע, ידעתי מה לעשות. רצתי להזעיק את עברי, השכן. הוא הביא סדין, קשר לאבי את היד חזק למעלה – ומיהר לקרוא לעזרה.

אבא שכב שבועות בבית החולים. כשחזר הביתה עם גבס ענקי הוא היה חלוש וחיוור חודשים ארוכים. הוא היה שקט ובקושי דיבר. באחד הימים ניגשתי אליו בלי פחד וצעקתי: “תראה מה עשית לעצמך בשביל כמה גרושים, אימא רק ביקשה תוספת קטנה ואתה השתוללת. מה יצא לך מכל זה?”

אז נכון, הוא הקשיב לי, אבל הייתה לי הרגשה שהוא היה רוצה להיפטר מכולנו ושאם הוא היה חיית טרף, הוא היה ניזון מהבשר שלנו כדי להתחזק. אבא החלים, אבל יד ימינו נשארה תלויה בצד הגוף והוא כבר לא השתמש בה.

עכשיו אני רוצה להגיד לך משהו חשוב: אם היית נולד אז, היית מצפצף על מה שיש לך ומתגבר. אל תחשוב שנולדתי חזקה. נעשיתי כזאת כי לא הייתה לי ברירה. אם לא הייתי משתדלת מאוד, לא הייתי פה היום. בכולנו יש עצב עמוק. מי שלא מצפצף על העצב הזה, מתחיל לפחד ממנו, ולאט־לאט הפחד מקבל צורה מבהילה כאילו הוא לא אנושי. אתה צריך להכניס לעצמך בראש שהדבר שאתה מרגיש הוא לא מחלה, זו בסך הכול רגישות. רגישות היא תכונה טובה, היא ההפך מיהירות וחוצפה, אבל אסור לשקוע בכל דבר, כי הכאב גורר אחריו עוד ועוד כאב – ובני האדם הופכים להיות כמו משאית של פחדים.

*

אבי החליף עבודות כל הזמן: פעם הוא מכר ביצים אבל לא הלך לו. הוא החליט לנסות את כוחו בצביעת בתים אבל הוא היה אטי מדי. יום אחד מישהו שכנע אותו למכור תירס. הוא הביא עגלה רתומה לסוס ובתוכה היה מוטל הר של תירס. אבי זרק את התירס בחצר והורה לי ולאחותי אתי: “תקלפו את התירס יפה ומחר בערב תקבלו אחד”. ישבנו וקילפנו את ההר. הסרנו את העלים הירוקים שעטפו את הקלחים והנחנו בערימה שגבהה בכל רגע. את השׂערות הלבנות שהציצו מבין העלים תלשנו אחת־אחת עד שהגרגירים הצהובים נצצו מרוב ניקיון. בבוקר אבי בישל את התירס בדוד גדול והלך עם העגלה לשכונה, נעמד על יד בית המרקחת של רוזה והתחיל למכור. אתי ואני הסתתרנו ועקבנו אחריו. ראינו איך הוא מחייך לקונים, איך החולצה שלו מתכסה זיעה מרוב מאמץ להיות אדיב. חיוך לא יכול לבטל שנאה או בוז שנשקפים מהעיניים, ותנועות הגוף הנוקשות שלו הרחיקו את הקונים: הם היו מנסים להציץ אל תוך הדוד ואז לוקחים צעד אחד אחורה, כאילו ראו משהו אפל בתוך האדים. ואני חשבתי אז, כילדה בת עשר, שאבא שלי הוא כמו המים בדוד התירס שלו, תמיד מחומם עד לרתיחה, נסער יותר מדי ושום דבר לא יכול לשנות את זה. אחותי אמרה: “בואי נלך אליו ונבקש את התירס שהבטיח לנו. כבר ערב”. התחלנו ללכת והוא ראה אותנו מרחוק, נעץ את מבטיו המפחידים, וצעק לעברנו:

“לכו מפה! אל תבואו לפה!

“אבל הבטחת, הבטחת!”

“לכו מפה!”

נעלבנו מאוד והיינו עצובות. חיכינו מאחורי אחד העצים ואחרי חצי שעה ניגשנו אליו.

שוב הוא סילק אותנו וצעק: “אל תבואו לפה! אני רוצה למכור”.

התרחקנו משם ואתי אמרה בפחד: “בואי נחזור הביתה, בסוף הוא עוד יהרוג אותנו”.

אבל אני צפצפתי על המחשבות הרעות שהתחילו לזמזם לי בראש. ידעתי שהתירס הזה מגיע לנו, התאמצנו בשבילו. נשבעתי להשיג בכל דרך את מה שהובטח לנו. באותו רגע המטרה שלי הייתה יותר חזקה מהכוונות של אבי. עמדתי בצל וחשבתי מה לעשות: האנשים שהתעכבו סביב מוכר התירס שנראה כעת כמו זר אילצו אותי לחכות, וכך אגרתי כוח. הקשבתי לצהלות ילדים ולקולות משא ומתן: גברת אחת ניסתה להתמקח על המחיר, אבל לא ידעה מה שאני כן ידעתי: שהוא יבקע את הלב שלה לפני שיעשה הנחה. האנשים התפזרו והחלטתי לנצל את ההפוגה. “תישארי פה”, אמרתי לאתי ופרצתי בסערה מתוך פינת המסתור. נעמדתי מול המוכר ואמרתי בקול בוטח: “אתה תיתן לי עכשיו שני תירסים, אחרת אצרח פה באמצע הרחוב, אספר לכולם איזה שקרן אתה ואבריח את כל הקונים. אתה תעמוד פה ותתבייש, זה מה שאתה רוצה?”

הוא הביט לכל הכיוונים מודאג שמישהו שמע אותי. כשלא ראה איש, רכן לעבר הדוד והחל לחפש בתוכו את הקלחים הכי קטנים ועלובים. בחש בתוך האדים זמן ארוך, כי כל מה שהעלה נראה בעיניו יפה מדי בשבילנו. הפנים שלו היו חולות מרוב קמצנות. היינו בעיניו טפילות שפועלות בכוח נגד רצונו. הוא לא היה מסוגל להבין מה מרגישות שתי ילדות קטנות.

בסוף הוא נתן לי שני קלחים מכוערים מאוד ואמר בלשון ציווי: “קחי ולכי הביתה”.

נתתי לאתי את הקלח שלה, היא ראתה שחסרות לו שיניים אבל התעלמה. לעסנו במהירות את מה שהיה, לעסנו עד שכאבה לנו הלסת ובלענו הכול. אחר כך הייתי מרוצה. ככה זה, כשלא נכנעים יש הרגשה טובה.

*

לאחר מכן אבי החליט למכור פיצוחים. הוא שכר במרכז השכונה חנות שהייתה פעם מספרה. לפני שהחנות הייתה מוכנה, הוא קנה המון סחורה: פיסטוקים, אגוזים מכל המינים, ואחסן את הסחורה בחדר השינה שלנו. עכשיו היה מחניק פי כמה, כי השקים תפסו חצי חדר, אבל את אבי עניין רק שהסחורה תהיה בטוחה. השקים היו תפורים בחוט חזק ועבה, ואנחנו הילדים כל כך רצינו לטעום כמה אגוזים, אבל ידענו שהוא לא יפתח את השק לכבד אותנו. הוא ראה שאנחנו מסתובבים חסרי מנוחה ליד הפיצוחים שגירו אותנו והיה מאיים עלינו בלי מילים.

בבקרים קמתי מוקדם מאוד, כולם עדיין ישנו, ובשקט הלכתי לבחון את השקים מקרוב. לאכזבתי, ראיתי שאי אפשר לפתוח את השק בלי שהחוט, התפור סביב הפתח ייקרע ויחשוף את הפשע. כששמעתי רחשים מחדר ההורים זינקתי בחזרה למיטה כדי לא להיתפס.

בימים הבאים אבא הכניס לתוך החדר עוד שקים, היינו מוקפים כמו במצור. האוויר נעשה יותר דחוס, ריח היוטה הכביד על הנשימה, והייתה לנו הרגשה שזו שעת חירום. אמי ניסתה להרגיע אותנו. “עוד מעט אבא ייקח מפה הכול ויהיה לכם מקום, אל תדאגו” היא רצתה למנוע עימותים.

בלילה פחדתי שהשקים יקרסו עלינו ויחנקו אותנו מתוך שינה. הייתי נרדמת ומתעוררת כל כמה דקות בבהלה. פעם שלחתי יד אל השק הכי קרוב, ומיששתי אגוז. גיליתי שאני יכולה לאחוז בו ולהזיז אותו בתוך השק כאילו אני יוצאת איתו לטיול. זה היה משחק מהנה כי האגוז זז בקלות בזכות צורתו המעוגלת ואני שלטתי בו. פתאום הבזיק לי רעיון: הלכתי למטבח בשקט ולקחתי משם את המחט שניקינו בה את הפרימוס, ובעזרתה עשיתי חור קטנטן בתחתית השק. הכנסתי לתוך החור גפרור, ולאט־לאט גררתי אגוז ודחפתי אותו לפתח עד שיצא החוצה. הוצאתי כל יום כמה אגוזים, כמה מהם חילקתי וחלק אכלתי בעצמי. ככה סידרתי את אבא שלי.

*

טוב להוציא החוצה, לצעוק, לבכות, לדבר. ככה הרגשות מתעוררים, מגיעים לשיא ואחר כך נרגעים. אתה עייף? עוד מוקדם. רוצה לשכב קצת על הספה? אביא לך שמיכת פיקה. ובקשר לתרופה, סליחה שאני מתערבת, היא תעזור לך אבל אני יודעת שזה לוקח זמן. רק התחלת לקחת אותה, יומיים–שלושה זה כלום, צריך סבלנות. תאר לך אדם עומד עירום בחוץ בחורף וכל הגוף שלו צמרמורות. אם ילבש גופייה דקה, יהיה לו חם? מה פתאום! הוא צריך סוודר שייצמד לגופו ויחסום את הרוח, מכנסיים עבים שהקור לא יחדור דרכם, צעיף ללפף סביב הצוואר כמו פרווה, כובע, גרבי צמר… לעטוף את כל האיברים בלי להשאיר שום פרצה, ואז לאט־לאט הגוף יתחמם, הצמרמורות ישקטו ותבוא רווחה. טוב, אל תתרגז עליי. אני יודעת שתרופה היא לא גרביים אבל אני רק מנסה להבין. אני לא מבינה מה השתבש פתאום.

*

ביום שמלאו לי שתים-עשרה, ניגשתי לאמי ואמרתי לה: “אני בת שתים-עשרה”.

היא ניחשה מה אני רוצה ממנה ורק אמרה: “תעזבי אותי”.

“לא תעשי לי מסיבה קטנה?”

“תעזבי אותי”.

היא גיהצה במגהץ פחמים שהשמיע קולות תסיסה, בקושי יישרה את הקמטים. אחר כך מלמלה משהו שלא הצלחתי לשמוע כי הפרימוס טרטר בכל הבית ושיבש תמיד את המילים. יצאתי החוצה, ישבתי בצד ובכיתי, אף אחד לא אמר לי מזל טוב. אחרי הבכי קמתי בבת אחת, ניגבתי את הדמעות והחלטתי שאם הוריי לא רוצים לחגוג לי, אני אעשה לעצמי בת מצווה. רצתי לשכנה הכי עשירה שבעלה היה נגר מצליח, היחידים בשכונה שהיה להם אוטו. היא הייתה אישה לא נקייה והיא נהגה לשרוף סירים. כל סיר ששרפה מילאה במים והניחה מאחורי הווילון במטבח. שאלתי אותה אם אני יכולה לעזור לה בעבודות הבית, “יש לי בת מצווה ואני רוצה לקנות בייגלה וסוכריות ולאימא אין כסף”, אמרתי.

היא חשבה דקה ארוכה, הסתכלה לכל הכיוונים לחפש בכל פינה מה אני יכולה לעשות בשבילה. כל מה שהיה בבית נראה חדש אך מלוכלך. כתמי שומן בכל מקום, ידיות שנדבקות לאצבעות, שיירי אוכל על המרצפות. לבסוף אמרה: “בואי תנקי לי את הסירים ואתן לך כסף לקנות כיבוד”. מאחורי הווילון היו אין־ספור סירים שרופים ומטונפים. היא משכה שרפרף קטן ואני נעמדתי עליו והתחלתי לשפשף. לא היו אז חומרי ניקוי חזקים, גירדתי בכף בכל הכוח את הפיח העקשן שחיכה רק לי. חשבתי שהעבודה לא תיגמר לעולם, כל רגע צץ עוד סיר שהוסתר עמוק מאחור. אחר כך עשיתי סדר במגירות וראיתי שהיה זרוק בהן כסף. שטרות ומטבעות הציצו בי מכל מקום והכול היה פתוח וחופשי, איך להסביר לך, זה היה מין סגנון כזה.

השכנה מצאה לי עוד עבודות והלכה אחריי בכל הבית לבדוק איך אני מסירה שכבות עד שכל חפץ משתנה מול העיניים. בסוף, כשכבר רציתי לרוץ לענייניי, היא ביקשה ממני בקול מתחנן: “בבקשה, אולי תחפפי לי את הראש ותסרקי אותי? השיער עושה לי צרות”. בחנתי את השיער שלה: היא אספה אותו בסיכת ביטחון ענקית! בכל חיי מאז לא ראיתי סיכת ביטחון בראש של אישה. כשפתחתי את הסיכה, השיער מיד קפץ למעלה והזדקף סביב המצח והתקפל בקצוות. הסירוק, התברר, היה מעייף יותר מניקוי הסירים, כי כשהייתי בטוחה שהנה החלקתי קווצת שיער, היא התרוממה לאט־לאט ואז זינקה לכיוון הנגדי.

בכסף שקיבלתי קניתי סוכריות ובייגלה על משקל וגם שתייה ממותקת. מיהרתי לרבקה, חברה מהשכונה שהייתה יתומה טובת לב, וביקשתי ממנה לחגוג בביתה בת מצווה, כי היה אצלם הול עם שולחן, פינה מסודרת, לא כמו אצל אמי. רבקה ואני חיברנו שולחן לשולחן, הזזנו כיסאות וסידרנו אותם סביב. כשהכול היה מוכן החברות באו, שרו לי ונישקו אותי, ועד היום אני שמחה שעשיתי לעצמי בת מצווה.

*

מול ביתנו היה ארמון וגרה בו משפחה ערבית גדולה. הם היו עשירים והיה להם כל טוב: תרנגולות, עזים וכבשים, חלב וביצים, פירות וירקות. בתוך השטח הגדול היו עצי פרי ובשוליהם זרעו מלפפונים, פלפלים ועגבניות. הירקות הכי יפים צמחו שם. היה שם גם עץ תות גבוה ואני אהבתי לטפס עליו עד הצמרת ולהביט בתרנגולות. כאלה תרנגולות יפות לא ראיתי בשום מקום, היו להן נוצות אדומות וסגולות והן הסתובבו בחופשיות. היה להן מזג רגוע, הן לא ניקרו בלי הפסקה ולא מרטו נוצות זו לזו, אלא הסתובבו במרחב ושיחקו בו.

כולם היו חרוצים במשפחה הזאת, כל אחד מילא את תפקידו והייתה עזרה הדדית. היה נקי שם ומסודר, ותמיד עלו ריחות של בישולים ואפייה. לפעמים אחת הנשים או בעל הבית היו נותנים לי פלפל אדום וגדול או חציל יפה וטרי.

יום אחד אמי אמרה לי: “בתי, כמה אפשר לאכול שעועית, כל יום שעועית, אולי תלכי לחצר של השייח’ ותתפסי לי תרנגולת אחת?”. כשהיא קראה לי “בתי” התרגשתי ולא יכולתי להתנגד לה.

“בסדר”, אמרתי, “אני אשתדל לתפוס לך תרנגולת”.

היא נתנה לי חתיכת לחם ואמרה: “לכי ותהיי בשקט כי התרנגולות ערניות”. נכנסתי לחצר של השייח’ בלי שיראו אותי, פיזרתי פירורים קטנים שלא ייגמר הלחם. התרנגולות התעלמו ממני והמשיכו במשחקיהן עד שפתאום אחת מהן יצאה מהמסלול לקראתי, אולי רצתה להתחבר אתי כי מצאתי חן בעיניה. התרנגולת החלה ללכת אחריי החוצה ואני הובלתי אותה עד חדר השינה שלנו.

במהירות סגרתי את הדלת ולא היה לה לאן לברוח. באותו רגע נתקפה בהלה. היא החלה לקפוץ ולרוץ מקצה לקצה, נחבטה בזגוגית החלון, חרבנה על המיטות שלנו… בסוף תפסתי אותה, ואמי צעקה בבלבול: “מהר, קחי את הפיילה!” הנחתי עליה פיילה כבדה מנחושת, שלא תברח.

כל הלילה עד הבוקר התרנגולת קיפצה בתוך הכלי וניסתה להיחלץ. לא יכולתי להניח את הראש ולהירגע כי היא לא הפסיקה להשתולל.

אל תבקש ממני לספר עכשיו על סופה של התרנגולת, זה לא יעשה לך טוב ואני עייפה מדי לזה. לא, השייח’ לא גילה. בסוף אותו יום אמי קשרה את הנוצות בתוך בד חום וביקשה שאקבור אותן. הלכתי רחוק עם כף, עשיתי בור עמוק והכנסתי לתוכו את שקית הבד. הידקתי הכול טוב־טוב, בלי להשאיר סימן. כשחזרתי והציפורניים שלי מלאות גרגירי אדמה, אמי נישקה אותי בפעם הראשונה בחיי, אתה מאמין?

מה שעשיתי בשביל אימא שלי, אף ילד לא עשה, רציתי להוכיח לה שאפשר לסמוך עליי.

יש עוד סיפורים וכולם מסתובבים באותם שבילים, עד שבגיל שבע עשרה הלכתי ללשכת הגיוס, שהייתה אז ביפו, וביקשתי להתגייס. אמרו לי: “את צעירה מדי. תביאי חתימה מאימא”. היא סירבה לחתום והזהירה אותי שלא להתגייס לצבא מאחורי גבה, אבל הסברתי והתחננתי וגם צעקתי: “אפילו מיטה אין לך בשבילי!” בסוף היא נתנה לי ללכת.

*

זהו זה, נכד יקר שלי. עכשיו אתה יודע איזו ילדות הייתה לי, וגם אתה חזק כמו הסבתא שלך, רק שאתה עוד לא מבין את זה: בגיל שלך הרגשות מבולבלים כי הם כל הזמן משתנים. הגוף משתולל ושולט בנפש, ואין רגע של מנוחה. זה יעבור. בינתיים אעטוף אותך ואשמור עליך, אתה אהוב לבי. ישנת בתוך עריסה על גלגלים, בבית החולים, כשראיתי אותך לראשונה לפני שש-עשרה שנים. אימא שלך נמנמה, אבא שלך יצא החוצה לעשן סיגריה ועוד סיגריה. התקרבתי אליך בשקט, לא הוצאתי מילה ותכף פקחת את העיניים והסתכלת בי. באותו רגע ידעתי שתהיה בשבילי משהו מיוחד. כמה שאתה גדול עכשיו, תסתכל בעצמך: קיבלת חוכמה בשפע ויופי שאפשר להתאהב בו, יש לך אימא שתעשה בשבילך הכול, וחדר מלא בכל המכשירים שאתה אוהב. ואתה לא מרוצה, אתה לא מחייך, למה זה?

22 תגובות

  1. כמו תמיד סיפור מרהיב ומעניין שנקרא בנשימה עצורה אחת.
    לענת יש כישרון טבעי לרתק אותך לאורך כל הסיפור. תמיד אני מחכה בקוצר רוח לכל סיפור חדש שלה, היא סופרת מוכשרת היודעת לכבוש כל פעם מחדש את לב הקוראים. כל הכבוד!

  2. איזה סיפור נפלא ! קראתי בשקיקה, הנושא מרתק והסיפור מסקרן ועשיר בתיאורים נפלאים של הווי חיים. נהניתי מכל רגע בקריאה. תודה ענת על סיפור מרתק ונפלא !

  3. בהתייחס לכל אמצעי התקשורת והמדיה שקיימים כיום בעולמנו, אכתוב בגאווה שהמידע שמופץ דרכם,לא שקול ללמידה ותובנה שבאה בהמשך לקריאת סיפור מעניין שנכתב בשילוב מדהים של מושגים מהעבר ומההווה, שילוב של זיכרונות עם מציאות, סיפור שנכתב על ידי סופרת כל כך מוכשרת בעיניי עד כדי שלו תלוי הדבר בי אמליץ כי סיפוריה ייכנסו אף לתכניות הלימודים בבתי הספר השונים.
    תודה על השיתוף..על מתן האפשרות לקרוא..תודה!!!!…

  4. מצד אחד רציתי לקרוא כבר את הסוף, מצד שני לא רציתי שייגמר. ענת השכילה לכתוב סיפור מרתק הנקרא בשקיקה, לשרטט דמויות מדויקות, אמינות, שמעוררות אצל הקורא רגשות מטלטלים. למרות שזה סיפור קצר, הוא משכיל להעביר את דמותה של המספרת בצורה מעמיקה, הן כילדה והן בגילה המבוגר, בנגיעות קטנות שאומרות הכל. הסיפור כל כך עצוב, פורט על נימים כה עמוקים, אני יכולה בהחלט להגדירו כחוויה רגשית חזקה, שמועברת בצורה חכמה ובשפה ללא דופי.

  5. סבתי היית מגדלת תרנגולות בחצר שלה וטיפחה בהתמדה גינה קטנה.כך היה תמיד משהו על השולחן גם בתקופת הצנע.כולם בהחלט היו עניים בתקופה הזאת,מי פחות ומי יותר.מן הסתם,בעלי היוזמה סבלו פחות.

    מה הסיפור שעומד מאחרי הדמויות של האם והאב?אין ספק שיש שם טראומה.ילדים קטנים,שנאלצים כמעט לגדול לבד,ללא הדרכה,חשופים להורים מאיימים,שמרמים אותם,מוליכים אותם שולל במידת מהףשהם אינם מרגישים כי הם יכולים לסמוך עליהם ולמרות זאת הם לומדים להתמודד,הם מתחשלים,הם מגלים בתוך עצמם תעצומות להשיג את המעט שחשוב להם ולהנות ממנו.להעריך אותו.

    היכן המשפחה של האם או האב?מן הסתם נספו והאם והאם מנותקים משורש,נעים ונדים,אינם מסוגלים לתת אהבה לילדיהם שגדלים בצילה של הטראומה ההורית.דור אחר דור.מדוע הנכד אינו מרוצה למרות כל מה שיש לו?
    נדמה שיש קשר בין אביה של מספרת הסיפור לנכד והקשר הוא הרגישות שעובר מדור לדור.

    הרגישות באביה של מספרת הסיפור,כאשר היא מגובה בסיפור טראומתי שמרומז ברקע,הופכת להיות מלנכוליה אגרסיבית,שמופנית כלפי המשפחה(ילדים ואישה).רגישות אינה תכונה רעה,אבל אסור לשקוע בקוטב בעיצבון שלה,משום ששקיעה מהסוג הזה מובילה לתוצאות שאנו רואים בדמותו של האב.,תסכול,כאב,חוסר יכולת שליטה עצמית,התפרצויות זעם וכעס וחוסר יכולת לראות באמת את האחרים משום שקיעה במרה השחורה הפנימית.גם זאת צורה של נרקיסיסטיות.האב,נראה,סבור שהעולם סובב סביבו,אבל הוא גם יודע שהעולם לא סובב סביבו בו זמנית.אלו חיים של סבל,שהדרך היחידה שלו לשתף בה את הילדים היא באמצעות העברת הסבל במידת מה אליהם.

    גיבורת הסיפור,כאמור,מסרבת לקבל את הסבל הזה שאינו שלה,היא מבקשת לשנות את המציאות הזאת,היא אינה משלימה איתה.היא לא מוותרת על זכויותיה ועל מה שהיא רואה כזכויותיה,לא מול אמה ולא מול אביה ובסופו של דבר אנו רואים שהיא גם מצליחה להשיג את שלה בתושיה,בנחישות ובעבודה קשה.כאשר היא עושה זאת,היא אפילו זוכה לנשיקה מאמה,ביטוי של אהבה שהיא מעולם לא זכתה לו לפני כן.גם האם,מסתבר,אינה פנויה בשל הסבל,לתת משהו לילדיה,אבל אין זה אומר שהיא אינה אוהבת אותם!

    יש משחק יפה בסיפור בתימה של המרמה.האב מרמה את הילדים והילדים(גיבורת הסיפור)מרמה את האב(עם האגוזים).למעשה,אין לילדה ברירה אלא להיות ערמומית במצב הקשה שנוצר כדי לשרוד,כדי שתוכל לאחר מכן אולי אפילו לפרוח ולהשיג משהו עבור עצמה,אולי אפילו אהבה,למרות הכל.זה סיפור על מאבקו הנואש של הנבט הצעיר לצמוח מתוך אפילה עד מציאת האור.גיבורת הסיפור נעזרת גם בשירות הצבאי,כפי שנרמז,כדי להיחלץ מאותה אפילה ולהינתק מהסביבה הקשה שבה היא מותנית בידי גורמים חזקים ממנה.לאם אין אפילו מיטה בשבילה ונראה כאילו המיטה אף היא סוג של מוטיב בסיפור המבטא את חוסר היכולת לנוח,את חוסר היכולת למצוא מקום שקט שמתוכו הנפש יכולה באמת לצמוח.

    ברקע הסיפור ניתן לחוש את השנים הראשונות של המדינה,שנות הצנע,כמו שאמרתי,שהיו קשות מאוד לכל האנשים שעלו אז לארץ(מזרחים ואשכנזים).לאחר כעשור,אולי נפער שסע גדול מאוד בין האשכנזים למזרחים כאשר ניצולי השואה החלו לקבל שילומים ורנטה מגרמניה.הרנטה הזאת עשתה את כל ההבדל.ההכרה הזאת בשואת יהודי אירופה(אשכנז)וחוסר ההכרה באסון של יהדות המזרח(הגירוש,אובדן הכל,העקירה,הבדידות,העוני,ההבדלים המנטליים,כל אלו ללא כל ספק היו עניין קשה מאוד,שלא קל היה לפתור אותו.)יצרה פער אדיר שהוביל לתחושות קשות מאוד.

    ושם הסיפור הוא סירים מפויחים,שם מאוד סמלי המבטא את המאבק של האדם בעולם הזה במידת מה,למרק את עצמו למרות הסבל שמותיר בו משקעים ולקבל את החיים הללו ולאשר אותם ואולי אפילו להנות מהם,להפיק מהם את המירב,בשל ולמרות הסבל,המצוקה.כי מהו התבשיל הזה שמתבשל על האש אם לא חוויות החיים עצמם בגוף המכיל אותם?

    סיפור יפה מאוד,רגיש,מעוצב היטב,מעורר מחשבה ועם דמויות אנושיות ומרתקות,שהסופרת מתארת באמפטיה רבה.

    • ענת ,
      כתיבתך יפה ואמיצה.פורטת על נימי לב, או נכון יהא לומר נימי זכרון.(לפחות לי העלית נשכחות).
      הסיפור חולש על שלושה דורות, כשבחרת לגעת דווקא בדור של הסבתא והחיים אז.
      למרות שאינך נוגעת כמעט בדור השלישי, את ממחישה לקורא להבין ולהסיק, כי לא ממש משנה עד כמה ילד יקבל מהוריו, תמיד אין זה מרצה או מספק.נהפוכה…
      הקשר העדין בין הסבתא לנכד, הסבתא, על אף ילדותה הקשה ,אינה שופטת את הנכד.
      חשובה לה האינטראקציה בינהם.
      איני יודעת עד כמה האבא היה האיש הרע בסיפור, או עד כמה ניסית להעביר לקורא, תחושותיה של ילדה באותה התקופה.
      גם האמא שאת מנסה לצייר כחולשה, הייתה חזקה בדרכה שלה ולא ממש סיפקה לילדה את הצורך הבסיסי של חום ואהבה.
      אך בעיקר יש את הילדה הקטנה, שבאומץ ליבה וחכמתה ידעה לשרוד על אף הקשיים ואולי בעטיין.
      דומה שבשל כך, בזיקנתה חשובה לה
      החברה עם הנכד והחיבוק חם.
      הקושי הרב שבו גדלה הסבתא, אינה מותירה אותה מרירה.
      למרות שכל הסיפור עוסק בדמות אחת, את העברת בצורה מופלאה דרכה את הדמות המשנית, שהיא הנכד בסיפור.
      כמו תמיד אני נהנית לקרוא סיפורייך, שירתך ובעיקר אוהבת את היד שבאופן אומנותי גורמת לנו להשאר במתח עד סוף הסיפור.

  6. ענת יקירתי,
    ריגשת אותי כל כך עם הכתיבה העדינה המטלטלת הזאת.
    את כל כך מוכשרת והסיפור הזה שרקמת במו ידייך ,עם הילדה שחייה מתאכזרים אליה ומלמדים
    אותה להיות חזקה ולאחר מכן הסוף הזה,במשפט האחרון, פשוט הפך לי את הבטן.

  7. ענת יקרה מאוד,
    אני קוראת ועיני דומעות, כאילו ישבת עם חמותי והיא סיפרה לך
    על החיים בחצרות ירושלים של פעם, על הקשיים והחויות, על השחוק
    והדמע, על החוסר במזון ובממון, למי היה זמן לאהוב את הילדים
    באותה תקופה. לא, אין הפרטים חופפים את חייה באמת, אך יש את זה באויר.
    היו לי שיחות רבות עם חמותי, כן, היא מצאה בי אוזן קשבת ואני גיליתי עולמות
    שלא ידעתי על קיומם. תודה גדולה על סיפור הרקום בתולדות משפחתי,
    על סיפור שמבליט כל כך את פערי הדורות.

  8. סיפור שטלטל אותי עד עמקי נשמתי. קראתי כשאני לא מפסיקה ליבב. כמה כוח, כמה עצמה בכתיבה חסכונית וחפה ממניירות. ישר כוח!

  9. “נכנסתי לחצר של השייח’ בלי שיראו אותי, פיזרתי פירורים קטנים שלא ייגמר הלחם. התרנגולות התעלמו ממני והמשיכו במשחקיהן עד שפתאום אחת מהן יצאה מהמסלול לקראתי, אולי רצתה להתחבר אתי כי מצאתי חן בעיניה. התרנגולת החלה ללכת אחריי החוצה ואני הובלתי אותה עד חדר השינה שלנו.
    במהירות סגרתי את הדלת ולא היה לה לאן לברוח. באותו רגע נתקפה בהלה. היא החלה לקפוץ ולרוץ מקצה לקצה, נחבטה בזגוגית החלון, חרבנה על המיטות שלנו… בסוף תפסתי אותה, ואמי צעקה בבלבול: “מהר, קחי את הפיילה!” הנחתי עליה פיילה כבדה מנחושת, שלא תברח.
    כל הלילה עד הבוקר התרנגולת קיפצה בתוך הכלי וניסתה להיחלץ. לא יכולתי להניח את הראש ולהירגע כי היא לא הפסיקה להשתולל.”

    עבורי, הפסקה הזאת חזקה. היא נותנת “את” ולא מספרת “על”. ומאחר והיא מעבירה “צילום” היא הופכת להיות פנימית וניתן למצוא בה סמליות מעבר למקרה היחיד.

  10. וואו. איזה סיפור. הסיום כל כך מרגש. ממש סיימתי עם דמעות בעיניים. אפשר ללמוד ממנו כיצד אופיים של ההורים משפיעים על האדם לכל חייו, כמו שמקרה הזה, לטענתה של הגיבורה, זה הפך אותה לחזקה. אך עדיין הבחירה של אם להיות אדם טוב או רע היא בחירה אישית. כתוב מעולה

  11. קולה של הילדה ניבע מן המספרת, מי שמספרת על מערכת יחסיה עם הוריה, אביה הפטריארכלי והשתלטן אם כי הפגיע והמובס ואמה הכנועה וקשת היום. חלק מן התיאורים הללו נובעים כתוצאה מן המחסור של אותה תקופה (האם ימי המנדט הבריטי או שמא תקופת הצנע) והניסיונות להתפרנס מכל מיני משלחי יד, אם תירס ואם פיצוחים. הסופרת משכילה להעביר לפנינו את המראות ואת התמונות של אותה תקופה. דרך סבתא המספרת את הסיפור דרך גוף ראשון לנכדה שחי כבר בעידן אחר

  12. ענת יקרה,
    ריתקת אותי בכתיבתך הנהדרת.
    “שאתה מרגיש הוא לא מחלה, זו בסך הכול רגישות. רגישות היא תכונה טובה, היא ההפך מיהירות וחוצפה, אבל אסור לשקוע בכל דבר, כי הכאב גורר אחריו עוד ועוד כאב – ובני האדם הופכים להיות כמו משאית של פחדים.” ילדה קטנה לומדת לדאוג לעצמה, להגשים את חלומותיה בכוח רצונותיה ומגלה על הדרך, שהוריה הם אנשים קטנים, חלשים, עניים ומלאים בפחדים מעצמם ומהחיים שבחרו לחיות. הסיפור הוא סיפור דורי כפי שמספרת אותו הילדה המספרת הכמהה לאהבת הוריה, שאינם רואים אותה ואת אחיה. כלה בבגרות של ילדה-נערה החוגגת לעצמה מסיבת יום הולדת בגיל שתים עשרה, הקטע המסיים של הסיפור הוא פיוס וחמלה על הטלטלה שעברה הנערה-האישה-הסבתה המספרת בחייה ומצליחה להעביר באומץ רב את תחושת הטלטול הזאת גם בקוראיה החשים עמה שותפות גורל. כתיבה מאופקת לך ענת שעוד תגיע רחוק. מאוד אוהבת לקרוא אותך.

    חג אורים שמח לך יקרה.

  13. מודה שלא שמעתי על ענת עד לפני מספר ימים וכנראה הפסדתי קצת…
    הגעתי לקריאת הסיפור הזה בדרך מקרה (שסיפור מאחוריה כמו כל הדברים בחיים).

    הסיפור שענת כתבה ענת עצוב, מקסים ומרגש, ושאב אותי לתוכו, מזכיר איך כולנו, לא משנה באיזה גיל, נשארים צרובים בתוכנו הזכרונות של ילדותנו שעיצבו אותנו. וגם מכיל בסופו את הפער הבלתי נתפש בין מה שיש לנו לבין מה שאנחנו מרגישים.

    תודה ענת

  14. סיפור מופלא ואנושי כל כך. מרגש ומעמיק את האמונה בחיים ובאדם. תודה לך, ענת, ותודה ליקום תרבות.

  15. ענת היקרה,
    מזמן לא קראתי משהו כזה. הצלחת לתאר מהות של עוני והזנחה הורית בצורה ישירה ללא רגשנות אלא בדרך לכאורה עיניינית כזו שקורעת את לב הקורא.
    קראתי והאמת שהייתי רוצה טקסט כזה בספר כדי חחזור אליו.
    תודה לך
    רחל

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש × 2 =