סיפור ליום השבת – "סירנה של חרא" / רונית ליברמנש ורדי

איור: יסמין זינגר

וזה מכה בי מיד לאחר הדיפת דלת הזכוכית הלבנה והכבדה, שניתנת לפתיחה רק מצדה החיצוני. צד המבקרים והעובדים. אטומי החרא הקרוש שנישאים דרך קבע באוויר ולפעמים – בין שתיים לארבע בימי שישי ובאופן אקראי בשאר ימות השבוע – הסירנה האנושית של הבה נקרא לה דורית. אותה צפירה גבוהה, רפטטיבית, "לאיכולהיותרלאיכולהיותרלאיכולה, קחו אותי מפה אמאאאאאאאאאאאא!" מקבלת את פניי בעודי מנסה לעטות חיוך נעווה ולהנהן לאח התורן שמאחורי הדלפק, בניסיון לאתר בזריזות את המבוקרת האהובה שלי.

צווחות מהולות בצחנת חרא אנושי מאפיינות את המקום הזה. כמו סינסתזיה.* החרא כמשל לייאוש מוחלט, להתפרקות מעכבות, מנימוסים, כשלא נותר דבר זולת סינפסות מרוקנות. ברוכים הבאים לדיור המוגן לתשושי נפש, אי-שם בגוש דן, המקום "הכי אנושי ומכיל ומטפל בסביבה", כפי שהגדיר זאת לפני שש שנים דוקטור שמונה מאות, על שום הסכום שגבה בעבור כל פגישה טיפולית עקרה נוספת, כשנזקקנו נואשות לאבחון ולתיוג ולאחר מכן למדבקות נוסכות תקוות שווא ושאר להטוטים מבית היוצר של תאגידי התרופות ושופרן הכוזב, דוקטור שמונה מאות.

"מתי יוצאת ההסעה לתל אביב?" תוהה עליזה מדובללת השיער והגמלונית בהבעת דחיפות נואשת בשעה שאני מנסה להצטרף לאישה האהובה מכול, שיושבת בדממה על הכורסה החומה דמוית העור מול הטלוויזיה, לצד עשרים ומשהו ה"דיירים" הנוספים, חלקם קשורים בחלציהם באזור בד כחול, שנועד להגן עליהם מפני נפילות, שצופים כעת בפעם המיליון תשעה מאות תשעים ותשע בסרט "קזבלן" בווליום רועם. "בעוד שעתיים", אני מפטירה ומנסה לנפנף אותה, קולטת את המארב מימין של הצמד-חמד שולה ואנייה, שצועדות שלובות זרועות היישר לעברי. "איפה הדלת? איך יוצאים מכאן? תיי-כ-ף הילדים שלי יחזרו מבית הספר ואני לא יכולה להתעכב", מודיעה שולה בת השמונים, מנהלת בית ספר לשעבר, ואני מחווה בידי לעבר דלפק האח המשועמם, שלא טורח לשאת את מבטו מצג המחשב.

האישה האהובה עליי מכול מחייכת, אבל לא תמיד. לפעמים היא מושכת בכתפיה, ואני נאלצת להצחיק אותה לפחות עשר דקות עד שהיא מעלה חיוך על פניה ומודיעה לי שאני נורא יפה היום. ואני מקימה אותה בזהירות מכורסתה ושולחת יד מרפרפת לאחוריה השטוחים, תפוחי הבד, לבדוק שהחיתול הוחלף, ואם לא חם או קר במיוחד אנחנו יוצאות לחצר המרוצפת ולפעמים ממשיכות הלאה, לחצר המוארכת, שבעבר הייתה פורחת וגדולה ומצלה, שאליה הדיירים אינם רשאים לצאת ללא ליווי. שלשום דורית הצליחה לחמוק מהפיליפינית הצמודה, ורצה לעברנו בברכת השלום הקבועה, לאיכולהיותרלאיכולהיותר  לאיכולה, קחו אותי מפה אמאאאאאאאאאאאא!", ובעוד הדציבלים מהדהדים באוויר הפתוח, קינחה בעוד אמאאאאאאאאאאאאאאא!! ואני מיהרתי אל שער המתכת הקטן שחוצץ בין שתי החצרות, פתחתי אותו, נעלתי וזירזתי את האהובה מכול חרף מחאותיה, "לא מהר לא מהר לא יכולה מהר", קונה לנו דקות יקרות של פריחה נבולה וספסלי עץ שחוקים ומרופטים כי משפצים שם, כבר שנתיים משפצים, חשוב לבנות עוד ועוד קומות וחדרים על חשבון המרחב הפתוח, מרחיקה זמנית את האהובה מהחרא הסירני הנורא. ומרבקה כהן. רבקה כהן, שמסרבת בזמן האחרון להרכיב את התותבות שלה, ומטיילת הלוך ושוב בזעף במסדרונות המחלקה, מערסלת בחיקה בעדינות אין-קץ את התינוקי. תינוקי מפלסטיק, כובע תכול לראשו, ועיניו הכחולות מעוטרות הריסים השחורים מישירות מבע אטום. מדי כמה שעות היא לוקחת את תינוקי לחדר השירותים כדי להחליף לו. רבקה מסרבת להרפות מתינוקי גם בשעת הארוחות. "זאת תינוקת או תינוק?" תהיתי פעם, בניסיון להתחבב עליה, גם מפני שמקומה הקבוע הוא ליד האהובה, אבל בעיקר מפני שאני מפחדת ממנה.

"תינוק, מ-ה את לא רואה?" הרעימה רבקה, שבזמן האחרון "חוטפת הרבה קריזות" לדברי המטפלות, שכונו בעבר "כוח עזר" רפואי. לתינוקי קוראים שמוליק ופעם אחת, כשחלפתי על פניה, היא בירכה אותי במרוקאית ואחר כך בעברית: "שיצאו לך העיניים. שיצאו כבר, אמן". ונופפה לעברי באיום בכף האכילה ואחר כך הקישה בה – הכף היא כלי האוכל היחיד שניתן לדיירים – שוב ושוב בשולחן הפורמייקה, תקתקתקתקתק-תקתקתק –  ואני צעקתי, מוניר!! מוניר!! היא מבהילה את כולם! עד שסוף כל סוף מוניר המטפל ניגש אליה ולפת את כתפיה ואמר משהו בערבית והושיב אותה על כורסה חומה מהוהה מול יהורם גאון, שנותר צעיר לנצח.

ולפעמים אני נשארת עם האהובה מכול בשעת ארוחת הצהריים, למרות שהיא נרגשת מאוד מנוכחותי ומסרבת לאכול את הקציצות והפירה והירקות המעוכים, שריחם מעלה בי קבס. "אידיוט!!!!! מטומטם!" זועק המנכ"ל, כפי שהוא מכונה בחוג המשפחתי הזעיר שלנו, על שום מנכ"לות העבר שלו, שהגיע למוסד כשנה לפני שהאהובה מכל הגיעה לשם. אי אז, במיטבו, חלש המנכ"ל על שולחן אוכל קטן שעליו הציב מחשב ולא התיר לאיש לשבת לצדו או להזיז חלילה את אחד הכיסאות. כיום הוא שותק מבוקר עד ערב ורק מרעים בקולו על המטפל ההודי הצמוד, שנראה די מחורפן בזמן האחרון, כמה זמן כבר אפשר לגור עם זקן סנילי בחדר, "אידיוט אחד!!! אל תיגע בי, אל תיגע בי", ואישוניה של האהובה מכל מתרחבים בבהלה, ואני מלטפת את ידה, חותכת בעזרת הכף את הקציצה לחתיכות קטנות-קטנות ושואלת אם להאכיל אותה. "אני יכולה לבד", היא מוחה ומשחקת בפירה ובירקות המאודים והמעוכים כמו תינוקת זקנה, "זה בשבילך, תאכלי", היא מפצירה. ואני יודעת שאין טעם להסביר שבשר מגעיל אותי כבר עשר שנים, ומשקרת: "אני לא רעבה. אכלתי כבר", ומגניבה מבטים חטופים לשעון.

שעה וחצי. שעה וחצי כמו נצח ורבע. "חייבת לזוז עוד מעט", אני מפטירה, יודעת שאני אגואיסטית מגעילה, והיא נרתעת בבהלה ואומרת, "כבר? תישארי עוד, בבקשה", הדיירת הכי מנומסת ואדיבה בבניין, ואני מתרצה, "בתנאי שתאכלי הכול". היא מסבירה שאי אפשר, שהיא לא יכולה, ואני מבקשת מאחת המטפלות להאכיל אותה וממתינה בצד. בינתיים חולפות שעתיים ואני מושיבה אותה על הכורסה החומה והמהוהה, תכף יתחיל סבב החלפות החיתולים שלאחר הארוחה, לרוב המנכ"ל די רגוע לאחר שטרף חמש קציצות והעיף כמה צלחות של שכניו לשולחן, ורק דורית בשלה, עם ה"לאיכולהיותרלאיכולהיותרלאיכולה, קחו אותי מפה אמאאאאאאאאאאאא!" ואני מסבירה לאהובה מכול שלא צריך להיבהל. "נכון, היא לא מרגישה טוב", אומרת האהובה מכול, ובעיניה תהומות של ערגה ותחנונים שאשאר עוד קצת. אבל אני צריכה לזוז. חייבת. לא יכולה להישאר ולו דקה אחת נוספת, מנשקת אותה על לחיה ומחניקה יפחת בכי. לפעמים היא מלווה אותי לדלת היציאה, אבל לרוב מנופפת לשלום במתיקות מכורסתה, מנופפת ומחייכת, ומודיעה בגאווה לשרה, חברתה בעלת צמת השיבה הארוכה, "נכון שהיא יפה? נכון שהיא יפה נורא?" ואני ממשיכה לנופף לשלום גם כשהזמזם מזדמזם והדלת נפתחת כדי סדק והאח התורן מבקש שאזדרז, כי משה וחיים תכף יברחו החוצה.

* סינסתזיה (בכתיב לועזי: Synesthesia; סינ=תחילית שמשמעה יחד, אסתזיס=חושים), ובעברית: עירוב חושים (ערבוב חושי) היא תופעה שבה גירוי אובייקטיבי אשר נתפס באופָנוּת (סוג) חושית אחת מעורר חוויה סובייקטיבית באופנוּת חושית אחרת.

אודות ד״ר רונית ליברמנש-ורדי

רונית ליברמנש ורדי היא ד"ר לפילוסופיה, סופרת ומשוררת, ועורכת עם ענת קוריאל את אתר השירה המקוון "ליריקה". ספר שיריה האחרון, "התפוררות קוהרנטית", ראה אור בהוצאת פרדס (2015). קדמו לו "פגומות" - ממואר פולמוסי (פרדס, 2005), "מוזה אפלה", מונוגרפיה על חייה ויצירתה של סילביה פלאת (מפה, 2004), הרומן "חיים כמעט מתוקים" (מודן, 2002), ספר השירה "נערת גומי לעוסה" (גוונים, 1999), קובץ הסיפורים "שפתיים בלונדיניות ושיער דובדבן" (גוונים, 1997), וקונטרס השירה "הנה 6" בעריכת נתן זך (תג, 1995).
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

12 תגובות על סיפור ליום השבת – "סירנה של חרא" / רונית ליברמנש ורדי

  1. מאת אלי אשד:‏

    סיפור ? או תיאור של חוויה אמיתית ? לא חשוב נשאר בזיכרון.

  2. מאת רונית ליברמנש ורדי:‏

    לטעמי, השאלה הביוגרפית פחות חשובה. התבוננות. ביקרתי בכמה וכמה מוסדות והמציאות כאובה מאוד.

  3. מאת לאה צבי (דובז'ינסקי):‏

    סיפור לא קל לעיכול…. מיד חשבתי על אימי הנמצאת בדיור מוגן וחשבתי עלי ומבקשת לא להיות יותר א דקות לפני….התיאורים כל כך מדויקים וכואבים ממש ראיתי את התמונה דרך הכותבת. סיפור קשה אך מציאותי. תודה רונית

    • מאת רונית ליברמנש ורדי:‏

      תודה לך, לאה. הטקסט לא מפולטר ולא מתייפייף. כדרכי :_), כולל ההחלטה המודעת לבחור בכותרת "לא נעימה" או פרובוקטיבית.זאת המציאות. נושכת, כאובה, מצחינה, א ב ל רווייה גם ברגעי חסד מהולים ברגשי אשם.

  4. מאת ענת קוריאל:‏

    רונית היי,
    המציאות הזו כאובה וזועקת ואני שמחה שבחרת לכתוב עליה סיפור. גם אני מכירה את המצוקות הללו מקרוב מהתקופה שבה טיפלתי בקשישה לצורך השלמת הכנסה. לפעמים קל יותר לעצום את העיניים אבל את בחרת להביט באומץ על המתרחש, ולכתוב.

  5. מאת רונית ליברמנש ורדי:‏

    לא תיעדתי מציאות זועקת. כתבתי יצירה בעקבות חשיפה כזו או אחרת לחוויה שעוררה בי רגשות עמוקים.
    . זאת איננה "כתיבה וידויית", הגדרה ספרותית צרה ומגמדת, לטעמי. :_)

  6. מאת עמירם לורד:‏

    כשלוקחים עוזרת, שתנקה במקומנו את הבית תמורת מאה שקל, מורה פרטי, שילמד את הילד במקומנו תמורת מאה שקל, מטפלת שתהייה עם הילדים, כדי שנוכל לשמור על פרנסה ועל "קריירה", תמורת אלף שקל, ורצון של כולם להתפרנס, להתקדם ולהגשים את עצמנו; מרוץ מטורף אחרי חומריות ומעמד חברתי. חברה שלא משקיעה בחינוך, פיליפינים שבאים לעשות עבורנו את ה"עבודה "… אז בסוף שולחים את אמא ל"דיור-המוגן" שהוא הכי מאיים שיש, כי אין לנו "יכולת" לדאוג לה, ובעלי-הבית של הדיור המוגן רוצים להרוויח כמה שיותר כסף על גבנו, ומנצלים את ה"רוסים", ואת "הכושים" כך שבסוף מי שאכפת לו נחשב למשוגע!!! בסוף אנחנו יותר גרועים מאלה ששולחים את הזקנים שלהם למות בשלג.הדיור המוגן גרוע מהשלג. לדעתי הקטע הכתוב פה הוא שיר. ממש כמו שהוא סיפור. שיר שנכתב באומץ רב ובזעקה גדולה ומדממת. כל הכבוד לך רונית.

  7. מנשק אותך על לחייך ומחניק יפעת בכי.

  8. מאת רונית ליברמנש ורדי:‏

    תודה על המחמאה, עמירם.

  9. מאת אפרת שטיגליץ:‏

    אוי. רונית יקרה. ללא מלים.
    זה מה שיש לי להגיד. חיבוק.

  10. מאת זיוה גל:‏

    קן הקוקיה של זקנתנו. בלבול חושים כמו מכריז: כאן לא שומרים על ניחוחות עדינים תרתי משמע .

    בלבול בין מקצועיות לבין צוות שקוע מול מחשב או מעיר הערות שחושפות את השאלה: מה לו ולטיפול?

    ואני חושבת לעצמי שלפחות הדמנציה מצילה אדם תשוש ימים ושנים ואי יכולת למהר, מן האמת הזאת של הצופה מן הצד.

    קן הקוקייה של זקנתנו כל עוד היא כל כך מודחקת ואחרונת סדר העדיפויות אצל מי שאמור לקיים פתגמים יפים שנשכחו והורדו מעל סדר היום.

    תודה לטלטול הכפול. גם בבחירת הנושא וגם בסגנון הכתוב המיטיב להטיח.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*