הצביה: דיאלוג עם "שקונה לצביה" של יהודית אוריה

מאת יואב בר-חיים

Image result for ‫יהודית  אוריה‬‎

המחזור "שקונה לצביה" משמש מעין מוקד ולוּז של "צבאים", חלקו השני של ספר השירים החדש של יהודית אוריה, צבאים (הוצאת פרדס, 2016)

השירים ב"שקונה לצביה", שנכתבו כפי הנראה בסביבות בין כסה לעשור תשס"ד, הם ביטוי עז ביותר לא רק לחוויה מטלטלת של התאהבות אדירה, אלא של הוויה טוטאלית של אישה, הכוללת את כל אושיות מאודה, שפרצה ושחררה מעיין איתן שהיה עצור בנפשה, ושפע החוצה בפרץ כביר של יצירה המתארת במידיות כה מוחלטת את התמסרותה כל-כולה לאהובה, של היותה שקועה במצולות אהבתה ונכבשת לחלוטין: "טובע בטבוע", "טבעתי ביצירתך כבהתערבלות / … / ואיני" (1), "אאלם במי התחיה" (2) "בלע אותי אשד הים" (14). "הכֵרותנו שינתה את חיי, תכלית חיי ומשמעות חיי."[1] שיריה הם הִמנונות לצביה שבה, ששוחררה לחופשי לגמוע בשקיקה מן המעיין הכביר של הארוס,[2] עד כדי שקיעה מוחלטת: "אהבתי ואני אובדת" (6). ההוויה האקסטטית הזו שניתנה לה ביטוי כה מסעיר, הזכירה לי את רילקה בסיימו את ה"אלגיות דואינו" וה"סונטות לאורפיאוס", בתיאורו של הסופה ללא שם שחווה בזמן כתיבתו (כשבועיים בפברואר 1922), שבה כאילו פקעו כל הסיבים והרקמות שבתוכו.

הצבי והצביה במסורת השירית

דמות הצביה שבשירים מעלה מסורת רבת-שנים של שירת אהבה. בתנ"ך הצבי, האייל והיעל (שלושתם חיות בעלות קרניים ומהירות-רגל, גם אם ממשפחות שונות), נחשבו לסמל היופי וקשורים לאהבה – וסמל, שלא כאלגוריה, הוא מוקד לאפשרויות שונות של פרשנות, ורומז, במקום להצהיר גלויות. בשיר השירים הצבי הוא הגבר האהוב. השורה "דומה דודי לצבי או לעופר איילים" חוזרת בווריאציות שלוש פעמים בהתייחס לגבר. ואילו לגבי האישה הנאהבת, ה"עפרים תאומי הצביה" – מטפורה יפהפייה! – דווקא מתארים פעמיים רק את שדיה ולא אותה. ואילו במקום אחר, מתוארת האישה כ"אילת אהבים ויעלת-חן" (משלי ח:יט).

Image result for ‫צבי‬‎

אולם עם הזמן הפכה הצביה להיות דווקא הדימוי בעיקר לגבי האישה הנחשקת. זו מוסכמה ותיקה, שגם המשורר הרומי אובידיוס עוד עשה בה שימוש. בשירה הערבית הקלאסית, מתוארת האהובה שופעת החן כצביה, עַ'זָאלֶה (gazelle) – ואין זה מקרה, שהמונח בערבית לשירת-אהבים הוא עַ'זַל, וכן הפועל הנגזר ממנו, לתנות אהבים, ע'זלאן. מסורת זו השפיעה על המשוררים בספרד של תור הזהב, כדוגמת יהודה הלוי: "צהובת שיער תמימת יפי / צביה – ואיך כארי תטרפי?". אצל אבן גבירול, בפרט ב"רשויות" שאליהן מתייחסת ה"שקונה", הדמות של הצבי מוסיף לו גם משמעויות רוחניות, נראה שבהשפעת הפרשנות של מסורות המסתורין לשיר השירים כאלגוריה ושל הקבלה והתורה הניאו-אפלטונית.

במסורת הנוצרית של ימי-הביניים ואחריהם, ציד הצבאים היה לספורט אופייני של האצולה, שנטלה לעצמה פריבילגיות גם בתחום המיני, כמו jus primae noctis. הציד הבלתי חוקי של ההמונים בשמורות הציד, poaching, היה פשע שהעונש עליו היה חמור. הקבלה זו חלה גם על אהבה ועל הדחקת היצר הטבעי, שהנצרות התייחסה אליו כאל חטא. הצביה, הדימוי הנפוץ לאשה האהובה, הפכה למשאת נחשקת ― אבל אסורה. החיזור אחרי האישה הנשואה המסומלת כצביה היה קשור בחטא, שעונשו היה גיהינום, כמו של פאולו הנואף עם גיסתו פרנצ'סקה דא רימיני (אינפרנו, V ,127).

Image result for francesco petrarca

פרנצ'סקו פטררקה

דוגמה מעולה לשימוש בשירה של דימוי זה, של האישה האהובה כצביה אסורה, שהאוהב רודף אחריה כצייד ומשתדל ללכוד אותה, היא סונטה 190 מתוך מחזור הסונטות של פרַנצֶ'סְקוֹ פֶּטרַרְקָה (1374-1304). סונטה זו היא נקודת מוקד של סיכום והסמלה של מצבו, ובה הוא מתאר באופן אלגורי את אהבתו הטראגית אל האישה הנשואה לַאוּרָה. הצביה המייצגת את אהובתו, שאליה הוא נכסף, היא בה-בעת גם סמל וגם תיאור ממשי. היא מופיעה תחת עץ הדפנה, באיטלקית alloro, גם כמשחק מלים על שמה לאורה, וגם על כך שהמחבר היה משורר המוכתר בעלי דפנה, העץ הקדוש לאל השירה אפולו – אזכור המקפל לתוכו גם ארמז לאהבתו הנכזבת של אפולו עצמו לנימפה, שבניסיונו ללכדהּ, השתמטה מידיו והפכה לעץ הדפנה.

המשורר המאוהב זונח את כל מעשיו והולך בעקבותיה של הצביה הפלאית ומקווה להשיגהּ. אבל זו נותרת בלתי מושגת. הענק מאבני חן סביב צווארה, המרתיע אותו, אוסר אותה על מאהבים. בניסיונו לזכות בה, נופל המאהב למים, חזון התעתועים נגוז, והמחזר הנכזב נותר באומללותו. אפשר שהד רחוק מסמל ספרותי זה הגיע גם אל ביאליק ב"מגילת האש", בתיאורו את העלם בהיר העיניים המאוהב, ששקע במים בלכתו לשווא אחר "אילת השחר".

בעידן שהנישואים היוו חוזה כמעט מסחרי-פוליטי בין משפחות, ובני-הזוג לפעמים כלל לא הכירו עד הטקס בכנסייה, האהבה הרומנטית האמיתית נחוותה לעתים קרובות רק מחוץ לכבלי הנישואים – ועל כך יש ספרות עשירה, כדוגמת סיפורי חצר המלך ארתור. המסורת הספרותית של הציד האסור נתמכה במציאות חברתית זו. מוסכמה זו, של האישה כצביה לא מושגת והחיזור אחריה כציד, נטחנה היטב בידי משוררים אין ספור, עד שהפכה לקלישאה חבוטה ותש כוחה השירי לגמרי.

לכאורה ממשיכה ה"שקונה לצביה" של יהודית אוריה את המסורת הוותיקה מעטם של משוררים גברים, העושים שימוש בדימוי הצביה בתור האישה הנאהבת והנחשקת, שהאוהב מחזר אחריה ומשתדל לצוד אותה. ואולם ה"שקונה" היא סטייה מוחלטת מן המסורת הגברית הזו. ה"שקונה" היא קולה של אישה, קולה הייחודי, שבעיקר מביע את תחושותיה לגבר האהוב – וזאת בצורה הישירה ביותר. לא "שפיעה ספונטנית של רגשות עזים הנזכרים בעת שלווה" כניסוחו של וורדסוורת', אלא פרץ אקסטטי של נביעה היולית הבוקעת ממעמקים, בעצם הסחף והסער, בעוצמה אוקיאנית, ומגיחה בגעש כאילו הייתה היא המדיום הלא-רצוני של כוחות מאגיים נסתרים, שדבריהם הכופים זורמים כאשד רפּסוֹדי כמעט כהזיה, כמתוך חלום. "השיר מעיר אותי בלילה / הוא בא אלי ומראה לי / את מחוג השיר / ואני עניתי / אני מטוטלתו" (13). "יש סכין המתעוררת בלילות / מכוח ליבי / סכין-חלום רוצעת את הסודות / לפרי" (8), ו"אתה ממנה אותי דוברת בלילות משנתך" (10).

מחזור שירים זה בנוי כשקונה, צורה מוזיקלית עתיקה, דבר ההולם גם אותה וגם את אהובה, בהיותם "שני מוזיקאים סהרוריים" (10). בהתאם, "שקונה" שופעת דימויים מעולם המוזיקה: "מיתר" (2) "הקתרוס … הנבל … הכינור" (10), "סימפוניה לקולות /… / אנחות לטנורים / מקהלות" (7). "והמוזיקה כל כל יפה" (3), כאשר האהוב הוא "השהי הפראי / המניע את סחרחורת הנשמות" (10), "ראיתי את המוזיקה שלך הולכת / על המים הולכת ושרה" (4) "אני המוזיקה של התווים / שלך" (14).

השקונה בנויה כ-14 ואריאציות על נושא חוזר, לפעמים גלוי ולפעמים נרמז, בדומה ל-14 הווריאציות של אלגר. ה"אניגמה" של יצירה אחרונה זו אינה רק זהותם של המתוארים בה, אלא (כהודעתו של אלגר עצמו) נושא כמוס, שמלווה את כל היצירה, אולם לא מושמע (ורבים הניחושים לזהות אותו). בדומה, אני רואה גם ב"שקונה" נושא נסתר, שלא בא לביטוי גלוי: מה שיונג מכנה individuation. זהו תהליך נפשי של ההגעה לקבלה האמיתית של העצמי, באיחוד עם כוחות מהתת-מודע, ובהשגת בשלות והשלמה – בקיצור, בגילוי האלוהים בקרבה. לפי יונג, גילוי עצמי ושלמות זו מגיעים לעתים קרובות בעקבות התאהבות כבירה, עם רצון עז להיות מאוחדים עם האהוב. במישור הסמלי, שלמות זו, מעבר "ממלכות אל מלכות" (2) וקבלה עצמית, מושגת בתיווכו ובהדרכתו של ארכיטיפוס "החכם": דמות של אב, לרוב בדימוי זָקֵן לְבן שיער וזקן, בעל קשר לכוחות עליונים.

אמנם המחזור מורכב מ-14 חלקים, אך הוא נראה לי כמקשה אחת, שבה שירים שאין לבודדם כחלק נבדל מהשלם. כביצירה מוזיקלית, הנושאים זורמים ומשתרגים דרך כל השירים – לעתים גלויים, לעתים חבויים. אותה חוויה בסיסית היא הנושא היסודי, שעליו נבנות וריאציות ואֶלָבּוֹרַציות. לא הצלחתי להבחין בסדר מכוון של רצף השירים, ועל כן התייחסתי אליהם כשיר גדול אחד, הוֹוה מתמשך, שבין חלקיו אין מוקדם או מאוחר. אולם רק השירים הראשון והאחרון מסמנים תחילה וסיום ברור.

רשימותיה של חווה

התחלת ה"שקונה" פורצת כהמשך של הספר הקודם, רשימותיה של חוה, שהשקתו התרחשה סמוך לאותו הזמן. את ה"אָלֶף" מהקובץ הקודם פירשתי כאהוב שהפך בנפשה של חווה לסמל אידיאלי רוחני מופשט, להאלהה, שהגעגועים אליו היו לה מדבר-כאב[3] ושאהבתו הניבה אמנות. ועתה היא, שהתרוקנה מכל אהבותיה,[4] לפתע, ומבלי שיהיה זה צפוי, את האידיאל הזה, שהיה טמון בנפשה ועצור בשיריה – הנה – לתדהמתה – גילתה עכשיו בפועל! "כמה בכיתי כי מצאתיךָ בכתוביי / וכשהעתקתי, צימחתי עוד עצם ואיבר / … / כי בכיתי בכתוביי, כמעיין" (10). ואכן, כעין המשך של הספר הקודם, הוצהר בראשית המחזור, שאף הפעם, "שֶמֶש הָאָלֶף שִלְּחָה בְּרָקֶיהָ",[5] והבכי המוזכר בשירים, הינו בכי של גיל, של חדוות הגילוי.

מתאים ביותר שכעין המוטו של המחזור כולו תהיה המובאה מ"רשויות" של ר' שלמה אבן-גבירול. הרשויות כשמן כן הן: עומדות בראש תפילה, ומביעות רשות לאמרהּ. מהוות התחלה: כעין לידה, והשורותיים המצוטטות כאן אכן כאילו פותחות את סדרת שמונה הרשויות של הרשב"ג. פתיחת השער המוזכרת בהן היא הפתיחה לכל מחזור "שקונה" כולו, שעוסק כולו בהיפתחותה המלאה, בשער הנפתח אל עצמה, אל גופה ונפשה, ובלידתה מחדש, דרך האהבה. נושא עיקרי הוא חזרת הצביה שבה אל עצמה. אמנם הצבי בשיר של רשב"ג מפורש באופן אלגורי כמשיח בן דוד ("יפה עין אדום וטוב רואי"), ועם זאת, השיר רצוף ארמזים לשיר השירים: "ללין בבין שדי", "שם ריחך הטוב", "מה זה דמות דודך", שעם כל הפרשנות האלגורית שלהם, הם דימויים ארוטיים גלויים. וגם בכך, השורות מה"רשות" מתאימות כמוטו לכל מחזור "שקונה", שנושאו פתיחת השער, השחרור למרחב ו"החרות … להיברא" (6), וחזרת הצביה לעצמה, למלוא עצמיותה.

השורה הראשונה פותחת, אם כן, באזכור של אָלֶף, שהוא כשמש, אפולו אל המוזיקה, האור. בשורה השניה הצביה חוזרת "למקורה" – כאן יש רמז לשני דברים בכפל המשמעות של המילה "מקור" כ-fons et origo: הצביה גם חוזרת לעצם עצמה האמיתי, למוצאה, וגם חוזרת לרווֹת ממי מעיינהּ.[6] כאן מופיע אחד הנושאים המרכזיים בשקונה: המים, הסמל לתת-מודע, המעמקים הכאוטיים, שבהם היא טובעת בגל הממיג, כשכל ישותה "נמסה" כבר בראשית המפגש. ובכן, האור והמים, שני הניגודים, משמשים כנושאים עיקריים בשקונה, וחוזרים בווריאציות משתנות בהמשך.

הצביה שהשקונה מוקדשת אליה, אינה מוזכרת רבות בשירים – אך היא קיימת בכל מקום. אני מפרש דמות זו כסמל לנשיות, לעצמיות, לנשמה. האהבה העלתה בתוכה את הצד הדיוניסי בנפשה, ופתחה לצביה שבה את השער לתועפות הרגש בעולם עשיר של התת-מודע וסמליו. לפי יונג, חיות מייצגות את האינסטינקטים ואת הקשר עם הטבע ועם היקום, ומסמלות לרוב את ה"עצמי". לפי מילון הסמלים של סירלוט, הצבי הוא סמל הנפש. יונג רואה בצביה בפרט את סמל האנימה הנשית, שבכוחה להוביל אל תוך העולם של הלא-מודע הקולקטיבי. את הציפורים בחלומות מפרש יונג כשאיפה להמריא ולהתעלות למחוזות רוחניים. לפי סירלוט, הם הסמל לסיפוקם המוחלט של המאוויים. בעלי הכנף המופיעים בשיריה מבטאים כמיהה להתעלות נפשה דרך האהוב: "דודי הרועה ציפורי נפש" (8).[7] "עטיתי את ברית הציפורים ובאתי / בשלל ציפוריך הממריאות / וזאת אהבתי הממריאה לעד / ואנוכי אראך את תשוקת הציפורים" (6).

הדמות של הברבור מהווה סמל חזק במיוחד ליופי וטוהר. "ברבוריי הלובן נישאים בגאות שרים שוררים" (2). שירת הברבור "פורשת את כנפיה וממריאה" (2). "אתה הברבור המחובר לכול, אתה שר ונודד, משורר נודד של / מעברים, / נגעת באחד, הלבן" (2). לפי האגדה, פותח הברבור את פיו ושר את זימרתו המשובחת ביותר רק בטרם מותו – על כן מרטיט במיוחד דימוי האהוב כברבור. בשיר זה יש רמז ("ביקעת אותי בלֵדָה") למיתוס של ביאת זאוס כברבור אל לֶדָה ואינוסה. (תוצאת האיחוד בין הברבור לאשה היתה הלנה היפה.) האוהב הינו "כוכב-לכת של עוררות, זַכרות, יופי" (5) שאליו "ירכי וערוותי יוקדים" (14), המעורר בה את ה"נפטון בדם",[8] ו"כמו הרוח המעירה את הים – אינך מניח לי" (11). האיחוד עם האל הלבן הוא עבורה "חוויית המוחלט [ה]מבטלת את כל החוויות האחרות".[9]

באהבתה, "רוויתי רוויתי אורות נוראים" (3) ו"לעולם לא קוטפת אותך צרורות חבצלות נוראות / של חסד" (3).[10] אהבתה הינה מטמורפוזה של הקיום הישן, הכרוכה במותו של הקודם ולידה-מחדש: "אני מתי והתערבלתי ואפסתי ונולדתי, חוללתי אתך במחול יציאת הנפש" (2), "אלך ואלך, אמצא את המוות הלבן" (2). האובדן והטביעה היו קשורים בחשש מסוים: "אני פוחדת לרעות / את הציפורים – / אולי הן מכוערות" (9). אך בסוף האהבה הביאה לגאולה מהמצב הקודם ולהוויה חדשה: "החל עידן חדש – / במעבר אתה נושב / אלי להיוולד" (9), "ואנו נולדים" (3). היא קמה מחדש לתחיה בחסד אלוהי, כאילו נבראה שוב שלמה ומלאה יותר. כוחו של האהוב, ככוחו של האל, העיר את אוקיינוס הרגשות הרדום שלה: "שובבת / נשמתי הפחת" (1) "אתה מושיט יד ובורא / … /… הכל נברא מלבבך" (5).

הים הוא מצולות הנפש, שהאהוב פתח אליהם את השער והחזיר את הצביה אל מעמקיהם, אל הייקום הרחב של הארוס ויצריו המודחקים, שהיו כמו "גן נעול / מעיין חתום" (10) – כך מתוארת בשיר השירים (ד: יב) הכלה טרם שהתוודעה לדיוניסוס שבנפשה. האיחוד עם האהוב העלה ממעמקים של התת-מודע את הזרם האסוציאטיבי של המלים והאינטואיציות שבו, שאינם נתונים לבקרה של החשיבה הרציונאלית. האוהבת צוללת לתוך הרובד הקדום וחבוי של הנפש, שבו אין ההיגיון שולט, אלא היצרים הבסיסיים. זו מציאות אמורפית בתוהו ובוהו, שמוקדם ומאוחר מתקיימים בה בו זמנית: כולה סער של הוויה מרטיטה ללא סדר חיצוני. דבר והיפוכו, יין ויאנג, מתאחדים תמידית. הכתיבה הופכת אסוציאטיבית, אוטומטית, כמו מוכתבת מפיהם של כוחות קמאיים. כאילו באמרות האורקל של הפיתיה בדלפי, המלהגת שלא-מדעת שברי נבואה כמתוך הזיה: "איני יכולה לישון / נחש היין והיאנג שר אותי / בתנועה נפלאה ממני" (11). דבריה הופכים לשפיעת קולות הנובעים ממעמקים כתקיעת השופר, כשברים ותרועות.

חזרתה של הצביה למקורה, לגילוי המעיין בנפשה, היא השלמות של מציאת עצמה. "הסהר הטבוע נפקח / והמעיין פוקח את צלעו / שומע את שמו // וזה המעיין 'כי טוב' שמו / וטוב זה המעיין" (10). וכך, דרך האהבה, חוזרת הצביה למקורה, על שתי משמעויותיה של מילה זו. שני האוהבים מוצאים בכך את איחודם: "נתיר את האיילות לשתות מי המעיין" (2).[11] "ואני ואתה פסענו באמצע הסהר / ושתינו משוקת ירוקה" (10), "תישק לך, שפתי המעיין, אהובי / ואני בצלמך…" (10) "רצינו לדעת את טעם המים" (7), כי "אנו כתובים בכוכבים / כבאר יוקדת" (7).

פרט לבאר ולמעיין, כוחות כְתוֹניים, המים הופכים לסָמֵל גם כוחות שמימיים – הגשם, המפרה ומטהר. היה זה בסתיו, עונה בה "יורד יורה מתוק" (3), שהשניים רואים בו אות לאהבתם. "אנו שותפים בגשם" (13). "ההגיה של השקט שלך / באה לחולל איילות / להוריד גשם" (5). "מצחי ההרה גשם / נושק ונפרד ממצחך" (7). הגשם הופך מעין תוצר אהבתם, מעין לידה: "ואני / מביטה בהשתאות איך הגשם נושם כילדי, כילדך" (5). היתה זו אחדות מוחלטת של השניים, של גוף ונפש, של בשר ורוח. "כל צורות הרוח בבשרי: / הפעימה בעלת הפנים / … / הנפקחת בערווה" (12). האוקסימורון המתאר אחדות זו כשל היין והיאנג, הגשמי והרוחני, מבוטא, "ראיתי את אש הגשם / וקול האש הנשארה" (4) – אחדות של היסודות המנוגדים האש והמים, הבוראת שלמות מופלאה.

"שמש האלף שילחה ברקיה" הינה השורה הפותחת את "שקונה". דימוי זה מציג את החלק הנוסף של האהבה: לא רק שקיעה וטביעה ביצרים, אלא גם העצמת הרוח, ליצור אחדות מוחלטת באהבתה. דרך האהבה, נפתחה "ערוות השמש" (8) ונחווה "הבכי העמוק של החושך ההופך אור" (2). "אני רואה / את גורי השמש האדומים / שאתה מוליד מן השמש / … / את קצה האש" (7). השמש, האור, מסמל את הרוח. וכמו שהמים, ממלכתו של פוסידון, הם הצד הכאוטי, היצרי והאפל בנפש, כך השמש מזוהה עם אפולו, אל האמנויות, השכל, האינטלקט, ושניהם מתחברים יחד מחדש ויוצרים שלמות אחת. בעבר בכיה היה על אובדן, על כעין גלות מעצמה, כמו הבכי על אובדן ירושלים וגעגועים לציון (תהילים קלז). אך עתה, באהבתם, לא היה בהם בכי וקינה על נהרות בבל, אלא "על עיינות סמויים – של אורשלם – שם שאגנו – גם צחקנו – שם / תלינו כינורותינו" (4). המלה המטוענת "אורשלם" גואלת את ירושלים האבודה, ומסמלת לה את האושר של האור השלם באיחודה עם אהובה לשלמות אחת. הכינורות שהיו תלויים על ערבות בבל מנגנים עתה בעוז: "והכינור יוקד באש" (10). "את התלות שלך בערבות / אני מבינה באש-השמש / ריבון הסהר והשיר" (14), ו"אני רוקדת ושרה" (2) ומהללת את חסד אהבתו: "השיר לא מקרי / … / ואני קוראת / בחסד אלוהים / … ואני נוגעת ובוכה בחסד / ואני לוקחת את חסד אלוהים, את היד המושטת לי, המפתח הניתן / לי בחמדה ופותח אותי בחמדה ומשחרר את הצביה אליו" (3).

האהבה הפתאומית המושלמת הזו היא לה חסד ו"חדוות אלוהים" (2), גילוי השכינה בתוכה, שבלעדיה "אי אפשר להגיע אליך אלא בהתעוררות השכינה" (2). התגלות אלוהים בה היא כמו מוזיקה שמימית: "אני רוצה לשמוע / סימפוניה לקולות / אנוש, אהבת-אלוהים הגדולה / … / מקהלות המממשות את מלכות האלוהים / אני רוצה שתאיר את התפילין שבלבי. / שתפרחנה היונים בפרוכת-שמי" (7) ב"שירת האזינו הגדולה" (8) שתערוף עליה כמטר ותיזל כטל של חסד.[12] ואז, עם ההתמסרות המוחלטת לאהבה, "ענָני יה במרחביה מלאה / … / ענָני האל ענָני" (10),

השיר האחרון במחזור "שקונה", שיר 14 (כמו בווריאציה הסוגרת, 14, של אלגר המתארת אותו-עצמו), מהווה גם סיכום וגם סיום למחזור כולו, ומעין מבט אחורנית. האוהבת מבינה שגילתה את עצמה האמיתי דרך האהבה וההתמסרות לאהוב. "הייתי צריכה לחכות / לנשיקת השרף / כדי להכיר / את עצמי" עד כדי שעתה "אני יודעת את עצמי". ידע-עצמי זה מביא לדמעות של אושר, של מציאת האבדה בתוכה שהיתה כמוסה זה זמן רב. "אני מעזה לבכות / אני מעזה להיות אני". "אני מטוללת ובוכה / מרוב ערך / בוכה ובוכה ובוכה / יודעת את עצמי ובוכה". דמעותיה כמו הגשם שהפרה את שניהם. האהוב הינו השרף שפתח בחסד את השער והחזיר את הצביה התוהה אל מקורה, למודעות עצמית ולהכרת האלוהים שבה, דרך אהבתה: "הבכי שלי מצייר את אלוהים / הוא שפחת האלוהים / אני מעזה לכתוב את אלוהים / אני מעזה לאהוב אותך." וכך הגיעה לשלמות נפשית מוחלטת. כאשר היא הוגה בשיר אחרון זה, הסיוטים אשר ביעתוהּ, חרדת הנטישה ופחד המוות – רק אז, לפי עדותה, הבחילה שלה משתחררת. היא חשה את שלמות הנפש, את היותה "המרכז של הרוח", את חזרתה המיוחלת של הצביה אל מקורה. חזרה להשלמה עם המסורת.[13] היא חיה את החיבור אל ה"רשויות", כשה"צבי חוזר ברשות דרך שער".[14]

אהבה גורפת וסוחפת זו והתמסרותה המוחלטת אל מעמקיה מולידה בה שירה עוצמתית,[15] "מפת-הנשמה של המעורבות / … / התו המסומן בשפה" (12). אהבתה מצאה את ההבעה והזיכוך המושלם שלה באמנות. אולי עדיין היססה: "האם אכתוב את השמש, את צלעי / מחר?" (9) שמא "המלים גדולות מדי" (8) בכדי לתת ביטוי נאות לעומק ההוויה. אך "אל תלכי אל תלכי שרה המוזה הנוראה המוליכה / את הקול" (2), והיא מחליטה: "מחר אשב ואכתוב" (12), כי "…לעולם לא יקחו ממני את המלים / שנתת לי, את החרות הזאת להיברא / בחירויות הסוערות הנולדות בצמיתות" (6). וכך רואה אני בדמיוני אותה ואת אהובה מאוחדים שניהם גם בהתעלות של יצירה, בשלמות מופלאה וכֹה נדירה של הרמוניה, גם של אמנות וגם של נפשות, "כי התאחדתי איתו ביצירה כפי שהתאחדתי איתו באהבה,"[16] כאשר מעל לראש שני היוצרים גם יחד, היא בשירה והוא במוזיקה, מרחפת השכינה, אופפת אותם בשלוותה ונוסכת בם שלמות.

יהודית אוריה. רישום מאת מולי מקרסון

[1] "צבאים", היומן, עמ' 108.

[2] המשורר יוסף עוזר מוסיף ש"המילה 'מקורה' טעונה בעברית גם גם במשמעות שבספר ויקרא ב:יח – 'והיא גילתה את מקור דמיה'," ורואה בכך את הדוברת "שבה לעצמיותה, למיניותה."  יוסף עוזר, "לקרוא כשהבנת הדברים מהוססת – ניקוי נפש", יקום תרבות, 3.10.2016.

[3] יהודית אוריה, רשימותיה של חוה, כרמל, 2003, עמ' 31. בהרבה מדימוייה, ממשיכה ה"שקונה" את רשימותיה של חוה.

[4] היומן, עמ' 71.

[5] "מה שנוצר הוא … מקביל לנושא ה'אלף' אצלי. אנו כה דומים.", היומן, 22.9.2003, עמ' 74.

[6] בגירסה קודמת, חיזקה המשוררת אפשרות זו, בהוסיפה את המלה "והקרה".

[7] בארמז לשיר השירים.

[8] -  "Fluss-Gott des Bluts … des Blutes Neptun"רילקה, אלגית דואינו השלישית,

[9] היומן, 11.10.2003, עמ' 100.

[10] חבצלות מתוך שיר השירים ה:ב; ב:ב.

[11] "כאיל תערוג על אפיקי-מים" תהילים מב:א.

[12] דברים לב. אגב, שיר זה נכתב אולי בתאריך 4.10.2003, ב"שבת תשובה" לפני יום הכיפורים.

[13] רשב"ג: שירמן, א, 218, 240

[14] בן-ציון אורגד, פסול לעדות, 33.

[15] "תהליך היצירה שהוא גם תהליך אהבה," היומן, 22.9.2003, עמ' 74.

[16] היומן, 11.10.2003, עמ' 101.

ראו גם:

"טירוף ופיכחון בשירת יהודית אוריה" מאת יוסף עוזר

יהודית אוריה

אודות יואב בר-חיים

יואב בר-חיים הוא שם-העט של אילן יואב בן חיים גל-פאר (גלפר). נולד באדמונטון, קנדה, בי"ג באדר א' תש"ג, 18 בפברואר 1943, למשפחה שהיתה מצד האם דור שישי בארץ. למד מדעים, לימודי רפואה (לא סיים), וספרות באוניברסיטת אלברטה באדמונטון. כמו כן למד ספרות באוניברסיטת קווינס בקינגסטון, ולימד ספרות באוניברסיטאות אלברטה וקווינס. עלה ארצה באוקטובר 1973, לימד ספרות אנגלית ומשווה באוניברסיטת בן-גוריון, ואנגלית, ספרות, והסטוריה עתיקה באוניבסיטה הפתוחה. למד ספרנות באוניברסיטת בר-אילן, ושימש כמנהל הספריה של מכון לבון לחקר תנועת העבודה, בשנים האחרונות כמתנדב. כעת הוא גימלאי. פירסם באנגלית שירה בכתבי-עת ספרותיים, וכתב מחזות (שניים הוצגו). בארץ פרסם מחקרים בהיסטוריה של ארץ-ישראל, בעיקר על הנגב, תולדות גן-הילדים העברי בתקופתו הראשונה, ומידענות. שלח ידו גם בעריכה ובתרגום. הרומן "חזרה" הוא ספר-הביכורים שלו בעברית, שבחיבורו עסק מעל לעשר שנים. בכדי להבדיל בין כתיבתו המדעית לזו הספרותית, פרסם את הספר תחת שם-העט "יואב בר-חיים", המבוסס על שמו השני, יואב, ועל שם אביו, חיים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , , , , . קישור קבוע.

14 תגובות על הצביה: דיאלוג עם "שקונה לצביה" של יהודית אוריה

  1. מאת מימי חסקין:‏

    ביקורת יפהפייה. זכות גדולה!

  2. מאת ארלט:‏

    זו רשימה יפה וחכמה ביותר על שירה יחודית, שירת אהבה שבה "שמש האלף שלחה ברקיה". הכותב גם הטעין את הרשימה בקישורים רבי ערך ליצירות מספרות הדורות, משיר השירים ואילך. נהניתי והחכמתי.
    תודה לך, יואב בר-חיים, ותודה לך, יהודית אוריה ובהצלחה לספרך!

  3. מאת יוסף:‏

    מלוא ההערכה ליואב בר-חיים – מגיע ליהודית המבט הרחב והעמוק הזה שמשוקעים בו חתכים לאורך כלל המחשבה האנושית, הפרספקטיבה מרחיקת הראות, המתבוננת בשירת יהודית ומציבה את המוטיבים שלה במקומם – כמעשה הפסל המגלף ומוציא את מה שגלום בדבר. למדתי ורותקתי. שירת יהודית סוערת ועשירה. הרשימה שמושקע בה כל כך הרבה מעניקה לה את מלוא משקל הכובד ויוצרת את כח המשיכה אל הקורא. תודה!

  4. מאת נעמי אלון:‏

    יופי של מאמר. את השירים טרם הספיקותי אבל המאמר של יואב בן חיים מרשים ביותר ונראה לי שהוא תפס את שירתך זאת במלוא היקפה. תבורכי את על הספר יהודית אוריה ויבורך יואב בן חיים על קריאה והניתוח היפהפה של ספרך החדש ״שקונה לצביה״.

  5. מאת יואב בר-חיים:‏

    רשימתה של יהודית אוריה על הרומן שלי "חזרה" מעמיקה, מרשימה ושופעת תובנה. אני מודה לה מכל לבי ומקווה שתפורסם גם היא.

  6. מאת אלי אשד:‏

    לגבי רשימתה של יהודית אוריה על יואב בר חיים היא נשלחה אלינו לפרסום ,לאחר קריאה מעמיקה היגענו למסקנה שהיא אינה קריאה ומובנת מספיק.נדרשו בה שינויים תוכניים ולשוניים שונים.הודענו זאת למחברת שבחרה לא לבצע את השינויים האלו.

  7. מאת עופרה עופר אורן:‏

    יפה מאוד.

  8. מאת שירה:‏

    מתעורר רצון לקרוא את שירתה של יהודית אוריה שמעוררת בי מחשבות… ברכות חמות על הספר ותודה על הרשימה

  9. מאת חנה טואג:‏

    ביקורת עשירה, מעמיקה וחכמה כיאות לכתיבה עשירה, מעמיקה וחכמה ומיוחדת של יהודית אוריה. יישר כוח לכותב המאמר ולמשוררת הנפלאה.

  10. מאת צדוק עלון:‏

    ספרה החדש של יהודית אוריה הוא שונה והוא דורש מהקורא שידוד מערכות (נפשיות / רגשיות / אינטלקטואליות).
    הרשימה המעמיקה מסייעת לנפש להגיע לאותם מחוזות אליהם התכוונה אוריה.
    קראתי בהנאה ספרותית רבה – רוחב ההוויה כפי שנגלית בשירים התלכד לי עם רוחב היריעה הנפרשת ברשימה היפה.
    צדוק

  11. מאת בלפור חקק:‏

    מאמר מקיף ומעמיק שנותן את ההיבטים מן המסורת היהודית אך גם שורשים פולקלוריסטיים-מיתיים של השיר ושל מוטיב הצביה והצבאים. יישר כוח לכותב, וברכות לשירה העמוקה הזאת. ברוכה את יהודית 1

  12. מאת יהודית אוריה:‏

    תודה מקרב הלב ליואב בר חיים היקר, ליקום תרבות ולכל המגיבים היקרים!

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*