Image result for ‫שעון הפניקס אליזבטה לוין‬‎
פורסם לראשונה בכתב-עת ספרותי “בגלל”. גיליון מס’ 16 “ישן וחדש”, תמוז תשע”ו, יולי 2016.
שיטת שעון הפניקס פותחה על ידי המחברת, והוארה בהרחבה במספר פרסומים, ביניהם הספר “שעון הפניקס”, משכל, אסטרולוג, 2014

מאת ד”ר אליזבטה לוין

Image result for ‫אליזבטה לוין‬‎

“פעם אחת אמרתי הדבר הזה בדרך רמזים,
מי יודע, אם לא אותן הסיבות השולטות,
החוקים השולטים בעולם המזלות, שולטים גם בעולם הרוח.”

ח”נ ביאליק

הקדמה:  שירת הזמן וזמני השירה


נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן
כשלהבת קשורה בגחלת.

ספר יצירה

היום נהוג לחשוב כי בין פיזיקה לשירה אין כל קשר. בהיותי פיזיקאית, העזתי לאתגר דעה רווחת זו ולהציע כי בכוחו של מושג הזמן לגשר בין שני התחומים השונים הללו. זאת משום שהזמן והמקצב הם המאפיינים הבסיסיים והנסתרים ביותר הן של השירה והן של רוב התהליכים הפיזיקאליים, הביולוגיים וההיסטוריים.
אנטוניו מצ’אדו (1939-1875), שהיה מגדולי המשוררים הספרדיים, הגדיר את השירה בשורתו המפורסמת “la palabra en el tiempo”, (“המילה בזמן”), או בצורה מפורטת יותר, “השירה היא הדיאלוג של האנושות, הדיאלוג של אדם עם הזמן שלו”.   בספרי “שעון הפניקס” בחנת את השפעת ה”זמנים האישיים” של משוררי הדורות השונים על דפוסי השירה שלהם. הסתבר כי היצירתיות בתחום השירה איננה זורמת בקצב אחיד וקבוע, אלא יש לה תקופות של גאות ושפל. לפעמים ישנן תקופות ארוכות של קיפאון מחשבתי, והן מתחלפות לעתים בהאצה מסחררות.
במאה ה-19 הבחין גתה (1832-1749) בתופעה זו, והגה את הרעיון של “רוח הזמן” ((Zeitgeist. לדידו של גתה, “רוח הזמן” נתפסת באופן שונה על ידי ילידי תקופות היסטוריות שונות, ולפעמים די בכך שתיוולד עשר שנים מוקדם או מאוחר יותר, בכדי להשתייך ל”זמנים שונים”.
הפילוסוף והמדען הבריטי ג’וזף פריסטלי (1804-1733) הראה איכותנית ב”מפות הביוגרפיות” שלו כי שיעורי לידתם של אנשי הרוח משתנים מעשור לעשור והם יכולים לשמש מדד כמותי לרמת ההתפתחות החברתית.
הבחנות אלה של גתה ושל פריסטלי קיבלו תמיכה ניסיונית במודל אשר מבוסס על עקרון סידור האירועים ההיסטוריים לפי שנות לידתם של יוזמיהם. במחקרי הזמן שלי התחקיתי אחר יחסי הגומלין המורכבים והדינאמיים בין ארבעה גורמים שונים במהותם: תולדות השירה העולמית, ההיסטוריה הכללית, שיעורי לידה של המשוררים בתקופות שונות ומחזורי תנועת כוכבי הלכת המרוחקים ביותר מן השמש. חקרתי תופעות בלתי-תלויות לכאורה, אך נתגלו בהן סדר ותבניות חוזרות על עצמן בקביעות מופלאה ובפרט בזיקה הדוקה בין ההתפתחות המחזורית של השירה העולמית לבין מחזור נפטון-פלוטו, הוא “שנת הפניקס” האורכת כ-493 שנה.
נוסף על כך, במחקרים התגלו תקופות נדירות בהיסטוריה, בהן בפרק זמן של עשור או שניים התרחש מפנה חד ופריצות דרך דרמתיות, שבתקופות אחרות ארכו מאות שנים. תקופות אלה, אשר קראתי להן “מולדי הפניקס” מלוות בעלייה חדה בשיעורי הלידה של משוררים, כמו גם בשינוי הסגנונות והנושאים המאפיינים אותם.
ומה שאולי חשוב אף לא פחות, התברר גם כי רמת ההתפתחות של השירה עשויה לשמש מדד אמין של רמת ההתפתחות של החברה כולה. ממצאים אלה אפשרו לבנות לוח כרונולוגי ייחודי, המבוסס על מיפוי תולדות השירה, מודל שקראתי לו “שעון הפניקס”.
המודל המוצע מתאר בהצלחה את שלבי ההתפתות של ישראל, יוון ורומא העתיקה, של תקופת הרנסנס האירופי ושל תולדות השירה הלאומית בעברית וברוב שפות העולם. כתוצאה מכך, התיאוריות האיכותניות של פרנסיס בייקון, יוהן גוטפריד הרדר ואוסוולד שפנגלר, אשר חזו מחזוריות בלידה וירידה של תרבויות, הופכות פתאום מוחשיות, כמותיות ומדידות.
ללוח של שעון הפניקס עשויות להיות השלכות רבות בלימודי הזמן ובהבנת השירה, בתחומי המדעים המדויקים ומדעי החיים גם יחד. על ההיבט הפיוטי של השיטה מצביע שמו של המודל. מימים ימימה ה”פניקס” (או בעברית “עוף החול”) מסמל את הזרם הבלתי פוסק של החיים ואת המחזוריות ארוכת הטווח שלהם. ציפור זו קיימת כמעט בכל המיתולוגיות של העמים הקדומים. ביהדות זהו עוף החול, שהתגורר בגן עדן ומוזכר בספר איוב בתנ”ך. באימפריה הרומית הפניקס סימל את המחזוריות הנצחית, ומאז ימי מרקוס אורליוס (המאה שנייה לפני הספירה) התחילו להשוות את הזמן עצמו לעוף החול, אשר עובר מטמורפוזות בעתות המעבר או המשבר.
בכל רחבי העולם הפניקס ידוע בתור יצור בן אלמוות. במקום למות, כל 500 שנה ציפור זו קמה לתחייה בלהבות, וכך יוצרת כל פעם מחדש גשר בין העבר לעתיד, בין המחזור שהסתיים ובין זה שממשמש ובא להחליפו. אגדת הפניקס הרשימה סופרים ומשוררים רבים והלהיבה את דמיונם של יוצרים גדולים בכל הזמנים, ביניהם אובידיוס, דנטה, פירדוסי, שקספיר ומילטון. ההתלהבות מאגדת הפניקס מרשימה במיוחד בשירתם של ילידי מולד הפניקס.
חלקם, כמו מרינה צבטאייבה, נטו אף לדמות את עצמם לעוף החול: “ציפור הפניקס – רק בתוך אש נוצר שירי!
.

דו-שיח הזמנים


כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה.
תהילים, פרק צ’
מאחורי כל מחקר חדשני קיים איזה דחף ראשוני, איזה ניצוץ שגורם לחוקר לעזוב הכול ולצאת לחיפוש של הבלתי-נודע. במקרה שלי, התמריץ הגיע מידידי המלחין החיפאי יורי אדלשטיין. הוא הפנה את תשומת לבי לשורת האמירות התמוהות של חתן פרס נובל, המשורר יוסף ברודסקי. לפי דבריו של ברודסקי, בסביבות שנת 1892 התרחש בשירה הרוסית איזה אירוע עצמתי ומכונן. בעקבותיו נקבעה לה אבן הדרך והושג הישג משמעותי בכתיבת השירה. הישג זה הציב רף כה גבוה בשירה עד כי בהשוואה אליו, מתגמדים כל ההישגים מאוחרים יותר, והם נראים בעיניו כהד חוזר.
זאת ועוד, ברודסקי שם דגש מיוחד על חשיבות הדו-שיח בין העבר וההווה, בין הישן לחדש, ובין שתי רביעיות המשוררים הענקיים של רומא העתיקה (ורגיליוס, הורטיוס, אובידיוס ופרופרטיוס) ושל האימפריה הרוסית (מנדלשטם, פסטרנק, צבטאייבה ואחמטובה). על שירת כל אחת מהרביעיות נאמר כי הופעתן היא חד פעמית ושאין להן אח ורע בשירת העולם מזה דורות רבים.
מחד גיסא, האמין ברודסקי כי ללא הקשר האמיץ עם שירת העבר לא ניתן להיות משורר ראוי בימינו:
“העובדה היא, לדעתי, שכל אדם הגון במקצוע שלנו, כל משורר שמכבד את עצמו, מתחיל במוקדם או במאוחר להזדהות עם אחד מארבעת המשוררים הרומיים”.
אך מאידך גיסא, התפעל ברודסקי מן הדמיון בין הזמנים הסוערים של שקיעתן של הרפובליקה הרומאית ושל רוסיה הצארית ובין שיערי קומה של רביעיות המשוררים, אשר נולדו בהפרש של כאלפיים שנה בתקופות נדירות ו”גדושות-יצירה” של שירת תור הזהב ברומא העתיקה ותור הכסף ברוסיה:
“זה מוזר, אבל מאחורי כל זה מסתתר עניין רציני בהחלט. בעתות משבר, הטבע או, נגיד, ההשגחה העליונה, שולחים לעולם שלושה או ארבעה משוררים, אשר מוטל עליהם לדבר בשמם של כל אלה, אשר אינם מסוגלים לבטא את עצמם באותם הזמנים.”
האם טמונה אמת נסתרת כלשהי בהרהוריו של ברודסקי? שאלה זו חשובה במיוחד לאור גילוי דמיון נוסף ביו הרביעיות. מסתבר כי שנות לידתם של רביעיית המשוררים הרוסיים (אחמטובה נולדה ב-23.06.1889, פסטרנק ב-10.02.1890, מנדלשטם ב-15.01.1891, וצבטאייבה ב-8.10.1892, כמוהן כשנות לידתם של רביעיית המשוררים הרומיים אלפיים שנה לפניהם, היו מלוות בתופעה אסטרונומית נדירה. בסוף המאה הראשונה לפני הספירה  – בדיוק כמו בין השנים  1899-1885! – ייצרו שני גופים שמימיים מרוחקים, נפטון ופלוטו, צמידות ביניהם, כלומר הם נצפו באותו אזור בכיפת השמיים, כאשר המרחק הזוויתי ביניהם היה קטן מ-10 מעלות. צמידות פלנטארית זו, אשר קראתי לה “מולד הפניקס”, היא נדירה, ומתרחשת אחת ל-493 שנים. אם כך, את לידתם של שתי רביעיות המשוררים האלה בישרה אותה תופעת ליקוי מאורות מחזורית, כאשר אחד מכוכבי הלכת הסתיר את אורו של השני, או בלשון ציורית, היה בשמיים “זוהר של שני הכוכבים המתנשקים” . המטאפורה האחרונה שייכת לבעלה של אנה אחמטובה, המשורר הרוסי ניקולאי גומיליוב (1921-1886). מעניין לציין כי אף הוא יליד מולד הפניקס ולפעמים שמו מתווסף לרשימת ארבעת הגדולים של ברודסקי.
בהמשך המחקר, אשר הקיף יותר משלושת אלפים שנה, התברר כי היחס אל השירה, אל הנושאים שהיא מעלה ואל משמעותה בחברה מושפע מהזמן עצמו ומזמן הלידה של המשוררים. בפרט, מתאפיינים כל מולדי הפניקס הן על-ידי שינויים חברתיים מרחיקי לכת, והן על-ידי הופעתם של זרמים רבים בשירה ולידתם של משוררים גדולים רבים ששמם ראוי להירשם בדפי תולדות תרבות העולם. חשוב להדגיש, כי מדובר בתופעה אוניברסאלית, אשר איננה מוגבלת לרומא העתיקה או לרוסיה, אלא מצאה את ביטויה בשירה העולמית, לרבות בשירה העברית.
Image result for ‫רחל המשוררת‬‎
כך, לדוגמה, במאמרו על רחל המשוררת (1931-1890), אף היא ילידת מולד הפניקס, הציב הסופר והמתרגם הישראלי, אלכס טארן, את שמה של רחל המשוררת בשורה אחת עם אחמטובה, פסטרנק, מנדלשטם וצבטאייבה. הוא גם ניסה לייחס את סיבת הופעתה של החמישייה הזאת לשינויים הדראסטיים שלא היה להם לדבריו אח ורע בהיסטוריה, אשר יצרו את אותן הנסיבות המיוחדות שליוו את לידתה של החמישייה בסוף המאה ה-19.
נשיאה השלישי של ישראל וידידה האישי של רחל, זלמן שז”ר (1974-1889), שהיה בעצמו משורר ויליד מולד הפניקס, קרא לרחל בשם הפיוטי “הרועה בשחר”. בהיותם אנשי העלייה השנייה, רחל ושז”ר היו חוד החנית של דור החלוצים, אותו דור של נפילים והאבות המייסדים, אשר ראה את הנולד ופעל במטרה לעצב את דמותו של האדם החדש בתוך החברה החדשה. לשם כך הם עזבו בגיל צעיר את ארץ מולדתם ואת שפת אמם ועלו ארצה כדי לבנות חיים חדשים. ד”ר אורי מילשטיין – אחיינה של המשוררת – כתב על רחל בספרו מעצבת האליטות: “אין זכות גדולה יותר מן הזכות לגרום לשחר להאיר, ולהיות קולו של היום שהחל ואין הכוונה בזאת לחיבור שירים, אלא למפעל הציוני”.
בדומה לרוב המשוררים ילידי מולד הפניקס, גם לתופעת רחל בשירה העברית נדבקו כמה מיתוסים שהתפתו סביב דמותה לאחר מותה בגיל צעיר יחסית. כאן הייתי רוצה להביא את המיתוס הקשור ישירות בדו-שיח בין העבר והעתיד, ביו הישן לחדש. מיתוס זה, שנקשר לשמם של רחל וזלמן שז”ר, כונה על ידי ד”ר אורי מילשטיין בשם “ברית ההד”.
קרה זה יום אחד בטיול בגליל ב-1910, כאשר רחל הייתה נערה בת עשרים. שז”ר תיאר ביומנו כיצד כל החבורה עמדה בוואדי, ואילו רחל טיפסה על גזע עץ החרוב הישיש באחת הפסגות ו”‘הרעימה’ קולה בשיר”. שז”ר התקשה למצוא מילים כדי לתאר את התפעמות מהחוויה הסוחפת, כאשר הוא וחבריו שמעו “כל צליל, כאילו מקרוב, ולא רק קול תרועתה שמענו כי אם את ההד העצום שענה לעומתה כל היקום מעברים”.
בעיני רחל היה זה רגע מכונן ולדבריה, “הקשבנו להד דבר אלוהים משכבר הימים”.
זיכרון אותו הד לא נדם בנפשם של שז”ר ושל רחל. שניהם חזרו והזכירו אותו פעמים רבות. רחל התייחסה אליו ברשימתה ברוסית בתקופה שהייתה באודסה ב-1919, אותה פרסמה שוב ב-1929 בעברית. היא גם תיעדה אותו בשניים משיריה, אותם הקדישה ל”זלמן”. את הראשון, “הד”, כתבה רחל ב-1925, השני – “ברית ההד” – פורסם ב-1927:
הוּא אוֹמֵר לָהּ: “קוֹלֵךְ כְּמִקֶּדֶם
קוֹל רוֹעִים בְּהָרֵי יְהוּדָה”.
מַהוּ סוֹד הַנִּיבִים הַלָּלוּ,
לְהַרְקִים בַּלֵּב אַגָּדָה?
האם קרה הנס או היה זה רק אגדה? אין בידיי כלים לבדוק זאת. אבל ניתן להשוות מיתוס יפה זה עם שירו של ברודסקי “תצפית נוף מהגבעה”, שבו הוא הצטער על היותו רק “מזון ההד”.  סביר להניח כי ברודסקי לא הכיר את מיתוס ההד של רחל ושז”ר ואף לא היה מודע להשתייכותם לאותו דור ילידי מולד הפניקס. אבל הוא, יליד 1940, השייך ל”דור ההמשך, דור הבנים”, מסוגל היה להבחין בהדהודי היקום לנוכח שירת אותן נפשות שעמדו על המשמר ברגעי השחר העולה וברכו בכל השפות את בואו של המחזור הקוסמי החדש.
יפה מכל הוא כי נושאים של ההד, השחר העולה, המחזוריות וזיכרונות העבר הרחוק של מולדי הפניקס הקודמים חזרו ונשנו אצל משוררים רבים של אותה התקופה. לדוגמה, שתי שורות של אורי צבי גרינברג (1981-1896), מגדולי המשוררים
האקספרסיוניסטים בשירה העברית:
המלך פקח עיניו כלשחרית
וגניו הקדומים נתנו ריח נרדם.
בעוד שבשירה הרוסית דיבר ברודסקי על הדי השירה הרומית, בשירה העברית המתחדשת חזרו החלוצים אל הדי השירה התנ”כית של מולדי הפניקס בימי הבית הראשון ואף למולד הפניקס בעת מועמד הר סיני. לדוגמה, דו-שיח בין עבר להווה, הערגה ליופייה הקסום של ירושלים, ההדהודים של מלכות ישראל ושל חורבן הבית הראשון – כל אלה אפיינו את שירתם של ילידים רבים של מולד הפניקס, וביניהם אורי צבי גרינברג, אלישבע (1949-1888) ואביגדור המאירי (1970-1890):
מֵאָה דּוֹרוֹת חָלַמְתִּי עָלַיִךְ
לִזְכּוֹת, לִרְאוֹת בְּאוֹר פָּנַיִךְ.
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם,
הָאִירִי פָּנַיִךְ לִבְנֵךְ!
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם
מֵחָרְבוֹתַיִךְ אֶבְנֵךְ!
מולד הפניקס
ובזמן האפל, בתקופת ליקוי המאורות:
אז היו הכוכבים שעונייך
נלי זק”ש) תרגום ידידיה פלס)
המבנה המיוחד של מחזור שנת הפניקס מאפשר את חלוקתו לפאזות קצרות יותר, המזכירות את פאזות הירח. ניתן להקדיש סדרת מאמרים נפרדת לכל פאזה ופאזה, אך במאמר קצר זה בחרתי להתמקד רק בשירה מפרי עטם של ילידי מולד הפניקס. וזה לא במקרה, כי עוצמת השירה הזאת היא ייחודית במינה. זאת, משום שלא בכל עשור ואף לא בכל מאה מופיע דור שלם, אשר נגזר עליו לחיות בציפייה דרוכה וחסרת תקדים להתפוררות העולם הקרבה ולתקומתו, הבאה בעקבות החורבן.
אזכיר שוב, כי מולד הפניקס האחרון התרחש בין השנים 1899-1885. הדור שנולד בכל רחבי כדור הארץ במשך התקופה הזו הרגיש כאילו חייו לא היו חלק מהזמן האיטי של שגרת היומיום. נגזר על ילידי מולד הפניקס להיות עדים לשקיעתם של מנהגים ומסורות בני מאות שנים וללידתם של רעיונות וסדרים חדשים המתאימים לשנת הפניקס העומדת בפתח. אחד הנציגות הבולטות של הדור הזה, המשוררת אנה אחמטובה סברה כי “אף דור אחר בהיסטוריה לא חוה גורל כזה, ואולי, לא היה מעולם אף דור כזה”.  בעיני הדור כל מושגי ההוויה האנושית – חיים ומוות, שירה ושלטון, זמן ומרחב, ארגון חברתי ודפוסים קוגניטיביים, חוקים מדעיים וטעם אמנותי – היו עתידים לעבור שינוי רדיקלי ולקבל משמעות חדשה. ניתן לכתוב רומנים רבים על חייהם הדרמטיים, על מעופם ועל חזונם. ילידי הדור הזה חשו עצמם שייכים לעידן החדש וכמהים להשתחרר מכבלי מושגי העבר. לרבים מהם היו תחושות נבואיות של האסונות המתקרבים, ורבים מהם התחילו לפרסם את היצירות הגאוניות שלהם כבר מגיל ההתבגרות. הלב נפעם נוכח שירתם המעוטרת בשלל מטאפורות מרשימות, אשר נוגעות לכוכבים ואשר מנסות לתעד את התופעה הקוסמית הנדירה אשר התלוותה ללידתם של משוררי דור זה. כך, לדוגמה, הסופר והמשורר איליה  ארנבורג (1967-1891) היה סמוך ובטוח  כי
קיים גם בכאוס סידור אצילי,
והוא רעיון, שמזכיר משחקים,
וכך מן הסתם יחשב אסטרונום
מסלולו של הלב הנם בחלום.
כל מולד פניקס הוא רגע של שינויים קוסמיים עקרוניים. העולם משלים את המחזור הקודם שלו ונכנס לעידן הבא. בד בבד הוא משמש כנקודת סיום בזמן, וכציון נקודת ההתחלה להתהוות וחקר הפרדיגמות החדשות. עצם השם “מולד הפניקס” משקף את הדואליות של הפאזה ההתחלתית בכל מחזור של שנת הפניקס. אירועי מפתח רבים בתולדות האנושות והאמנות גם יחד היו קשורים במולד הפניקס. תקופות אלה כללו, למשל, את הקמתה האימפריה הרומית במאה הראשונה לפני הספירה ונפילתה במאה החמישית. הן גם כללו את תקופות המפתח, אשר לדידו של היסטוריון ופילוסוף גרמני, קרל יאספרס, היוו את שני זמני הציר בתולדות התרבות: הראשון במאה השישית לפני הספירה והשני בתחילת המאה החמש עשרה. לעתים קרובות הם נראו כמו עתות משברים המלווים במהפכות עקובות מדם, שהיוו תמריצים לפרץ יצירתיות בכל התחומים, לרבות השירה.
חתן פרס נובל לספרות, אוקטביו פאס  ,(1998-1914) שהיה משורר, מסאי ודיפלומט מקסיקני, האמין כי “ללא שירה אין היסטוריה – לא ייתכנו לה מוצא ולא ראשית”.
נהוג לחשוב כי עוצמתה המיוחדת של השירה וטבעה הרגשי והנבואי גורמים לכך שהשפעתה על בני אדם רבה יותר מאשר אמנויות או מדעים אחרים. לשירה תמיד היה תפקיד מרכזי בתולדות התרבויות. לדברי המשורר הגרמני שילר, המשוררים הם אינם אזרחים של ארצם בלבד, אלא אזרחי תקופתם. תפקידם של המשוררים להיות רגישים במיוחד לכל צרכי דורם ולשמש כפה לאילמים וכדוברי הדור. במובן מסוים, אחד התפקידים הראשיים של השירה הוא לשמש מעין שעון אבולוציוני ולהורות לאנשים כיצד לכייל את השעונים הפנימיים של יחידים ושל חברות עם הזמן החיצוני של התהליכים הקוסמיים.
בפרט, ילידי מולד הפניקס האחרון (1899-1885) כללו משוררים בולטים בכל השפות, כגון, נלי זק”ש, תומאס סטרנס אליוט, ולימיר חלבניקוב, עזרא פאונד, ולדימיר מאיאקובסקי, פדריקו גרסיה לורקה, ברטולד ברכט, יצחק רוזנברג, פרננדו פסוא ופול אלואר. רובם נתפסים לעתים קרובות כדמויות טרגיות, כסמלים וכהיסטוריונים של הדור האבוד, אשר נולד על סף העידן החדש וחוה משבר רוחני עמוק. מהפכות רבות, שתי מלחמות עולם, שפיכות דמים, רעב, צער עמוק, טיהורים פוליטיים ואינספור קברים ליוו את דרכם ומילאו את חייהם. עם זאת, הם חשו עצמם  כיוצרי היסטוריה. משימתם העיקרית הייתה שמירה על האמונה באנושות, ביכולתה לקום לתחייה, לחזור בתשובה, ולהתחיל חיים חדשים.
אחמטובה הצטערה כי לילידי דורה אין געגועים, “כי לנו אין לאן לחזור”. עם זאת היא גם הודתה: “אני שמחה על כך כי חייתי באותן השנים והייתי עדה לאירועים שלא היו כמותם”.  ואילו מנדלשטם (אשר, אגב היה גם בן-דוד רחוק של רחל) שאל באופן רטורי:
מי בדם לבם ידביקו
חוליות של שתי מאות?
עדותו של חיים נחמן ביאליק
מטבע הדברים הוא: לעת בוקר עם זריחה
נראים הדברים שלא כעת ערב ולילה.
אורי צבי גרינברג
“כל תקופה יונקת מאידיאה מרכזית שלה, שהיא מושלת ושולטת” כתב ח”נ ביאליק (1934-1873) במאמרו  “על שירתנו וקבוצת משוררים” (1927). בדומה לגתה, ביאליק הרגיש צורך להבליט את המחזוריות ההיסטורית ולהדגיש את חשיבות הדיאלוגים בין ישן לחדש בשירה:
“… אין לך משורר שהוא יכול להגביה את עצמו למעלה מן האוויר לגמרי, מאויר זמנו ותקופתו, ושאין לו ירושה בתקופה הקודמת, שאין לו רכוש משותף וצדדים שווים עם חבריו…”
אמנם בכל תקופה ותקופה קיימים הבדלים עצומים בין משורר אחד לחברו, אולם שמתוך המרחק מסוגלים אנו להבדיל בשוני המהותי בין הסגנונות והתכנים של התקופות השונות. מסתבר כי בדומה לגתה, ביאליק גם הוא האמין באחדות היקום, והוא כלל בו גם את הכוכבים. תנועת הכוכבים האטיים בשמיים מסמלת תקופות היסטוריות שונות ומאפשרת לראות האם ניתן לייחס את המשוררים הבודדים לקבוצה אחת, לספירה אחת, לגלגל או לתקופה אחת.
לדידו של ביאליק, כל תקופה באה עם קבוצת כוכבים משלה, עם אטמוספרה מיוחדת שלה, ועם אופי סגנון משלה, וכך הרגיש כאילו הכוכבים רימו אותו. בהיותו יליד 1873, הוא עמד קרוב-קרוב לילידי דור מולד הפניקס, ו- 12 שנה בלבד הפרידו בינו ובינם. אך דווקא הם היו הראשונים שגרמו לו להרגיש את התיישנותו וזרותו, או במילותיו של ביאליק עצמו “שאני נעשיתי מחוץ לתחומם, או שהם נעשו מחוץ לתחומי”.
המשורר הראשון, שלפי התרשמותו של ביאליק “נשא בתוכו את הרעם והברק של התקופה החדשה” היה סופר, משורר ומחזאי עברי ויידי, יליד מולד הפניקס יעקב שטיינברג (1947-1887). אחריו בא אביגדור המאירי, אף הוא יליד מולד הפניקס.
את המאמר של ביאליק קראתי לראשונה לאחר יציאתו לאור של שעון הפניקס. הוא הוסיף לי עדות נפלאה של מי שעמד ליד עריסת השירה העברית המודרנית וניבא את דרכי התפתחותה העתידיים. אכן, כפי שצפה זאת ביאליק, הוא עמד בפתחם של שינויים מרחיקי לכת. ניתן היה להשוות אותם לתקופת תור הזהב בספרד, כאשר, לפי ביאליק, “נטתה פתאום השירה לדרך חדשה לגמרי”. בעת הזאת, כמו בעת ההיא שקדמה לה באלף שנים, “נולדה  לשון חדשה, תוכן חדש, צלצול חדש, זווגי מלים, צרופים חדשים, הכל אחר ושונה ממה שהיה”.
ההבחנה הזאת של ביאליק מחזירה אותנו שתי שנות פניקס אחורה, לאותה תקופת מולד הפניקס הרחוקה שהטביעה את חותמה על חיי התרבות של עם ישראל ואף זכתה לכינוי של תחיית השירה העברית.
דרור יקרא
אֲזַי יָדַעְתִּי כִּי נִשְׁבַּר
הַגֶּשֶׁר הַיָּשָׁן,
שֶׁבֵּין אֶתְמוֹל לְבֵין מָחָר
תָּלוּ יְדֵי הַזְּמָן.
רחל
ילידי מולד הפניקס אינם זוכים תמיד לתהילת עולם. לפעמים ראשוניותם וחדשנותם עומדות להם לרועץ.  לעיתים מתגמדת תהילתם לנוכח השתכללות משוררי דורות ההמשך. לעיתים דרוש זמן רב כדי להבין את תרומתם ואת עוזם. כך קרה גם למשורר והבלשן העברי, תלמידו המפורסם של רס”ג, דונש בן לברט (920 עד 990 בערך). שמו נשכח מעת לעת, ורק בימינו, כאשר ניתן לבחון את שירתו בפרספקטיבה היסטורית, הובהר מדוע רש”י ובעלי התוספות הזכירו אותו לשבח ואילו שלמה אבן גבירול (1058-1021) הכתירו כ-“גדול המשוררים” בתקופתו.
כרגיל, קדמו למולד הפניקס ולקפיצתו הפואטית שנים סוערות של משברים קשים. לאחר הפלישה המוסלמית לחצי האי האיברי, סבלו במאה ה-8 קהילות מקומיות ממאבקים בלתי פוסקים בין השליטים הערביים. השינויים הגיעו, כאשר בשנת 913 עלה לכס האמירות יליד מולד הפניקס עבד א-רחמן השלישי. הוא הצליח להכפיף למרותו את השליטים המקומיים הרבים ולאחד מחדש את האמירות המתפוררת.
פריחת השירה העברית באותם הימים החלה בעיקר בזכותו של יועצו המפורסם של הח’ליף, ר’ חסדאי אבן שפרוט (975-915). דמותו של אבן שפרוט, אף הוא יליד מולד הפניקס ומשורר בזכות עצמו, מקבילה בקווים רבים לדמותו של גאיוס קילניוס מאיקנס (70 לפנה”ס – 8 לפנה”ס), אשר פעל שתי שנות פניקס לפניו בחצרו של אוגוסטוס הקיסר. כאן המקום  להזכיר כי פריחת רביעיית ענקי “תור הזהב” של השירה הרומית התאפשרה בעיקר הודות לפועלו של אותו מאיקנס, ששימש פטרון לדור חדש של משוררים. בגלל אי-הבנות בהיגוי האותיות הלטיניות נהוג כיום לבטא את שמו כ”מֶצֶנָט”. מילה זו, אשר נגזרה משמו של מאיקנס, הפכה לשם נרדף ולכינוי לפטרוני האמנות באשר הם. כך, הפך יליד מולד הפניקס בשם מאיקנס למֶצֶנָט הראשון המוכר בתולדות העולם.
אלף שנים אחריו, חסדאי אבן שפרוט הפך למצנט הדגול של שנת הפניקס שלו. אבן שפרוט היה אדם בעל רוחב ראייה בלתי רגיל. בנוסף להיותו שר ונגיד בקורדובה, הוא התפרסם כרופא, כיזם וכפטרונם של משוררים ושל תלמידי חכמים. בזכותו הוקמה ספרייה רחבת ידיים בארמונו של ח’ליף קורדובה ובה נשמרו כתבי יד יקרי ערך .אל חצר קורדובה הוזמנו מיטב המשוררים של התקופה .בביתו של חסדאי אבן שפרוט נערכו מפגשים ותחרויות תכופים של משוררים ובלשנים מוכשרים.
במעגל חברי החוג בלטו במיוחד שתי דמויות מרכזיות – דונש בן לברט ומנחם בן סרוק (920 עד 970 בערך), אף הוא פייטן, בלשן ויליד מולד הפניקס. לוויכוח שהתפתח בין שני המשוררים האלה נודעת חשיבות רבה בהמשך דרכה של השירה העברית.
כיום נחשב דונש בן לברט לראשון המשוררים שכתב שירת חול בעברית ולחלוץ שיטת המשקל הכמותי בשירת ימי הביניים. הוא חידש חידושים חשובים אשר הניחו את היסוד לצורתה של שירת ימי הביניים בעברית וגם בשפות נוספות. מכאן ואילך שימשו חידושיו את כל המשוררים והפייטנים הבאים, כגון שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, אברהם אבן עזרא, משה אבן עזרא ויהודה הלוי.
יתר על כן, בהמשך הובילה הרפורמה בשירה של בן לברט לכך שכל המשוררים הבאים בספרד, פרובאנס ואיטליה, אימצו את שיטתו. כפי שצוין באנציקלופדית “תולדות ספרות העולם”, בנוסף לסגנון, השפיעה שירתו של בן לברט גם על תוכן השירה של הדורות הבאים. זאת בגלל החידושים בנושאים בהם עסקה “ובגלל האידיאלים ההומניסטיים, אשר דגלה בהם שנים רבות לפני התרבות המערבית, שפיתחה אותם רק בימי הרנסאנס”.
אלף שנים חלפו מאז מותו של דונש בן לברט, אבל שיריו עדיין חיים ומהדהדים בשירה המודרנית. כך, “דְויַ הָסֵר” הוא פיוטו הפופולארי, אשר הפך לחלק מברכת המזון של סעודת החתונה, ואילו “דרור יקרא”, אשר הפך לפיוט הכי מפורסם של דונש בן לברט, משמש כזמירה בסעודת השבת ונחשב לאחד השירים הקדומים והידועים ביותר שהתחבב על רוב קהילות ישראל בכל התקופות וזכה ללחנים רבים.
תיארתי את מספר הדי העבר, ניהלתי דו-שיח בין הזמנים, ולסיום המאמר אביא את הקטע הנבואי, את המכתב לילידי מולד הפניקס 1885- 1899  מפרי עטו של בן-גילו של חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי (1875 – 1943). בשירו “אני מאמין” (1892), אשר נכתב בהיותו בן 17 באודסה בעת מולד הפניקס, הוא תיאר את תחושות הזרות, הניכור ואי-היכולת להימנות עם דור מולד הפניקס. ניתן לראות בשורות אלה את פנייתו הנרגשת מן העבר אל העתיד הנשגב:
אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,
לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;
לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי
פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.
Image result for ‫אליזבטה לוין‬‎

ראו גם

Image result for phoenix

13 תגובות

  1. קו מחשבה מעניין ביותר! כל הכבוד! והלוואי על כולנו לחשוף אי פעם את הקשר המסתורי בין החוקים הקוסמיים ובין רגעים ארעיים לגמרי בחיי הפרט הבודד וביצירתו.

  2. דר אליזבטה לוין הקדימה את דורה בשנות דור…
    בתאור שנות הפניקס שהוא השחר לדורות הבאים….עי חיבור השירה לנשמה אדם הופך את החיים לאגדה וממושה.
    וזאת הצליחה דר אליזבטה לוין לתאר בספרה ובמאמריה אודות ציר הפניקס ובכלל….
    הדבר דומה לתחיית המתים וחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל…
    וכלמה שקורה עכשיו מגביל לחזון העצמות היבשות של יחזקאל

  3. דר אליזבטה לוין הקדימה את דורה בשנות דור…
    בתאור שנות הפניקס שהוא השחר לדורות הבאים….עי חיבור השירה לנשמה אדם הופך את החיים לאגדה וממושה.
    וזאת הצליחה דר אליזבטה לוין לתאר בספרה ובמאמריה אודות ציר הפניקס ובכלל….
    הדבר דומה לתחיית המתים וחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל…
    וכלמה שקורה עכשיו מגביל לחזון העצמות היבשות של יחזקאל מה שחשוב שהאדם יהדהד את להע וגחלת נשמתו.
    הד הוא ההמשכיות לעתיד……דר אליזבטה הקסימה את דורה בתפיסה בתודעה ובדרך התאור את הגשור בין העבר לעתיד.
    הד=9=סוף והתחלה .הדהוד=6=אהבה.. שהוא ה צופן של הפניקס שהוא הרמה הרוחנית הגבוהה ביותר..
    חויתי הנאה רוחנית צרופה דרכך תודה ענקית טובה ל

    ני

  4. תודה לאליזבטה על מאמר מופלא המתאר את הדיאלוג בין שירת האדם לבין רוח תקופתו, כשהמשורר משתתף בשיח הגלובאלי והוא זרז או משקף את זמנו ותרבותו; הדיון מביא את הקשר בין מחזורים היסטוריים לבין מערכות היחסים בין גופים שמימיים בתנועתם ובשדות האצלתם וקרינותיהם.

    כמו כן מתוארת האינטארקציה בין המשורר ליוצרים האחרים בסביבתו המשתפים כחלק מאחדות של חברה פרטיקולארית, המעיינים בנושאים אקטואליים בחיים האחד על פלנטה ארץ, לאור יחסיה עם מערכת השמש והארכיטיפים, את מושאי תשומת הלב שלהם.

    בשיח בין העובדות במרחב ובזמן – לבין החוויות או ההתנסות של התודעה, בולט במיוחד השיר “ברית ההד” של רחל אשר פורסם ב-1927. כאשר זלמן שז”ר וחבריו שמעו את זמרתה “כל צליל, כאילו מקרוב, ולא רק קול תרועה שמענו כי אם את ההד העצום שענה לעומתה מכל העברים.”

  5. יש לציין שהרדר ושפנגלר היו ממבשרי הלאומנות הגרמנית, שאיפשרה במידה רבה את הנאציזם… כך שהאיכות שלהם לא היתה רק ‘איכות’.

    ממליץ לחבר ספר על השפעות מצב הכוכבים על תקופות שונות בהיסטוריה. למשל צמידות נפטון-אוראנוס בשנים 1990-1993, שהביאה לשינויים גיאופוליטיים בארץ ובעולם (ותקופת אושר קצרה, שהתבטאה בארץ לדעתי).

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש × שתיים =