מאת אלי אשד

ספרו החדש של העיתונאי והשדרן השנוי במחלוקת נתן זהבי הוא “תקוות שחורות”, קובץ של 38 “דוקו סיפורים” (הוצאת “חבר לעט” בעריכת יואב איתמר, עריכת משנה: ארז מירנץ, 2016).

אבל מה זה בדיוק? האם זה קובץ זיכרונות של הכותב מאירועים אמיתיים שבהם היה מעורב ומאנשים אמיתיים שאותם הכיר כפי שאפשר להבין לכאורה מהמושג “דוקו סיפורים”, או שמא מדובר בסיפורים קצרים בדויים לחלוטין, המכילים, פה ושם, גרעין כלשהו של אמת שכבר אי אפשר לזהותה?

זהבי מגדיר אותם כתמונת מראה אמיתית וכואבת של החברה בישראל, ונראה שהוא מגדיר לפחות את חלקם כאמיתיים, מאחר שהופיעו במדורו בעיתון. אבל חלק מהסיפורים עושים בהחלט רושם “ספרותי”. יש בהם עלילה המתפתחת ל”פאנץ’ ליין שמפתיע את הקורא בשורות האחרונות.

אם כך, לקרוא לכולם “דוקו-סיפורים” זה בגדר הטעיית הקוראים.

ניקח, למשל, את הסיפור “סוכנת המוסד גלדיולה אס אם”, על עלילותיה של סוכנת “מוסד” ישראלית. הסוכנת מפילה בפח מדען גרעין איראני לאחר קיום יחסי מין סאדו מאזו עמו, שמצולמים בידי עמיתיה הסוכנים ומנוצלים לצורכי סחיטה. הסיפור כשלעצמו חביב ואף עושה רושם אמין.

האם זהו “דוקו סטורי”, שאולי שמע מאותה סוכנת מוסד על כוס קפה באיזה פאב (אם כי קשה להאמין שסוכנת מוסד תספר דווקא את הסיפור הזה ודווקא לעיתונאי פטפטן כמו זהבי) או שמא מדובר בבדיה שהומצאה במוחו הקודח של זהבי (מן הסתם תוך כדי ישיבה בפאב) למען בידורו של הקורא?

למען האמת, הסיפורים שנראים כמומצאים בספר, ויש כמה וכמה כאלו, הם המוצלחים יותר, אולי כי בהם זהבי מנסה פחות להטיף על מר גורלם של עלובי החיים.

מצאו חן בעיניי במיוחד הסיפורים שבהם נזכר זהבי בפושעים ידועים בזמנם שאותם הכיר, כמו בסיפור “הצנצנת”, שבו הוא מתאר בציוריות רבה עבריין בשם בוסי, שנחשב בזמנו ל”מלך העולם התחתון”, ואת אשתו המוזרה אף יותר. מוצלח לא פחות הוא הסיפור “הומלס במרצדס”, שבו הוא מספר על עבריין בכיר שהכיר בעבר והוא פוגש שוב לכאורה כהומלס. לסיפור יש סוף מפתיע ביותר. האם מדובר אפוא באמת או בבדיה?

נראה סביר יותר שהאפשרות השנייה היא הנכונה. במציאות לצערנו בדרך כלל אין פאנץ’ ליין כזה באירועי אמת, אם כי נכון גם שיש יוצאי דופן שאותם אנו זוכרים.

זאבי, נתן , על גדות הביוב‏

זהו ספרו השני של זהבי. הראשון, על גדות הביוב :29 סיפורים קצרים, ראה אור בהוצאת “זמורה ביתן” ב- 1995 עם איורים של אורי ליפשיץ. הספר מתאר את העולם התחתון התל אביבי. הכריכה האחורית מתארת בתמציתיות רבה את הקריירה המגוונת של זהבי, מלבד זה איננו מקבלים שום פרטים לגבי מה יש בספר הזה בעצם.

כיום נתן זהבי הוא שדרן רדיו המפורסם בלשונו הבוטה ובמאבקו למען מקופחי החברה ונגד הממסד המנצל והמדכא. הוא היה ידוע בעבר בקשריו האמיצים עם חוגים שונים בעולם התחתון, והוא אחד מגדולי העיתונאים והצלמים של עולם הפשע שצמחו כאן. ברם, שני ספריו מראים שהוא הרבה יותר גם מזה.

אני רואה בזהבי כיורשו הספרותי של הסופר מנחם תלמי, שתיאר בלשון ייחודית (רובה מומצאת בידי הסופר) את חיי העבריינים של יפו בסדרת “תמונות יפואיות” הזכורה לטוב. כמו אצל תלמי, סיפוריו של זהבי גדושים בהומור וכתובים בניב ייחודי (שהוא פרי המצאתו של זהבי לדעתי, ולא דווקא של הטיפוסים שאותם הוא מתאר, שמן הסתם לא היו גאונים גדולים בתחום הלשוני). ובכל זאת יש הבדל משמעותי ביותר בין השניים: ברוב סיפוריו של זהבי יש קדרות ופסימיות שאין למצוא אותה אצל תלמי, שלרוב חתם את סיפוריו בסוף טוב. אולי זה משום שאכן חלק מהספורים של זהבי מבוססים על מקרים אמיתיים.

ישנו סיפור שאני סקרן מאוד לראות את זהבי כותב אותו כאחד מהדוקו סיפורים שלו. מצאתי אותו באוטוביוגרפיה של אורי אבנרי “אופטימי כרך 2” (“ידיעות אחרונות”, 2016), ממש תוך כדי הקריאה של ספרו של זהבי, והוא הטיל אור מעניין ביותר על הקריאה ב”תקוות שחורות”, על הפסימיזם הקודר שבו.

“לפני שעברנו למשרד אחר קרה משהו. באחד הלילות העיר אותי הטלפון בביתי וקרא לי לבוא מיד למערכת. היא עלתה בלהבות. מיהרתי לשם וראיתי את מעשי ידיי עולים באש… המשרד היה מלא בעשן … כמה קירות ורהיטים נחרכו. אך הנזק העיקרי נגרם לארכיון התצלומים, ובו כחצי מיליון תשלילים. הוא נשרף כליל. זה היה אוצר שאין לו תחליף – בייחוד תשלילי התצלומים משנות ראשית קום המדינה. למרבה המזל ניצל ארכיון התצלומים המפותחים ובעזרתו יכולנו להמשיך איכשהו בעבודה.

החשד שלי נפל מהרגע הראשון על נתן זהבי. כשלקחתי אותו לעבודה היה תושב אילת, שקוע בסמים, פרחח פורץ גדר באופיו, בחור מוכשר בעל סגנון פרוע במיוחד. לימים ניצל כישורים אלה ברדיו… זהבי הופיע בראש הרשימה החשודים שלי. הוא הוזמן לבדיקה בגלאי שקר ועשה דבר כמעט בלתי אפשרי: הוא הכחיש ויצא דובר אמת. נראה שבעזרת סמים התגבר על המכונה.

הרבה שנים לאחר-מכן נפגשנו במסיבת המוות של דן בן-אמוץ. זה היה אירוע מרגש מאין כמוהו, ממש קתרזיס, ובסיומה היו כל הנוכחים במצב של זעזוע נפשי. רחל ואני עמדנו במסדרון, כאשר ניגש אלינו נתן זהבי נסער ונרגש, הודה שהצית את המערכת וביקש סליחה (עמ’ 182).

הנה כאן יש סיפור דרמטי ביותר על טיפוס קרימינלי שעושה דבר מזעזע:  מחריב פיסות מההיסטוריה הישראלית ללא מחשבה כלל. לסוף יש סיום מפתיע ומרגש, ממש כאילו יצא מקובץ הסיפורים של  מנחם תלמי, לא של זהבי. והוא מראה שלמרות הכול יש סוף טוב בחיים, בוודאי לגבי מר זהבי שנטש את עולם הפשע ועבר לצד השני – של הלוחמים בשחיתות.

אולי יכתוב נתן זהבי על פי הפרשיה המזעזעת באמת ההיא דוקו-סיפור בקובץ הבא? במחשבה שנייה אין סיכוי, בפסימיזם העמוק השורה על עולמו הספרותי של נתן זהבי לסיפור עם סיום אופטימי כזה ( פירומן מצית ארכיונים מנוול ומסומם הופך לעיתונאי מוערך זוכה פרס סוקולוב על עבודתו העיתונאית ותרומתו לחברה!)  אין שום מקום.

ראו גם:

נתן זהבי על “תקוות שחורות”

נתן זהבי בוויקיפדיה

6 תגובות

  1. שלום אלי, אני ערכתי את הספר ואני יכול להעיד שכל הסיפורים התרחשו במציאות. בשלב האחרון טישטשנו את הפרטים המדויקים. לגבי החלקים המדומיינים בחלק מהסיפורים, זה חלק מהז’אנר של creative non fiction שהוא עכשווי וחשוב, וזוכת פרס נובל מאוקראינה זכתה בו על ספרים מז’אנר זה (לא שאני משווה)

  2. ארשה לי לפקפק בהצהרתך. יש להניח שחלק מהסיפורים אינם בדויים .אבל כמה מהם בהחלט כן.
    אני מניח שאין שום עדות כזאת לפחות לגבי הסיפור “סוכנת המוסד גלדיולה אס אם”,.יכול להיות שזהבי יטען שהוא באמת שמע ממישהי סיפור כזה. אבל אם זאת אכן הייתה סוכנת מוסד בעברה היא ממש צריכה להיות מטומטמת כדי לספר לעיתונאי סיפור כזה אולי כיד האלכוהול הטובה עליה.
    לדעתי הסיפור הוא פשוט המצאה של זהבי .

  3. חשבתי להגיב.קראתי שוב את דבריך ובחרתי לא להגיב לא כי אין לי מה פשוט כתבת כל כך הרבה שטויות ואני מאד עייף. רק דבר אחד אומר לך שאם היית זבוב על הקיר והיית שומע את התודות משלוש גלדיולות שבגללן כתבתי את הסיפור היית מתבלבל. אני מניח שגם את זה לא תבין ואיני מאשים אותך. גלדיולות זה כינוי חיבה שלי לשלוש ידידות טובות מהמוסד-לא מהמוסד לביטוח לאומי. בסיפור הזה היא לא
    קיימה יחסים סאדו מאזו עם הפרויקט- אף אחת מסוכנות המוסד לא קיימה יחסים כאלו עם גורמים עוינים ומטרת הסיפור היתה להזים כל מיני חולירות שליכלכו עליהן. אולי פעם בארבע עיניים אסביר לך .

  4. אני תמה האם אף אחת מסוכנות “המוסד ” לא קיימה אף פעם יחסים אינטימיים בשירות האירגון ? כולל כאלו שאולי כללו ואולי לא כללו סאדו -מאזו.
    השמועות טענו וטוענות שסוכנות מוסד לא מתנזרות גם מזה.אני מניח שהארגון לא אומר להן במפורש שהן מתבקשות לעשות כך וכך עם זה וזה בוודאי כנגד רצונן אבל נרמז להן שאם המשימה דורשת ואם הצלחת המשימה דורשת זאת אז רצוי
    .עם זאת סביר להניח שזה אף פעם לא נאמר במפורש וזה מושאר להן להחלטתן.

  5. הספר ליווה אותי כל יום הכיפורים. נהניתי ממנו מאד מאד. צחקתי והתעצבתי על העוולות שנגרמו לאנשים הקשישים אהבתי את הדמויות השונות בסיפורים והתאהבתי בחלקם. ספר מעולה. אני אמליץ עליו בחיוב.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש × אחד =