חיפה, חיפה, עיר עם סרטים: סקירה של שלושה סרטים ישראליים חדשים בפסטיבל חיפה

Image result for ‫פסטיבל חיפה  לסרטים 2016‬‎

מאת קרן זוהר

בכל חול המועד סוכות מתקיים פסטיבל הסרטים הבינלאומי החיפאי המוכר והאהוב. השנה חוגג הפסטיבל בשעה טובה את שנתו ה-32.

השנה מוקרנים בפסטיבל מעל 200 סרטים מ-40 מדינות, מתוכם 85 סרטים ישראלים, ובהם 14 סרטים עלילתיים באורך מלא, כולם בבכורה ארצית.

להלן סקירה של שלושה סרטים ישראלים נפלאים מבין כל המבחר.

בין העולמות

משפחה חרדית מתבשרת כי בנה (רועי גולן) נפגע במקום עבודתו כמאבטח בפיגוע חבלני ומצבו אנוש. המשפחה שניתקה קשר מן הבן לאחר שחזר בשאלה, אינה יודעת כיצד התנהל בשנים האחרונות, ועם מי הוא מסתובב, ולכן אינה מזהה כי שרה, בחורה שמסתובבת שם וסועדת את אביה, היא למעשה, אמאל, (מריה זריק המצוינת) חברתו הערבייה של הבן. אמאל מתחזה למבקרת כדי לשהות בקרבת בן זוגה מחוסר ההכרה. הסרט מציג מטאפורה יפה שבה הבן מחוסר ההכרה נמצא בין שני העולמות, וכמוהו גם חברתו ובני משפחתו הנקרעים בין שני עולמות שהם מכירים: עולם הדת ועולם החילוניות, ואילו חברתו של הבן שבעולמו של הבן היא אהובתו, מלכת כולמו הבלתי מעורערת, ואילו בעולמם של אחרים היא ערבייה – ורק מוצאה ולא חוכמתה ויפי רגשותיה הם הקובעים את מהותה.

בעוד האם (מאיה גסנר בתפקיד אמין ונוגע ללב) לא משה ממיטת בנה, האב (יורם טולדנו המרגש בתפקיד האב הכאוב והמתייסר) מחפש תשובה במקומות חיצוניים: אצל הרבנים, ומנסה נואשות לבצע תיקון בנפשו של בנו, תיקון שיציל אותו וישיבו לחיים. קיימת מתיחות בין האב לאם סביב הצורך של האם בנוכחות האב, וחיפושו של האב אחר נס חיצוני שיציל את המצב.

בין האם לשרה/אמאל מתפתחת חברות סביב המצוקה וההזדהות עם הדאגה לאדם קרוב ואהוב. האם החברות תשרוד גם כשהאמת תתגלה? האם תיתכן זליגה בין שני העולמות?

זהו סרט הביכורים של הבמאית מיה חטאב. הסרט הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל בוסאן, אחד מפסטיבלי הסרטים הגדולים והחשובים ביותר באסיה.

עניינים אישיים

הסרט "עניינים אישיים" לכאורה היה יכול להיות טעון ומורכב מעצם היותו סרט ערבי-ישראלי שהיוצרת שלו, מהא חאג', היא פלסטינית. כמה משמח שהסרט לא נופל למלכודת פוליטית (ויש בו אף הומור עצמי משובח שצוחק על המלכוד לשחקנים ערביים המופיעים בהפקות שאינן ערביות), אלא עוסק במערכות יחסים קטנות ויומיומיות שכל אדם באשר הוא אדם, מכל דת, לאום וגזע יכול להזדהות איתן, ובעיקר לצחוק מהן. מובן שהסרט נוגע גם בקושי הקיום של פלסטינים בשטחים, אך מהות עיקרו היא כי כל אדם הוא אדם, וכל המשפחות הן משפחות היכן שלא תהיינה, ללא קשר לטריטוריה/דת/מעמד כלכלי, או כפי שהיטיב להגדיר טולסטווי בפתיחת הרומן "אנה קרנינה": "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה." והמשפחה הזו אומללה ומצחיקה, בדרכה המיוחדת המצטלבת עם כל כך הרבה דרכים שכולנו מכירים.

הסרט, שרובו ככולו דובר ערבית, מכניס אותנו אל עולמם של נבילה וסאלח (מחמוד שוואהדה וסנאא שוואהדה הנהדרים), זוג הורים מזדקנים שאינם מדברים זה עם זה על רקע כעסים וקטנוניות שהם מנת חלקה של כל זוגיות רבת שנים. האב בורח למאמרים אקדמיים באינטרנט והאם לטלנובלות, והם חיים בשני עולמות מקבילים וכעוסים שלעולם אינם נפגשים. האב, שכבר נואש מניכורה של אשתו, פונה אל בניו ובנותיו בבקשת עזרה – שניים מהם חיים ברמאללה ואחד מהם בשוודיה. הישאם, הבן משוודיה (זיאד בכרי המוכשר) משתוקק שהוריו יבקרו אותו ויחליפו קצת אווירה, מה שאולי ישפיע לטובה על יחסיהם הקרים, ולשם כך הוא מבקש כי אחיו מרמאללה ינסו לעזור לו לשכנעם. טארק (דוריד לידאווי, המשחק ב"פאודה" בתפקיד הערבי המכונה "היהודי") מגלם כאן תפקיד בועט ומבעבע של האח האמן, המזגזג במערכת יחסים עם מאיסה, שנדמה לו שאינה עונה על ציפיותיו. את מאיסה החושנית, החכמה והדעתנית מגלמת מאיסה עבד אלהאדי (המוכרת לנו כאסמא מ”מתים לרגע”). האחות ההרה (חנאן חילו המוכרת לנו כאשתו של אבו- אחמד מ"פאודה") בתפקיד רגיש וחכם של אשה הנשואה לבעל מוסכניק שחולם לראות את הים, ואותו מגלם באמינות נוגעת עמר חליאל, ומטופלת באמו הסנילית, שאותה מגלמת ג'יהאן דירמרקוליאן הכובשת. היא מצליחה בדרכה המתוחכמת, אך אנו נגלה כי אפשר להעביר את המשפחה לשוודיה, אך המשפחה תישאר אותה משפחה, עם אותם כעסים ואותן התקטננויות, גם אם התפאורה התחלפה לאגם שוודי פסטורלי.

קל להתאהב בסרט אנושי כל כך, שמבין כי כולנו רוצים שיגלו אותנו, כולנו רוצים לרחוץ בים, לחיות, לחלום, לאהוב (את האדם הנכון לנו ביותר) ושהנפש של כולנו רוצה פשוט לרקוד.

אני חושבת שהסרט הקטן, הצנוע והיפהפה הזה חשוב ביותר דווקא משום שהוא לא מתמקד בסכסוכים הפוליטיים המפלגים בין בני האדם. הסרט הזה מאחד אותנו – כי ערבים, ישראלים, סינים, רוסים ואמריקאים הם אזרחי העולם – והמשפחה הזאת, על האהבה שבה, קשייה, חלומותיה ותקוותיה היא המשפחה של כל אזרחי העולם.

הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל קאן, ולאחרונה היה אמור להשתתף בפסטיבל בביירות, שבפקודת הרשויות הלבנוניות נאלץ להיפסל בשל היותו סרט ישראלי. ההפסד היה כולו שלהם.

נמל בית

נמל בית

מצבים שבהם המציאות פוגשת את היצירה ומהדהדת בה כל כך חזק הם מדהימים בעיניי. “נמל בית” של ארז תדמור, נכתב לאחר תחקיר מעמיק ולפני חשיפת השחיתויות בנמל אשדוד. תדמור שם את האצבע ישירות על הדופק הפועם של לב הקומבינה הישראלית: ועדי עובדים המתנהלים כמאפיה, מינויי מקורבים, עבודה שמתנהלת לאט מדי כדי שההנהלה לא תתרגל שעובדים מהר ומספיקים הרבה מדי. מה קורה כשבכל זאת מוסיפים לתוך נזיד השחיתות המבעבע קורטוב מוסריות בדמות אדם ישר שמנסה לעשות סדר בכל הבלגן? זהו סיפורו של אהרון אביטן (בגילום יורם חטב, שחקן מצוין שתענוג לראותו שוב על המסך הגדול), מהנדס אוניות ששב לארץ לאחר שנים שבהן עבד בים והזניח את בתו שכעת מתנכרת לו (בגילום לירון בן שלוש הנהדרת). אהרון מתחיל לעבוד בנמל אשדוד, ומגלה לא מעט ליקויים בהתנהלות העבודה, אך כשהוא מנסה מתוקף תפקידו להשליט סדר, הוא מבין אט אט כמה הדינמיקה שבין העובדים, ובעיקר בין רחמים אזולאי, מנהיגם הנערץ שמייצגם מול ההנהלה – היא זו שקובעת איך הדברים יתנהלו, אם בכלל. רחמים וחבריו לא מעריכים את העובדה כי אהרון מנסה לשנות סדרי עולם, ומנסים להבהיר לו כיצד וכמה כדאי שהדברים יישארו בסטטוס קוו. הם מנסים בטוב, וכשלא הולך, אז גם ברע, ויש לא מעט עובדים אחרים שנפגעים מכך בדרך:

אם זה רונן (החתן של אהרון הנשוי לבתו, שאותו מגלם אודי פרסי המוכשר שכבש את לבי עוד ב"10% ילדה שלי" וכעת משחק גם ב"לעבור את הקיר" החדש של רמה בורשטיין), אם זה קרביץ (אייל רוזלס בתפקיד אמיץ ובשרני של אחרון הנאמנים לערכי המוסר והעבודה הקשה והיושר), ויהיו עוד נפגעים באם ימשיך בשלו. במקביל לשיבתו למשפחה, לאחר שנים רבות של בדידות בלב ים אהרון קושר קשר רומנטי עם ילנה המזכירה בנמל (אנה דוברוביצקי המקסימה והמשכנעת), קשר שיעמיד אותו בפני בחירה לגבי המשך דרכו והתנהלותו. הסרט עולה מעלה מעלה עם קונפליקט הולך ומתעצם, ומה שיפה בסופו של דבר זה ש"המוסרי והצודק" שלא באשמתו, לא תמיד צודק כל כך – וזהו טוויסט משובח! תדמור, כמו ב"ארץ פצועה" – סרטו המשובח הקודם, שוב מצליח להגיש ולהנגיש לנו ביקורת חברתית על דקויות והתנהלויות קלוקלות בחברה הישראלית. תדמור מציב לנו מראה פנורמית שלא תמיד מחמיאה, אך מזמנת לנו הצצה אל אזור ראייה שהוא לכאורה מוגבל, ומציגה בפנינו גם זוויות שלא נוח לנו להביט בהן, אך כדאי מאוד שנאלץ את עצמנו לעשות זאת. שחקנים נפלאים נוספים המשחקים בסרט וראויים לציון הם: שרון אלכסנדר, לירון לבו, יעקב זדה דניאל, אייל סלמה, איציק גולן, דליה בגר ומיכה אוזין סליאן.

הפסטיבל ממשיך להקרין סרטים מרתקים עד ה-24 בחודש. אל תחמיצו את ההזדמנות!

אתר הפסטיבל

אודות קרן זוהר

מורה לקולנוע, תקשורת וספרות, תסריטאית ויוצרת. כתבת תרבות ופנאי במדור "Kולטורה" במקומון "השקמה".
הפוסט הזה פורסם בתאריך קולנוע עם התגים , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*