כיצד נראית “מפת השירה” הבועתית והמבוזרת אשר שימשה מצע נוח שאִפשר ש”תופעת רועי חסן” תתרחש?

חלקו השני של המאמר “כיצד קרה שרועי חסן עלה כה למעלה – כשהשירה נמצאת כה למטה”, שחלקו הראשון הופיע ב”יקום תרבות” ב-3 בספטמבר

מאת דוד אדלר

תוצאת תמונה עבור בול אגודת הסופרים

בעוד החלק הראשון של המאמר הסביר בדרך לוגית, ובשיטת האלימינציה, איך החל שמו של רועי חסן לרחף לפתע בשמי השירה הצחיחים והחזיר לה, לשירה, שדומה היה שלאיש כבר אין חפץ בה, סומק נדיר ללחיים; החלק השני משרטט את “מפת השירה” הבועתית והמבוזרת אשר שימשה מצע נוח שאִפשר ש”תופעה” כזו תתרחש, ואפילו תתעצם. בהיעדר מפה מעודכנת ומפורטת כזו בכתובים, יש אולי למיפוי זה חשיבות תיעודית גם כשלעצמו, וניתן להתייחס אליו גם כמאמר נפרד, כמעט בלתי-תלוי.

בהקבלה של עולם השירה לכוס סודה (כפי שהובא בחלק הראשון של המאמר), כל בועה (או בועית – שהיא כאמור בועה קטנה יותר), מייצגת קהילה או חבורה מגובשת פחות או יותר. ההסתופפות היא לרוב סביב “כתב-עת” (כאשר בנוסף נספחת לעתים, כאמור, פעילות נוספת). לפני שנמפה את עולם השירה לבועותיו ונמנה בקצרה את אפיוניו הייחודיים, נציין שלמרביתן יש בדרך כלל עורך, המוביל את “הגרעין הקשה” המורכב מה”מערכת” וכן את מעגלי החבורה המקורבים יותר או פחות. הנחשבות יותר הן החבורות המוציאות כתב עת מודפס. אלה, המוציאות כתב עת רשתי, הן מטבען בועיות קטנות יותר עד זניחות. ויש כמובן את הפייסבוק – איך כמעט ושכחנו אותו/ה? את הדמוקרטיה השירית עלי אדמות, המרוממת משוררים לרגע, ואולי ליותר מרגע (כפי שאפשר להיווכח למשל ב”ספרים” של “הארץ” “עד מאה ועשרים שירים: ספר שנולד בפייסבוק-לנד” , 10.7.15).

באשר לדינמיקה של הבועיות בהקבלה לעיל, ברור שבעולם השירה הדינמיקה היא ב”הילוך אטי” יותר; אך אל ל”הילוך אטי” להטעות אתכם, שכן ביחס לתהליכים סוציולוגיים, חברתיים או פוליטיים אחרים, ההילוך הוא מהיר, אם לא תזזיתי. לדוגמה, אם היה מי שניתק עצמו, מסיבה זו או אחרת, מעולם השירה לפני כשנתיים – הוא לא יכירו היום. הוא לא יידע מי זה רועי חסן, מה זו ערס-פואטיקה, מנין צץ דוד (ניאו) בוחבוט המבקר הרהוט, ועוד.

כתבי עת שפקעו (הפסיקו להופיע):

תוצאת תמונה עבור מטעם

אם נתייחס לכתבי העת המודפסים לספרות או לשירה בתקופה המסוקרת, של כשבע שנים, הרי שהבועות שפקעו הן לא מעטות. חלקן אולי לא פקעו באופן רשמי, אך פקעו למעשה.

  1. ראשון להן מטעם”, שהותיר רישום ניכר בשדה הספרותי וההגותי. עורכו יצחק לאור הקפיד לשמור על איכות השירים שהופיעו ולרוב גם עמד בכך. ראוי לציין ש”מטעם” “סיים יפה” הן עם רשימה ביבליוגרפית מקיפה ומדוקדקת של 28 גיליונותיו, שהופיעו כסדרם, והן עם משלוח המחאות למי שלא קיבל את כל גיליונות המנוי (ואל יקל הדבר, שכן במקרים אחרים דמי המנוי החלקיים אינם מוחזרים או שהמרווחים בין הגיליונות אורכים שנה, שנתיים ויותר – ולך תתחשבן).
  2. תוצאת תמונה עבור כתובת כתב עת
  3. כתובת” (הקבוצה “כתובת” התפרקה ועמה גם כתב עת בשם זה. “מקום לשירה”, האכסניה של הקבוצה, פועל, ראו להלן).
  4. “בינתיים” – כתב עת לספרות צעירה מיסודם של סטודנטים באוניברסיטה העברית ובסיועה. כתב עת מרשים באיכותו ובעיצובו (שעבר סוג של מטמורפוזה טוטלית, גם בעיצובו, ל”עירובין”).
  5. “קשת החדשה (שפקעה עם מות עורכה אהרון אמיר בשנת 2008).
  6. “כתם” (עורכיו עודד כרמלי ויהודה ויזן הקימו שתי במות אחרות, “הבה להבא” ו”דחק”, בהתאמה, ראו להלן).
  7. “אלמנך”.
  8. “מאגמה“.
  9. “דימוי”.
  10. “מבוע” (שהמשכו ב”עתר”, להלן).
  11. “תו פלוס” למוסיקה, לאומנויות ולחברה (שפרסם שירה מרובה) שפסק להופיע בחורף 2013 לאחר 13 גיליונות.

כתבי עת שפקיעתם הסופית טרם הוכרזה רשמית:

תוצאת תמונה עבור מקף כתב עת

  1. מקף” בעריכתם של חני שטרנברג ויואב איתמר, כתב עת נושאי. גיליון ראשון התפרסם ביוני 2012 וגיליון שני (עם גיליון נספח, שנמנה אחר כך, כפי הנראה, כגיליון השלישי) במרץ 2013. בסוף אותה שנה יצא הגיליון הרביעי ומאז הייתה דממה ארוכה (וזו הסיבה ש”מקף” מצוי בקטגוריה זו). אולם לאחרונה, לפני הורדת כרמל 18 לדפוס, הושקו גיליונות 5 ו-6, לאחר שהוסרו חסמים תקציביים.
  1. “עבריתון” בעריכת יאיר בן-חור ובחסותה של הוצאת “פיוטית” בניהולה של שושנה ויג. יצאו שלושה גיליונות החל מ-2012. בינואר 2015 הודיעה ויג על הקפאת הפעילות מסיבות כלכליות.

עם זאת ראוי לציין שגם ב”מלאי הקיים” ישנם כתבי עת שלא הופיעו מזה שנה (ובכלל זה גיליון “כרמל” הנוכחי), ואף שנתיים ויותר (“שבו”, “דקה”, “עכשיו” עד להופעת גיליונו ה-75 בעצם ימים אלה), אך בשל הופעתם רבת השנים ובעיקר בשל כוונותיהם המוצהרות להופיע בעתיד הם נחשבים, עד שלא יוכח אחרת, כ”עסק חי”.

ראוי אולי להרחיב בעניין זה. אי הסדירות הזו בהופעה אינה עניין טכני גרידא, היא סוגיה מהותית גם בהקשר הנוכחי. היא פוגמת, פגימה של ממש, לא רק באפקטיביות של כתב העת להוביל תהליכים בעולם השירה, שהיא נשוא המאמר הזה, אלא גם בעצם נוכחותו וברלוונטיות שלו. השירה, כפי שתוארה למעלה, פועלת בהילוך מהיר, תזזיתי. אמנם לא ניתן לצפות מכתבי העת להגיב למאורעות המתחדשים לעתים משבוע לשבוע, מיום ליום, ואף משעה לשעה (כפי שנעשה ברשתות החברתיות), אך הופעה סדירה (בסטיות סבירות מתדירות ההופעה המוצהרת) היא תנאי הכרחי, גם אם לא מספיק, להיות בעמדת השפעה ממשית. להיות “עסק חי”. איך אפשר לפרסם בבלעדיות בכתב עת המבטיח לפרסם שירים של משורר, כשעל המשורר להמתין שנים אחדות לפרסומם? האם ל”תרבות וספרות” של “הארץ” הייתה אותה אפקטיביות, אם הופעתו הייתה ספוראדית, במרווחים גדולים ובלתי צפויים?

ברור שתדירות ההופעה יכולה להיות מושפעת, והיא ודאי מושפעת, גם מאילוצים כלכליים (תמיכות וכו’), אך איך אפשר להיות מנוי של כתב עת המופיע בתדירות ספוראדית? (הייתי בכמה – וחדלתי).

ואולי עוד הערה אחת, הנכונה לאחרונה כמעט לגבי כל כתבי העת: ההד שיוצרים כתבי העת הספרותיים הוא קלוש ולא מורגש, חוץ מהמשתתפים בהם, כמובן. ואם יהיה מי שיחשוד בכותב שורות אלו שהוא ניחן בראייה פסימית מדי, אביא את הציטוט כדלהלן: “כתבי-העת, שפעם היו שערי הכניסה לעולם הספרות, נקראים בעיקר על ידי הכותבים בהם”. וכתבו זאת מי שאמורים היו להיות חדורי רוח אופטימית בנושא זה יותר מכל אחד אחר, כאלה שהוציאו לאור, זה עתה, כתב עת חדש. כתבו זאת יעל טומשוב ואור גראור, בפתח גיליון הבכורה של “אלמנך”, בעריכתם. היה זה  כבר בשנת 2006 – עוד בטרם פריחת הפייסבוק.

נתחיל בספירת המלאי של הקיים:

א. ביטאונים של האגודות הפרופסיונליות הרשמיות של סופרים ומשוררים בישראל

תוצאת תמונה עבור מאזניים כתב עת

  1. “מאזניים” – דו-ירחון של אגודת הסופרים והמשוררים העבריים במדינת ישראל.
  2. “גג” ביטאון האיגוד הכללי של סופרים בישראל (רבעון).

הביטאונים, בעריכת ד”ר משה גרנות עד לאחרונה (וכעת מתן חרמוני) וד”ר חיים נגיד, בהתאמה, מופיעים בשנים האחרונות כסדרם, שזה הישג ראוי כשלעצמו. הביטאונים, בשל אופיים, פתוחים לקהילות רחבות יחסית של כותבים, משוררים וסופרים. אף שהעורכים מפרסמים מאמרים, סיפורים ושירים גם של מי שאינו נמנה על חבריהם הרשומים (לעתים עם העדפה אף למשוררים, שזה להם פרסום ראשון), הרי שבשל מחויבות מסוימת לחברים (ובמיוחד לחברי הוועדים והוועדות המייעצות), איכות החומרים המתפרסמים שם אינה תמיד מהמעלה הראשונה. הם מקיימים סדנאות כתיבה, הרצאות וסיורים ואף סופי-שבוע בבתי מלון (כאגודות פרופסיונליות מצויות). מדובר בשתי קהילות, מובחנות, אך עם חפיפה מסוימת, שחבריהם נמנים בעיקר על ה”גווארדיה הוותיקה”. בשל היותם גופים מייצגים (אגודת הסופרים במיוחד) כלפי הממשלה (ופרסיה), וכלפי אגודות לאומיות ובינלאומיות, יש להן ערך מוסף מסוג מאוד מסוים. אך הרלוונטיות שלהם באשר לקבוצות האחרות שיתוארו להלן, מוגבלת.

בזמן המחאה החברתית של קיץ 2011, כשהיה ניסיון להקים איגוד משוררים עצמאי (כמו גם ניסיון לקדם חקיקה ל”חוק השירה”, בדומה ל”חוק הקולנוע”), ניסו שני הגופים לקרב את המשוררים הללו, צעירים ברובם. הניסיון לא ממש צלח, ובוודאי שלא לאורך ימים.

  1. “שבילים” – בהוצאת עמותה שהוקמה בבית הסופר במודיעין והסביבה. למרבית הפליאה קהילה זו של סופרים, משוררים ואמנים, היא הקהילה המקומית היחידה שהעמידה “בית סופר” פעיל ולידו כתב עת (הסיבה במקרה זה אישית והיא פעילותה הנמרצת של העורכת ד”ר רחלי אברהם איתן). זו אמנם קהילה סגורה והטרוגנית (כולל אמנים וכותבים בשפות מגוונות), אך “שבילים”, כתב עת נושאי בדרך כלל, פתוח ליוצרים גם מאזורים אחרים ונותן במה גם ליוצרים בראשית דרכם, שסיכוייהם לפרסם בבמות מודפסות אחרות קטנים.

ב.      בתי יוצר לשירה

  1. “הליקון” – גם כתב עת וגם עמותה לקידום השירה שהוקמה בשנת 1990 על ידי אמיר אור ואירית סלע. עד לפרישתו, לפני שנים אחדות, היה אמיר אור הרוח החיה במרבית, אם לא בכל, ענפי פעילות העמותה. אלה כוללים כיתות שירה ותרגום, הוצאה לאור (לאחרונה בשיתוף עם “אפיק”), פסטיבל שירה בינלאומי, עריכת כתב העת (רבעון שגיליונותיו יוחדו לגיליונות נושא, לפסטיבל, לשירתם של משתתפי כיתות השירה, וליוצרים בולטים) וכן ערבי שירה מגוונים. לאחר פרישתו פוצלו סמכויותיו, ובמידת מה השתנתה גם המתכונת של גיליונות “הליקון”, הנערכות כיום ע”י דרור בורשטיין.

אמיר אור, כמשורר (ואולי כנציג “הליקון”) מייצג את ישראל בארגוני שירה בינלאומיים שונים, בעיקר מאירופה.

זו היא בלי ספק – בשל שלל פעילותה, ושילובם בה של תלמידים, ומספר גדול יחסית של המנחים/מרצים במסגרותיה השונות – הבועית הגדולה ביותר בעולם השירה. הסדנאות שהיא מקיימת מזרימות אכן דם חדש, אך יש לקוות שהמוכשרים, ולא הקולניים, שבין בוגריה ימצאו בה ביטוי בהמשך דרכם היצירתית.

אך זוהי עדיין בועה, שאולי בניגוד לבועות אחרות, שהיחס אליהן מתאפיין בהתעלמות, אדישות או בוז, היא מתייחדת בכך שבועיות אחדות (דוגמת “דחק”, “הבה להבא” ובעצם אולי כל הקבוצות עם זיקה ל”עכשיו” (להלן), חשים כלפיה סוג של אנטגוניזם מורכב.

  1. “מקום לשירה” – היא עמותה ירושלמית המקבילה בפעילותה ל”הליקון” (מעניין לציין שמייסדיה נמנו על בוגרי סדנאותיה), גם אם במתכונת ובקנה מידה מצומצמים יותר. רק לאחרונה הקימה “מקום לשירה” הוצאה לאור וכן את “בית הספר לאמנות המילה” (מזכיר קצת את “בית הספר לאמנות היצירה הספרותית” של הליקון אך מתיימר להיות מקיף יותר)  – עד כמה אלה יפרחו ויתמידו – ימים יגידו.  גיליונות כתב העת “כתובת” שכאמור פסקו מלהופיע (כשהקבוצה בשם זה התפרקה), יצאו לאור במרווחים משתנים וגדולים מדי, אך הם היו פתוחים יחסית וכללו חומרים איכותיים למדי. כיום מוציאה לאור העמותה את גיליונות “ננו-פואטיקה”, המתאפיינת, לפי שמה, בשירה קצרצרה. כמין “טוויטר” פואטי, שמניח שאין לקוראים כיום נשימה ארוכה מספיק. יש שיראו בכך כניעה (טרם זמנה?!) לרחשים אמיתיים, או מדומים, של תקופה המאתגרת את האטרקטיביות של שירה איכותית, קצרה או ארוכה יותר.

בפסטיבל “מטר על מטר” ובערבי השירה שהעמותה מקיימת שותפים חברים של בועות ובועיות מרובות, יחסית. אבל נראה שהפסטיבל, עם תקציבו הנדיב ועל אף שנוכחותו התקבעה בתודעת קהילת המשוררים, אינו מצליח למשוך קהל משמעותי (מעבר למשתתפים הרבים עצמם ומקורביהם). זאת למרות שהוא מתקיים ללא תשלום, ולמרות שיתופם של זמרים איכותיים ולהקות אטרקטיביות למדי. כמעט שלא פגשתי בקהל, משוררים שאינם נמנים על המשתתפים במפגשי הפסטיבל ואם היה נדמה לי שנמצא לי חריג כזה, מצאתי אותו מופיע במפגש או סדנה סמוכים.

נראה שבשל הרצון לכלול משוררים רבים יחסית (שהם גם תשתיתו של הקהל), הפסטיבל לוקה בהיעדר סינון פואטי-איכותי, ובהיסחפות אחרי משוררים אופנתיים (בשל כשל בשיפוט או מדעת).

על אף הפסטיבל הבין-בועתי, “מקום לשירה” היה ונותר בועה.

ג.   כתבי עת ללא הוצאה לאור או שההוצאה לאור נלווית ומשנית:

  1. “עיתון 77”כתב עת זה לספרות ולתרבות, נוסד ע”י יעקב בסר ז”ל בשנת 1977 ונערך כיום ע”י מיכאל בסר ועמית ישראלי-גלעד. כתב עת זה ראוי להוקרה על התמדתו ה”הירואית” כמעט, חרף הקשיים הכספיים והאחרים. עד כה יצאו לאור 383 גיליונות, ב-38 שנות הופעתו, כ-10 גיליונות בממוצע לשנה. גם אם בשנים האחרונות יוצאים “רק” כ-7 גיליונות לשנה הרי שזה הישג כשלעצמו. הופעה תדירה וקבועה זו מאפשרת רצנזיה מקיפה של ספרים רבים בנושאי ספרות ותרבות, וכן סקירה קצרצרה של ספרים חדשים (שדומני שאפשר למצוא כמוה רק ב”מאזניים” וב”ספרים” של “הארץ”), וכן מדורים קבועים רבים, מרביתם איכותיים ורבי עניין. לא תמיד הרצנזיות וכן השירים והסיפורים איכותיים מספיק, אך אין בכך כדי לעמעם את הישגיו ואת מקומו המיוחד של “עיתון 77” במפת הספרות בכלל והשירה בפרט.

לצד כתב העת פועלת גם הוצאה לאור, שהכנסותיה, כך אפשר ללמוד, מסייעות לכתב העת להמשיך בדרכו החשובה.

ל”עיתון 77″, בשל מאפייניו, הייתה אמורה להיות קהילה רחבה, על-בועתית. אך אף שאולי במספר מנוייו (המשלמים דמי מנוי) הוא עולה על כתבי עת אחרים, ואף שמדובר בקהילה פתוחה והטרוגנית יחסית לקהילות שירה אחרות, לא זכה “עיתון 77” למעמד זה. הסיבה העיקרית לכך הוא הכרסום רב השנים של כתבי העת שצצים ועולים מכל עבר, בעיקר ע”י קבוצות של משוררים צעירים.

תוצאת תמונה עבור עכשיו כתב עת

  1. “עכשיו” מוגדר בכריכתו ככתב עת ל”ספרות, אמנות, הגות, בקורת” (בעמוד הפותח נוסף להם גם “תרבות, חברה” – לפחות תוספת המלה “חברה” היא מהותית כי הוא מכיל גם את “עתה” – מוסף סוציאליסטי).

אין ספק שמכל שלל כתבי העת המסוקרים כאן הוא לא רק הוותיק (נוסד בסוף שנות החמישים) אלא גם זה שהשפיע ביותר על הספרות העברית ובמיוחד על השירה העברית שהתהוותה בארץ מסוף שנות החמישים. הוא ידוע בכך, שנתן במה ראשונה לכל המשוררים והסופרים הבולטים והנודעים של “דור המדינה”. בשל העובדות הידועות הללו אין טעם שאכביר על עברו המפואר, שאין מחלוקת לגביו, מילים רבות מדי.

הדמות המרכזית שעומדת מאחוריו ומזוהה אתו יותר מכל היא של פרופ’ גבריאל מוקד. בחוברות האחרונות מופיע כשותף לעריכה גם אחד ממייסדיו (ומממניו) ברוך חפץ, אך בעבר, במקטעי זמן שונים היו שותפים לעריכה גם יהודה עמיחי, נתן זך (יחד עם מוקד וחפץ נמנים הארבעה על ה”עורכים המייסדים”), דן מירון, משה בן שאול, מקסים גילן וכן יואב בראל (בתחום “האמנויות הפלסטיות”), אברהם עוז (בתחום “התיאטרון”). כן מוזכרים כמי שעושים או שמסייעים במלאכת העריכה אמנון נבות, ובגיליונות האחרונים והעתידים לצאת גם יהודה ויזן ורן יגיל (תקצר היריעה מלציין את עורכי המדורים השונים לאורך השנים, אך בגיליונות האחרונים עורך מדור הקולנוע הוא יונתן מוקד).

גיליונותיו גדושים מאוד (גיליון רגיל הוא בן כ-250 עמודים וגיליון כפול יהיה בן 300 עד כ-450 עמודים), וכוללים לא רק שירים, סיפורים, רצנזיות ומאמרים ספרותיים וחברתיים, אלא גם מניפסטים חברתיים וספרותיים ודברי פולמוס חריפים וסרקסטיים מאוד נגד יריבים אמיתיים או מדומים. נוסף על אלו, בכל חוברת יש רשימות של משתתפים בכל כרכי “עכשיו”, כמו גם “יצירות שתורגמו” ועוד ועוד. הטקסטים מלווים בעריכה גרפית מינימלית (אך המשתפרת מעט בגיליונות האחרונים).

למרות שיש לשבח את מוקד על התמדתו רבת השנים, אי אפשר להתעלם מכך שבכל שנות הופעותיו, וביתר שאת, בשנים האחרונות, תדירות הופעתו הייתה לא סדירה, עם הפוגות ארוכות (לעיתים אף של ארבע שנים ואולי יותר), בעיקר בשל קשיים תקציביים. כפי שהודגש למעלה אי-סדירות של כתב עת היא תנאי מהותי הכרחי (גם אם לא מספיק) לעצם היותו וקטור משפיע על סדר היום הספרותי ול”עכשיו” (דהיינו למוקד) יש בהחלט כוונות או יומרות להיות גורם מרכזי ברפובליקה הספרותית גם כיום. לעניות דעתי, אי-סדירות זו היא שהובילה או לפחות תרמה לפיצול “אמבי” של “עכשיו” (ראו להלן), גם אם זה טרם הכריז על גוויעתו. להפך, “עכשיו” מנסה, כעוף החול, שוב ושוב להתאושש ולשוב לאיתנו. אך בינתיים, למרות הצהרות כוונות אולי כנות (למשל ב-28.2.2012 לצאת “שלוש פעמים בשנה”), הוא יצא מאז שלוש פעמים (באחת מהן בחוברת כפולה) כשהחוברת האחרונה (מס’ 75) יצאה בתחילת נובמבר 2015. בקרוב מאוד הוא מבטיח לצאת עם חוברת נוספת. עד כה יצאו 46 כרכי “עכשיו” (חוברות רבות היו כפולות). בהתחשב בכ-56 שנות הופעתו הרי שמדובר בכרך אחד בכל כ-14 חודשים בממוצע.

באשר לפיצולו האמבי, ראוי לציין שבחוברת 72 של “עכשיו” (חורף 2011/12) הופיע “מצע הברית הניאו-מודרניסטית מיסודם של כתבי העת ‘עכשיו’, ‘עמדה’, ‘כתם’, ‘דחק’, ‘תיקיה’ ו’הבא להבא'”. עובדה שבאה להעיד לא רק על זיקה בין “עכשיו” לכתבי עת אלו, שעורכיהם גם ממשיכים לכתוב בו, אלא גם, שהם במובן מסוים שלוחות שלו וממשיכי דרכו. במילים אחרות אולי הופעה סדירה שלו הייתה מייתרת את הופעתם שלהם או של חלקם. אך כשהאבא גוסס, לא פלא שהילדים רבים על הירושה (לא שלמפעל הזה יש נכסים חומריים אבל יש לו בלי ספק “מוניטין” רב שנים). (אגב אזכורו של “כתם” קצת מוזר כי הופעתו נקטעה ב-2008, ושני עורכיו יהודה ויזן ועודד כרמלי הוציאו את “דחק” ו”הבא להבא” בהתאמה).

ההוצאה לאור של “עכשיו” הפיקה במשך השנים ספרים רבים (ובתוכם את ספריהם של משוררים, אך גם סופרים, מובילים) והיא ממשיכה להוציאם גם בשנים האחרונות, גם אם בקצב איטי יותר. הואיל ומוקד מתיימר לגלות “כישרונות חדשים” גם בעצם ימים אלו, אני הבחנתי בשנים האחרונות, בעיקר בזו של גילית חומסקי, ששניים מספריה יצאו לאור בהוצאה. חומסקי מצטיינת בשפה שירית רגישה, מעודנת ומדויקת, שנבזקת בה לעתים גם מעט חידתיות במינון נכון.

תוצאת תמונה עבור עמדה כתב עת

  1. “עמדה” – המוגדר כביטאון לספרות – הוקם בשנת 1994 ע”י עמוס אדלהייט, רן יגיל ואריק א’. למרות שהמכנה המשותף של עורכיו, אינו אחדות דעות פוליטית או אסתטית, אלא, כמה מוזר “שפרסומם הראשון היה בגיליון 55 של כתב העת ‘עכשיו'” – מתכון בטוח לפיצוץ והיפרדות – כתב העת הזה שורד. פלא קטן בעולם הספרות המקומי. כתב העת הוציא עד היום 32 גיליונות (אמנם רק כמחצית ממספר הגיליונות שהיה אמור להוציא, אך מספר נכבד הראוי להערכה), אך גם זה סוג של פלא. נראה לי שזה מעיד שמעורבים כאן משוגע או משוגעים לדבר. אם זה הסופר רב הפעלים רן יגיל (בעל טור ושמוציא עם חן ישראל קליינמן גם את כתב העת הספרותי-רשתי “יקוד”) או העורכים, כולם ביחד, אך מספיק גם אחד, לחוד.

בניגוד לקבוצות אחרות, ותיקות יחסית, כמו “מטעם”, “מעיין”, “הו” (או ותיקות פחות כמו “הבה להבה”, אם נתעלם לרגע מהמגזר האמוני, שיש לו סביבה סוציולוגית ייחודית) לא נראה שקבוצה זו סיפחה אליה, במהלך השנים, מספר משמעותי של משוררים וכותבים, כחלק אורגני של הווייתה. דהיינו, היא לא הצליחה ליצור קהילת שירה.

לצד כתב העת (שיצא לאור בתחילה תחת חסות לוגיסטית של הוצאת “ביתן” וא”כ “כרמל”), נלווית הוצאה לאור (“עמדה/כרמל”). לאחרונה הושקה לצד “עמדה” הוותיקה, הוצאה נוספת “עמדה החדשה”, כשהדחף להקמתה היה הרצון להוציא לאור פרסומים איכותיים יותר בהוצאה נבדלת.

לעניינינו נראה ש”עמדה” הוא דוגמה, גם אם לא יחידה, לבועה טיפוסית. הגיליונות יוצאים לאור, אבל נראה שחוץ מהכותבים, אין לרבים עניין מיוחד בכך.

תוצאת תמונה עבור דחק

  1. “דחק” –  בעריכת יהודה ויזן הצעיר והיומרני. “דחק” החל להופיע ב-2011 כ”כתב עת לספרות טובה”. הוא הוגדר כ”שנתון” ועומד יפה במשימה זו. לא רק זאת, אלא שכל גיליון גדוש (לעייפה?!) בארבע מאות עד שש מאות עמודים ויותר (נראה שלאי-הנגישות, עליה הצהיר העורך כמטרה, ניתן אכן ביטוי ממשי וכך למשל בגיליון הראשון הופיע מאמר בן 45 עמודים של אמנון נבות). שפע של חומרים, מכאן ומשם מאז ומעכשיו, ללא חוט מקשר.

במבט ראשון קל להתפעל מרוחב היריעה, מהמגוון העצום, מעומק החקר. ולמה בעצם לא? ואכן רבים וטובים מתפעלים, ולמה אני בעצם פחות. הסיבה היא ש”דברי אמת ניכרים” וההתרשמות שלי, שניזונה גם מראיונות שנתן ויזן, היא שיש כאן יומרה. ויומרה אינה כפי שנוטים לחשוב שאפתנות, או הליכה בגדולות משום שאתה אכן כזה, אלא העמדת פנים, חסרת כיסוי אמיתי, שאתה אכן כזה. התחזות. אחרת מי ישים לב אליך, בגודש של כתבי העת?

לי נראה שמטרת העל של העורך אינה להנגיש בפני הקורא חומרים מעניינים, רהוטים, מקוריים, חדשניים, או להרחיב את דעתו, אלא להמם, להרשים, ב”שמות” יותר מאשר בתוכן. וכי מה לנו באמת כיום לדוד פרישמן? (מלבד זאת שאביו הרוחני של העורך, גבריאל מוקד, רואה בברנר, פרישמן וקורצוויל, מודל ראוי לחיקוי). מה לנו כיום לקים איל סונג, מנהיג צפון קוריאה? החסרי בעיות אנו כאן בעולמנו הספרותי, הפוליטי, החברתי? החסרי מהפכנים, מנהיגים עם שיגעון גדלות ההולך ומתעצם אנו? האם אין לנו מוכיחים בשער כאן ועכשיו? לי נראה שהמטרה הראשונית היא להרשים במיוחדות, באיזוטריות, ברוחב הידיעה ובעומקה, כביכול, כמובן. וכך גם בעניין הכמותי. להדהים, להוציא את קריאת ההתפעלות (וואוו!!) כאילו הגודש והגודל כן קובעים.

סביב “דחק” לא נראה שיש ממש קהילה, שכן הכותבים והמתרגמים הם מקצוות שונים של העשייה הספרותית והעיונית, מהאקדמיה ומחוצה לה, בלי דבק שיכולים לקשור ביניהם. כך שכתב העת הוא בועה נוספת בכוס. בועה המבקשת שנאמין שהיא מרחפת מעל הבועות האחרות.

תוצאת תמונה עבור הבה להבא

  1. “הבה להבא” – הערוכה ע”י עודד כרמלי (שותפו לעריכה של ויזן ב”כתם” שפקעה) גם היא לוקה ביומרה, אך כאן היומרה היא תָכנית: “להרחיב את ההומניזם לטרנסהומניזם”, ואם לא ברור למה הכוונה המוטו “שהחיים לא ימותו והמתים לא יחיו” מבהיר זאת. הרעיון הזה, מלבד מופרכותו, כבר נשחק ע”י דוד אבידן, ולא רק נשחק, אלא הגיע אפילו לדרגה של גרוטסקה טרגית לנוכח הדרך בה מצא אבידן את מותו. (אגב, בספרו החדש “החיים לא ראויים לחיים” כרמלי המציא חזון חדש את “היתום הביולוגי הראשון” שייוולד בעולם משולל לאומיות, שבטיות ואפילו משפחתיות. מין חזון אחרית הימים שיביא שלום עולמי נכסף. זה אמנם רעיון מופרך פחות מ”חזון הא-מורטליטי”, אך מופרך דיו).

גם פה התכלית היא להיות מקורי, להמם, בכל מחיר. הרי שניהם בוגרים של אותו בית ספר ומכירים את כל השטיקים והטריקים כדי למשוך תשומת לב תקשורתית ואחרת. וחבל, כי לכרמלי כישרון טבעי לכתוב מעניין וחדשני, לעתים אף מבריק, אם כי את הרהיטות הוא מעדיף להמיר לעתים בלוליינות לשונית או לוגית קצת פרועה ומוגזמת.

זו חבורה די מגובשת ויעידו על כך כתריסר חברי מערכת (הנקראים, וכי אפשר לעתים אולי בכל זאת לא להתחכם?! “מערך”) וכן עוזרים במלאכה נוספים (שגם הם מתכנים “ניקודית”, “הגהתית”, “בעיר וערה” ועוד).

תוצאת תמונה עבור מעיין כתב עת

  1. “מעיין” – כתב העת לשירה ספרות ורעיונות בעריכתם של רועי (צ’יקי) ארד ויהושע סימון הוא דוגמא אופיינית לבמה של קבוצה צעירה, תוססת, ססגונית, שוברת מסגרות, מהפכנית (לא סגפנית, אך גם לא מפונקת ולעתים גם אולי להפך). זו דוגמה לקבוצה די סגורה (מלבד העורכים רשומים כחברי מערכת כ-25 שמות), גם אם לא כת, של משוררים ויוצרים (כי מעורבים בעשייתה גם קולנוענים ואמנים להם יוחדו כתבי עת נלווים “מערבון” ו”החדש והרע”), רובם המכריע צעירים, שנספחו, כך נראה, סביב אישיותו הצבעונית, הכאילו-לא-רצינית מחד, אך היומרנית והפעלתנית מאוד מאידך, של ארד. הנייר הפשוט, העיצוב החובבני, התעקשות העורכים על אי-ניקוד השירים (גם במקרים של דו-משמעות) וגם אופי החומרים עצמם, הנעים בין ז’ורנליזם (אגב, ארד הוא גם עיתונאי שקלילות כתיבתו חביבה עליי למדי), פזמונאות, והגיגים (חלקם “נועזים” ו/או ילדותיים), גורמים לך לעתים לחוש שאתה אוחז בעלון סיום של בית ספר תיכון. אך פה ושם יש גם שירה טובה (למשל של מיכל דר). “מעיין” יוצא אחת לשנה לערך, ואיתו מופצים לעתים מלבד כתב/כתבי העת הנלווים, גם ספרונים (שירה, נובלה) מבית ההוצאה הצנוע (בכמות הכותרים) הזה. ארד טוען, ואולי בצדק, שכתב העת המודפס ב-4000 עותקים הוא “הכי נמכר בישראל”, אך זאת אולי בשל ההפצה הבלתי-נלאית והראויה להערכה של ארד עצמו, וכן מחירו הנמוך (שמביא לכך שההכנסות ממכירתו אינן חוזרות להוצאה, כדבריו). לסיום, זו בועה מאוד תוססת עם מודעות חברתית (שגם משלמת שכר סופרים) ופוליטית מובהקת (שמימונה וקיומה מאוימים ע”י קריטריונים חדשים של שרת התרבות).

תוצאת תמונה עבור הו

  1. “הו!” –  שיצא לראשונה לאור ב-2005 בעריכת המשורר והמתרגם דורי מנור, בחסות הוצאת “אחוזת בית”, הצליח לעורר במניפסט שפרסם בגיליונו הראשון, פולמוס סוער. הואיל והפולמוס מפורסם וידוע אין טעם להידרש אליו כאן. אך גם הוא לקה באי הופעה סדירה. בעוד ששבעת גיליונותיו הראשונים יצאו במרווחים סבירים, הרי שרק לאחר הפסקה ארוכה הופיע בשנת 2012, הגיליון ה-8. הגיליון האחרון, ה-11 במספר, הופיע ביוני 2015. כגיליון אחד לשנה לאחרונה וגם בממוצע רב שנתי (אך עם סטיית תקן גדולה למדי).

על חברי המערכת של כתב העת נמנים סיון בסקין, רונן סוניס ומשה סקאל, כאשר סביב כתב העת מסתופפים כותבים קבועים נוספים כמו אנה הרמן, בני מר, ננו שבתאי ועוד רבים. “הו!” השכיל למשוך כותבים מוכשרים צעירים מאוד (וביניהם כאלה שטרם מלאו להם 18 בפרסום ראשון), כמו דוד (ניאו) בוחבוט, עומר ולדמן, רועי שניידר ועוד וכן למצב את עצמו ככתב עת רלוונטי. אך עדיין גם קבוצה זו היא בועה, בהיותם אטומים לנעשה בבועות אחרות, גם אם חלק מחבריה נוטלים חלק בבועה אחת נוספת או יותר.

תוצאת תמונה עבור דקה כתב עת

“דקה” – בעריכת בועז יניב, ערן צלגוב, רוני הירש, המופיע בהוצאת “פרדס” החיפאית (המרבה להוציא בשנים האחרונות ספרי שירה), הוגדר ככתב עת לשירה וביקורת (אך נוסף לו בגיליון האחרון גם מדור אמנות). זו דוגמה לחבורה צעירה שהופיעה ברחבי הארץ, תוך תחושה של שליחות פואטית-חברתית-פוליטית מזוקקת ושכתב העת שהוציאה נולד כתוצאה מיוזמה זו של עורכיה. למרות הדגש המוצהר על הקשרים פוליטיים וחברתיים, כתב העת היטב לשמור על רמה פואטית נאותה. עד עתה הופיעו 7 גיליונות צנועים אך איכותיים שעוצבו והופקו ע”י דוד גוטסמן, מו”ל “פרדס”. הגיליון האחרון הופיע בסתיו 2012, עם המחאה החברתית. למרות ההצהרה: “החל בגיליון הבא דקה מתרחבת ומתחדשת בחברות וחברי מערכת…” ועוד ועוד, הגיליון הבא מתבושש לצאת. האם יצא?!!

  1. הפרעה – המוגדר “ככתב עת לאמירה עכשווית” אף שעיקר עיסוקו הוא בשירה, תחום שבו מתמקדים הן עורכו רענן בן טובים והן רוב חברי המערכת הכוללים את: אילה בן-לולו, דניאל באומגרטן, דנה בירקאן, סיגל בן יאיר, גל קוסטריצה. עד כה יצאה חוברת אחת (דצמבר 2014) ולא ברור אם יצאו נוספות. החוברת צנומה מאוד (32 עמ’ כולל הכריכה הדקה) וקטנת גזרה (15X21 ס”מ). אל החוברת הגעתי לגמרי במקרה (עגנון אולי היה כותב “כשם שהגעתי אליה, כך אפשר היה שלא הייתי מגיע אליה כלל”).

אם כך, למה אני נדרש לכתב עת שולי זה, שבוודאי לא הטביע חותם של ממש (גם אם חלק מהמשוררים הנוטלים בו חלק הם מחוננים ולא שוליים בעליל)? הסיבה היא ש”בועית” זעירה זו מדגימה היטב תופעה נפוצה בעולם השירה: כל חבורה, קטנה ככל שתהיה, שאינה משולבת בכתבי העת הנוכחיים, בכלל או במידה שנראית לה כראויה, חשה צורך להקים לה “כתב עת” משלה. וכך נוצרת לה עוד “בועית”. דומה, שזה דפוס יצירת הבועיות כולן. (אגב, זו חוברת שמנסה להיות שונה -“מופרעת?”- אך מבחינה עיצובית, בעיקר העימוד, היא מאוד לא-נגישה ולא-ידידותית לקורא).

ד. הוצאות ספרים שיש להם כתבי עת:

1.”שבו”.

2. “כרמל”.

המשותף לשני כתבי עת אלה (שחַלקו גיליון ראשון משותף “שבו-כרמל” בעריכת שני העורכים הנוכחיים שלהם, עוזי אגסי ושלמה לאופר, לפני למעלה מ-15 שנה – אך זה רק בגדר קוריוז) הוא רב ומפתיע. ראשית יאמר שבניגוד ל”עיתון 77″, “עכשיו” ואחרים, שכתב העת הוא העיקר בעוד שההוצאה לאור של ספרים היא משנית ונלווית לו, הרי שבאשר לשני כתבי עת אלו, הפעילות של הפקת הספרים היא העיקר עבור ההוצאות העומדות מאחוריהן, “אבן חושן”, ו”כרמל”, בהתאמה, וכתבי העת הן תוצר נלווה.

המשותף בין שני כתבי העת הוא רב לחיוב ולשלילה. הן “שבו” והן “כרמל” מוגדרים ככתבי עת לשירה. עיצובם מקורי (הם מתייחדים גם בגובהם ובמותניהם הצרים), מלוטש ומושך את העין באסתטיות הנקייה שלהם. לשני כתבי העת יש גם בכל גיליון אמן מלווה. גם תוכניהם די מוקפדים. אך בעוד שב”שבו” יש ייצוג נרחב ומגוון יותר של משוררים, ב”כרמל”, הערוך ע”י שלמה לאופר, הייצוג צר יחסית, אך איכותי יותר, אולי בשל העובדה שעורכו הוא משורר מחונן, המקפיד יותר ואלי אף מחמיר בשיפוטו. מנחם בן הכתיר את “כרמל” כ”כתב העת הטוב ביותר לשירה בישראל”, אך ייתכן שכתבי עת אחרים יכולים אף הם להתהדר בציטוטים המכילים סופרלטיבים דומים.

בזכות תכונות אלו יכלו “כרמל” ו”שבו” להיות, ביחד או לחוד, כתבי עת מובילים שבכוח עורכיהם למצֵב את הכוחות הקיימים הראויים לכך ולגלות כישרונות חדשים ולעצב בכך את פניה של השירה העכשווית. זה לא קורה, לפחות לא בשנים האחרונות, גם בשל המתחרים הצעירים שצצו מכל עבר, אך לא פחות, עקב הספורדיות שבהוצאתם לאור.

“שבו” שהיה אמור להופיע פעמיים בשנה, אך עמד במשימה שהציב לעצמו רק שנים אחדות, עד לפני כעשור. מאז יצא בערך גיליון בשנה. לאחרונה המצב החמיר כשגיליון 26-7 יצא ב-2012, וכאשר בסופה של שנת 2015 גיליון 28 עודו “בהכנה”.

ב”כרמל” המצב אינו טוב יותר. הגיליון הקודם, מס’ 17, יצא בחורף 2014. בשנים האחרונות המרווח בין הגיליונות עולה בממוצע על שנה. לממוצע זה נלווית סטיית תקן נדיבה, כשהמרווח בין גיליונות עלול להיות ארוך יותר, דהיינו בלתי סביר בעליל.

לשתי ההוצאות לאור, יצא שם באיכות העיצובית, אך גם התָכנית המוקפדת של ספרי השירה שהן מוציאות לאור. בעוד ש”כרמל”, ההוצאה הגדולה יותר, תרמה תרומה משמעותית ביותר, כמעט ללא תחליף, לארון הספרים בשפה העברית, גם בתחום הפרוזה והעיון, ובעקר בתרגומים של יצירות מופת לעברית, “אבן חושן”, הקטנה, מתמחה בעקר בהוצאת ספרי שירה איכותיים. משוררים רבים נכספים להוציא את ספרם בהוצאת “אבן חושן”, אך גם ב”כרמל”. “אבן חושן” מתמחה גם בהוצאת ספרים ביבליופילים ודומה שאין חולק על “האמת שבפרסום” במחמאה שלה על עצמה “ספרים לאוהבי ספרים”.

  1. “עקד-פסיפס” – “עקד” היא הוצאת ספרי השירה הוותיקה ביותר בישראל (נוסדה ב-1958 ע”י איתמר יעוז-קסט), והוציאה במהלך השנים אולי יותר ספרי שירה מכל הוצאה אחרת (כ-2000 כותרים). ניתן לומר שהיא נשאה על גבה החל מהקמתה, במשך עשורים לא מעטים, את כותבי השירה העברית, בעקר, אך לא רק, את אלה שלשירתם לא נמצא מקום בהוצאות הספרים הממוסדות או האליטיסטיות יותר.

ככתב עת נלווה היא הוציאה במהלך השנים את “עקד” ואח”כ את “פסיפס” (שעדיין יוצא לאור). זה מפעל ספרותי (בתחום השירה) שמסמל אולי יותר מכל מפעל אחר את חילופי הדורות. עם כל הצער שבדבר, הביולוגיה עושה את שלה, ותהילתם של ההוצאה וכתב העת נמצאים הרחק מאחוריה. מסיבה זאת לעניינינו זו “בועה” מאוד לא רלוונטית כיום ברפובליקה הספרותית. ואם אהין לנחש, הגיל הכרונולוגי של קוראי “פסיפס” המעטים, הוא אולי הגבוה ביותר. הואיל ובמחוזותינו מרבית כתבי העת (להוציא את אלה של האגודות) וכן מרבית הוצאות הספרים (הבינוניות והקטנות בעיקר) הן תלויות פרסונה, נראה, ושוב, עם הצער שבדבר, שזו בועה שראתה ימים יפים מאלה.

ה. כתבי עת מזרח-תיכוניים:

  1. “אפיריון” – המוגדר כ”כתב עת ים-תיכוני לספרות תרבות וחברה” ערוך ע”י מייסדו ארז ביטון, “חתן פרס ישראל לשירה, תשע”ה” וכן רעייתו רחל קלאהורה ביטון. כתב העת נוסד בשנת 1982 ופסק ככל הנראה להופיע בשנת 2012, עם הופעת גיליונו ה-122, כנראה בשל קשיים תקציביים, מה שמעיד על כ-4 חוברות לשנה בממוצע. אך ממוצע זה, כמו מונחים סטטיסטיים אחרים, מעוותים ואולי אף מטעים. ממוצע זה הוא עצמו כנראה ממוצע בין הופעתו בתדירות  הרצויה, כדו-ירחון (כ-6 גיליונות לשנה) בתקופות מוקדמות יותר לבין הופעתו הפחות תדירה בתקופות מאוחרות יותר.

ההגדרה כ”כתב עת ים-תיכוני”, אינה מקרית כי ביטון עומד גם בראש “המרכז הים תיכוני הבינלאומי בישראל”. כתב העת הרבה אמנם לפרסם יוצרים מזרחיים רדיקליים, כמו סמי שלום שטרית, אלמוג בהר, מתי שמואלוף ואחרים, אך לא נמנע, מנגד, מפרסום יצירות של יוצרים רבים אחרים, נטולי שייכות או הקשר לסוגיה העדתית, בהם כאלה שלא זכו להגיע לבמות הספרותיות הנחשבות יותר או משום שלא ניחנו במרפקים ראויים, או בשל כשרונם הפחות בולט (ומה לעשות, יש גם כאלה, ולא מעטים, בעולם השירה) או בשל סגנונם הקלאסי, הלא-אופנתי והלא-מעודכן.

קריאה בכתבי עת פריפריאליים כאלה היא תמיד מאלפת ולעתים גם מרתקת, בעקר כשאתה מוצא פנינים של ממש של כותבים לא ידועים בעליל (כמו למשל של אלון דהן ב”הפסקה ללא עיר” באפיריון 110). ניתן למצוא בחוברות, כמה מוזר לכתוב סופרלטיבים כאלה על כתב עת, גם הרבה חום וסימפטיה. (ובמובן זה של הקו המערכתי, הוא ניגודם המוחלט של “עכשיו” וממשיכיו המלבים אש פולמוסית לצורך ושלא לצורך ואולי אף נהנים מכך).

  1. הכיוון מזרח” – המוגדר כ”כתב עת לתרבות ולספרות” שעורכו הראשי ומייסדו הוא יצחק גורמזאנו גורן ועורכיו במהלך השנים (בד”כ בצמדים), כללו, בין השאר, את קציעה עלון, מתי שמואלוף, בת-שחר גורמזאנו גורפינקל, ועמרי הרצוג. כתב העת הוצא לאור במהלך השנים ע”י  “בימת קדם”, אך לאחרונה בשל קשיים כספיים של גוף זה, הוא מופק ע”י “אחותי”, תנועה פמיניסטית מזרחית.

כתב העת שנוסד בשנת 2000 הוציא עד כה 27 גיליונות כשגיליונו האחרון, בנושא אלכסנדריה, יצא בראשית 2015. הספק נאה של כמעט שני גיליונות מוקפדים בשנה. החוברות מוקדשות לנושא מסוים, לרוב במסגרת השיח המזרחי או עם זיקה קרובה אליו, וגישתו רדיקלית יותר במובהק מזו של “אפיריון”.

לא לחינם “תרבות” מקדימה את ה”ספרות” כי הייצוג של כל נושא כוללת גם מאמרים לא-ספרותיים, גם יצירות אמנות וכן התייחסות לנושא החוברת בהיבטים של סוגות אמנותיות אחרות, כמו קולנוע, תיאטרון ועוד. איכות המאמרים והיצירות גבוהה בדרך כלל ולעתים היא נושקת, לטוב יש לציין, לזו האקדמית. לטוב, כי הרהיטות והנגישות קודמות לכובד, הנלאה לעתים, של הכתיבה האקדמית. החוברות מרשימות ומוקפדות מאוד מבחינה עיצובית ואסתטית ומלוות ביצירות אמנות המודפסות באיכות גבוהה.

הגיליון שזכה למירב תשומת הלב היה הגיליון ה-16 שנושאו “ערסים ופרחות” (אולי גם מכאן שאבו חברי “ערס-פואטיקה” השראה כשבחרו בשמם). זה היה הגיליון הראשון שנערך ע”י עמרי הרצוג (בשיתוף בת-שחר גורמזאנו גורפינקל, שהייתה שותפה לעריכה גם בגיליונות קודמים). ככלל, דומה שהרצוג העלה כעורך את רמתו של כתב העת. אף שהיצירות הפואטיות שהתפרסמו בו הן באיכות טובה בד”כ (גם אם פרובוקטיביים לעיתים בתוכנם – ראו שירה “הזעקה לא עוד” של קלריס חרבון, ב”חלק א'” לעיל) הרי שקשה לומר שכתב העת יצר קהילה משמעותית, מובדלת, של משוררים ובוודאי שלא כזו שיש בכוחה להשפיע על הקאנון הפואטי.

ו.        כתבי עת אמוניים:

תוצאת תמונה עבור משיב הרוח

  1. “משיב הרוח” – (השם, ומעטים חובבי השירה הלא-אמוניים היודעים זאת, הוא כשם ספר של הרב אברהם יצחק קוק) – מוגדר כ”כתב עת לשירה יהודית – ישראלית”. הוא נוסד בראשית שנת תשנ”ה (1994) בידי חבורת משוררים צעירים דתיים, חלקם מבני ההתיישבות ביש”ע. ייתכן שמקומו של כתב העת הנו גם בקטגוריה של “בית יוצר לשירה” כי הוא כולל לא רק כתב עת, שבשנים האחרונות יוצא בסדירות סבירה, אלא גם כיתת שירה (“מזמור”), סדנאות ומפעלי שירה וכן פסטיבל שירה שנתי (“ימי אהבה לשירה”), אך אינו כולל הוצאה לאור. קבוצה זו הצליחה לחדור ללב השיח התרבותי של הציבור הדתי לאומי (מה שאי אפשר לומר לצערנו, לגבי השפעה של חבורת שירה כלשהי בציבור החופשי, הלא אמוני. ולענייננו, כמה עלוב הוא שאם הצליחה קבוצה כלשהי לחדור לתודעה הכללית, גם אם לא לשיח התרבותי המהותי, ובאופן פרובוקטיבי ופופוליסטי כמובן – הרי זאת “ערס-פואטיקה”).

הואיל ונכתב על קבוצה זו רבות, אציין שלוש נקודות ייחודיות. תופעה מבורכת בכתב עת זה היא חילופי עורכים. בשנת 2013 זכה כתב העת בפרס היצירה בתחום הציונות מטעם שרת התרבות בקטגוריית הספרות – זכייה ייחודית, לטוב ולרע. וכן שזו אולי קבוצת השירה היחידה, בוודאי בעשרות השנים האחרונות, שנכתב עליה ספר בארה”ב (דומני שבאנגלית), עובדה שמצביעה על השפעתה על הציבור האמוני בארץ ועל תהודתו אפילו בחו”ל.

אך גם זו בועה, גדולה אמנם אך זרה, בתכניה, גם אם לא בעצם קיומה, למרבית שוחרי התרבות החופשיים.

Image result for ‫עתר כתב עת‬‎

  1. “עתר” –  הנו כתב עת לספרות (שנוסד בשנת 2010, מיסודו של “מבוע”, שפסק להופיע בערך באותה שנה) – הערוך ע”י בני הזוג אבישר וסיון הרשפי. זה כתב עת אמוני, לשירה, לפרוזה, להגות, כשלכל גיליון יש אמן מלווה. כל גיליון מוקדש לנושא מסוים (אך כולל גם הדים של גיליונות קודמים). הוא מופק בקפידה ובאסתטיקה ראויה לציון ע”י בית ההוצאה של מכללת הרצוג שליד ישיבת “הר עציון”, שבגוש עציון (הרואה בו כתב עת של החוג לספרות שפועל בה, גם אם אין לזה ביטוי פורמלי בגיליון עצמו, לכן לא נכלל בגיליונות הסטודנטליים להלן). עתר הוא דו-שנתון שעומד בתדירות שהציב לעצמו יפה. הן עיצובו והן הופעתו הסדירים מעידים אולי, אם לא על שפע, לפחות על תקציב מובטח.

זו בועית נלווית לבועה של “משיב הרוח”, ואולי מיותר לציין שקהל היעד (גם אם הוא רחב יחסית) דומה. לא נראה שיש יריבות בין שני כתבי העת (בעולם המקביל, יש לשער שהייתה מתפתחת “מלחמת עולם”). אבישר הרשפי שימש כעורך ב”משיב הרוח” ושיריהם של שני בני הזוג הופיעו בו.

ז. כתבי עת סטודנטליים:

תוצאת תמונה עבור עירובין  כתב עת

  1. “עירובין” – מוגדר כ”קובץ ספרותי” וביתר פירוט “שירה, סיפורת, אמנות, ביקורת ומיני עירובים”. זה כתב עת חדשני מאוד של תלמידי החוג לספרות של האוניברסיטה העברית בי-ם. הוא סוג של מטאמורפוזה של כתב העת הקודם של תלמידי החוג (המתחלפים כידוע) “בינתיים” (תודה לחברי מערכת “בינתיים” ניתנת בגיליונו הראשון). אך חשוב שיאמר ש”עירובין” שונה לחלוטין בעקר בעיצובו החדשני והמקורי, אך גם בתכניו ואינו רואה עצמו כממשיך.

גיליונו הראשון יצא במאי 2013 (בעריכת רונה ברנס, נועם גלזר, רוני מז”ל, שי מנדלוביץ’ ואמיר מנשהוף) וגיליונו השני רק לאחר יותר משנתיים (ה”מחלה” הידועה של כתבי העת, כנראה בשל בעיות תקציביות, אך אולי גם בשל עיסוקיהם המרובים של הסטודנטים שהתנדבו לשמש כעורכים). לכתבי עת סטודנטיאליים אלה בעיה נוספת, התחלופה של התלמידים, וכך הגיליון השני ערוך רק ע”י שלושה מעורכי הגיליון הראשון.

עיתונים וכתבי עת סטודנטיאליים נוטים לחדשנות ולרוח צעירה וקלילה (אני יכול להעיד על כך גם כעורך לשעבר של עיתון סטודנטים). “עירובין” חורג בצעד אחד, אם לא יותר, בחדשנותו ונועזותו מזה של כתב העת הסטודנטיאלי המצוי, ובוודאי מהשגרה הידועה והמוכרת של מרבית כתבי העת לספרות.

נראה שהוקדשה מחשבה רבה לעיצוב (לו אחראי יואב וינפלד), לעימוד ולפונטים, כשהשילוב של אמנות מעשיר גם הוא את הגיליון.

” קו נטוי” – מוגדר כ”כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית אורנים”. עורכו הראשון והרוח החיה בו עד היום (גם אם מעורבים בעריכתו גם עורכים אחרים) הוא המשורר והמרצה לספרות ד”ר משה יצחקי.

כתב העת יוצא מאז 2001 כסדרו, אחת לשנה, ועד היום יצאו 14 גיליונות. אין לכתב העת הזה יומרות מזויפות אך הוא עדיין בועית נוספת בשלל הבועיות.

ח. כתבי עת נוספים:

על קטגוריה זו נמנים כתבי עת שלא יצרו קהילה (בועית) בשדה השירה או בשל שעיסוקם המרכזי אינו  בשירה או/ו משום תדירות הופעתם או בשל אופיים.

תוצאת תמונה עבור שירת המדע

  1. שירת המדע” – שנתון לספרות, אמנות ומדע (לזכר עופר לידר) היוצא לאור מטעם מכון ויצמן למדע ועמותת “שירת חייו” (לזכר המדען והמשורר עופר לידר שנפטר בדמי ימיו) . העורך הראשי הוא יבשם עזגד ופר’ דני כספי הוא עורך הספרות והשירה. בכל גיליון מתפרסמים יצירות זוכי “תחרות פרס עידוד היצירה לזכר עופר לידר” בשירה או בפרוזה וכן יצירות נוספות של משוררים וסופרים בצד מאמרים בנושאי אמנות שונים ומדע.

השנתון מרשים מאוד בעיצובו, בבחירת הפונטים, בנייר המשובח, בתמונות האמנותיות והמדעיות שבו. תענוג ליד ולעין. הוא ניחן באסתטיקה מאוד נקייה, מקצועית וניכר שהשנתון עשיר במשאביו.

תוצאת תמונה עבור מטען כתב עת

  1. “מטען” – כתב עת ספרותי-פוליטי, שנוסד ע”י המשורר מקסים גילן לאחר חזרתו ארצה ב-1993, מסיבות בריאותיות, לאחר שגלה ב-1969 לצרפת מסיבות פוליטיות. לכתב העת אופי פוליטי שמאלי רדיקלי כשכותרת המשנה שלו היא: “לחשיבה ופעולה”. עם מותו של גילן ב-2005 הוא נערך ע”י יוסי גרנובסקי. עד היום יצאו כ-26 גיליונות, כשייחודו, נוסף על אופיו הפוליטי הרדיקלי, שלאחרונה אפשר למצוא בין משתתפיו גם כותבים ערבים (בעיקר מיפו).
  1. “אורות” – עורך כתב העת הוא הסופר והמתרגם יונתן דורי. והוא יוצא לאור בהוצאת “אורות הכרך”, שאינה מוציאה לאור ספרי שירה. כתב העת, המוקדש לנושא ספציפי מסוים, יוצא לאור החל משנת 2007, ועד כה יצאו שבע חוברות, דהיינו פחות מחוברת לשנה. השירה היא רק אחד ממרכיביו. אמנם כתבי עת רבים בוחרים להפיק גיליונות נושא, אך הנושאים הם לרוב רחבים (כמו “תמונות מחיי זוגיות” “משפחה”, “ילדות” ודומיהם), “אורות” מתייחדת בנושאיה המאוד ספציפיים: “קפקא”, “אגתה כריסטי”, והאחרון “קברט”.
  2. תוצאת תמונה עבור גרנטה
  1. “גְרַנְטָה” שהוא המהדורה המקומית של כתב העת GRANTA שנוסד באוניברסיטת קיימברידג’ בשנת 1889 ויש לו כיום מהדורות מקומיות רבות היוצרות קשר פורה ביניהן בתרגום הדדי ועוד. כתב העת עוסק בעיקר בסיפורת וברשימות אוטוביוגרפיות ומקצה, במוצהר, מקום צר לשירה. הגיליון הראשון יצא לאור במאי 2014 ולאחרונה יצא הגיליון השלישי.
  1. “שָׁלֵם” – המוגדר כ”עיתון לשירה טוטאלית בעברית / מבית יסודו של ה’משורר בשטח'”. העיתון (שהוא למעשה פנז’ין בן עמוד אחד של  (A3 בעריכתו של אילן ברקוביץ’, בעל הטור “משורר בשטח” ב”תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” החל להופיע ב-7.11.2012 ועד עתה יצאו לאור, ככל הנראה, 9 גיליונות. גם “שלם” נמנה כאן, כי דומני שלא יכולה דוגמה קיצונית יותר לפרגמנטציה של עולם השירה מהופעתו ש עיתון זה, עיתון של איש אחד. למעשה, ברקוביץ’ (שלאחרונה יש לו טור גם ב”עיתון 77″ וכן אתר מאוד פעיל בפייסבוק שבו הוא מפרסם בעיקר שירים של משוררים בלתי-ידועים), מצהיר על שתי מטרות עיקריות בהוצאה לאור של “שלם”: “ליצור שיח חדש על ליבת שירתנו ולהעמיד במרכזה את משורריה הטוטאליים”.

ט. כתבי עת למחקר ספרותי:

  1. “מחקרי ירושלים בספרות עברית שליד המחלקה לספרות באוניברסיטה העברית.
  2. “מכאן” שליד המחלקה לספרות שבאוניברסיטת בן גוריון.
  3. “אות”, שליד המחלקה לספרות שבאוניברסיטת ת”א.

התייחסותם של אלה לשירה – עקיפה.

י. כתבי עת רשתיים לשירה:

בעידן הנוכחי אי אפשר שלא להזכיר את כתבי עת המקוונים (או הרשתיים), הרבים לשירה. חלקם פקעו. אחד הבולטים שבהם, שהייתה לו קהילת קוראים נרחבת (בת כ-3000 נמענים), בעיקר בהתיישבות העובדת, היה עיין ערך שירה שבעריכת שרית שץ (שפעילותו פסקה ב-2010 אך מציג עדיין ארכיון עשיר ומגוון). לקטגוריה זו משתייכים גם “שחרזדה” בעריכת רקפת ידידיה (שפסק להתחדש ב-2009) ורבים אחרים.

מבין הפעילים כיום אין ספק שהאתר של נילי דגן”, אף שאינו במתכונת של כתב עת, הוא המקיף, המגוון, והמרשים ביותר. “ליריקה”, המופיע בקביעות פעמיים בשבוע הוא התדיר ביותר. “ליריקה” הוקם ע”י ענת קוריאל ורונית ליברמנש, לפני שנתיים, במלאת שנה למותו של שי אריה מזרחי ז”ל, במתכונת דומה ל“כאוס” שערך. “החוטם” (בעריכת אביטל גלוברמן) די מתמיד מאז 2008 ובאמתחתו העיצובית היפה כבר 12 גיליונות. בנוסף פועלים, “יקוד (שהוזכר לעיל), “בכיוון הרוח”, “נתיבים” (בעריכת שמעון רוזנברג ונעמה ארז), “בגלל” (מושקע בצורתו אך נרחב מאוד, אולי מדי, עם חומרים באיכויות משתנות), “פועם”, “פטוטרת” ועוד כתבי עת מקוונים רבים אחרים לשירה.

נוסף על כתבי עת רשתיים לשירה, יש במות או מגזינים נרחבים יותר לתרבות הגות וחברה, הכוללים מדורי שירה, ביניהם יקום תרבות, כיוון הרוח, הפתילייה, מנדט החיפאי ועוד. חדשות לבקרים צצים גם כתבי עת מודפסים חדשים כמו מסדרון וקרוב לוודאי שגם אחרים, רשתיים ומודפסים, שלא נמנו כאן.

אם לא היה בכוחם של כתבי העת המודפסים, כפי שהודגש למעלה, לעצב את הקאנון הפואטי, על אחת כמה וכמה שלא היה בכוחם של כתבי העת או האתרים הרשתיים הרבים לשירה לעשות זאת.

העדפתי למפות את שדה השירה דרך מיפוי כתבי העת. ברור שמיפוי דרך חתך זה בלבד, אינו מספק תמונה שלמה. בדרך זו, פסחתי למשל על הוצאות לאור לספרי שירה שאין להן כתבי עת, כמו “קשב לשירה”, בעריכתו של רפי וויכרט, שתרומתו לארון ספרי השירה בעברית, מקור ותרגום, רבה. קיימות כמובן הוצאות אחרות המוציאות לאור, בין מגוון ספריהם, גם ספרי שירה כמו הוצאת “הקיבוץ המאוחד”. זו הוציאה את כתב העת “עלי שיח”, אך חדלה מכך זה מכבר.

עד כאן.

וראו גם

סרט ובו דיון מטעם “יקום תרבות” בין מיטב עורכי כתבי העת לספרות בישראל על מצב הספרות העברית בעת הזאת

תוצאת תמונה עבור יקום תרבות

הפוסט הקודםכיצד קרה שרועי חסן עלה כה למעלה – כשהשירה נמצאת כה למטה?
הפוסט הבא“מגרה טומן מלכודת” – קריאת קיץ קטנה
דוד אדלר הוא יליד ירושלים, 1945. מהנדס רפואי, ד"ר במדעי הרפואה מטעם בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, שהתמחה בנושאי תפקוד הלב ולו עשרות פרסומים בתחום, עליהם זכה בפרסים ומלגות. כמו כן, חיבר מאמרים בתחומי החברה, הספרות והמדע הפופולרי. שימש, כעשור, כמנהל אגף וחבר פורום ההנהלה של המרכז הרפואי הדסה. ספר שיריו "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" (אבן חושן, 2012) זכה בפרס רמת גן לשירת ביכורים לשנת 2013. זכה גם בתחרות "שירה חדשה" מטעם "צומת ספרים" (2010). לאחרונה יצא ספר שיריו השני "פעם אולי אכתוב על זה" ("אבן חושן", 2017) בעריכת דוד וינפלד. שיריו ומאמריו התפרסמו בשנים האחרונות ב"שירת המדע", "כרמל", "שבו", "מטעם", "כתובת", "הליקון", "גג", "עיתון 77", "מאזניים", "אפיריון", וכתבי עת רבים נוספים; וכן במוספים "תרבות וספרות", "ספרים," ו-"גלריה", של "הארץ", ב"ידיעות אחרונות", ב"מעריב", ב"ישראל היום", וכן באתרים רבים כגון: "מקום לשירה", nrg, ,y-net, ה"אייל הקורא", "יקום תרבות", "ליריקה" ועוד. שיריו נכנסו גם לתכנית הלימודים של משרד החינוך. ראו גם בויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/דוד_אדלר ועל ספריו : http://www.evenhoshen.co.il/?CategoryID=156&ArticleID=520 http://www.evenhoshen.co.il/?CategoryID=476&ArticleID=805

26 תגובות

  1. נראה שהושקעה כאן עבודת מחקר רצינית ומקיפה. התוצאה מסחררת בהיקפה ומעלה הרהורים ומחשבות באשר לעושר הכמותי. האם זה לטובה – “יפרחו אלף פרחים” – או שזה “עושר שמור לבעליו לרעתו”? אין לי תשובה על כך. מה שברור – העושר הזה מבלבל מאד. תודה רבה, דוד! לפחות עכשיו הבועות והבועיות מקוטלגות וממוספרות…

    • תודה ארלט הן על המחמאות והן על תמיהתך שהיא לגמרי במקומה. גם לי אין תשובה ברורה האם זה לטובה. תשובה חלקית היא שהגיוון הזה הוא אחת הסיבות ל”בועתיות” (נתק) ואי-קיומו של מרכז קאנוני מוסכם (או מרכזים ספורים בולטים) שהוא העילה להקשר בין שני חלקי המאמר.

  2. סקירה מקיפה ומעניינת , אני חושבת שריבוי הבמות מעיד על כך שרבים רוצים להיות לא רק משוררים- הזקוקים לבמה לפרסם בה את שירתם אלא גם עורכים וקובעי טעם, גם הקלות היחסית בה ניתן להקים כתבי עת (לפחות וירטואלים) משפיעה על העניין והריבוי מעלה שאלה מעניינת עבור מי שכותב בחיפוש או בבחירה עבור במה ליצירתו

  3. דוד, את החלק הראשון על קפיצתו של חסן, החמצתי, לצערי הרב. באשר לכתבי העת המודפסים והמקוונים, אכן עשית עבודה מעולה כאשר מנית וסקרת את כתבי העת. תודה על המאמר המקיף. אם תידע אותי היכן אוכל למצוא את החלק הראשון על חסן, אשמח מאוד לקרוא אותו. תודה לך.

  4. מוריד כובעי בפניך דוד, על הסקירה השקדנית. אני מסכים איתך שיש לה גם ערך ארכיוני/הסטורי. גם אם חלק מן הדברים היו ידועים לי, התמונה בכללותה השרתה עלי מידה של דכדוך. הרושם הכללי הוא של מאמצים גדולים אל מול קהילת קוראים קטנה ותוצאות מוגבלות. אגב, התייחסת אל מיעוט קהל משוררים בפסטיבל מטר על מטר. אינני חושב שמטר אל מטר שונה בכך מכל פסטיבל אחר, ואולי דווקא בו המצב טוב אף יותר. הייתי בכל הפסטיבלים – ככל שהפסטיבל רחוק יותר מן המרכז העירוני (מטולה, שדה בוקר) קטן הסיכוי למצוא בו משורר/ת שאינו נמנה על המשתתפים. דווקא במטר על מטר ניתן לזהות בקהל משוררות/ים ירושלמים גם כשאינם מופיעים. הדבר מוביל להרהור עצוב נוסף – מהיא מידת העניין של משוררת/ים בשירתם של עמיתיהם? כמה מהם רוכשים ספרים? קוראים כתבי עת? כותבים רשימות? ואסיים בנימה אישית – באחת השנים הופעתי בשדה בוקר בשעה תשע וחצי בבוקר. כמה וכמה משוררות ומשוררים שהופיע במקום ערב קודם לכן נכנסה אל החדר רק בשעות הצהריים, עת הגיע תורה להופיע. לא נעלבתי, נשארתי להקשיב להם, ואני משוכנע שיש דברים מרתקים בהרבה מלהאזין לשירתי ודברי, אבל – הדבר עורר בי מחשבה על חלק מן הדברים אליהם אתה מתייחס כאן.

  5. לגיא
    תודה על תגובתך העניינית והכנה. אני מקווה שאתה מכיר אותי ואתה יודע שאני לא בקטע של “פרגנת לי ואפרגן לך” (רמז: שירי “בלוג לי ואבלוג לך”) ובכל זאת אומר את הדברים הבאים: מהיכרותי איתך, אם היו רבים כמוך, חלק זה של המאמר היה יכול להיות יותר אופטימי. אבל אתה מגלם בעיני אנטי-תזה ל”משורר המצוי” (כמי ש בנוסף לכתיבת שירים, כותב ביקורות וגם קוראם ,כמו ביקורת זו אך לא רק, קורא כתבי עת וכו’).
    אני יכול להביא דוגמאות רבות נוספות שהביאו אותי למסקנות אליהן הגעתי הן באשר ל”בועיות” והן באשר לפסטיבלים וכו’ (ושאתה הרחבת גם בהקשר של קריאת ספרים ועוד) – אך דומני שכתבתי די.

    באשר לאותה חבורה בשדה בוקר (שאני משער מי עומד בראשה – ודווקא יש לי סימפטיה אישית אליו בעיקר בשל העדר היומרה ושהכל “בכיף” – ראה תגובות בחלק הראשון) אני מקווה שהם מתעניינים לפחות בשירת עמיתיהם לקבוצה (בועה).
    יתכן שאנו חלוקים בשתי נקודות. האחת בנחיצות של כ”כ הרבה פסטיבלי שירה, ערבי קריאה ובכלל. זה אולי עניינו של מאמר נפרד אך אני אישית מעדיף את הקריאה השקטה, המרוכזת, המשתהה כשיש צורך, החוזרת כשצריך, מול השיר המודפס שחור על גבי לבן, בלי קול, בלי מחוות תיאטרליות ובלי פעלולים אחרים. אך אני מודע שיש דעות והשקפות אחרות.

    והשניה (חלקית אולי) באשר לכוח המשיכה של “מטר על מטר” – ייתכן שהעדות שלי באשר לנוכחות משוררים שאינם מופיעים נסמכת על נתונים חלקיים שלי ולא מלאים יותר כשלך (גם אם לפי מה שאני ראיתי סובייקטיבית – הם מהימנים), אך דומני שהעובדה שמרבית המושבים לוו בעבר ומלווים בהווה ע”י זמרים/להקות/הרכבים מוזיקליים (מושב הפתיחה הנוכחי למשל מתכבד בזהבה בן) מדברת בעד עצמה

  6. תודה לך שמעון. עד כאן תגובתי “הרשמית” הקצרה לדבריך הקצרים הקולעים והמחמאים.

    יחד עם זאת אגלה לך מה הייתה תגובתי הספונטנית כשראיתי בסמארט שהתקבלה תגובה ממך (עוד לפני שקראתיה עתה במחשב). “בוקר טוב שמעון”. ולא הייתי מציין זאת אלמלא תגובתך (כאחד העורכים המוזכרים במאמר) בעיתוי מאוחר זה הוכיחה את טענתי העיקרית במאמר על שני חלקיו: עד כמה עולם השירה הוא “בועתי” כשכל “בועה” אינה יודעת כלל על המתרחש אצל חברתה.

    שלא תבין – איני כועס , בטח לא עליך שהגבת, ובטח לא כמי שיחד עם נעמה את טורח כה רבות ב”נתיבים” למען הפצת השירה. אלא מצאתי לנכון להדגיש שוב עובדה זו.

    בכל מקרה שבת שלום ותודה

  7. אכן השירה היא בועה.
    אכן את תגובתי אפשר להגדיר כמאוחרת.
    אגב אין זו הפעם הראשונה שאני קורא את המאמר. הפעם הגעתי אליו לא במקרה, אלא מתוך מנהגי לקרוא לפי “מילות מפתח”, מסיבות שונות, כדוגמא – כאשר אני תר אחר חומר מעניין, או כותב ובודק אם יש טעם לכתוב על נושא מסוים, או כדי לצטט, וכו וכו.
    אין בכך כדי להתנצל על שלא הגבתי קודם, כשם שאין לי טענות למי שאינם מגיבים לשירי, למאמרי, או לתגובותי. (והרי דבריך נכונים באותה מידה גם באשר לנתיבים, וגם את מידת ה”התייחסות” של אחרים לנתיבים אני בודק מעת לעת).
    בהערכה רבה
    שמעון רוזנברג

  8. לשמעון
    תודה על הבהרתך. האמת שאחרי שכתבתי את תגובתי, ראיתי שמאמרי הובא כרפרנס למאמר אחר, חדש. אילו ידעתי זאת לא הייתי מוסיף דבר מעבר לתגובתי “הרשמית”. (אך כאמור לא באתי להלין עליך, להיפך)

    נראה לי שאיננו חלוקים (ודוק: טענתי העיקרית שעולם השירה מורכב מ”בועות” כשכל “בועה” מבודדת מהאחרות).

    ברצוני להדגיש שוב את החשיבות הגדולה של ה”משוב” (לאו דווקא שבחים) ליוצר. אם כל יוצר היה מקדיש יותר זמן לקריאת יצירתם של אחרים ולמשוב עליה- עולם השירה היה נראה אחרת. ארשה לי לנחש שכעורך “נתיבים” אינך חסר כ”כ בשירים המוגשים לך לפרסום ויותר אתה חסר במשוב כן על היצירות המתפרסמות בו.

    שבוע טוב שמעון

  9. אין ספק שהמפה שעשית הינה מרשימה ואף פרקטית עבורי כמשוררת צעירה, ומאמינה שעבור רבים אחרים.

    לא הבנתי למה זה בא כחלק ב’ למאמר על רועי חסן. לדעתי המיפוי היפה הזה היה צריך לעמוד בפני עצמו.

    למרות שציינת שהינך מתכוון לעשות מפה של כתבי עת, היה לי חסר המדיום של ערבי השירה שמתקיימים בזירה הספרותית.

    אני בעצמי עורכת ליין של ערבי שירים למשוררים צעירים בלבד שנקרא “#פוסטשירה” ופרויקטים נוספים.

    כמישהי לא מוכרת, קרוב לוודאי שגם לך לא ולרבים אחרים, אני מוצאת שעולם השירה תוסס כמו סודה ולא בועתי.

    אני כל הזמן מקבלת הצעות לשיתופי פעולה ופרויקטים חדשים בפורמטים שונים לקידום השירה, קידום משוררים פחות מוכרים שרק בתחילת דרכם ויותר ותיקים.

    זה אמנם מהצד נראה כמו ריבוי דברים, אך זה תלוי ביוזמי ה”בועות” האלו. מה המטרה האמיתית שעומדת מאחורי הפרויקטים האלו: קידום השם שלהם? הבלעדיות? נוכחות היסטורית בעולם השירה?

    כל המשוררים בסופו של דבר מחפשים במה, וכמה שיותר ממנה, ואם אפשר גם כמה, כי אי אפשר לדעת.
    וניתן לראות משוררים המספרים על פועלם כותבים קטלוג מכובד של לא מעט כתבי עת שהזכרת כאן.

    כל הדיון הזה על חסן מעורר תשומת לב כי שירתו פרצה את גבולות העולם הסגור של השירה.ואז מתחילה החקירה, למה דווקא הוא? למה דווקא הוא ולא אחר? מתוך הנחה ששירה ראויה לא אמורה להגיע ל”המונים”.

    אם אתם רוצים שהשירה תפרוץ את גבולותיה לקהל רחב יותר, אז
    אולי כדאי שנתחיל ליצור קהילה רחבה יותר של שירה בתוך העולם השירה?
    אולי ליצור שיח מפרגן של משוררים למשוררים?
    אולי ליצור שיח פשוט מתוך האהבה לשירה מבלי להשמיץ אחרים שלא לטעמנו?

    זה אנחנו שיוצרים את הבועות האלו וזה תלוי מאיזה מקום אנחנו פועלים.
    ואם אקבל תגובות של “צעירה”, אז לא אכפת לי. במציאות שלי, אני רואה כיצד השירה חיה היום, אפילו יותר מתמיד ועד כמה היא חסרה.

    • לשרון שלום

      אני מודה לך על תגובתך הנרחבת באמת ובתמים. הדבר האחרון שהיה עולה בדעתי להשיב לך זה שאת צעירה וכו’. אני די מסכים עם מרבית הדברים שכתבת. חלק מהתשובות לשאלותייך מצויות במאמרי זה על שני חלקיו ובתגובותיי לתגובות. אך כמי שרואה בהעדר משוב מספיק (נקרא לזה “קול קורא במדבר”) את אחד מתחלואי השירה, פטור בלא כלום אי-אפשר. אתחיל.

      1. את כותבת: “לא הבנתי למה זה בא כחלק ב’ למאמר על רועי חסן. לדעתי המיפוי היפה הזה היה צריך לעמוד בפני עצמו”. – לזה התייחסתי במאמרי ואף ציינתי זאת בפסקה הפותחת (ראי גם הדגשים):
      “בעוד החלק הראשון של המאמר הסביר בדרך לוגית, ובשיטת האלימינציה, איך החל שמו של רועי חסן לרחף לפתע בשמי השירה הצחיחים והחזיר לה, לשירה, שדומה היה שלאיש כבר אין חפץ בה, סומק נדיר ללחיים; החלק השני משרטט את “מפת השירה” הבועתית והמבוזרת אשר שימשה מצע נוח שאִפשר ש”תופעה” כזו תתרחש, ואפילו תתעצם. בהיעדר מפה מעודכנת ומפורטת כזו בכתובים, יש אולי למיפוי זה חשיבות תיעודית גם כשלעצמו, וניתן להתייחס אליו גם כמאמר נפרד, כמעט בלתי-תלוי”.

      2. את כותבת: “למרות שציינת שהינך מתכוון לעשות מפה של כתבי עת, היה לי חסר המדיום של ערבי השירה שמתקיימים בזירה הספרותית”.

      אכן כתבתי גם בפסקה הסוגרת “העדפתי למפות את שדה השירה דרך מיפוי כתבי העת. ברור שמיפוי דרך חתך זה בלבד, אינו מספק תמונה שלמה”.

      אציין שהיו ב”גלריה” של סוף השבוע, וכן בערוצי טלוויזיה שונים, בשנה האחרונה, מספר כתבות נרחבות על ערבי שירה, “ערס פואטיקה”, “ספוקן וורד”, “פואטרי סלאם” וכו’, שחושפים כיום לציבור הרחב חתך זה של ההוויה הפואטית (?) לאין שיעור יותר מאשר את חתך כתבי העת (פואטית? – לא תמיד, כמו בערבי “פואטרי-סלאם” המוצגים בימים אלה, בערבי שישי כמדומני, בערוץ הראשון).

      אך מדוע שלא תמפי את עצמך את השדה הזה על מאפייניו השונים והנבדלים (בעיקר בדגשיהם ובמשקלם הפואטי?). אם הוא יהיה ראוי אני משער שעורך “יקום תרבות” ישמח לפרסמו.

      אני אינני מועמד ראוי לכך, כי איני חסיד של ערבים אלה. גם לא של ערבי “שירה-נטו” (דהיינו, שאינם “ספוקן וורד”, “פואטרי סלאם” וכו’). יש השואלים מה עדיף: קריאת שירה ישירות מהספר, ללא תיווך, או שמיעת השיר? ניתן לכתוב על כך מאמר ארוך ומלומד (החל מיוון העתיקה, המשך ביבגני יבטושנקו וכלה באופנות של ימינו אלה), אך ניתן בקליפת אגוז ובדרך מאוד פשוטה, להדגים את מהות השוני. לו נתת ליוסי בנאי ז”ל טקסט די עלוב – הוא היה נשמע בפיו נפלא. תני למי שאינו מיומן בהקראה, ואפילו הוא משורר מחונן, טקסט נהדר שלו, והוא יישמע לרוב הרבה פחות טוב. כך שלדעתי, הדרך המועדפת, לפחות עלי, היא קריאה ישירה מתוך הכתב בשקט ובריכוז מיטביים, קריאה שיכולה להיות מושהית, מהוססת ונשנית, כשיש בכך צורך. זה גם המבחן “הנכון” יותר לאיכות “השירה נטו”, לעניות דעתי, כמובן.

      איני יודע מה זה “פוסטשירה” אך ארחיב ואבהיר שאין לי בעיה עם שירה מושמעת, על כל צורותיה, ספוקן וורד, “פואטרי סלאם” (“הטחת שירה”?) ואפילו ראפ וכו’ ובלבד שיובהר שמדובר בסוגות אמנות שונות במהותן מה”שירה-נטו”. אמנם יש זיקה מסוימת ויחסי גומלין, אבל אלה סוגות נפרדות, שונות, שונות כמעט לחלוטין.

      לעיתים זה רחוק משירה והכי קרוב לתיאטרון או לראפ. לעיתים זה קרוב לטקסט מחורז או לחמשירים שמקריאים בבר מצוות ימי הולדת וכו’. הכול תלוי בטיב המילוי. בכל מקרה לא ניתן להקל ראש ומותר אפילו להתפעל מהיכולות הדרמטיות המופלאות של מרבית, אם לא כל “המופיעים” בכל ההופעות שראיתי, לרוב, לא ישירות. שלא לדבר על היכולת לזכור את כל מילות ה”טקסט” שאורכו לעיתים דקות לא מועטות. רק על זה מגיעה לכולם מדליה. אך אולי זו דרישה הכרחית מ”שחקן”? אם אמנם בשחקנים ולא במשוררים עסקינן.

      עד כאן. הפעם לפחות.

      • תודה דוד על תשובתך המהירה,

        אומר שוב שקראתי היטב את מאמרך והשאלות שנשאלו היו מתוך תמיהה על הבחירות, למרות שהן מנומקות במאמרך.

        והאמת שבכלל עיקר התגובה שלי היא החלק הבא שעליו לא הגבת, אך זה גם לא מופנה אישית אלייך, אלא לכולנו.

        כל הדיון הזה על חסן מעורר תשומת לב כי שירתו פרצה את גבולות העולם הסגור של השירה.ואז מתחילה החקירה, למה דווקא הוא? למה דווקא הוא ולא אחר? מתוך הנחה ששירה ראויה לא אמורה להגיע ל”המונים”.

        אם אתם רוצים שהשירה תפרוץ את גבולותיה לקהל רחב יותר, אז
        אולי כדאי שנתחיל ליצור קהילה רחבה יותר של שירה בתוך העולם השירה?
        אולי ליצור שיח מפרגן של משוררים למשוררים?
        אולי ליצור שיח פשוט מתוך האהבה לשירה מבלי להשמיץ אחרים שלא לטעמנו?”

        בכל מקרה,
        מעריכה את אהבתך ודאגתך לעולם השירה, רואים זאת במסירות המיפוי שלך.

        חג שמח
        שרון

  10. לשרון שלום

    הייתי מודע לכך שלא עניתי לכל שאלותייך/תמיהותייך. אילוצי החג.

    באשר לתמיהתך למה דווקא רועי חסן. מעבר למה שכתבתי בחלק הראשון של המאמר וכתבתי ונימקתי -לא מעט. ראי תשובתי לתמיהה דומה של צ’יקי ארד בחלק הראשון של המאמר.

    באשר ל”אולי ליצור שיח מפרגן של משוררים למשוררים? וכו'”. גם כאן ניתן לכתוב מאמר נרחב. וכדי לא לעשות זאת הרשי לי להתייחס לשתי גישות קצה התוחמות את היחס האפשרי לסוגיה.

    הראשונה גורסת: באמת מה רע שללא כל סינון, כל אחד יכתוב מה שבא לו, איך שבא לו, בלי קשר למסורות השירה שקדמו, בלי קשר לידע ועושר לשוניים, ואם מישהו עילג בלשונו – רגע למה לו לא מגיע – הוא מזיק למישהו? הוא לא בן אדם? אין לו רגשות או מחשבות או זעם שהוא מבקש לפרוק. (זה, אגב, בערך, מה שקורה בפייסבוק).

    בקצה השני יושבים כמה “שומרי סף” שקובעים מי רשאי להיכנס להיכל השירה ולהיקרא משורר. מי המשוררים המובילים, מי שניים להם במעלה וכו’. ואולי אפילו מדרגים את המשוררים, אחד-אחד, ראשון, שני, שלישי וכו’. וכמו בליגות ענפי הספורט, משנים את הסדר לא רק כשמשוררים הולכים לעולמם, אלא גם כשהם מוציאים תחת ידם ספר חדש -מפתיע.

    אני מניח שאת רואה את הפגמים בשני הקצוות ולא רק בקצה השני (מי ממנה את “שומרי הסף”?!!). לא שלי יש תשובה קצרה ונחרצת. אך כדי להימנע מכתיבת אותו מאמר ארוך, לא אציין את גוני הביניים ואת התפקיד, שיכלו למלא בכח, אך לא ממלאים בפועל, עורכי כתבי עת, אנשי אקדמיה וכו’, שכל אחד עסוק בביצור ממלכתו ולא מעוניין להיכוות ברותחין או אפילו בצוננין.

    אך יותר משעניתי לשאלתך אני מקווה שגרמתי לך לחשוב על העניין בדרך קצת שונה ומורכבת מאשר חשבת עליו כשניסחת את תמיהותייך.

  11. שלום דוד,

    מודה על המשך תגובתך. אני מאוד מודעת לשני הקצוות. אולי לא הסברתי את עצמי היטב.

    אני כבר מתרחקת מנושא המאמר שלך ורק אציין משהו כדי לבאר את המקום שממנו כתבתי. מי יודע אולי תצמח מפה טובה …

    אני אדבר בשמי למרות שמכירה משוררים רבים אחרים.

    כמשוררת צעירה שמודעת לכתיבתה ומגלה אותה מיום ליום, חשוב לי לראות את יתרונותיה ואת חסרונותיה. זאת כדי להתקדם ולממש את הפוטנציאל שלי כמשוררת. אני מעוניינת בדעות אמיתיות מקצועיות מאנשים שמבינים בשירה.

    כמוני יש עוד הרבה משוררים: שגם כותבים שירה, גם קוראים שירה של אחרים וגם עסוקים בלמידת השירה וההיסטוריה שלה.
    יש כל כך הרבה דעות קדומות בעניין הזה.

    כשאני מדברת על שיח מפרגן, אני למעשה מדברת על שיח אמיתי מתוך אהבה לשירה ורצון שהאדם הכותב ישפר את כתיבתו ויידע למפות את עצמו מבחינת קולו וסגנונו.
    דבר כזה יוביל לצמיחת המשוררים והשירה.

    כרגע בנמצא אני מרגישה שאין שיח כזה,לפחות ברובו. וזה חבל לי.

    אני כרגע עובדת על פרויקט שמנסה ליצור שיח כזה כי אני באמת מאמינה וחווה שזה אפשרי.
    אם יהיו לך רעיונות מניסיונך, אשמח לשמוע ובכלל אם מה שכתבתי נוגע במישהו והוא מזדהה עם דבריי, אשמח לשמוע בהרחבה ממנו על בעיות שהוא רואה בשיח הנוכחי ורעיונות לפתרון ליצירת שיח אחר.

    ניתן לפנות למייל שלי: affiassharon@gmail.com
    או שרון אפיאס בעברית בפייסבוק.

    תודה רבה,
    שרון

  12. לשרון שלום

    אכן את צודקת בזה שבדברייך אלה אנו מתרחקים מהמאמר. אבל, לדעתי וטוב שכך, מתקרבים למציאות.
    ראשית הבהרה קצרה. את כותבת: “כשאני מדברת על שיח מפרגן, אני למעשה מדברת על שיח אמיתי מתוך אהבה לשירה….”. לפי הגדרתי שיח מפרגן אינו בהכרח שיח אמיתי. אבל נעזוב את זה ונמשיך.

    “כרגע בנמצא אני מרגישה שאין שיח כזה,לפחות ברובו. וזה חבל לי”. את צודקת. בעיקרון, יכול להיות שיח כזה בין עורך מנוסה וישר-דרך (לאו דווקא מפרגן….) למשורר שמבקש להוציא ספר למשל, או בסדנת משוב אינטימית (לא לימוד) לשירה (אך בשני אלה מעורב לעיתים ההיבט הכספי-מסחרי).

    אך אני ממליץ על מודל אחר: משוב הדדי מפורט בין שני משוררים שהוציאו ספר או מתעדים להוציא ספר (לכל משורר יכולים להיות כמובן בני/ות זוג רבים למשוב). במודל המוצע המשוב מתייחס יותר לאיכות השירים (וכמעט ולא לפרשנות או לתוכן) בצורה פרטנית עד כמה שנראה לכותב המשוב, עם ציון שירים שאהב במיוחד, שאהב יותר או פחות וגם כאלה שטוב היה לו יגרעו/נגרעו מהאוסף. משוב כזה ראוי שייעשה בין משוררים שהיכרות ראשונית בין שירתם יוצר עניין וסקרנות הדדיים. בנוסף נדרש אמון אישי לכנות המשוב וכן הערכה הדדית לכושר השיפוט (גם אם לא חייבים להסכים לכל הערה והערכה). לצערי מודל זה זה הוא די נדיר. בעיקר כיום כשכולם משבחים כל שיר שלך בפייס….. ואתה נישא תדיר על גלי אוויר חם.

  13. דוד, הופתעתי לקבל סקירה רחבה ועדכנית ממי שאינו מתיימר להיות חוקר ספרות. הסקירה מקיפה ורצינית. תודה רבה על ההעשרה והמיפוי מזווית ראייה מעניינת.
    יצא לי לשמוע את רועי חסן בכמה הזדמנויות. הופתעתי לטובה מהידע הנרחב שלו בשדה הספרות ומיכולתו לנתח שירים בשפה ציורית מקורית. לאחרונה פגשתי אותו בבית ביאליק כשדיבר על ספר שיריה של חביבה פדיה. עד כה ניזונתי ממה שנכתב אודותיו וממה שנאמר עליו…
    פרופ’ נורית גוברין במאמרה המקיף על כתב העת שבילים שפורסם בכרך ו של “קריאת הדורות”, עשתה ניתוח מעניין של כתב העת בהשוואה לכתבי עת מן ההיסטוריה.

    • תודה לך חלי על תגובתך. כפי שאולי שמת לב לא התייחסתי לשירתו של חסן ובודאי לא אל קווים באישיותו (כפי שניתן אולי להבין מתגובתך) אלא אך ורק להד הרב של שירתו ולהיבטים הסוציולוגיים (והלא פואטיים) שלה.

  14. להלן מאמרה המקיף של פרופסור נורית גוברין על מצב כתבי העת בעברית בעבר ובהווה כולל ניתוח של כתבי העת האינטרנטיים השונים ובראשם “יקום תרבות “.
    והנה המאמר:
    כתבי העת העבריים מאז ועד היום
    מאת נורית גוברין
    http://www.yekum.org/2017/09/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99-%D7%94%D7%A2%D7%AA-%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%96-%D7%95%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%95%D7%A8-%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%99/

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

18 − 18 =