קריאה בספר שיריו החמישי של אילן ברקוביץ’, “המשורר האשכנזי האחרון” (הוצאת “פרדס”, 2016)

מאת ורד זינגר

כשאילן ברקוביץ’ כתב וחזר וכתב שרועי חסן הוא ה”אלתרמן של דורנו”, ביטלתי זאת באופן שאפילו לא עורר אותי להתעמק בדבר. כלומר, באמת לחשוב על חסן ובאמת לחשוב על אלתרמן ובאמת לחשוב על דורנו – ורק אז לבטל זאת באחת על הסף, כי בחייכם, איפה אלתרמן ואיפה רועי חסן.

אבל העובדה המופלאה היא שכשלוקחים את שירו של חסן, “שואל ברצינות” וממקמים אותו בעמוד הראשון של ספר שנראה כי נולד – ולא מדובר בלידה בניתוח קיסרי אלא בלידה טבעית, ארוכה וכואבת – כתוצאה מקריאה בשיר הזה ממש, קורה אז דבר מטלטל בעליל, מין צמרמורת שמתפשטת עד קצה הקודקוד. אני מניחה שלזה מתכוון ברקוביץ’ כשהוא מתאר, בלשונו, “שיר אמת”.

שירו של חסן מסביר, למעשה, באופן רציני וחף מכל ציניות את שם הספר, החוזר גם כתמה מרכזית בכל השירים. וכמו ליתר ביטחון, מופיעה ההערה בתחתית הדף. תחילה המידע, ואז המציאות הווירטואלית, הפייסבוקית, המלבה את האמוציות אצל המשורר ומשרתת את התמה הזאת − שברקוביץ’ הוא אכן נצר אחרון לתרבות שהתנוונה, שברקוביץ’, כפי שהדבר נזעק מכל שיר בספר, הוא במובן מעשי אכן המשורר האשכנזי האחרון.

גם בהמשך משתמש ברקוביץ’ בתבונה בהערות שוליים. לאורך הקריאה חשתי לא פעם כמו בתוך המזרקה של אגם בימים היפים שלה: אש ואז מים ומוזיקה, ושוב אש ושוב מוזיקה ושוב מים, ושוב ושוב. ואז מגיעה יד נעלמה, יד העורך (יש לציין שאין קרדיט עריכה בדף הקרדיטים בספר, אך ניכר כי הוא טופל באהבה ובתשומת לב, בין אם היה זה ברקוביץ’ עצמו שיצא מהמשורר וחשב כעורך, ובין אם היו אלה ידידים או אנשי ההוצאה. ברקוביץ’, בבחינת נאה דורש נאה מקיים, איננו מסוג המשוררים שישתפכו במילות תודה לחות וחמימות לכל אלו ששיפרו את מראה כתב היד, והספר מוקדש לדודיו, סולומון סגל שמת בזמן השואה כפעוט כתוצאה מדלקת ריאות שלא טופלה, ומישו סגל שנפטר השנה). במובן מסוים הערות השוליים המלוות רבים מהשירים הן כמו קצף של קפה – אפשר להסירו, אבל אפשר ללקק אותו עם הלשון עד אשר הוא מותיר חתימת שפם.

אז מיהו המשורר האשכנזי האחרון? “מחנה עבודה. \ עבודות כפייה. \ לא פלא שהמשוררים המזרחים אומרים \ שהוא נצר אחרון \ לתרבות שהתנוונה” (המשורר האשכנזי האחרון”, עמ’ 11-10).

הנה כי כן, המשורר האשכנזי האחרון אוכל לא מעט חרא – עבודה סיזיפית ובכפייה. ומותר לו גם מותר לו לדבר במושגים האלה, להשמיש כרצונו את “מחנה עבודה” ואת “עבודות כפייה”. “מותר” במובן של זכות טבעית, מוצדקת, שנקנתה לא פחות מאשר בדם.

אילן ברקוביץ'

אני וברקוביץ’ בני אותו דור, וגם הוריי הם ניצולי שואה שבדרכים לא דרכים הגיעו לכאן מרומניה כילדים, לפני ואחרי קום המדינה (אבי מהעיר יאש ואמי מרומן). כשאילן כותב: “אין לה מספר על היד \ היא לא הייתה במחנה השמדה, החיילים \ הרומנים \ הפרו-נאצים טיפלו בה בדרך אחרת, באמצעות תלישת עגילי\ זהב \ שקיבלה במתנה מאביה מעל אוזניה, ומותו של אחד מאחיה \ בגיל שלוש מדלקת ריאות ללא קבלת טיפול” (“המשורר האשכנזי האחרון יושב על הספה בבית הוריו”, עמ’ 13-12), אני יודעת בדיוק על מה הוא מדבר, אני על החיילים הרומנים האכזרים שגירשו את סבי לרוסיה ובדרך בעטו בבטנה ההרה של סבתי (דבר שהוביל ללידת ילד פגוע שכלית – דודי היחיד מצד אבי),  שמעתי מאבי ז”ל, דוד בן ישראל (וולושין). את הפרטים המדויקים סיפר ברהיטות לצוות ההסרטה של הפרויקט התיעודי שהקים סטיבן ספילברג. עד שצפיתי בסרט הזה לא ידעתי הרבה, גם המשורר האשכנזי האחרון לא ידע הרבה עד שהתחיל לשאול (“המשורר האשכנזי האחרון יושב על הספה בבית הוריו \ ומשוחח עם אמו, שיושבת על כורסת אביו המת, \ ששותק. \ כפי ששתק בחייו”, שם).

על אף הכאב, הזעם והתסכול, לא נעדר מן השירים בספר הומור מסוגים ומגוונים שונים, התורמים לא מעט ברק ומרככים במקומות הנכונים. הנה למשל השיר הנוקב “ואלה שמות המשורר האשכנזי האחרון”.

השימוש ב”ואלה שמות” התנכ”י, המצלול המדויק (האחרון \ חולון), היעדר הנקודה לאחר המילה “בהפסקות”, החיבור לפוליטיקה הנוכחית – כל אלה משרתים את דיוק התיעוד. בעוד ברקוביץ’ גדל בחולון, אני גדלתי בפתח תקווה. שנות השבעים לא היטיבו עם המוצא האשכנזי שלנו. לפחות היינו פולנים או הונגרים – אבל רומנים? גם בעיני האשכנזים היינו נחותים. זה עבר בדברי המבוגרים, בהערות אגביות, במבטים, בקטעי מילים באידיש.

בבית הספר קיבלתי גם אני מקצת מן הכינויים הללו. היו תקופות שהייתי שורפת את עצמי לדעת על חוף הים כדי לא להיות “קשקבל”. היום אני גרה בשכונת רמת ישראל בתל אביב ו”מצביעי ביבי” הם אלה שמשיגים כאן בדרכים לא דרכים אישורי בנייה של קומות על גבי קומות, הם אלה שבונים יחידות דיור לכל דבר בחצרות המשותפות, הם אלה שמסתובבים בסמטאות השכונה כמו שריפים, הם אלה ששיחקו אותה. אני מקווה שלא נודפת מדבריי חלילה צל צלה של גזענות או הסתהזאת פשוט האמת, אף כי אילן ברקוביץ’, המשורר האשכנזי האחרון, הוא המשורר היחיד שכותב בימינו על האמת הזאת, ולא רק כדי להתנגח, אלא גם ובעיקר כדי לשרוד.

בפתח הדבר מצהיר ברקוביץ’ שמלכתחילה נועד הספר לשמש “כגל-עד”, נוסף על תיעוד התהליך שבו קיבל הלכה למעשה את הזהות שהוכתבה לו על ידי אחרים (ע”ע שירו הפותח של חסן), “מעולם לא חשבתי על עצמי כאשכנזי בחיי הבוגרים”, כותב שם ברקוביץ’, “עד שלא אמרו לי זאת, ומשאמרו – נפתחו אצלי דלתות נסתרות אל עולמות מודחקים מן העבר, כפי שלא ארע קודם לכן”.

אין דוגמה טובה מזאת כדי להמחיש כיצד האמנות הטובה, האותנטית, הסודקת-חותכת-מטיחה בפרצוף, היא זאת הנולדת מעלבון, מנחיתות – היא הלימונדה המרווה שנוצרה מלימונים נוקשים וחמוצים. הנה לפניכם אחד מן הלימונים, ישר בפרצוף. יופי של סיפור אמת שהתרחש בשנות השמונים לנער מחולון, בדיוק כפי שהתרחש בה בעת, לנערה מפתח תקווה. יופי של זרקור אל הצד הבלתי מתועד בסכסוך העדתי:

לפני שראה הספר אור היה ברקוביץ’ סקפטי מאוד בעניין פרסומו. בעמוד הפייסבוק שלו הוא מצהיר חדשות לבקרים על שנאתו לפרסים, לתמיכות למיניהן ולהוצאות ספרים ששוחטות את המשורר יפה יפה. באחד מן הימים בישר בשמחה כי קיבל פנייה מהוצאת פרדס להוציא את הספר לאור – ובחינם. משם ועד לאכילת ממליגה באחת מהמסעדות הרומניות בחיפה, מקום מושבה של ההוצאה, הייתה הדרך קצרה עד מאוד.

אף כי הספר נכתב בתוך זמן קצר, ועשוי היה לסבול מתופעות הלוואי הקשורות למהירות-נמהרות, מדובר במוצר מוקפד – יש בו תמה בנויה היטב, יש בו התפתחות, יש בו קליימקס, יש בו עומק ואמת ומקוריות. אין ספק ש”המשורר האשכנזי האחרון” היא יצירת אמנות מעוררת מחשבה, הנושאת ערך מוסף:


כמה יפה משרת טקסט השוליים העליון והתחתון את השיר המוקפד הזה. אני ממש רואה את התמונות ושומעת את הקולות – שילוב הטקסט בשיר הופך אותו לסרט תלת ממדי ללא צורך בשימוש במשקפי קרטון.

הספר מכיל שירים המתארים למעשה את התהליך שבו מאמץ הדובר את זהותו. אחרים דנים באופן שבו הולמת המציאות האישית בהווה את הזהות הזאת – את הכאב ואת חוסר האונים ואת הגעגוע ואת הפחד. ונדמה שהחוט התופר את הרגשות הללו הם השירים המתעדים. מתעדים בבהילות, בזהירות, בחרדת קודש, כמו היו זכוכית מגדלת המונחת במקום שבו נוגעת כעת אצבעו של המשורר האשכנזי האחרון:

די להיות חבר של ברקוביץ’ בפייסבוק כדי לעמוד על טיבו – אמוציונלי מאוד, מרבה לפסול במומו ולא להבחין בזאת ממטר, מסתכסך ללא הרף, מדבר על שלום ועושה אחרת, “מאנפרד” כמעט ללא הבחנה ו”חוסם” באותה נשימה. נראה כמתיימר לזעוק את זעקת הדפוקים תמידית, הדחויים, אף שבו בזמן הוא מפרסם בקביעות את המדור “המשורר בשטח” ב”הארץ”, נוסף על “שירת ישראל” ב”עיתון 77″ – ועל הדרך מקבל פנייה חמימה לסור למשרדי ההוצאה החיפאית ולהוציא חיש מהר את ספרו.

כל אלה עשויים לגרום לדעה קדומה בקרב הניגשים אל הספר הזה או להרתיע מלכתחילה, לגרום לביטול כלאחר יד, בה בשעה שמדובר באחד מספרי השירה המקוריים, החזקים והמטלטלים שקראתי השנה לפחות. וזאת, לא בשל הטעמים המקובלים המביאים לקביעה בדבר טיבו של ספר, שירה בפרט, אלא בשל החוויה התלת ממדית, המורכבת והעזה שהוא מעניק. דבר כזה עוד לא קראתי:


לעתים מה שמטעין את ברקוביץ’, ודווקא בשירים החזקים ביותר, הם חבריו הפעילים בפייסבוק, או ליתר דיוק האמירות שלהם שגירדו איזו שריטה קדמונית − אם זאת שירי ברוק שגיא שאמרה “נעליים הן משתיק הקול הטוב בעולם” (מעין מוטו לשיר “המשורר האשכנזי האחרון מתכונן לפגישה על חוף הים”), ואם זה גדי אביאסף עמבר, שאמירתו “ברקוביץ’ לא כותב את השואה, הוא כותב על השואה”, פותחת את השיר “המשורר האשכנזי האחרון עונה למבקריו” (עמ’ 46).

בשיר שלמעלה הגדיל ברקוביץ’ לעשות כשהשתמש ב”חלון” של גיורא פישר (ראו הערת שוליים המסומנת בצמד הכוכבים) הרוקח את תמצית השכול, החופר בפצע הכי עמוק. הנה במלואו שירו של פישר, שממנו נלקח אותו חלון (מתוך “צירי חיים”, הוצאת “קשב לשירה”, 2014):

רָאִיתִי אוֹתוֹ דֶּרֶךְ חַלּוֹן הַמִּטְבָּח, מִסְתּוֹבֵב בַּחֲצַר הַמֶּשֶׁק. מִשּׁוּם מָה לָקַח לִי זְמַן לִהְיוֹת בָּטוּחַ שֶׁזֶּה הוּא, הַיַּלְדּוֹן הַמָּתוֹק שֶׁלִּי.
רַצְתִּי אֵלָיו, חִבַּקְתִּי אוֹתוֹ חָזָק חָזָק, לִטַּפְתִּי אֶת שַׂעֲרוֹתָיו וְאָמַרְתִּי לוֹ שֶׁהוּא הֲכִי חָמוּד וְאוֹתוֹ אֲנִי הֲכִי אוֹהֵב בָּעוֹלָם.
הוּא הִבִּיט בִּי, מֻפְתָּע מִפֶּרֶץ הָאַהֲבָה. כְּדַרְכָּם שֶׁל יְלָדִים, נִסָּה לְהֵחָלֵץ מִזְרוֹעוֹתַי. לֹא נָתַתִּי לוֹ לָלֶכֶת בְּקַלּוּת. הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהוֹפִיעַ, הָיְתָה לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים. אָז הוּא נִרְאָה כְּמוֹ כְּשֶׁהָיָה בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה.

לִפְנֵי הַצָּבָא.

זאת לא בחירה של מה בכך – דווקא חלון ודווקא לאזכר מנין הגיע. “האזכור הזה של ברקוביץ’ הפתיע אותי”, אמר לי גיורא פישר בתגובה, “אני לכשעצמי, אם הייתי קורא את השיר הזה לא הייתי חש שמשהו נלקח ממני. זה נפלא מהבחינה ‘המחקרית’: איך שירה – ושורה – משפיעות בצורה שונה על כל אחד”.

לעתים נצבעים שירי הספר באבק ישראלי-קונצנזיוסי, “לילה של כוונות פקד את המשורר האשכנזי האחרון” מתכתב עם “לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ” של מאיר אריאל, ו”המשורר האשכנזי האחרון יושב על הספה בבית הוריו” שמתכתב עם “הילד בן שלושים\ יש לו חום גבוה \ הוא יושב על הספה בבית הוריו” של אהוד בנאי. אני מודה שלאחר השורות הלל תרתי אחר משפט כגון “בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב אשכנזי עם ממליגה”, אך כזה טרם מצאתי.

בארמזים הללו מקבלים השירים המתעדים אובדן ושתיקה וצרחה, מין ניגון קאונטרי – ממש שומעים בהם את פריטת המיתר הזחוחה משהו, הבטוחה בעצמה, הכול-ישראלית. האם זהו תכסיס שנועד להסיר את עורלת הלבבות? זו האוטמת את הרגש ומייצרת השוואות וקביעות באשר למי סבל פה יותר, מי אכל יותר חרא – האשכנזים או המזרחים?

זהו ספר שיריו החמישי של ברקוביץ’. קדמו לו הספרים “מודה באהבה” (הוצאת “סער”, 1995) והטרילוגיה “תפוזים-חרובים-חרוזים” שראתה אור בין השנים 2014-2007 בהוצאת “אבן חושן”. על אחד מספרי הטרילוגיה כתבתי כאן, ב”יקום תרבות”, וקביעתי כי “המשורר האשכנזי האחרון” הוא לדעתי הספר המהודק, העוצמתי והחשוב ביותר מכל הספרים שכתב אילן ברקוביץ’ עד כה, איננה קביעה בעלמא. ברקוביץ’ צולל כאן לתוך נפשו הכי עמוק שאפשר מבלי להשתגע, ובה בעת נוסק הכי רחוק מעצמו – מים, אש, מים, אש − וזהו בהחלט הישג אמנותי מרשים.

ראו עוד על אילן ברקוביץ’:

“טרובדור או מנדרין” מאת אלי אשד: שירתו של אילן ברקוביץ’

יואב עזרא על “חירובו של אילן ברקוביץ'”

הרשימה, שנכתבה זמן קצר לפני פסטיבל אשדודשירה, גררה בעקבותיה תגובות רבות, רובן בלתי-מכובדות ובלתי מכבדות. לפיכך מחקתי את כל התגובות כולן, וחסמתי לאלתר את האפשרות להגיב בעמוד זה. ו”ז.