“פטל – סיפורים שהיו” הוא סדרת אנתולוגיות בעריכת אביבית משמרי  המתמקדת בממוארים ורשומות אישיות של מבחר כותבים – בכל פעם בנושא אחר.

גליון 1 עסק ב”זכרונות ילדות מתל אביב” גליון 2 עסק ב”אסור”.

גיליון 3 שיצא לאור באוגוסט 2016 עוסק ב”לחם-עבודה”.

והנה דברים של יואב איתמר לרגל השקת הגיליון.

מאת יואב איתמר

במחצית המאה העשרים כתב ברטרנד ראסל:

“שימוש משכיל בפנאי, יש להודות, הוא פועל יוצא של תרבות וחינוך. אדם אשר עבד שעות ארוכות כל חייו ישתעמם אם בבת-אחת יהיה בבטלה. אבל בלי כמות נכבדת של פנאי האדם מורחק מהרבה מהדברים הטובים ביותר. כבר אין כל סיבה בגינה על חלק הארי של האוכלוסייה לסבול מנישול זה; רק סגפנות אווילית, לרוב מקורה אחר, גורמת לנו להמשיך ולהתעקש על עבודה בהיקף מוגזם, עתה כשהצורך כבר אינו קיים.”

כבר למעלה מחמישים שנה שאנחנו יודעים שאין צורך בכל כך הרבה עבודה, מחקרים אומרים שחצי מהמקצועות שלנו לא יהיו קיימים בעשורים הבאים, ועדיין אף אחד לא טרח לקיים דיון או לחשוב מה לעשות עם כל כך הרבה בני אדם שמוחלפים על ידי מכונות, שיצטרכו לקום בבוקר אל קיום שבו לא זקוקים להם יותר. איך בכלל יוצרים חברה, ומתנהלים בחברה שבה יהיה מיעוט שיש לו הרבה אמצעים, ורוב שאין לו כלום, אפילו לא את אותו חלום אמריקני שאם יעבוד קשה יצליח לשנות את הסטטוס והמעמד שלו. אספקט נוסף של העניין הוא השאלה מה יהיה הערך של עבודה וכסף והאם תהיה עדיין אותה “יד נעלמה”, שתכוון אותנו לפינות המוארות והאפלות יותר של שוק העבודה בעולם שבו הלכה למעשה לא יהיה מחסור?

אני לא יודע כמה מכם שמעו על משאל עם שהתקיים בשוויץ בשנה האחרונה. המשאל בחן תוכנית שהוצעה על ידי אינטלקטואלים, להפקיד בחשבון הבנק של כל שוויצרי 2,200 יורו מדי חודש, בלי קשר לעובדה אם הוא עובד או לא, כדי להבטיח את הכנסתו הבסיסית. אני לא יודע אם תפליא אתכם העובדה שהמשאל נכשל. מה שמדהים הוא ש-77% מן השוויצרים הצביעו נגד. בפיד שלי בפייסבוק אנשים נוהגים להתלונן במוצ”ש על יום ראשון, על העבודה, על עמיתיהם, אבל האמת היא שאם ייקחו להם את העבודה הם לא באמת ידעו מה לעשות בלעדיה. לעניין הזה יש השפעה גופנית. אומרים שהזִקנה קפצה על שמעון פרס ברגע שהבין שאין לו עוד פסגות לכבוש, ושבגיל 93 הוא יכול להיות סוף סוף פנסיונר.

אני מסתכל לאחור על מה שעשיתי בחיי, ולעתים קרובות אני שואל את עצמי למה לא יכולתי ליצור יותר. אני משער שאף אחד לא יבקר אותי שעשיתי פחות מדי – ערכתי עשרות ספרים, הוצאתי לאור כמות נכבדת במסגרת ההוצאה שלי, פרסמתי ספר שירה וספר מחזות, אבל אם אני צריך להיות כן עם עצמי, אני לא חושב שהייתי יכול להיות פורה כל כך בלי לעשות עבודות שחורות, מכמה וכמה סיבות.

הסיבה הראשונה והקריטית לכתיבה היא המחסור. דמות תמיד רוצה משהו, האופן שבו תשיג אותו או לא, היא הבסיס לקוד הדרמטי שמנחה כמעט כל יצירה. אני חושב שהקיום האינטלקטואלי שלי, אם היה צריך להיות ספון בחדרי עבודה וספריות, לא היה מלמד אותי שום דבר על החיים, טיבם, יופיים כיעורם וקסמם המר. הדבר השני הוא שהעבודה השחורה הציבה לי גבולות. אני חושש שבלעדיה הייתי משתבלל לתוך עצמי אל תוך הזיה אינטלקטואלית מתוקה של היריון תמידי של חלומות או התענגות על יצירות שלעולם לא יתממשו. אפשר לומר שהעבודה השחורה שמה תג מחיר גם על הזמן שבו אינני עובד. עתיד ללא עבודה יחייב בהכרח גם שינוי באמנות, היצירות שלנו יהיו אחרות, הגיבורים והאתגרים שלהם. אני חושב שמבחינה יצירתית, יצירה ללא עבודה וללא מחסור, במיוחד בעידן שאין בו מגבלה על המשאבים הלכה למעשה תהיה יצירה אינסופית, תהיה חלק מדיבור אינסופי, משותפות בלתי מוגבלת ביצירה, שבה כל אחד יכול לעשות אינספור גרסאות של הסיפור שאותו אנחנו מספרים לעצמנו, ולאו דווקא באמצעים שהם ורבליים לחלוטין.

את הניצנים לכך אפשר לראות כבר בחוברת זו של “פטל”, העוסקת בלחם עבודה. גילוי נאות: סיפור ממואר שלי, “שירות לניקוי כתמים”, רואה שם אור. בעיניי הייתה זו החלטה נכונה לחרוג בחוברת זו מהדיבור המילולי וגם להכניס לתוך המסגרת דיבור של מי שבחיי היומיום אין לו קול של כתיבה, כמו הסיפור של רינה שיינפלד. לסיום הייתי רוצה להודות לאביבית משמרי שהעבודה איתה הייתה נעימה ומהירה וראינו עין בעין לגבי כל הפרטים, תודה רבה.

ראו עוד

אתר “פטל “

2 תגובות

  1. השאלה מה לעשות בעולם שבו לא צריך לעבוד היא שאלה פילוסופית, ואולי גם מעשית. בנתיים אנחנו רואים שעל אף ההבטחות במדע הבדיוני, בפועל אנשים צריכים לעבוד יותר. או אולי יותר במדויק, אנשים מתלוננים שאין להם זמן. יתכן שבפועל אנשים עובדים פחות שעות מאשר לפני למשל 50 שנה, אלא שיש כל כך הרבה דברים שממלאים את הזמן שיש להם הרגשה של מחסור. לפני 50 שנה לא היתה טלויזיה רב ערוצית, vod, וכמובן אינטרנט. למשל, כמה זמן אנשים מבזבזים בפייסבוק? בכל אופן אני לא חושב שמצב שבו לא צריך לעבוד הוא ריאלי לעשרות השנים הקרובות. יתכן שהזמן שצריך להקדיש לעבודה ירד, כפי שבמהפכה התעשייתית עבדו פועלים 12 שעות ביום 7 ימים בשבוע, וכיום במדינות מתקדמות שבוע העבודה הוא 8 שעות ביום 5 ימים בשבוע. אז אולי המהפכה הבאה היא לעבור ל-4 שעות ביום 3 ימים בשבוע. מה תהיה ההשפעה על היצירה? נקודה מענינת שיואב העלה. אם קוראים את הביוגרפיה של סופרים ידועים מגלים לעיתים קרובות שהם אכן עבדו בעבודות רבות ושונות, נדדו בין מקומות רבים ושונים. אבל אולי המרשתת יכולה להחליף נדידה פיזית? אדם ״יבלה״ את זמנו פעם בקהילה זאת, פעם בקהילה אחרת. פעם יעבוד בתחום אחד, פעם בתחום אחר. והכל בלי לצאת מעירו. הרי טוענים שכל העולם הופך לכפר גלובלי, אז בשביל מה לעזוב את הכפר שלך.

  2. אני מהכרותי עם אנשים שונים מגלה שהם מעדיפים לצאת מביתם פחות ופחות למרות כל הגיוון באמצעי התחבורה,דווקא בגלל התחושה שבעצם אתה יכול להגיע לכל מקום ולכל דבר מהבית אז בשביל מה לצאת ?
    למה לצאת לקולנוע לראות סרט אם הוא יהיה בעוד חודש בVOD וכו’. אז הטכנולוגיה בעצם גם מגבילה אותנו.
    והנה רק היום קראתי בעיתון מאמר דעה לאור פרשת הפצת תמונות הערום של שדרנית ספרוט שהיו בסלולארי שלה שנגנב ,הודעה מעיתונאית אחרת שזה סימן הזעקה שעכשיו אין ברירה אלא להפסיק עם המנהגקשל צילום תמונות ערום בפרטיות של הבית מחשש שעם אמצעי טכנולוגיה חדשים הם יגנבו.
    דהיינו החברה שלנו למרות ואולי בגלל החשיפה שלה לכל מיני מגוון מקורות של אירוטיקה ופורנוגרפיה נעשית שמרנית יותר וחששנית יותר. הטכנולוגיה מתגלית כמגבילה. בכל מיני צורות,אנחנו פחות נהנים0 לצאת מהבית ואנחנו יותר חששניים לגבי מיניות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע × ארבע =