סעידה חקק בשיריהם של בניה – "עיר של זהב", תכשיט הקודש

שחרית לנצח מאת הרצל חקק (צור-אות, 2016)
רשות לתיקון עולם מאת בלפור חקק (צור-אות, 2016)

מאת: שושנה ויג

התאומים המשוררים בלפור והרצל חקק מקפידים לפרסם את ספרי השירה שלהם בזמנים מסונכרנים. אם האחד מתעתד להוציא את ספרו, הוא מתאם את המועד עם אחיו התאום, שמא יוציא האחד את ספרו ללא ספרו של תאומו. האחים, שאוחזים זה בטליתו של זה, מקפידים על שימור אחדות הניגודים בכתיבתם. שניהם כותבים תכנים דומים בעיבוד פואטי שונה. ובמבחן התוצאה – אפשר להבחין בשני קולות, המתמזגים זה בזה וגם מובחנים זה מזה. ואין זה פלא, שכן הם תאומים זהים שנולדו בשנת 1948 לאמם סעידה ואביהם עזרא, ומסתתר בהולדתם סיפור היסטורי, סיפור שהם בעצמם מספרים בהתרגשות בכל הזדמנות. זהו סיפורה של אמם, ובשיריהם לאורך השנים, זו מגילה שהפכה עבורם להיות מגילת קודש.

ספריהם החדשים של בלפור והרצל חקק רחבי יריעה ועוסקים בנושאים רבים, ואין אפשרות לסקור את היקפם של הספרים במאמר אחד. בשני הספרים נכללים נושאים, שמעסיקים את הכותבים כבר שנים רבות, ואפשר לומר שהמעיין עדיין נובע במרץ רב. במופע הספרותי שלהם נמצא תמיד את דמותה של האם. מי שמכיר את האחים בחיי היומיום, יודע עד כמה נוכחותה של האם בולטת ומשמעותית בחייהם. האם סעידה הצטרפה אליהם לערבי ספרות על שיריהם, ובאומץ אף פרשׂה את עדותה, ותמיד עשתה זאת בצורה מרתקת. האם מוכּרת על ידי כל חבריהם המשוררים, והיא בעצמה דמות חשובה מאוד מבחינה חברתית בהוויה הקיומית של האחים. האם זכתה לכבוד רב בזכות עצמה וגם בזכות ההוקרה שמעניקים לה בניה,  הן בכתיבתם עליה והן בשיתופה באירועי חייהם לאורך השנים.

עדות אישית: חוויה מיוחדת הייתה לי לפגוש את אמם. הגעתי לראיין אותם, פגשתי אותה פגישה אישית כשהכרתי את האחים, ביקרתי בביתה שבשכונת רמת בית הכרם לפני שנים. קשה לשכוח מפגש עוצמתי כזה: פגשתי אישה בעלת חוכמת חיים, אם אוהבת לילדיה, שמכירה את עולמם וגם את אלה שסובבים אותם. בביקורי אצלה "פתחה" עבורי בקפֶה והגישה לי ממולאים, שהיא מיטיבה להכין. זה היה מפגש מאוד מרגש, שגם כיום כעבור שנים, אני עדיין זוכרת. עמוק בלב נשארה בי  הכנסת האורחים, פתגמים שהיא שוזרת תוך כדי דיבורה, ההתרגשות שאחזה בי בביקורי אצלה.

סעידה חקק עם תמונת נישואיה

ידוע לי שבימים אלה אמם של בלפור והרצל כבר אינה במיטבה והיא חשה כנראה שימיה ספורים, ובדעה צלולה היא מתוודה בפני הרופאים המטפלים בה, ש"היא לא יכולה להיפרד מן הפרחים שלה".

בספרו של הרצל "שחרית לנצח" מחזור שירים לאמו – "אמי, מחזור חייה", עמודים  194-184, וביניהם השיר "מִנחה שלא נשכחה".  השיר מבוסס על הביוגרפיה הטרגית של האם סעידה: בשנת 1941 נרצחו שני אחיה הבכורים בפרעות ה"פרהוד" בבגדד. מדובר באירוע קשה שנותר חקוק בתולדות יהודי עיראק, פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, עיר הבירה של עיראק, בחג השבועות ו' בסיוון-ז' בסיוון תש"א, 1-2 ביוני 1941. בפרעות נרצחו לפחות 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים, ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדאד.

משמעות המילה "פרהוּד" היא הפחדה ברוטלית כלפי נשלטים. במהלך ההתערבות המאוחרת של הצבא לעצירת הפרעות נהרגו כמה עשרות עד כמה מאות מוסלמים ולא-יהודים אחרים. אלה אירועים היסטוריים שפגעו במשפחת חבְּשה, משפחתה של האם. ההורים נשאו את כאבם כל ימיהם, ובתם סעידה, האחות של הנרצחים,  "שילמה" במידת מה את מחיר השכוֹל.

בשיר "מנחה שלא נשכחה", עמ' 184, פותח הרצל חקק:

הַחַיִּים שֶׁלָּהּ הָיוּ יוֹתֵר עָצְמָה

מִכָּל סֵפֶר הִיסְטוֹרְיָה. כָּל תְּמוּנָה

רָעֲדָה נוֹֹשֶׁמֶת.

זו הצהרת הבן, שהוא בבחינת העֵד בדור השני לאחר הפרהוּד – ובביטוי הכאוּב שלו הוא מזהה באמו את העוצמה שהייתה חלק מחייה, חזקה ונצחית יותר מכל דבריה הימים. האֵם סיפרה את סיפור האחים שלה שנרצחו בפרהוד כל העת במסגרת חיי היומיום. כשבישלה, כשרקחה תבלינים. המשורר חש, שהבחירה בחיים ובהנחלת המורשת של אחֶיה ליוו אותה, היא נשְׂאה על עצמה משָּׂא כבד,  סיפורי האובדן היו עמה כל העת כפיקדון קבוע, ואותם לא זנחה מעולם.

תפקידה של האם נורא, שובֶה את הלב: כנערה שלחו אותה הורֶיה השבורים לחפש את גוויות אחיה בחדרי המשטרה העיראקית, לנסות לזהות אותם בין מאות נרצחים.

את הטראומה הזו, את הרגעים הנוראים ההם, לא שכחה – ופרק חיים זה הפך  למשָׂא שעובר לדור הבא, למשורר הבן שמתעד את חיי השליחות של האם:

כְּנַעֲרָה שְׁלָחוּהָ

לְבַקֵּש אַחִים.

לָתוּר בֵּין גְּוִיּוֹת. לְזַהוֹת.

חַשְׁנוּ בְּעֵינֶיהָ אֲפֵלָה.

(הרצל, עמ' 184)

והמשורר תר אחר סוד חייה באותה אפלה:

מַה כָּבָה בַּנַּעֲרָה שֶׁגָּדְלָה.

אוֹתָם מַרְאוֹת, בְּלֵילוֹתֶיהָ….

הנערה, שראתה את אחֶיה בין הנספים הובהלה לחופה כדי להשיב את השמחה למשפחתה האבלה והכואבת. וכך כותב הרצל:

הָיְתָה הִיא מִנְחָה

לַמִּשְׁפָּחָה. חִתְּנוּ אוֹתָהּ לָתֵת

לֶאֱמוּנָתָם. לְמִשְׁכָּנָם. שִׂמְחָה.

כזאת עוצמה נושאת על כתפיה אמם של האחים, והבנים חשים בדמותה את כובד המשקל, את משא השליחות על כתפי האם הגיבורה, וההילה הרואית מלווה אותה  עוד מימי נעוריה.

זו היא שיוצאת לזהות את הקורבנות, וזו היא שצריכה להשיב את "הנורמאליות" למשפחה שנשחת הודה, שאבד משוֹש חייה. בתוך השיר מצוטטים מילותיה של האם שחקוקים בנפשו של הרצל, שכן האם חוזרת על הזיכרונות הטרגיים בחיי היומיום.

"רָאִיתִי הַגֶּפֶן שֶׁחִכְּתָה

לִפְרֹחַ לְפֶתַע הִתְיַפְּחָה".

(שם, עמ' 184)

נורי חבשה (מימין) ואברהם חבשה (משמאל), שנרצחו ב"פרהוד"

בשיא פריחתה נתיב הצמיחה והחיים, והמטאפורה אכן מאירה את חיי האם: נישואיה של האם בחיפזון, מתוך רצון לרַצוֹת את המשפחה המתאבלת, מציגים אותה כמקריבה חיים, כנושאת משא טראגי. אנו חשים את כובד הגורל, את חייה כאישה שמסרה את חייה למען המשפחה, שחשה מחויבות לכבּד את בקשות ההורים, להמשיך לתפקד עבורם: חיי הוריה אכן היו בעיניה קודמים לחייֶה שלה. חייה כנערה התהפכו בנסיבות חייה הטרגיות. סעידה הנערה התחלפה בתפקידים עם הוריה, וככל שבגרה, הבינה בכאב, שהטרגדיה של השכול שינתה את מהלך חייה, כנעקדת נָשׂאה על כתפיה שליחות קדושה – להיות זו שתביא מזור ורפואה לכאבם של הוריה. נגזר עליה להתחתן ולשׂמח אותם, ללדת ילדים ולשמח אותם. בדיעבד, לידת התאומים אכן הובילה למרפא להורים, הם נתפסו כפיצוי משמים על מות שני הבנים.

תמונת חתונת אמם מופיעה בשיר של הרצל בנה:

מְקֻדֶּשֶׁת לֹבֶן נֶעֱטֶפֶת בְּעַיִן

בּוֹכִיָּה. תַּחֲרָה מַאֲדִימָה.

נִשְׁנֶקֶת. חִוְּרִים אָבִיהָ וְאִמָּהּ.

(הרצל, עמ' 185)

תמונת החתונה העצובה היא תמונה של אבֵלים המחפשים נֶחמה בנישואי בתם. אין שמחה בחתונה. הכול נשנק. והיא הכּלה אינה שוכחת את הנֵטל שהיא מתנדבת לקחת על כתפיה, את אחֶיה המתבוססים בדמם.

עֵדָה לַמָּוֶת וְלַדַּעַת. חוֹבֶשֶׁת

וְנִפְצַעַת. חֲלוֹמוֹתֶיהָ אֵינָם.

(שם, עמ' 185)

על המשיח מסופר בגמרא, שהוא חובש ומתיר פצעיו – (מסכת סנהדרין צ"ח ע"ב) וכאן האם חובשת פצעי הוריה ונותֶרת פצוּעה. הרמז לגאולה במקור של חז"ל כמו אבד. השורה המצמררת מעידה על הגורל הכבד: חלומותיה אינָם, היא נועדה להגשים חלומות של אחרים, להיוותר שבורה ופצועה.

כעבור שנים רבות מיום החתונה במאה שעברה מצליחים השירים על דמות האם להנחיל מורשת: להעביר אל הדורות הבאים את השבר הנורא, משפחות שעולמם חָרב עליהם באבחה אחת, והשיר על האם ומשפחתה כמו מספר את העצב והקרע הנורא שנוצרו בקרב הקהילה היהודית בבגדד לאחר הפרעות. מנקודת המבט ההיסטורית לשירו המרגש של הרצל חשיבות רבה בהיותו מנציח את זיכרונותיה של אמו בתור עדה לפרעות.

השיר מנציח את כוחם של הקהילה והמשפחה: הדור השני, דור הבנים, נועד לשאת את התפקיד להושיע את דור ההורים השבורים.

לֵילוֹת. שֶׁהַנַּעֲרָה עוֹד בּוֹכָה. לֹא.

הַמִּנְחָה לֹא נִשְׁכְּחָה.

(הרצל, עמ' 185)

הרצל ובלפור חקק עם ספריהם ואמם

האם כמייצגת דור הבנים מוגשת כמִנְחה, כקורבן, וכל זאת כדי להשיב את החיים למסלולם, לשוב לחיים בתוך הכאוס שנוצר. השכול נועד להצמיח חיים, והתקווה היא שדור ההמשך יעמוד מול הסופה הנורא, יידע לתת חיים חדשים מן הצער הגדול, מן האסון.

המוטיב הזה של הילדה/ נערה שצריכה לראות את אחיה המתים ולהמשיך הלאה מופיע גם בשיר נוסף, "פריחה מאוחרת, מספרת" בעמ' 186. במחרוזת השירים של הרצל על אודות אמו. שם הוא כותב ושוזר את עולמה של אמו בימים שאחרי האסון שפקד את משפחתה, את חלקה בזיהוי אחיה. אמו של הרצל בעקבות האסון הופכת לנערה בודדה.

נַעֲרָה בּוֹדְדָה.

יַלְדָּה. שֶׁרָאֲתָה

מָוֶת. בְּחַדְרֵי חַיֶּיהָ רוֹטֶטֶת גְּוִיָּה.

(שם, עמ' 186)

והוא ממשיך בבית השני לשזור את החיים שנשברו. הסבתא של האחים, האם של הנרצחים – "מתה חיה", הסב שהיה בקיא בתורת הסוד, עולמו נקרע בין האותיות לבין הציפייה שיתחולל נס מגילוי צפונות חיים, ציפייה שבניו ישובו. במובן מסוים עולה מן השיר תחושת איוב, שבאו עליו פורענויות והועמד בניסיון. כתמי הדם של אחיה הנספים עדיין חקוקים על כותנתה, היא נושאת אותם כעדות וכהנצחה לאחיה. ושוב גם בשיר הזה מופיע התיאור המרטיט, מילים שותתות דם:

הַחֲתוּנָה שֶׁלָּהּ טִפְטְפָה

לָהֶם חַלּוֹנֵי אֲוִיר לִנְשֹׁם.

(שם, עמ' 186)

הכול ציפו, שבזכות החתונה של סעידה עוד תהיה אפשרות לנשום ולחיות, ההורים החנוקים בכובד צערם הטילו עליה לפתוח להם חלונות שדרכם ייכנס אוויר, לתת להם תקווה, להיות תוחלתם לקום מן העפר והשֵׁבר. ניכר שהרצל ברגישותו מצליח להמחיש לקוראים את אבן הרֵחיים שתלויה על צווארה של אמו. הנערה הצעירה מצליחה להגשים עבור הוריה במידה מסוימת את התמורה שכֹּה ציפו לה. וכמה מתאים שלאבי הנרצחים שחיפש ישועה בתורת הסוד, בא מזור שנשמע כמו צופן מסיפורי האגדות, שבע שנים שחלפו הם כשבוע האבל, ויש ניחומים:

"שֶבַע שָׁנִים חִכִּיתֶם, מֵתוּ הַבָּנִים

וְהִנֵּה תַּם שָׁבוּעַ. נוֹלְדוּ  תְּאוֹמִים.

אָב וָאֵם, בִּתְכֶם הָרְתָה

לָכֶם. וְהִנֵּה חַיִּים. פִּצּוּי מִשָּׁמַיִם.

שְׁנַיִם תְּמוּרַת שְׁנַיִם".

(שם, עמ' 186)

אמונתם של ההורים, שצריך להגיש את האם כמנחה בשיר הקודם מקבלת כאן את המשמעות הנסתרת, והנה המנחה התקבלה: קמו חיים חדשים שיהיו פיצוי על האובדן: האם מילאה בגבורה את משימתה, היא הצליחה לברוא שניים תמורת שניים. האחים התאומים נושאים על כתפיהם משקולת המאזניים של הפיצוי, זה החוב שאמם שילמה למשפחתה –  ואפילו לקהילה היהודית.

לכאורה, השליכה האם את חייה למען ההורים, אבל בפרק הסיום של מחזור זה, יש מפנה שובר לב: האם חשה, שאכן חייה נותרו בצד, והיא רוצה בשלב מסוים לשוב לחיים שעזבה,לפצות עצמה על נעוריה האבודים – עמוד 188:

הַחַיִּים שֶהִנִּיחָה בַּצַּד

רָאוּ חִוְּרִים כִּי הִרְחִיקָה וְהָיוּ

הֵם רְחוֹב נִדָּח. נִשְׁכָּח.

ובתעצומות הנפש שלה היא מצליחה כגיבורה אמיתית לנסות להבין, מי הייתה אותה נערה, מה היו חלומותיה שנעזבו, והיא חשה שחייה חוזרים אליה, סיום מרטיט שמעיד על הפיצוי לחייה שלה:

סִימָנֵיהֶם פִּזַּרְתִּי כְּזוֹרָה/ פֵּרוּרֵי לֶחֶם./ אֶת דַּרְכִּי מָצָאתִי חֲזָרָה/ וּלְרֶגַע. הָיְתָה בִּי תַּדְהֵמָה מוּזָרָה./ עוֹדִי שָׁבָה אֲלֵיהֶם/ וּפְנֵיהֶם. כֹּה הִתְכַּוְּצוּ. נֶעֶלְפוּ/ שְׁתִיקָה. חַיַּי זָרִים זָכְרוּ/ אוֹתִי, קִבְּלוּ אוֹתִי / בְּגַעֲגוּעַ לְחֵיקָם".

הרצון לחפש את חלומותיה האבודים, זכה לביטוי גם בשיר של הרצל "מטבח כלולותיה" – והוא מופיע בספר בעמוד 290:

אִלּוּ רַק  יָדְעָה הֵיכָן חֲלוֹמוֹתֶיהָ שֶׁהָיוּ רַבִּים

וְאֵין גַּם בּוֹדְדִים

שיריו של הרצל מבחינה פואֶטית ארוכים יותר משיריו של בלפור, מעניקים לקורא תחושה של כובד טראגי, סוג של כתיבה בּלָדית שמזכירה כתיבה על גיבורי קֶדם: כך הוא מאציל את דמותה, ואנו חשים, שבין השורות קורֶנת לפנינו דמות המופת של אמו. ואם מתבוננים בשיריו של בלפור, מוצאים זווית ראייה שונה על תמונת הנישואין של אמו. הוא אפילו הוסיף לשיר את תמונת אמו – והשיר קרוי: "אמא מחזיקה בידיה את תמונת נישואיה" (עמ' 78).

סעידה ועזרא חקק בצעירותם

הראייה הפסימית ואפילו הקורבנית נעלמת בשיר הזה של בלפור חקק. זהו שיר רומנטי מתקתַק, שיר שמתרפק על אמו, מצייר אותה מתרחקת שנות אור מעלומיה – והיא מתבוננת בתמונת יום חתונתה בערגה, כמו היה זה רגע של אושר עצום. וכאן אפשר לחוש את ההֶבדל בהצגת החתונה של אותה אֵם, שהיא אמם של הרצל ובלפור חקק. בשיר הזה כותב הבן את תחושתו ומאיר את פניה: אמו מתגעגעת אל אביו, שממנו נפרדה לפני שנים וחייתה באלמנותה שנים רבות. השיר "אמא מחזיקה בידיה תמונת נישואיה" מתאר את השלמוּת בחיֶיה ואת החלקים החסֵרים:

שְנוֹת אוֹר חָלְפוּ מֵאָז שֶׁמֵּת

הִיא מַחֲזִיקָה הֵיטֵב בַּמִּסְגֶרֶת שֶׁלֹּא תִּשָּׁמֵט.

הָאוֹר הַזֶּה נוֹגֵהַּ עָלֶיהָ.

אִמָּא מַחֲזִיקָה בְּיָדֶיהָ תְּמוּנַת נִשּׂוּאֶיהָ.//

מֵאָז שֶׁהָלַךְ הִיא הֶחֱלִיפָה בַּיִת וְתָוִים

וְכָל פַּעַם שָׁאֲלָה מוּל תְּמוּנָתוֹ: מָתַי נִפָּגֵשׁ אוֹהֲבִים

שׁוּב, וְאַתָּה בָּא נוֹגֵעַ לֹא נוֹגֵעַ.

אִמָּא מַחֲזִיקָה בְּיָדֶיהָ תְּמוּנַת נִשּׂוּאֶיהָ.//

מִדֵּי פַּעַם הִיא נִכְנֶסֶת שׁוּב לְתוֹךְ הַמִּסְגֶּרֶת

לִהְיוֹת שָׁם שׁוּב צְעִירָה אִתּוֹ וְזוֹהֶרֶת.

עַכְשָׁיו הִיא מַחֲזִיקָה בַּמִּסְגֶּרֶת שֶׁלֹּא תִּתְפָּרֵק

הִיא אוֹחֶזֶת חָזָק בַּתְּמוּנָה.//

וְהַבַּיִת רֵיק.

(בלפור, עמ' 78)

בתמונה מופיע כיסא ריק ליד האם, והמשורר חש בעוצמה של הריקנות: והבית ריק.

את התמונה ההיסטורית העדכנית והחשובה מצאתי בשיר "חתונה שבורה" בעמ' 120. בשירו מתאר בלפור את חתונת הוריו ולא רק את חתונת אמו, ההתייחסות אל הזוג שא לתקן את העולם שחולל. במקום הכלים היקרים שנשברו, חגגו בכלים שלמים. החתונה באה לציון תיקון בחייהם של היהודים לאחר הפרהוד. החיים חייבים לשוב למסלולם במהירות והצעירים נושאים את מחויבות ההשבה. אם הרצל הציג את החתונה כמנחה שבה הוגשה הבת למען השמחה של המשפחה והקהילה מזכיר בלפור, שהחתונה הייתה חתונה שבה ההורים התחתנו עקב הפרעות:

הַהוֹרִים שֶׁלִּי הִתְחַתְּנוּ/ כִּי בַּבַּיִת שֶׁל אִמִּי/ שָׁבְרוּ הַפּוֹרְעִים כָּל הַזְּכוּכִיּוֹת/ וְגַם צַלְחוֹת הַקְּרִיסְטָל הַפִּרְחוֹנִיּוֹת./ הֵם הֶעֱדּיפוּ לָכֵן חֲתֻנָּה אַחֲרֵי מוֹת/ עִם צַלְחוֹת קְרִיסְטַל, זְכוּכִיּוֹת שְׁלֵמוֹת// הַהוֹרִים שֶׁלִּי הִתְחַתְּנוּ בִּגְלַל הַפְּרָעוֹת./שְׁנֵי הָאַחִים הַבְּכוֹרִים שֶׁל אִמִּי/נִרְצְחוּ בְּיוֹמַיִם שֶׁל טֶבַח וְנוֹרָאוֹת./בְּחַג שָבוּעוֹת תַּשָּׁ"א הַמּוֹעֵד מָעַד./סָבִי לֹא הִגִּיעַ מֵאָז לִתְפִלּוֹת שַׁבָּת./הֶחָכָם פָּסַק אָז: /לְחַתֵּן אֶת הַבַּת.

(בלפור, עמ' 120)

תחושת הדואליות, שאפפה את חתונת האם מופיעה בבית השלישי:

הַהוֹרִים שֶׁלִּי הִתְחַתְּנוּ

בִּסְעֻדַּת מִצְוָה, כַּמּוּבָן

אִמִּי הָלְכָה לְחֻפָּתָהּ צַחָה כְּכִבְשָׂה

אֵינָה יוֹדַעַת אִם הִיא כַּלָּה אוֹ קָרְבָּן.

(שם, עמ' 120)

המשוררים בלפור והרצל חקק יונקים מאותה באר את מקורות יצירתם, האֵם וחלומותיה מרווים את שיריהם. האם האצילית היא אחת ממראות התשתית שעליה הם כותבים.  הכתיבה על דמותה של האם היא כתיבה בעלת ציווי היסטורי, כמי שמחויבים להיות חלק משרשרת הדורות, משרשרת העדויות.

הבנים – שניהם מנציחים את דמויותיהם של הדודים, שאבדו, שהיו בעיני המשפחה דמות מופת. האם רואה את בניה, בשירו של הרצל "אמי מרתיחה סוכר בשקדים" – ונזכרת בדמות אחיה – עמוד 286. האֵם שואלת שם:

הַאִם רוּחַ אַחֶיהָ בָּאָה בְּבָנֶיהָ?  (מתוך שירו של הרצל חקק)

בלפור אף מקדם את הזיכרון ההיסטורי בעזרת תעודות, כשהוא מצרף את תמונותיהם של נורי חבשה ושל אברהם חבשה לצדו של השיר "חתונה שבורה". אם בשיר בעמ' 78 אמא מחזיקה בידיה תמונת נישואיה" קיבלנו תמונה רומנטית, ערגה לימים אחרים, הרי השיר בעמ' 120 מציג את האמת ההיסטורית. החתונה שהתקיימה אחרי הפרעות האיומות הייתה חתונה ללא חסד ורחמים לדור הצעיר, האם הובהלה אל חופתה ללא התייעצות, לא הייתה בידה בחירה, הוטלה עליה משימה מבלי שהיא הייתה יכולה לסרב. האחים המתים מלווים אותה גם לאחר מותם, הם ריחפו שם כמחזיקי עמודי חופתה (עמ' 126).

"חתונת הדמים", פואמה בספרו של בלפור חקק (עמ' 124), היא פואמה בת שלושה חלקים, וגם היא משמרת את התיעוד ההיסטורי-אגדי של המאורע. החתונה נקראת "חתונת דמים", כי המתים כולם משתתפים בה:

בְּעֵת הַחֲתוּנָה יָדְעוּ כֻּלָּם

שֶׁכָּל מֵתֵי הַפְּרָעוֹת נִמְצָאִים בַּמָּקוֹם

נֶאֱלָמִים בָּאוּלָם

מְבַקְּשִׁים לְעַצְמָם תִּקּוּן

מִן הַשִּׂמְחָה.

בהתבוננות בשירים מן ההיבט ההיסטוריוסופי מוצאים, ששירי האחים מעניקים זווית אישית להיסטוריה היהודית. בשיר אנו מקבלים את תמונת אחדות הניגודים, תמונת חתונה שמחה שבה יוצאת הכלה אל חופתה כשהיא מקושטת בסיכות זהב ופנינים וכאות לאבל הנורא, ששורר בקהילה כותב המשורר שאמו בחופתה נועצת את סיכת הזהב בקיר (עמ' 124) ומפזרת את התסרוקת שעיצבו לה, כאות להיותה אבֵלה וחפוית ראש. יש כאן חזרה לארכיטיפ במדרש היהודי (מסכת שבת קנ"ו ע"ב), שהכלה נעצה את הסיכה בקיר – וכך ניצלה ממוות: מתברר במדרש שהיה שם נחש, שאמור היה להכיש אותה בחופתה ולהמית אותה.

האחים שנרצחו, ולא רק הם – אלא כל אלה שנטבחו, נמצאים בין החוגגים, הדם לא הספיק להתייבש ואחותם הוּבלה אל חופתה. יש כאן מעטפת אגדית שהאחים המתים לא מניחים לאחותם והם משתתפים בחופתה. בבית הזה קיימת גם אמונה מיסטית שהם ביקשו עוד בימי החתונה של האם ממלאכים שיגנו על העתיד לבוא. את נוכחותם של התאומים העתידים להיוולד כעבור שבע שנים מעלה המשורר בשירו, הוא רוקם בין החוגגים את הופעתם העתידית של התאומים תמורת האחים. התאומים' שעתידים להיוולד בעוד שבע שנים' גם הם משתתפים בחופּה, גווני אגדה נסתרים נשזריםבמעטפת האגדית מיסטית של חופת דמים זו.

וַאֲנַחְנוּ שֶׁעֲדַיִּן לֹא נוֹלַדְנוּ אָז

הֶחְזַקְנוּ בַּחֲשַׁאי שֹבֶל שִׂמְלָתָהּ

עִם הַיְּלָדִים הַשּׁוֹשְׁבִינִים,שֶׁבִּקְּשׁוּ מְתִיקוּתָהּ.

(בלפור, עמ' 126)

על פי הפרק הזה בפואמה ניכר, שהייתה זו חתונה רבת משתתפים, חתונה שצמחה מתוך האבל הנורא והיו בה המונים שהגיעו לחגוג, כולל כל מתי הפרעות. גם בלפור בשירו מתאר את הולדת התאומים בפרק ג' של השיר. בחתונה משתתפים האחים הבכורים, שהיו לאם, והתאומים שנולדו לה שבע שנים מיום הפרעות – וכך התאומים הם סגירת מעגל עבור האם, היא קיימה את ייעודה בעולם.

שיריהם של בלפור והרצל חקק נוגעים באישי וגם בלאומי, הם מקיימים את ציווי האם ככותבי הזיכרונות של המשפחה וגם של העדה. מבחינה זו, המשָּׂא הכבד נותר באוויר. האם קיבלה עליה שליחות לשאת על חייה משא עבור המשפחה, והנה הבנים המשוררים לוקחים את לפיד השליחוּת: הם רואים בצערה של אמם, והם חשים את כובד השליחות לספר לדור הבא את מגילת הקודש של אמם הגיבורה.

לא פלא, שבשתי העצרות של 75 שנה לפרהוד, בכנסת ובמוזיאון יהודי בבל באור יהודה, הם נשאו דבריהם, סיפרו עדות משפחתית וקראו את שיריהם על הפרעות – ומי שהיה בטקסים אלה חש שהתאומים ניצבים כעדים, כבאים להנחיל את המשא שהונח על כתפי אמם.

לא בכדי נמצאת כיכר על שמם באור יהודה. תפקידם בשירה העברית חשוב בהיותם מקפידים לשמר מאורעות היסטוריים שאין לשכוח. איני יודעת אם קיימים משוררים נוספים, שמציינים בשיריהם זיקה כה הדוקה למאורעות הפרהוד באמצעות קשר דם, מוות ולידה – תאומים שלידתם מוצגת כמופת של החלפת שני נרצחים בשני תאומים, שבאים להמשיך אותם.

אמם של בלפור והרצל חקק היא אותה "עיר של זהב" שהם מציינים בשיריהם, תכשיט הקודש, היא סיכת הזהב של יצירתם.

אודות שושנה ויג

שושנה ויג, ילידת 1957. משוררת, סופרת, סופרת צללים ועורכת ספרותית. בעלת תואר שני בספרות מאוניברסיטת בר-אילן. עבודת התזה שלה: "ביוגרפיה ופואטיקה בשירת יונה וולך", בהנחיית פרופ' הלל ברזל. ייסדה את הוצאת "פיוטית" בשנת 2009. בין הכותבים הרבים עבור ההוצאה גם בעלי מוגבלויות. ערכה כשישים ספרי שירה ופרוזה. ספריה וגם ספרי ההוצאה זכו למלגות ותמיכות: תמיכת משרד הביטחון, יד ושם, מלגת נשיא המדינה, מלגת מפעל הפיס, מלגת קרן גולדברג. פרסמה 11 ספרים. הרומן הראשון, "דרך העיניים שלי", התפרסם בהוצאת "אסטרולוג", 2000, סיפור על אהבה וירטואלית. בין הספרים רומן מכתבים, "השמות שמורים במערכת", 2011, שנכתב עם המשורר בלפור חקק. מתגוררת בנתניה, נשואה, אם לחמישה וסבתא לנכדים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה. קישור קבוע.

26 תגובות על סעידה חקק בשיריהם של בניה – "עיר של זהב", תכשיט הקודש

  1. מאת אורה עשהאל:‏

    יישר כוח לשושנה וייג על המאמר. דמות האם מהווה מוטיב חזק בשירת הרצל ובלפור חקק. ראיינתי אותם ואף תחקרתי וסיכמתי נושא זה בעבר. אשמח לקרוא בעיון את היריעה הרחבה הזו.

    • מאת שושנה ויג:‏

      תודה רבה, אורה עשהאל, המאמר נכתב תוך הזדהות עם דמותה של האם כאחות ששכלה את שני אחיה הבוגרים נורי ואברהם חבשה בפרעות בפרהוד וגם אני אחות ששכלה את אליה הבכור טוביה בנסיבות טרגיות. הנקודה הזו כנראה בתת מודע הובילה אותי בכתיבתי. תודה על משובך. חשוב להגיב כאן.

  2. שושה יקרה,
    הלכתי בשבילי מחשבותייך וריתקת אותי. ספרי השניים עוד לא הגיעו אלי. ברור לי שאראה דברים אחרים ממה שראית והתייחסת באהבה רבה, בהשקעה גדולה אל תחנות חייה של סעידה חקק, אם הבנים, אישה חזקה, שנותנת אותותיה בשירת שניהם, לא בגלל שהם תאומים, אלא בגלל שכל אחד מהם מחובר אליה אל הלב והנשמה.

    במפגש הפרידה ב"צוותא" בשנה שעברה, החלפתי עמה כמה מילים, העברית רהוטה בפיה, ההתרגשות זרחה מעיניה ואהבת האנשים-החברים באולם של ילדיה, עטפה את כתפיה. תודה חמדתי ריגשת אותי מאוד.
    חיבוק לך יקרה

  3. מאת Rica:‏

    Well written and touching the heart. We should keep the memories of the Jews who died for being Jews and carry their memories for generations to come

      • מאת וילהלמינה:‏

        שלום לכם,
        מאמרה של שוש באתר "יקום תרבות" על דמות האם בשירתכם נוגע בדמותה לא רק כמקרה הפרטי של אמכם סעידה אלא הוא מתייחס אל "האם האוניברסאלית" ו"הלאומית" כאחת, העל ואל מקומית. הכרתי אותה וכל מלה במאמר נכונה. איפה יש עוד אמהות כמו האם הזאת? איפה יש בנים ששרים שירי אהבה והוקרה לאמם ואיפה יש עוד כותבת שלוקחת את המשימה ברצינות ומפיקה מאמר לא יסולא בפז.
        וילהלמינה

  4. מאת בלפור חקק:‏

    קראתי את המאמר על ספרי השירים שלנו, ויש חשיבות לכך שהמאמר מתעד בצורה מרגשת את המיתוס המשפחתי שלנו בעקבות פרעות 1941 בבגדד, עירק (הפרהוד). עד גיל 29 המיתוס של "שניים תמורת שניים" הוסתר מאיתנו, ומשהתבררו לנו הדברים שהמשפחה ראתה בלידתנו פיצוי משמים על מות הנרצחים בפרעות, זה השפיע על שירתנו ועל כתיבתנו. הנושא מלווה את רוב הספרים שכתבנו מאז. המאמר כתוב מתוך הזדהות של הכותבת עם האם, וזה מה שמעניק למאמר את הכוח שלו.

  5. מאת יוסף דורי:‏

    ראיון ענקי לתאומים ענקיים. הפרהוד היה אירוע מכונן בחיי יהדות עיראק וזה בא לידי ביטוי באופן החזק ביותר בראיון זה. אשרי האם שזכתה בהרצל ובלפור כפיצוי על שני אחיה ואשרי הבנים שזכו לעלות לגדולה וכולנו מוקירים אותם ואת פועלם.

  6. מאת יוסף דורי:‏

    אוהב אותכם אהבה שאינה תלויה בדבר ככתוב בפרקי אבות.

  7. מאת הרצל חקק:‏

    המאמר של שושנה ויג כתוב כמחזה, כדרמה – ואכן היטיבה לראות, שהכתיבה על האם נובעת ממעיינות אחרים, מנחלים פצועים, ממורשת שאינה מרפה. הסיפור של האם אינו רק סיפור אישי – ומי שקורא את המאמר בין השיטין חש, שדמותה מספרת סיפור אוניברסאלי, מספרת סיפור לאומי – מעבר להתמודדות האישית שלה, מעבר לטרגדיה שחוותה. המאמר המיוחד הזה יהפוך ביום מן הימים לתסריט מחשמל שיספר את הסיפור של הגיבורה הגדולה, הגיבורה שידעה להקריב את חייה ובה בעת להעצים אותם. הרצל חקק

  8. מאת שוחט חנה:‏

    קראתי את המאמר וליבי נחמץ ,דמעות עלו בעיניי ,מיום שראיתי את סעידה לראשונה באירועים אהבתי אותה ,
    ראיתי בעינייה טוב לב ,אישה חכמה ,ודעתנית ,למרות שלא ממש היכרתי אותה ,לא ידעתי את סיפור חייה ,ולאחר שקראתי את מה שעברה וסבלה ,לדעתי היא אשה אצילה ,ומצדיעה לה מאחלת לה אושר ובריאות עד סוף ימיה ,תמסרו לה ד"ש וחיבוקים , לכם הרצל ובלפור, אשריכם שיש לכם אימא כזאת שמעורבת ומעורה בכל חייכם ,שמרו עליה
    בקשר למאמרים ולשירים ישר כח אהבתי

  9. מאת משה שפריר:‏

    המאמר שכתבה שושנה ויג הוא ערכי ומרתק – כאחד. הוא מעלה על נס את מקומה של האם, אשר גם מעניקה חיים וגם מלווה את הילוד החי לאורך כל שנות-חייו. ואשרי האם שבניה כה מלאי הוקרה לה.
    כל הכבוז!

  10. מאת לב חקק:‏

    מיוחד ואמיץ. כל הכבוד.

  11. מאת שמואל יריב:‏

    עד כה לא יצא לי לפגוש את האחים חקק, את אימם סעידה ואת שושנה ויג, כותבת הרשימה הנפלאה על האם. במהלך קריאת הרשימה חשתי כמי שמשוחח עם כל אחד מהאנשים הללו. האם סעידה התגלתה לי כאישה ואם יהודיה מיוחדת במינה, מתוארת כאן בצבעים מרוממי נפש. בתחילה התרשמתי מהאופן בו קיבלה את פניה של שושנה. בהמשך כמי שמכבדת את העם שלה, את הזיכרון של שני אחיה ואת עתיד משפחתה. ואחר כך את סעידה האם ואת הערכתם של הבנים לאימם. להצגה זו היא נעזרת בציטטות משירתם של שני הבנים. ברשימה זו מביאה שושנה כבוד גדול לחקקים כולם.

  12. מאת צדוק עלון:‏

    קראתי את הרשימה עד וחשתי הזדהות רבה עד כי המושגים "אם", "אהבה" ו"אהבת אם" נתערבבו אצלי לאחד.
    רשימה מעוררת כבוד על רגשות – של האם לבניה ושל בניה לרגשותיה אלה.
    צדוק

  13. מאת מיכאל רייך:‏

    רשימה יפה ביותר אודות משפחה יהודיה שסבלה בגולה מרדיפות קשות וחרף כל הקשיים ידעה לבנות בית חם בארצנו. הערצתי לאם סעידה ששיכלה את שני אחיה הי"ד ושגברה על הקשיים והעצב וגידלה ילדים למופת הרצל ובלפור שלימים הפכו משוררים ואנשי רוח בולטים בנוף התרבותי הישראלי ושהיתה לי הזכות להכירם. תבורכי , שושנה ויג על הרשימה היפה והמושקעת ואיחולי בריאות והצלחה להרצל ולבלפור.

  14. מאת סיידוף מזרחי רחל:‏

    קראתי את המאמר המרגש והמסעיר על המשפחה ותלאותיה ועל אף שאת כל זאת שמעתי, וקראתי בשירים בכל זאת זה היה מרגש בכל פעם מחדש , כל הכבוד לשוש על המאמר המאלף גם על האם וגם על שיריהם של הרצל ובלפור. בהצלחה בספרים מעריכה ומוקירה סיידוף מזרחי רחל.

  15. מאת חווה צוטרין נתן:‏

    מאמר מעולה של שושנה ויג משוררת סופרת ועורכת.
    דבריה נוגעים בנימי הנפש ושירת הבנים מנציחים הפורשים יריעה שלמה בהשלימם זה את זה.
    אשרי בנים שזכו לאם גדולה מהחיים ואשרי אם שאלה בניה.

  16. מאת יוסף עוזר:‏

    אחד הדברים שראויים להתייחסות מעמיקה הוא היחס של המהגר להוריו. אם נקרא בספרות של יוצאי אירופה נשים לב לכך שחיים באר, עמוס עוז, יגאל שוורץ, עמוס עוז, יגאל סרנה ועוד, מייחסים להוריהם אישיות נפולה, בעייתית, מכנים אותם בשמות גנאי, אצל שוורץ אימו היא "שרלילה…" אב שהוא דמות רופסת ואמהות פסיכוטיות, מתאבדות, קופצות ממיטה למיטה… אבות זנאים, לעומת דמות המופת שמציגים בלפור והרצל. יש לדון בכך גם כתבנית ההורה שלא עברה הרס נפשי, שלא נבהלה מהמקרובים של הלבנט, כסבתו ואימו של עוז, ולא קרצפה את הילד מהחיידקים של המזרח. ובכל זאת, איפה האב במשפחה המזרחית?

  17. מאת אדלינה קליין:‏

    מהיכרותי הקרובה את סעידה חקק אמם של הרצל ובלפור חקק, אותה היה לי הכבוד לפגוש אין ספור פעמים לאורך השנים, הנני יכולה להעיד שהיא הייתה דמות חזקה ומובילה במשפחה שהקימה וטיפחה. בזכות אמונתה וחוכמתה עמדה מול הפרעות הנוראות בה נרצחו אחיה בדם קר ושרדה, היא ילדה את בניה התאומים שנולדו בסמוך. הסמליות הנבואית הזאת שתחת הנרצחים נולדו חיים חדשים, היא נבואה שהגשימה את עצמה ובניה נשאו את שמות המובילים את עם ישראל בחזון ובישומו. במאמרה זה שושנה ויג מקיפה את תולדות האם ומשפחתה, מביאה משיריהם של האחים שכתבו עליה, ובכך רואים גם את עולמם של התאומים אשר ממשיכים את דרכה בייחודיות המאפיינת אותם, האם לא החסירה מהם חום ואהבה מעולם, והם שינקו ממנה את תורתה אמונתה ונתינתה האין סופית ידעו להעניק לה כבוד והערכה כל חייכם. מכאן, כי ידעו להעניק ולתמוך גם בזולתם, בדרכם הספרותית הנאורה והבלתי מעורערות, במשך כל תקופת כהונתם כיו"ר אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל.

  18. מאת יהודית אוריה-:‏

    תודה למאמר שחשף אותנו לתום, לשגב ולגבורה שהם הערכים שהפכו את חיי האם והמשוררים לשירה.
    אמן לאם ולבנים. ואמן למורשת יהדות המזרח, העריבה אולי למידת הריכוז והאחדות של ערכים אלה במקרה שלפנינו, בניגוד למורשת יהדות המערב, שהשסע הרוחני-חמרי, החילון והניהיליזם המערבי לא פסחו עליה.
    האם לא היה זה הצבר, ארכיטיפ היהודי החדש, מוצר המהפיכה הסוציאליסטית-ציונית שמחק את דמות האב בתמונת המשפחה היהודית-מזרחית במציאות, בתרבות ובספרות הישראלית?

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*