"להקים לתחייה זה לא יותר מריפוי" – "התחנה המעופפת" מאת גרגורי גרבנייב, לכבוד ה-1 באוקטובר, יום הארכת החיים הבינלאומי

תוצאת תמונה עבור ארקטניה גרבנייב

מאת אלי אשד

כתבה מיוחדת לרגל ה-1 באוקטובר − יום הארכת החיים העולמי של התנועה הטרנס הומניסטית

ה-1 באוקטובר, יום הארכת החיים הבין לאומי, מתקרב, ואני נזכר בספר מדע בדיוני סובייטי ישן העוסק בנושא זה של הארכת החיים, כפי שעסקו בו מעט מאוד ספרים אחרים.

הספר נקרא "ארקטניה התחנה המעופפת: סיפור דמיוני". עיבד ותרגם אותו מרוסית ברוך קרוא (הוצאת ש. שרברק, 1952. שם נוסף במהדורה אחרת באותה ההוצאה היה: "קרבות מתחת לים הקרח: סיפור דמיוני").

זהו ספר ילדים של העיתונאי גריגורי גרבנייב שפורסם במקור בהמשכים בעיתון הילדים הסובייטי "פיונר" ב-1937 וכספר ב-1938. הוא פורסם שוב בגרסה מתוקנת ב-1955, וכן תורגם ועובד בשני שמות שונים: "תחנה מעופפת" ו"קרבות מתחת לים הקרח" בידי ברוך קרוא בשנת 1952, לפני פרסום המהדורה המתוקנת ברוסית. זהו אחד מסיפורי המדע הבדיוני הסובייטיים הבודדים לבני נוער שתורגמו לעברית.

העטיפה הסובייטית המקורית של "ארקטניה" משנות השלושים

העלילה של הספר, שנכתב בשנות השלושים של המאה הקודמת, מתרחשת אי אז בעתיד הלא כל כך רחוק בסוף המאה העשרים, ומתארת עתיד אוטופי שבו הקומוניזם שולט בעולם, וילדים מכל מקום יכולים לבקר בעצמם כל מקום על גבי הגלובוס באמצעות מטוסים אישיים. בתקופה זאת הבלשנים מכינים אלף בית אחיד לכל אומות העולם, והמדענים מתכננים לחשמל בתוך זמן קצר את כל ארצות הים התיכון ואסיה הקטנה. זאת, על ידי חסימת הדרך לזרם הקבוע מהאוקיאנוס האטלנטי לים התיכון באמצעות מקדש תת קרקעי ענק טעון ברדיום. בתקופה זו עמי העולם בנו תחנה מעופפת באזור הקוטב הצפוני בשם "ארקטאניה" (שתוארה בהשראת תחנת קוטב סובייטית שנבנתה בשנות השלושים), שמטרתה לשלוט במזג האוויר ולחזות את השינויים שבו. כל אלה, אגב, הן תוכניות שדנו בהם בתקופה שבה נכתב הספר.

תוצאת תמונה עבור אמונדסן

רואלד אמונדסן

הנער הסובייטי יורה נזכר ברואלד אמונדסן, החוקר המפורסם שגילה ראשון את הקוטב הצפוני ונעלם לפני שנים רבות מאוד באזור הקוטב הצפוני (ב-1928 למען הדיוק). הוא קורא בספר על אמונדסן מילים שמדהימות אותו ונאמרו במוסקבה בשנת 1935 (זמן קצר לפני כתיבת הספר).

"אם תמצאו את אמונדסן המת אל תיקחו אותו אתכם אלא קברוהו בקרח בצפון, שם קור נצחי. שם מעט מאוד חיידקים ושם תשתמר גופת אמונדסן עד שיבוא היום ואנחנו המלומדים נוכל להחיותו ולהחזיר לאנושות את אחד הגיבורים המצוינים ביותר של הצפון"

סרגי  בריוחננקו, מוסקבה 1935

תוצאת תמונה עבור ‪bryukhonenko‬‏

בריוחננקו הנ"ל היה רופא מפורסם בברית המועצות, שעסק בניסויים של כריתת והחייאת ראשי כלבים. היום היו מעמידים אותו לדין על התעללות בבעלי חיים אומללים, ודנים אותו מן הסתם למאסר של כמה שנים טובות. מובן שהוא ראה את עצמו כגומל חסד למין האנושי. הוא וניסוייו שימשו גם השראה לספר מדע בדיוני מפורסם של הסופר בולגקוב, "לב כלב".

תוצאת תמונה עבור לב כלב בולגקוב

הנער יורה מחליט למצוא את גופתו של אמונדסן, כדי שאפשר היה להחזירו לתחייה באמצעות הניסויים של פרופסור סרגי בריטנוב. הוא יוצא עם מטוס הטיול הפרטי שלו, "החיפושית", למסע בקוטב בעקבות המיקום המשוער של הגופה, אך לבסוף נקלע לסופות שלג איומות ולכאורה קופא בעצמו.

פרופסור בריטנוב יוצא להחיותו. בספר מתואר פרופסור בריטנוב כמי שממשיך את פעולתו של פרופסור בכטימייב (1860-1913), שהתפרסם בשעתו במחקריו בהחייאת גוף הנראה כמת, וערך כמה ניסויים בהחייאת יונקים שקפאו. הפרופסור חיפש הזדמנות לנסות החייאת אדם שקפא – והנה קיבל אותה.

כפי שהפרופסור מסביר בפרק "מרפאות למתים״: נחנו לא סתם ממסים את הגופות הקפואות, אלא אנחנו מחפשים דרכים להארכת ימי כל אדם על כדור הארץ, אנחנו שואפים לאריכות ימים כזאת, שתהיה דומה כמעט לאל-מות… החקירות האחרונות הוכיחו כי גם הזקנה אינה אלא מחלה. יכולים אנו להוציא מאדם הסובל ממחלת לב את ליבו החולה, לתקן אותו כהלכה ולהכניסו שוב לגוף. בשבילנו אין האדם הקפוא מת, אנו רואים אותו כאדם חולה מחלה קשה. אין אני בא להחיות  את הנער הקפוא, כפי שהודיעו העיתונים, אלא לרפא אותו".

רפא ממוות?" שאל מרס בלגלוג.

"אמנם כן, לרפא ממוות," ענה הפרופסור בתקיפות, "תוכל להתפלא, אבל מובטחני כי בעוד זמן מה יקומו בתי חולים מיוחדים למתים מקור, ומהחייאת אנשים קפואים כבר לא רחוק להחיות מתים בכלל. אנחנו נקפיא גופת האדם מיד אחרי מותו, ועל ידי כך נסלק את הסיבה העיקרית של מותו ונוכל בקלות להמס ולהחיות אותו."

מרס הגוץ העמיק שאלה.

"ומה אם  אדם ימות לא על ידי מחלה, אלא למשל על ידי מכה וראשו יתרסק?"

"אתה שואל אם יכול המדע לעתיד לבוא להשיב את החיים לאדם שמוחו יסורס או אפילו יכולה?" שאל הפרופסור.

"כן," ענה מרס.

"יכול יוכל," ענה הפרופסור, "מאמין אני באמונה שלמה כי בעתיד לא יבצר מן האנושיות מהומה והאדם יכול לעשות הכל" ( עמ' 45).

בהמשך הסיפור הפרופסור מחיה את הקפוא, שמתגלה כנער אינדיאני משבט מדרום אמריקה, שנחטף  בידי "הליגה הנאו נאצית" (במקור הסובייטי משנות השלושים "ארינאוס"), שקמה לתחייה כחמש עשרה שנה לאחר תבוסת הנאצים בראשות היטלר. זה היה כמובן שינוי של המתרגם קרוא או של המהדורה הרוסית השנייה מ-1955. במקור הרוסי מ-1937, כאשר רוסיה חתמה על הסכם ריבנטרופ מולוטוב עם הנאצים, והסובייטים נמנעו מלתקוף את היטלר, מדובר היה ב"ליגה של הנוצרים הצבאיים", ולא ב"ניאו נאצים", והם תוארו ככת דתית פשיסטית שהובילה את המתקפה האחרונה של הקפיטליסטים על ברית המועצות והובסה. מובן שלא היה כל קושי לאחר מלחמת העולם השנייה לתאר אותם כ"ניאו נאצים".

הקורא הסובייטי המנוסה לא הופתע לגלות בהמשך העלילה, שהעיתונאי הפקפקן מתגלה כמרגל של הניאו-נאצים. בשנות השלושים, כמו גם בשנות החמישים, השלטונות הסובייטיים הרבו להאשים עיתונאים ששאלו שאלות "מיותרות" שהם "מרגלי אויב".

הספר מגלה מזימה של הניאו-נאצים להחריב את הסכר הענק. הספר מסתיים בקרב אדיר בין צבא הניאו-נאצים, ארגון טרור עולמי דמוי דאע"ש היום, בעל יכולות טכנולוגיות מדהימות, ובין נציגי העולם המאוחד בבסיס התת ימי החשאי של הנאצים ליד הקוטב הצפוני. הם לכאורה נשלטים בידי גרמניה יפהפייה בשם ליליאן, אבל מוצאים שזאת אינה אלא מסווה בדיוני: "הם בלבלו לכל העולם את המוח, הקימו מסביב לרגליהם רשת של מסתורין והמציאו אגדה על גרמניה יפיפייה שלא הייתה ולא נבראה" (עמ' 121).

סוף טוב הכל טוב – במהדורה העברית הנער הסובייטי האבוד נמצא (לא קפוא), והניאו-נאצים מובסים די בקלות בידי כוחותינו. רק אמונדסן עצמו למרבה הצער לא נמצא, וגופתו לא מוחזרת לחיים.

גופתו של אמונדסן לא נמצאה גם שנים רבות לאחר פרסום ספרו של גריבנייב, לאחר שהעתיד הקומוניסטי העולמי שתיאר בסוף המאה העשרים חלף עבר לו עם קריסתה של ברית המועצות וקריסת הקומוניזם  בשאר העולם. חיפושים שערך הצי הנורווגי עם צוללת אחרי שרידי מטוסו של אמונדסן, גם בראשית המאה-21 – ב-2004 וב-2009, לא צלחו, וגורלו  נשאר בגדר תעלומה.

האם אכן אפשר היה להקים את גופתו לתחייה אם הייתה נמצאת מוקפאת בקרח? לא עם הטכנולוגיה של היום, 70 שנה לאחר כתיבת הספר, אבל בעתיד… מי יודע?

ספרו של גריבנייב נשאר מעניין בגלל הצורה שבה הוא מציג את התעצמותו של ארגון טרור בין לאומי, גם הודות לשימוש מושכל בכלי התקשורת. הספר מעניין גם בגלל הרמזים שהוא נותן לנו לגבי התפיסות שהיו מקובלות בחוגים שונים בברית המועצות בעניין אפשרות להארכת חיים.

נראה לי שהספר רומז בבירור לתפיסות שהיו בברית המועצות בשנות השלושים, שבעתיד אפשר יהיה להקים את גופותיהם של אנשים שהשתמרו היטב לתחייה. היום אנו יודעים את מה שלא פורסם אז ברבים: אחת הסיבות  שמייסד ברית המועצות לנין נחנט והושם במאוזיליאום הייתה לא רק כדי שאנשים יבואו לצפות בגופתו ולהתפעל מאבי האומה, אלא גם כדי שבבוא היום אפשר יהיה  להקים אותו לתחייה שוב. וכך היה גם עם סטלין כשנחנט ועם מנהיגים קומוניסטיים אחרים, בתקווה שיום יבוא והמתים יוקמו לתחייה באמצעים טכנולוגיים – והרי המנהיגים הקומוניסטיים הגדולים יהיו הראשונים בתור.

"

תוצאת תמונה עבור ‪transhumanism‬‏

ראו עוד רשימות וכתבות לרגל ה-1 באוקטובר יום הארכת החיים הבינלאומי

שרלוק הולמס ופרשת התרופה להארכת החיים

"איש החלל הנצחי"

אידיאולוגיית הנצח של "הבה להבא"

נביא עידן האלמוות

האם אפשר לחיות לנצח ?: ראיון עם איליה סטמבלר

תוצאת תמונה עבור ‪Гребнев, Григорий Никитич‬‏

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך מדע בדיוני עם התגים , , , , , , , , , , . קישור קבוע.

7 תגובות על "להקים לתחייה זה לא יותר מריפוי" – "התחנה המעופפת" מאת גרגורי גרבנייב, לכבוד ה-1 באוקטובר, יום הארכת החיים הבינלאומי

  1. אלמוות בתרבות הסובייטית
    לא הכרתי את גרבנב ויצירותיו עד המאמר הזה, אולי בגלל שספרות המדע הבדיוני הסובייטי לא עניינה אותי כל כך (לב כלב של בולגקוב לא ממש שייך לסוגה הזאת כמובן).
    אבל נושא האלמוות כחלק מהתרבות הסובייטית מעניין אותי. אני לא חושב שלחניטות של לנין וסטלין היה קשר כלשהו לתקווה להחיותם בעתיד, אפילו לא בתודעה העממית. אבל הצפייה להשגת האלמוות כתוצאה אולטימטיבית של מחקר מדעי, בהחלט הייתה חלק מהאמונה העממית בקומוניזם (הדת החדשה). האמונה הזאת התפוגגה סופית, כנראה, מתי שהוא לקראת שנות ה-80.
    באופן עמוק יותר, על פי התובנה שלי, האמונה בהשגת האלמוות נוכחת חזק בכל האומנות הרוסית על ענפיה. לפני כמה שנים כך ניסיתי להגדיר את ההבדל המהותי מאוד בין האומנות הסובייטית לאומנות המערב: יצירות האומנות הסובייטית נשמעות כך כאילו הגלולה נגד המוות כבר הומצאה. אני חושב שטוב לב מיוחד במינו שמאפיין לפעמים את הייצירות הסובייטיות (במיוחד סרטי האנימציה לילדים) – מושא נוסטלגיה מיוחדת אצל ״הרוסים״ בעבר ובהווה – מקורה באמונה העמוקה הזאת. וגם העדרו כמעט מוחלט של הסקס – זה לא רק התוצאה של הפוריטניות הסובייטית האופיינית.

  2. מאת אלי אשד:‏

    מקור טוב לחיפושים אחרי האלמוות במדע הסובייטי בשנות ה-20 והשלושים ובמדע הבדיוני הסובייטי של אותם שני של סופרים כמו בולגקוב ואלכסנדר בלייב הוא הספר הזה משנת 2014 שעוסק גם בגרבנייב: ובהשראה שקיבל גם מניסויי הכלבים של ברחיוננקו
    Revolutionary Experiments: The Quest for Immortality in Bolshevik Science …
    By Nikolai Krementsov

    https://books.google.co.il/books?id=EdM8BAAAQBAJ

  3. מאת אלי אשד:‏

    לגבי ההחייאה העתידנית של לנין וסטלין הרעיונות האלו היו קיימים בהחלט ומוכרים בהחלט באליטה הרוסית גם אם לא בהכרך היו נפוצים בציבור הרחב.
    ראה למשל דיון על כך בספר הזה
    Rockets and Revolution: A Cultural History of Early Spaceflight
    By Michael G. Smith
    שבו פרק שלם עוסק ברעיונות של חזיונות האלמוות בתרבות הסובייטית המוקדמת וברעיון החייאת גופות קפואים ובשימוש בגופתו החנוטה של לנין כסמל לאפשרויות האלו בעתיד.
    https://books.google.co.il/books?id=Xtm5BAAAQBAJ&printsec=frontcover&dq=ockets+and+Revolution:+A+Cultural+History+of+Early+Spaceflight+By+Michael+G.+Smith&hl=en&sa=X&ved=0ahUKEwiFp6qUgrvPAhXFCcAKHXCCAAoQ6AEIHjAA#v=onepage&q=ockets%20and%20Revolution%3A%20A%20Cultural%20History%20of%20Early%20Spaceflight%20By%20Michael%20G.%20Smith&f=false

  4. מאת אלי אשד:‏

    לגבי הרעיונות שאכן היו קיימים בשנות העשרים והשלושים על האפשרות והצורך להקים את גופתו החנוטה של לנין בעתיד ראו גם כאן:
    Lenin’s Life After Death: An Analysis of the
    Politics Surrounding the Lenin Mausoleum
    as a Symbol of Power Throughout History
    Marty Rogachefsky
    https://ojs.geneseo.edu/index.php/great/article/viewFile/632/1005
    " many believed that science would one day be
    able to return people from the dead. By preserving
    Lenin’s body, it was rumored that he would be able
    to once again serve the Soviet Union if only scientists
    could figure out how to revive him. This belief
    gives truth to the rallying cry, “Lenin lived, Lenin
    lives, Lenin will live!”10 In fact, Foreign Trade Minister
    Leonid Krasin was a follower of Moscow philosopher
    Nikolai Fyodorov, who was convinced that
    science would one day conquer death. Krasin argued
    for Lenin to be preserved for science in the state-run
    Izvestia newspaper, in which he said that workers of
    the world “would not be reconciled” and would not
    rest until Soviet scientists resurrected Lenin."

  5. כאמור הקטע הבדיוני פחות מעסיק אותי. אני יכול רק להעיד מהחוויה האישית משני העשורים בלבד – שנות ה-50 וה-60 לגבי תודעה עממית.
    מקורה של הסיסמה ״לנין חי וכו׳״ – מקורה בשיר של מייקובסקי משנת 1924 שבו הוא דווקא מעמיד את נצחיות הרעיונות כביכול כנגד מותו של הגוף.
    https://ru.m.wikisource.org/wiki/Комсомольская_(Маяковский)
    וכך גם הסיסמה הזאת, נפוצה ביותר, התפרשה בתקופה שעליה אני מעיד.
    האמונה העממית הרחבה והעמוקה באלמוות בחברה הסובייטית היא היא בעיניי תופעה משמעותית ומסקרנת ביותר.

  6. לגבי הנסיבות של חניטת הגופה של לנין פה
    http://leninism.su/books/132-lopukhin.html?showall=&start=3
    מצאתי סיפור ארוך ומייגע שבו בין היתר מסופר על ויכוח מר בין אותו קרסין שהזכרת לבין שני רופאים פתולוגים מפורסמים. קרסין היה מהנדס בהשכלתו והוא ניסה במרץ לקדם את הרעיון של הקפאה עמוקה כנגד החניטה שעליה עמדו הפתולוגים (כנראה לא כל כך נלהבים לעומת קרסין). הרעיון של התחיה בעתיד לא מוזכר, אבל התקופה ורוחה היו מתאימות בהחלט שאחד כמו קרסין (שר בממשלה) יעלה אותו במאמר עתונאי.

  7. פינגבאק: Longevity Day and Longevity Month – October 2016 | Longevity for All

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*