המלצות סוף השבוע (24-23 בספטמבר) מאת עורכי "יקום תרבות"

יואב איתמר, עורך השירה של "יקום תרבות" ממליץ על:

ההצגה ״פילוקטטס״

לא הטרגדיה היוונית, כי אם עיבוד עכשווי יחסית של מולר, שהצגה נוספת שעובדה על פיו, המלט מאשין, אפשר לראות ב"תמונע". מולר, שמחה נגד השלטון, נאלץ להתקיים מעבודות דחק, והמחזה הזה נכתב בלי שהייתה תקווה להציגו, כתרגיל אינטלקטואלי, שבזכותו נגאל מחברו והושב לו מעמדו.

המחזה מתקיים על האי שבו ננטש פילוקטטס, והוא עושה בחירות שבמחזה הקלאסי היווני, הדמויות לא היו מעזות לעשות. היוהרה שלו היא קריאת תיגר נגד ההיסטוריה, ולקריאת התיגר יש מחיר.

ראוי לשבח את תרגומו ובימויו של אבישי מילשטיין, שבקיאותו במחזאות הגרמנית, וכישרון תרגומו, יצרו תחושה כאילו המחזה נכתב כאן ועכשיו.

כחלק ממסורת התיאטרון החתרני, גם העלאת המחזה הזה בזמן הזה היא בעלת משמעות פוליטית. כל השחקנים מוכשרים, אולם אי אפשר שלא להתפעל מתצוגת המשחק של נמרוד ברגמן, שחי גם בבחירותיו האמנותיות את ההוויה הפוליטית, ונותן טור דה פורס של משחק משובח. זו הצגה לאנשים חושבים. היא איננה ארוכה, ואפשר להגדיר אותה כממתק אינטלקטואלי שאתם חייבים לעצמכם בזמן הזה.

ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של "יקום תרבות" ממליץ על:

הספר "טיולי יום א' של ז'אן דור", מאת ז'אן דה לה ויל מירמון (מצרפתית: הדר קלונובר, הוצאת "תשע נשמות")

ספר קטן ופשוט על אדם קטן ופשוט. הסיפור מספר את סיפורו של ז'אן דזר, פקיד המתגורר בפריז של תחילת המאה העשרים, המנהל שגרת חיים משעממת של אדם בנאלי. הכול אצל ז'אן דזר הוא מאופק מאוד, קונקרטי מאוד, חוץ מימי א' שבהם הוא מטייל ברחובות פריז, שבהם למעשה נפתחות האפשרויות היפות של העיר. הכול מתנהל כשגרה מפסידנית עד אשר הוא פוגש בעלמה בשם אלוויר אשר הופכת את עולמו. אהבה והרפתקה מתחברים להם ביחד ו״מכניסים פלפל לחייו". ספר קטן על אדם קטן, אבל איזה כיף לקרוא אותו (גם את הסיפור המופלא של הסופר וגם את אחרית הדבר של אוריאל קון).

חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות באירועים ממליצה על :

ההצגה "תמות, אהובי", תיאטרון "הסמטה"

יעל מסנר – בוגרת סטודיו למשחק בהנהלת "ניסן נתיב" בירושלים – משחקת בהצגת יחיד "תמות, אהובי" על במת תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה. זאת הפקה של "תיאטרון תא" בניהולו ובבימוי של אלחנן שפירא. המחזה הוא עיבוד שנעשה בידי אריאל הכהן בשיתוף עם יעל מסנר, של רומן הביכורים שכתבה אריאנה הרוויץ הארגנטינאית. הספר נכתב בספרדית על פאתי פריז בשנת 2012, ותורגם לעברית ב-2015 בידי מיכל שלו.
בהצגה משולבים עזרים עכשויים: טלפון חכם לשיחות ותמונות ומצלמת וידאו על חצובה, המתעדת את הווידוי של השחקנית. לתאורה, שעליה אמון אורי רובינשטיין, וכן גם למוזיקה המקורית של יובל מסנר, תפקיד תומך חשוב.
יעל מסנר מפגינה יכולות משחק מרשימות: תנועתה נמרצת ומשוחררת – והיא אכן למדה מחול מודרני ואומנות לחימה יפנית – מנעד קולה רחב, ומשלב צחוק על גבול היסטרי, וכמעט בכי – היא למדה פיתוח קול במסגרות שונות. וכל זה כדי לספר את קורות חייה של אישה צעירה במשך שנת אימהותה הראשונה, המנהלת חיים נטולי משמעות ורוויי אלימות כלפי שני הגברים שבחייה, כלפי תינוקה, וכלפיה עצמה. הקהל מעריך את ביצועיה ומוחא כפיים ממושכות. הבחור שלפניי קם, מריע ושורק מרוב התלהבות.
 אני נזכרת בסעיף "מיועד ל-" בהמלצות לסרטים והצגות במוסף סוף שבוע של "ידיעות אחרונות". ממה נהנה הבחור המריע? הוא 
ראה בחורה סקסית בשמלה דקה חושפנית, המדברת בגלוי על מין ואוננות. המועקה הקיומית שלה לא מוכרת לו, ודאי לא מאיימת עליו. הדבר שונה עבור אישה במחנק חייה, שחווה בעצמה את הקדרות של מערכות היחסים עם הגברים והילדים. לה מוטב להתרחק מהתיאורים הריאליסטיים-מופרזים של שפיות נשית גבולית.

חגית ממליצה גם על:

הסרט "סופת חול"

זהו סרט הביכורים של עילית זקצר, שזכה במקום הראשון בפסטיבל סאנדנס בארצות הברית בינואר השנה. ראיתיו ביום חמישי 22.9 בערב – כשעה לפני תחילת טקס חלוקת פרסי אופיר, אשר בו הסרט זכה בשישה פרסים וביניהם "הסרט הטוב ביותר", כרטיס טיסה לאוסקר, ופרס הבימוי הטוב ביותר לעילית זקצר עצמה.
זהו סרט ישראלי על הבדואים בנגב, וכולו מדבר ערבית עם כתוביות בעברית. המשחק טוב ויוצר הזדהות. מערכת היחסים בין האם ובתה הבכורה מעוצבת בקפידה, ויש בה התפתחות לאורך הסרט. הנשים הלבושות בשמלות ארוכות ועם המון שכבות של כיסויי ראש, הן רוב הדמויות בסרט, חזקות ומנהלות את משק ביתן, אך נתונות למרות של גברים, מערביים למראה, אך פרימיטיביים-שבטיים בתפיסתם את הנשים. אין אלימות פיזית בתוך המשפחה, אך כפייה – כן, והדבר מעיק. תחילתו של הסרט בשיחה לבבית בין נערה שמחה, סטודנטית באוניברסיטה הנוהגת בטנדר לכפרה בנגב לבין אביה שיושב לצדה. במהלך הסרט היחסים בין הבת לאב מתערערים, הנערה דועכת ומתדרדרת לעבר נישואים כפויים. לקראת סוף הסרט הנערה נוסעת במנהרה, עוצרת בה בחושך ופורצת בבכי מתבקש. אין אור בקצה המנהרה הממשית הזאת, אין לה עתיד עם בעלה הנבער, אין שמץ נחת רוח לצופים. האם יהיה פסלון אוסקר?

אודות אמנון סטופ

תחומי הענין הספרותיים שלי מאז ילדותי היו מדע בדיוני ופנטזיה, לפני כ-15 שנה גיליתי מחדש את הקומיקס, ומזה כמה שנים אני מתענין במנגה ובאנימה. זכיתי בתואר ד"ר בפיסיקה מאוניברסיטת תל-אביב, בתחום האסטרופיסיקה. מאז שנת 2000 אני עוסק בתחום הסביבה, במסגרת החוג לגאופיסיקה ומדעים פלנטריים באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן, עבדתי במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי שליד אוניברסיטת תל-אביב המתמחה בעתידנות.
הפוסט הזה פורסם בתאריך המלצות סוף שבוע. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*