צילום: עדי פורטל

כשהיא לא בוכה היא צוחקת וחושבת על אבא שלה, שהיה שר לה “בתי את צוֹחַה או בוחקת” ומספר על האיש שהלך כל הדרך מחרדס פץ לחרדס פַּנה על שכוכיות זבורות, צוחה ובוחק, צוחה ובוחק חליפות.

התפאורה מושלמת, הסתיו הגיע בתזמון מדויק להפליא, רוחות מנשבות עלי שלכת, חצבים פורחים ובשמים אותו תמהיל נפלא של ענני גשם כבדים ושמש קיצית. היא מנסה להריח את הריח הזה של תיכף-שנה-חדשה ולא מצליחה. בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור…

פעם הכול היה פשוט יותר. בראש השנה היו טובלים תפוח בדבש ומרגישים בלילה את הדגדוג הנעים הזה שמתפשט מהחלון למטה. את הקרירות הזו של עוד לא לסגור תריסים אבל כבר למשוך את השמיכה הקיצית עד הסנטר; להתכרבל בבוקר עוד רגע ולמשוך את השינה כמו מסטיק שיש בו עוד טיפת מתיקות. פעם לראש השנה היה ריח, וטעם.

היא מסתכלת מהחלון על משחקי האור והצל, ופתאום גשם שוצף, יורה פתאומי מכה בחוזקה על הדשא הקמל ועציצי התבלינים ומשנה לגמרי את מאזן הכוחות. החתלתול, שזה לו הגשם הראשון, עומד המום ומביט במים שיורדים מהשמים. ניגוד גמור לעובדות הידועות לו לפיהן מים מגיעים רק מהצינור הישר לקערית שלו. מים מהשמים, זה קונספט מעניין, חדשני ומפחיד במקצת. הוא מרהיב עוז ושולח כפה החוצה ומיד מחזיר אותה פנימה.

הילדים תכף יחזרו מבית הספר, מרוחים בדבש ואוחזים בגאווה בברכות שציירו. הם ילהגו ויתחרו על תשומת לבה והיא תשיר לעצמה בלב: “בתי את צוחה או בוחקת” ותערוך את השולחן ותרשום בראשה פנימה – לא לשכוח לקנות דבש ותפוחים וחלה. וצנצנת קטנה של שמחת חג.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן