על שוליים ומרכז בקולנוע הישראלי ובכלל – תגובה והמשך השיח בעקבות מאמרו של דוד אדלר

תוצאת תמונה עבור מקף  כתב עת שוליים

מאת: חני שטרנברג

כעורכת ומו”ל של כתב העת “מקף”, שבו שיתפתי פעולה עם יואב איתמר – כתב עת אשר סיים את פעילותו לאחר יציאתו לאור של הגיליון השישי – מצאתי עניין רב במאמרו של דוד אדלר “כיצד קרה שרועי חסן עלה כה למעלה”, ובמיוחד בחלק  השני שלו, שבו סקר סקירה מקיפה ורחבה את זירת כתבי העת המבוזרת והבועתית לדבריו, אותה הוא רואה כתמונת ראי למצבה של השירה.

המאמר הזכיר לי שלושה ראיונות שפרסמתי בגיליון האחרון של “מקף” – “בשוליים”, שאני מתכוונת להעלות כאן בצירוף הקדמות. שלושת הראיונות עסקו באופנים שונים בשאלות שבהן עסק בין השאר גם אדלר במאמרו –  שאלת המרכז והשוליים, וכן הסוגיה המזרחית-אשכנזית.

הריאיון הראשון שאביא כמעין תגובה וכהמשך השיח, הוא הריאיון שערכתי עם הקולנוען גיא דוידי. אמנם התחום שבו עסקנו בריאיון היה תחום הקולנוע, אבל האמירות של דוידי רלוונטיות בעיניי גם לעולם השירה. מובן שלכל תחום אמנותי מאפיינים משלו, הן מבחינה אמנותית והן מבחינה פוליטית, אבל שום תחום אמנותי אינו פועל בחלל ריק, והוא חלק מהחברה שבתוכה הוא חי, בעיקר כשהדבר נוגע לנראות ולפרסום, אך גם מבחינת התכנים והצורה.

אני מזמינה אתכם לקרוא את הריאיון, וגם מבקשת להמליץ בהזדמנות הזאת בחום רב על הסרט “רגשות מעורבים” שדוידי מזכיר כאן –  הסרט שבו עקב אחרי פעילותו של אמיר אוריין בתיאטרון החדר. הסרט צולם בתקופה שבה אני עצמי למדתי בתיאטרון החדר, וכך יצא לי לחוות חלק מהאירועים שתועדו בו. הצפייה בסרט עוררה בי התרגשות רבה וגם מחשבות רבות, כי הסרט הזה, מלבד שהוא מתעד את תיאטרון החדר כמקום ספציפי, מתעד את החברה שבתוכה הוא פועל, חברה שהיא האנטגוניסטית הפועלת כנגד הגיבור הראשי ופעלו.

אז הנה, כמובטח, הריאיון:

בקולנוע הישראלי קיימים רק שוליים, אין מרכז

ריאיון עם גיא דוידי

תוצאת תמונה עבור גיא דוידי

מראיינת: חני שטרנברג

שלום גיא, נושא הגיליון שלנו הוא “בשוליים” ורציתי לשאול אותך האם לדעתך הנושא הפלסטיני  שהצגת בסרטך “חמש מצלמות שבורות” נמצא בשולי השיח הישראלי או במרכזו?

תוצאת תמונה עבור חמש מצלמות שבורות

יש דחף בחברה הישראלית לא להתמודד עם הנושא הזה ולשים אותו בצד, כי הוא מעורר מחלוקת ויש פחד לגעת בו, אבל זה לא באמת אפשרי, כי העולם לא מניח לנו לעשות את זה. מבחינת העולם הנושא נמצא במרכז, ולכן הוא נמצא גם במרכז העשייה הקולנועית בארץ. זאת אחת הבעיות של הקולנוע הישראלי, העובדה שהסצנה העולמית מתעניינת בישראל בקונטקסט מאוד מסוים, שהוא בעיקר קונטקסט השואה ויחסי ישראלים – פלסטינים. אם אני אעשה סרט על אדם, שעוסק בתיאטרון שוליים כמו הסרט האחרון שעשיתי על אמיר אוריין, לא יהיה בו עניין בינלאומי. כיוון שזה המצב הרבה יוצרים עוסקים בנושא היחסים עם הפלסטינים, והדבר הזה יוצר ביקורת של הקהל על האמנים כי הקהל חש, ובצדק, שהאמנים עוסקים בנושא מסיבות לא אותנטיות. כתוצאה מכך הרבה תכנים שכן יוצאים מנסים לרקוד על שתי החתונות: מצד אחד רוצים לגעת בנושא, אבל מצד שני לא רוצים להרגיז את הקהל ולעורר מחלוקת, כי רוצים להמשיך לפעול כאן. כך יוצא שאנחנו רואים יוצרים שמעידים על הסרטים של עצמם שהם לא פוליטיים, ומנסים ליצור סיפורים רומנטיים שלא מייצגים באמת את המציאות הישראלית.

איך אתה נהגת בסרט שלך “חמש מצלמות שבורות”?

אני רואה את עצמי כמי שכן נמצא בשוליים, לא מבחינת הנושא, אלא בשל האופן שבו עסקתי בו. עסקתי בו כפי שאני חוויתי אותו בעצם ההימצאות שלי בשטחים. אופן העיסוק שלי בנושא פוגע בחברה הישראלית, כי הוא מכריח אותה להתמודד עם הצללים שלה, עם מלוא המשקל של הצללים, כי מה שאנחנו עושים בשטחים זה אסון וקיצוני, והסרטים שנעשים בדרך כלל לא מייצגים את זה. הם לא מייצגים את נקודת המבט הפלסטינית בלי להביא בו- זמנית נקודת מבט הפוכה, ישראלית, שמנסה לרכך את המסר עבור הקהל הישראלי.

מבחינתי להיות בשוליים זה אומר לעסוק בנושאים שיכולים להיות מרכזיים, אבל באופן מניע, מעורר, וכדי לעשות את זה יש צורך לפעמים בפעולה חזקה שגם מעוררת הרבה כעס.

איך הרגשת עם הכעס שהסרט עורר?

אני לא מחפש את אהבת הקהל. כשיצרתי את הסרט לא חשבתי בכלל על איך הקהל יגיב, והתגובה הייתה מאוד עוצמתית. העוצמה הזאת הייתה בעיקר משמחת מאוד. קיבלתי תגובות מאוד מרגשות גם מאנשים מאוד מרכזיים בעולם הקולנוע. למשל מדסטין הופמן, שאני מאוד מעריך אותו. הוא סיפר לי שהוא התרגש מאוד ובכה בסרט. יש ילדים בארץ שאמרו לי שהסרט שינה את חייהם, אבל היו גם תגובות הפוכות. הייתי במכללה בצפון, ואנשים מחאו שם כפיים לאדם שאמר לי “בן אדם כמוך צריך לשבת בכלא”. היו גם תגובות נאצה ואיומים בנוסח “אנחנו נגיע אליך”. התגובות נעו מקצה לקצה.

זה הפחיד אותך?

פחדתי לזכות באוסקר. פחדתי שהזכייה הזאת תהרוס את חיי. הפרופיל שלי הסתובב באתרים של “כהנא חי” בצרפת, וחשבתי שזכייה עלולה להעלות שם את הפרופיל שלי, וכן, זה היה מפחיד. חשתי הקלה כשלא זכיתי.

תוצאת תמונה עבור עימאד בורנאט,

עימאד בורנאט

איך היה שיתוף הפעולה עם עימאד בורנאט, שותפך לסרט?

שיתוף הפעולה היה טבעי, כי היכרנו הרבה לפני שהתחלנו לעבוד על הסרט. הוא הכיר אותי מפעילות קודמת שלי שתמכה בכפר שלו – בלעין. מלכתחילה לא ניסינו ליצור סרט אובייקטיבי, אלא סרט שייצג את נקודת המבט שלו. זה היה הרעיון שלי. הוא חשב לעשות סרט על דמויות אחרות, ואני דחפתי אותו לדבר על עצמו. הוא מאוד העריך את העמדה שלי, וזה תדלק את היחסים בינינו.

איך הייתה חלוקת העבודה שלכם?

החומר הגיע בעיקר מחומרים שעימאד צילם, ואני יצרתי את הסיפור ואת העריכה הראשונית – את הנראטיב. 70-80 אחוז מהחומר היה כבר מצולם, והתוצאה הסופית לא שונה בהרבה מהתסריט הראשוני שכתבתי. מה שהיה פחות ברור זה עד כמה עימאד מוכן להיחשף, וזה באמת היה הדבר שהיה יותר קשה לו. הסצנות עם אשתו היו האחרונות שצולמו. כצלם אקטיביסט הוא רצה לצלם יותר את ההתרחשות בכפר, למשל כשהיו מעצרים, ואני ביקשתי שיצלם יותר את הבית. הוא עבר עם זה תהליך. השיא היה בסצנה שבה הוא נעצר, והיה בדיכאון כבד – אדם שבור. אנשים אמרו לו אז, שזה לא צריך להיכנס לסרט, והוא פחד מהאופן שבו ייראה, אבל אני לחצתי שהחומר הזה כן ייכנס. היה לו קשה מאוד להיחשף בחולשתו, אבל בסוף הוא הסכים, וזה היה מאוד משמעותי. זה אחד המרכיבים המרכזיים שגרמו להצלחה של הסרט. המחיר הרגשי שהוא שילם היה ניכר, ואפשר היה לראות אותו, ואנשים הזדהו אתו ועם נקודת המבט שלו.

היה משהו חדש שלמדת בעקבות עשיית הסרט, משהו שלא ידעת קודם?

מה שבעיקר הבנתי זה שהפלסטינים נאבקים כדי לשמור על דימוי של לוחמים, כי אין להם שליטה על החיים שלהם. הילדים שלהם רואים אותם כמי שנכשלו, כאנשים כנועים. זאת אחת הסיבות העיקריות שבגללן  זורקים אבנים בירושלים. הם עושים את זה כי זאת הדרך היחידה שלהם לבטא את אי הכניעות. הם בעמדה מאוד חלשה ולא רק בגלל הכיבוש אלא גם מפני שהם חלק מעולם נחשל. יש הרבה כוחות שהופכים אותם לחלשים, ודווקא בגלל זה הם לא רוצים להיראות כחלשים. לכן עימאד היה זקוק להרבה אומץ כדי לחשוף את החולשה שלו.

גם הוא שילם מחיר בגלל עשיית הסרט?

אני נחשב לבוגד בחברה שלי והוא קיבל הרבה מאוד ביקורת מהחברה שלו על כך ששיתף פעולה עם הישראלים.

אתה מאמין שלסרט שעשיתם יש השפעה ממשית על הסכסוך?

ההשפעה היא תודעתית. מיליוני אנשים ראו אותו. הוא חשף נקודת מבט פלסטינית שלא הייתה מוכרת – נקודת מבט של רעיונות הומניסטיים. הוא הוזכר בפרק של סדרה אמריקאית מאוד פופולרית “ויפ” בסצנה שבה בת הנשיא כותבת ביקורת טובה על הסרט וגורמת לתקרית בינלאומית. כיוון שהסרט היה מועמד לאוסקר הוא קיבל חשיפה ענקית. כל התסריטאים של הוליווד ראו אותו, ובפעם הבאה שמישהו מהם יכתוב תסריט על הנושא – הסרט הזה יהיה בתודעה שלהם. איך והאם הסרט יחלחל לפוליטיקה – אני לא יודע. את זה לא סרט יכול לפתור.

ומה כן יכול, לדעתך, לפתור את הסכסוך?

בשבילי שלום הוא לא הפרדה של שטחים. ההפרדה היא רק יריית הפתיחה לבנייה של כוחות מתונים ושל חברה פלסטינית שיש לה מה להפסיד. הדבר הכי חיובי שיכול לקרות לנו הוא שיהיו לנו שכנים מתונים, זאת גם בהתחשב בהקצנה שהולכת וגוברת כתוצאה מהכיבוש, ולפלסטינים יש יכולת לעשות את זה. הם יכולים להיות גשר לחברה הישראלית לטווח של מאתיים-שלוש מאות שנה.

זאת דעה שלא מרבים לשמוע בחברה הישראלית

מהבחינה הזאת אני, אכן, נמצא בשוליים, ואני נמצא בשוליים כתפיסת עולם.  מבחינתי להיות בשוליים זה להיות מוכן להחזיק בדעות שהן לא מרכזיות, להטיל ספק בנרטיבים שלפיהם אני חי. הסרט הבא שלי על אמיר אוריין הוא בדיוק על זה: על השאיפה לפעול בתוך השוליים בלי לרצות להיות במרכז – יש בזה כוח פוליטי מאוד משמעותי. בשוליים יש הרבה יותר חופש, וזה רווח מאוד גדול שהמרכז יכול לקנא בו. אפשר להשפיע הרבה יותר מהשוליים מאשר מהמרכז. השוליים זה הגלגל הקטן שמזיז את הגלגל הגדול. אני מאמין וגם אמיר מדבר על זה, שלקבוצות מיעוט יש השפעה תרבותית הרבה יותר גדולה מאשר ההיקף שלהם. אני לא מצפה שכל ישראל תקבל את ההשקפות שלי מחר – די בזה שיקבל אותן מספר קטן יחסי של אנשים.

איך אתה מרגיש ביחס לממסד הקולנועי?

אני אוהב את הקהילה הדוקומנטרית. הקהילה הדוקומנטרית היא הראשונה שמתגייסת כשמתרחשים מיני אירועים הדורשים מעורבות חברתית. אני מאוד אוהב את הקולגות שלי. האנשים במערכות האחראיות על הכסף הם שמרי הסף, ואני מבין את המצב שלהם. יש להם בוסים והם צריכים לספק רייטינג ולהיות אהובים על ידי הקהל – אלה לא האינטרסים שלי.

כיוצר שבא לאתגר את הקהל שומרי הסף האלה תמיד יהיו בבעיה אתי. זה לא עניין אישי, אבל אלה האנשים שמונעים מחלומות להתגשם ולפעמים מאפשרים, כך שנוצרים יחסים לא פשוטים. הם לא שונים משומרי סף בתחומי אמנויות אחרים.

יחד עם זאת, תחום הקולנוע במצב טוב יותר מתחום התיאטרון למשל גם בגלל איגודי היוצרים וגם בגלל היוצרים עצמם שהם מאוד פעילים. ההתנהלות שלהם יותר בריאה. עולם התיאטרון עוד לא עבר את המהפכה שעבר עולם הקולנוע.

איזו מהפכה?

יוצרי הקולנוע יוצאים למאבקים רבים, ויוצרי התיאטרון לא עושים את זה. אולי מפני שהקולנוע מטיבו הוא סוג של אמנות שנעה ביתר עצמאות וקלות. למשל יש פסטיבל בשם סאנדס שכל אחד יכול להגיש אליו מועמדות – לא צריך לשם כך תיווך לאומי. התיאטרון גם בגלל האופי וגם מפני שהוא דובר עברית תלוי יותר בממסד ובכסף של הממסד, ובגלל זה הוא יותר שמרן ופחות מעניין. זאת גם הסיבה שבגללה הקולנוע יותר מוביל מאבקים. היום יכול להתקיים תיאטרון מעניין רק בשוליים.

איך אתה רואה את המצב בתחום הספרות?

משום מה אני מתקשה מאוד לקרוא ספר בעברית, אם כי כשהייתי נער רציתי להיות סופר, ויש לי עדיין פנטזיה לכתוב יום אחד ספר, אבל לא הייתי כותב על פלסטין וישראל, הייתי נותן לדמיון להמריא. זה משהו שהספרות יכולה לאפשר יותר בקלות מאשר הקולנוע. הקולנוע נאלץ לעסוק בכאן ועכשיו בעוד שהספרות יכולה להפליג על כנפי הדמיון. כילד אהבתי ספרי פנטזיה ומדע בדיוני.

אתה רואה דמיון בין כתיבה של ספר לכתיבה של תסריט?

בכתיבת תסריט יש יותר עריכה מאשר כתיבה. יש המון שכתובים. הבסיס של הקולנוע הוא ההתרחשות. הקולנוע מתהווה מולך. בספר ההתרחשות פחות מרכזית, העיקר הוא המילים, ובקולנוע המילים הן לא החלק המרכזי, אלא רק אחת מצורות הביטוי. הפעולות שהדמויות עושות מגדירות אותן ואת העולם שלהן. ספרות היא יותר אינטואיטיבית. אנחנו רגילים להביע את עצמנו במילים, ובתסריט המילים הן רק אמצעי – מתכון, והעוגה היא דבר שונה מהמתכון. בספר מה שאתה כותב זאת היצירה.

מה הייתה מהבחינה הזאת העשייה שלך ב”חמש מצלמות שבורות”?

מה שמעניין אותי בעשייה הקולנועית זה לספר את הסיפור. כבמאי אני אוהב לעבוד עם אנשים. עימאד הוא יותר צלם של התרחשויות, ואני יותר של אנשים ודמויות. למשל, אחד הדברים שביקשתי ממנו בסרט היה לצלם את אשתו משכיבה את הילד לישון. הוא היה צריך לצלם את הסצנה הזאת שלוש פעמים עד שהוא הצליח לצלם אותה באופן שבו רציתי. בעשייה הדוקומנטרית השאלות של הבימוי הן איך לצלם, איפה הצלם עומד כשהוא מצלם, מה בדיוק הוא מצלם.

בתחום שלך – תחום העשייה הדוקומנטרית – הגעת, בעצם, לשיא שכל יוצר שואף אליו עם המועמדות לאוסקר, למקום מאוד מרכזי

הבחירה בעשייה אמנותית ובמיוחד בחברה שמרנית כמו שלנו, מעמידה אותך מלכתחילה במקום שולי. האמן הוא לא אדם שקם בבוקר והולך לעבודה מסודרת כמו רוב האנשים, וזאת כבר עמדה שולית.

כיוצר דוקומנטרי אני חושב שכולנו – כל היוצרים הדוקומנטרים – נמצאים בשוליים. אנחנו בשוליים של הקולנוע העלילתי. אין מספיק מרכז כדי שנגדיר את עצמנו בתוכו. מה שמעסיק אותי היום זה אם יהיה לי כסף ליצירה הבאה שלי, וזה המצב של רוב היוצרים בתחום הזה. אנחנו בשוליים של “הוליווד”. באופן כללי אין היום בארץ קולנוענים שיכולים באמת לעשות מה שהם רוצים – וזה לטוב ולרע. זה לרע כי אנחנו זקוקים לאיזה מרכז לצורך התייחסות, ואין מרכז כזה. בצרפת, למשל, מתייחסים ליוצר קולנוע כאל איש רוח, בארץ זה לא קורה. אין לך דרך לתחזק את מעמדך כיוצר. בסופו של דבר יש הרבה יוצרים ויצירה ומעט תקציבים, ויש מנטליות שלא מטפחת את המקצוע. אין מרחב של פעולה, אין קולנוע מרכזי. יש קולנוע מיינסטרימי – מרכזי מבחינת התכנים, אבל לא מבחינת המעמד. אין מרכז מדושן, עשיר. כולם נאבקים על הפרויקט הבא שלהם. אין במי למרוד. אין מסורת חזקה של יוצרים.

אולי זה קשור גם לממסד הפוליטי שלא מעוניין בביקורת

הממסד לא מטפח תרבות, אבל מצד שני זה יוצר יותר חופש ומחזק את השוליים. השוליים יותר חזקים מהמרכז. בתיאטרון זה לא קיים. בעיניי זאת טעות לעשות קולנוע מיינסטרימי, כי הממסד ממילא לא מציע איזו נוחות מפתה. יש תהליך של מחיקת האליטות התרבותיות, אבל זה דווקא לא משרת את האינטרסים של הממסד, כי כשאין מרכז ממסדי חזק אנחנו הרבה יותר חופשיים. בעיניי אנשים צריכים להעז להיות חופשיים יותר, כי ממילא אין להם מה להפסיד. אנשים רודפים אחרי האוסקר שלא קיים. זה חלום שלא באמת קיים. בעולם יש משמעות לזה שאדם הוא יוצר קולנוע מצליח או סופר צעיר מצליח. זה מבטיח לו עתיד כלכלי, אבל לא בארץ. בארץ אין להצלחה מהסוג הזה שום משמעות. מהבחינה הזאת המצב כאן לא בריא. יחסים בין שוליים למרכז זה כן מצב טוב ובריא. צריך מרכז חזק. זה טוב לתרבות.

השאלה היא מה הערך שהחברה עצמה נותנת לתרבות

מה שקורה בישראל מבחינה תרבותית זה שהאליטות הקודמות מתפרקות ולא באות במקומן אליטות חדשות. חסרה החוליה שמתווכת בין האמנות לבין הקהל, ובעצם אין קשר לקהל. אם היה מרכז שכולם היו מתייחסים אליו, כולם היו מתייחסים לסרט הגדול האחרון – עושים כתבה ב-7 לילות, מעניקים לו נוכחות, עושים לו הקרנות מיוחדות ומתייחסים אליו – דברים היו נראים אחרת. אני, למשל, זכיתי עם סרט בפסטיבל ירושלים, אבל בציבור בקושי שמעו על זה. לא היה לזה שום הד והשפעה. לפסטיבל עצמו לא היה הד והשפעה בציבור. עם “חמש מצלמות שבורות” כן זכיתי להכרה כי הוא היה מועמד לאוסקר, אבל זאת התנהלות פרובינציאלית. במדינה מתוקנת סרט שזוכה בפסטיבל מקומי היה זוכה בהכרה, והממסד היה מממן את היוצר שלו לטווח רחוק. מהבחינה הזאת בישראל אין שום משמעות למרכז ולשוליים, ולכן עדיף לך להיות חופשי ומשוחרר, כי לממסד אין מה להציע.

ראו גם:

“חמש מצלמות שבורות” בוויקיפדיה

תחקיר “המקור” על הטענות העולות בסרט “חמש מצלמות שבורות”

תוצאת תמונה עבור חמש מצלמות שבורות

7 תגובות

  1. לחני שלום
    קראתי את הראיון המרתק עם גיא דוידי. אדם חכם, ערכי, ונראה שגם אמיץ מאוד וכן. אך אם שני הסופרלטיבים האחרונים אכן במקומם קשה לקבל את הדברים שאותם הוא אמר או לחלופין את המציאות שאותה הוא חווה: “פחדתי לזכות באוסקר. פחדתי שהזכייה הזאת תהרוס את חיי. הפרופיל שלי הסתובב באתרים של “כהנא חי” בצרפת, וחשבתי שזכייה עלולה להעלות שם את הפרופיל שלי, וכן, זה היה מפחיד. חשתי הקלה כשלא זכיתי”.

    ולעצם ההשוואה עם השירה. אני מודה לך על ההתייחסות למאמרי אך לקולנוע יש קהל, ולכן גם השפעה, גדולים יותר לאין ערוך מאשר לשירה (“מיליוני אנשים ראו את “חמש מצלמות שבורות””).

    לא אתייחס לכל הוואריאציות המרתקות של משמעות ה”שוליים” בראיון (למשל: ” הסרט הבא שלי על אמיר אוריין הוא בדיוק על זה: על השאיפה לפעול בתוך השוליים בלי לרצות להיות במרכז”), רק אציין שה”בועתיות” עליה דברתי אינה מרצון ויותר מכך, יש “בועות” שמתוך זחיחותן אתה למד שהן בטוחות שהן המרכז שאין בלתו.
    בכל מקרה התיזה העיקרית במאמרי לא הייתה שאין כלל מרכז. כתבתי: “שבניגוד לעבר, המתרחק והולך “תרבות וספרות” הוא המוסף היחיד כיום, שחורג מפרסום של “שירה-אינסטנט”, דהיינו, מספר זעום של שורות שניתן לבלוע, כמו תרופה בכפית, באבחה אחת”. טענתי ש”מפת השירה” הבועתית והמבוזרת שימשה מצע נוח לכך שמוסף “תרבות וספרות” יהיה המצע המשותף היחיד כיום, לא רק של הבועות והבועיות הרבות של עולם השירה, אלא גם הבמה מרובת הקוראים היחידה של שוחרי תרבות, במובנה הרחב ביותר (לפי התרשמותי האישית, לפחות בחוגים מסוימים, היא נרחבת ביותר) והם מציצים גם בשירים, בוודאי בכאלה שכותרתם “מדינת אשכנז”. וזה הטריגר שאִפשר ש”תופעת חסן” תתרחש ותתעצם (אם כי בהמשך היו מאיצים נוספים).

    באשר לסוגיה ה”מזרחית” אציין שמלבד ההערה הבאה לא מצאתי התייחסות לכך: “מה שקורה בישראל מבחינה תרבותית זה שהאליטות הקודמות מתפרקות ולא באות במקומן אליטות חדשות” (שאני מסכים לה, והדבר נובע מחולשת דעת, שמקורותיה אולי מובנים, כמו בזירה הפוליטית, אך לא מוצדקים). ייתכן שבראיונות הבאים שתביאי תהיה התייחסות גם לסוגיה זו.

  2. שלום דוד,
    תודה רבה לך גם על הקריאה וגם על התגובה.
    אתה בהחלט צודק בדבר ההבדל בין עולם השירה לעולם הקולנוע, אלה שני מדיומים שונים עם מאפיינים שונים, ובכל זאת גם הקולנוע וגם השירה נוצרים בחברה שהאליטות הקודמות שבה יורדות מסיבות רבות, ונשאלת השאלה האם ואילו אליטות חדשות נוצרות, ומהבחינה הזאת ראיתי דמיון והשקה בין המאמר שלך לראיון.
    עוד דמיון שמצאתי הוא בעצם שאלת השוליים והמרכז. אין ספק שמוסף תרבות וספרות של “הארץ” הוא מרכזי בסצנת השירה בארץ, ולו מפני שהוא מוסף התרבות היחיד שקיים בעיתונות הממוסדת שמופיעים בו באופן קבוע מידי שבוע שירים כמו גם התייחסויות אליהם, אבל השאלה היא עד כמה הוא מרכזי בחברה הרחבה, ועד כמה המשוררים שהוא נותן להם במה, אכן, מרכזיים, עד כמה הם האליטות החדשות בתחום השירה, או שמא גם בתמונה הרחבה של עולם השירה יש יותר שוליים מאשר מרכז, ולכן העולם שתיארת – עולם שולי מבוזר ומפולג, כמו כלל החברה, הוא, בעצם, הרוב.

    לגבי החלק הראשון של המאמר שלך, אליו אתייחס ביתר הרחבה גם ברשימה הבאה שלי, שאליה יתלווה ראיון שערכתי עם יוסי סוכרי.
    אכן, גיא גם אותי הרשים מאוד בחופש המחשבתי והאמנותי שלו, והמציאות שתאר, כשדיבר על הפחד שלו לזכות באוסקר, היא לא נעימה, אבל כפי שאני מתרשמת היא לא רק נחלתו, אלא נחלתם של עוד רבים שמחזיקים בדעות שאינן מוצאות חן בעיני מחזיקי דעות אחרים, ואף מאויימים בשל כך, וגם זה שייך לתקופה שאנחנו חיים בה, עידן האינטרנט, שגם הוא תורם לדעתי את תרומתו להתפרקות האליטות.
    על כל האספקטים האלה ארחיב יותר ברשימה הבאה. בכל מקרה זאת הזדמנות להודות לך על הרשימה המקיפה שלך על כתבי העת, שהיא נדירה לכשעצמה בתקופה של ביזור ופירוק, כמו גם על השיח אודות תופעות שאנחנו חווים, ושאנחנו חלק מהם.

  3. לחני שלום

    שמחתי לתגובתך ולשאלות שאת מעלה.
    את תוהה “אבל השאלה היא עד כמה הוא מרכזי בחברה הרחבה” – לגבי עיתון “הארץ” ככלל, אני יכול להביא את דעת דוברי הימין, שכל כמה שהתקשורת היום נוטה לימין ולמרכז (לדעתי), הם עדיין טוענים אחרת כי לדעתם השפעת העיתון חורגת מכמות מנוייו וקוראיו כי “האליטות המשפיעות” (הם אוהבים להזכיר את שופטי בית המשפט העליון למשל) קוראות אותו. “אליטות” קוראות או מעיינות – נוטה להסכים. מושפעות – בספק. אבל בדבר אחד אין ספק: דעת הקהל הרחבה והמצביעים מושפעים לאין שיעור יותר מ”ישראל היום” ו”ידיעות”.

    ועוד את תוהה: “עד כמה המשוררים שהוא נותן להם במה, אכן, מרכזיים, עד כמה הם האליטות החדשות בתחום השירה”, וכאן ברצוני להבהיר שלא אהנתי לחשוב לרגע שהם ה”אליטות”. הם קיבלו בולטות והד תקשורתי עצום, אך זה לא הופך אותם ל”אליטות”. גם פרסים והכללת חלקם בתוכנית הלימודים, יש בה יותר מן הגיחוך מאשר עדות להיותם “אליטות” (ובמאמרי נזכרו משוררים מעולים, ממה שקרוי מוצא מזרחי (שאינו רלבנטי), שיכולים להיכנס בהחלט לאחד ממעגלי “היכל התהילה”, מושג שהעדפתי להשתמש בו במאמרי, וגם זה עדיף שייעשה רק ממרחק הזמן ולא בהכתבה בירוקרטית).

    ובאשר לתהייתך: “שמא גם בתמונה הרחבה של עולם השירה יש יותר שוליים מאשר מרכז, ולכן העולם שתיארת – עולם שולי מבוזר ומפולג, כמו כלל החברה, הוא, בעצם, הרוב”. בשל שלל המשוררים הכובשים את הרשת אני נוטה להסכים לדברים מבחינה כמותית, שהיא לא מהותית כמובן.

    באשר ל”פחד שלו לזכות באוסקר וכו'”. לדעתי הצנזורה העצמית מסוכנת יותר מצנזורה כפויה חיצונית. אך נראה שלא זה המצב עם גיא. האם עמוס עוז, אמיץ גם הוא, גם אם פחות רדיקלי מגיא, לא ימשיך לקוות ל”נובל” בשל כך?

  4. “הי- חני – ודוד ! – תודה על הראיון ועל התגובות. קראתי הכל. וראיתי את הסרט. /
    אבל, לעניות דעתי, האשכנזית (“האחרונה”), המשבר-התרבותי העובר על המדינה,
    הוא חלק מהשואה : השואה-התרבותית. שמתאפיינת, בחוסר-קהל, לתרבות-וליצירה,
    ולא במחסור ביצירה. וזאת בתהליך של ניתוק איטי-ומתמשך בין היוצר – לקהל, בגלל
    המחסור במתווכי-התרבות. מבקרים, מראיינים, וכ’. וגם בגלל שכל יוצר הוא גם
    תמלילן גם מלחין וגם מזמר… בתרבות – צריך לפחות 3 משתפי-פעולה – על מאזין
    אחד… ולנו חסר מאזינים… גם הפירמידה של התרבות לא-יכולה לעמוד על הראש…
    //” 27.9.16. (C). אלגל.

    • לדליה
      תודה על תגובתך.
      את צודקת שהפירמידה היא הפוכה, דהיינו יותר כותבים מקוראים. אך לא הייתי גורר את המילה “שואה” לכאן אפילו במובן הסמנטי גרידא.

      אך אין זה כך בכל האמנויות. לפרוזה יש קוראים. אולמי הקונצרטים מלאים או כמעט מלאים. כשאני מאזין ומתבונן בסולנים ואפילו בנגנים איני יכול שלא להתפעל מהכישרון ולא פחות מהמקצועיות ומההתמדה היום-יומית שהביאו אותם עד הלום. ואז מאליה עולה ההשוואה למשוררים:
      ” כַּמָּה קַל לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר:
      שַׁרְבֵּט וְסַע
      הוֹפַע עַל כָּל בָּמָה.”

  5. דוד ,
    לא נראה לי שגיא לא רצה שהסרט יהייה מועמד לאוסקר, אלא שהוא חשש שאם יזכה המהומה בקרב מתנגדיו תגבר, ולכן חש הקלה כשזה קרה, ואין לזה שום קשר לעשייה שלו, או לצנזורה עצמית, אלא רק לאיך שחש אחרי שהסרט כבר יצא. מהבחינה הזאת הוא אמר בפירוש שהוא לא מחפש את אהבת הקהל, ואני מאמינה לו. עניין הפרסים באופן כללי שייך גם הוא לנושא האליטות – מי הם מחלקי הפרסים ומי הם המחליטים מי יהיו מחלקי הפרסים – לטעמי עדיף לאדם יוצר לא לעסוק בזה, אלא לעסוק במה שחשוב לו ומהותי לו ביצירה עם כמה שפחות רעשי רקע.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 × 2 =