על הרובע הקטן מאת חנה טואג (אבן חושן, 2015)

מאת יערה בן דוד

הרובע הקטן מאת חנה טואג הוא רומן סוחף המחזיק קורפוס שלם של רגשות המשותפים לרוב הדמויות הפועלות בו: כאב הגעגועים, עכבות רגשיות, כמיהות, החמצה ואשמה, כעס וסליחה מאוחרת, קונפליקטים בלתי פתורים והרבה רחשי לב של אהבה שלא תמיד מצאו את ביטויים הנכון והמלא, בין השאר בשל הקושי לגשר על פני פערי תרבות ותפיסות חיים. הספר מצטיין בניגודים רבגוניים ומורכבים המשקפים את מציאות חיינו בארץ: דתיים וחילוניים, אשכנזים וספרדים, מציאות ודמיון, ימה הפיזי והיצרי של יפו לעומת ימה הרוחני של צפת. וכפי שנראה בהמשך, המרקם הרבגוני הזה מוצא את ביטויו גם בסגנון הכתיבה העשיר שאינו עשוי מעור אחד.

יפה וקולעת בעיניי הבחירה במוטו בראש הספר הלקוח מדברי האר”י: “האדם – עולם קטן, העולם – אדם גדול”. גם השם “הרובע הקטן” הוא מועט המחזיק את המרובה ומכוּוָן ליחסי מיקרוקוסמוס ומַקרוקוסמוס במובן הקונקרטי ובמובן הרוחני.

אור רוזן, נכד למשפחת אבוהב הספרדית, שבעה דורות בצפת העתיקה, הוא בנה של חבצלת, שהתמרדה והתנתקה ממשפחתה החרדית בצפת, הרחיקה ליפו ונישאה שם למיכאל, אהוב לבה החילוני, בנו של ניצול שואה. מימוש האהבה האסורה הביא להחרמתה מצד המשפחה. לאחר מותה של חבצלת מתגלה צרור מכתבים ישן שכתבה לאחותה אסתר בצפת במשך ארבעים שנה ומעולם לא נשלחו ליעדם. מכתביה, החושפים חיים שלמים, הגיגים ומערכות יחסים רגישות, מביאים את אור להתחקות אחר עקבותיה האבודים של משפחת אמו בצפת.

בתהליך החיפוש והשינוי שעובר עליו יש כמה נקודות מפנה המניעות את העלילה ומכשירות את הקרקע למהפך שיתחולל בו: מות אמו, הניתוק מחברתו מישל, פיטוריו מעבודתו בבנק והמפגש המרגש והמטלטל בבית הכנסת עם פרשת יוסף המקראי.

ראוי לציין שהרובע הקטן של חנה טואג שייך לרומנים העוסקים בשיבה מאוחרת בזמן ובמקום. את מוטיב השיבה המאוחרת הנפוץ בספרות העולם ובספרות העברית וראשיתו באודיסיאה מצאנו למשל אצל עגנון ב”והיה העקוב למישור”, אצל אפלפלד, יהודה עמיחי ואחרים. על פי רוב, השיבה המאוחרת אינה עולה יפה וכרוכה בהחמצה גם בשל הזמן הרב שעבר מאז הניתוק והעזיבה.

לכן הרומן של חנה טואג מיוחד בעיניי בכך שבהבדל מיצירות ספרות רבות בנושא השיבה המסתיימות במפח נפש, מסע השיבה של אור, גיבור הרובע הקטן, הופך למסע רוחני קונסטרוקטיבי, שלבסוף מחולל בו מהפך נפשי בהווייתו ובתפיסת עולמו ומנתב אותו לשלמות פנימית ולקבלת הזולת. אור מגיע לרגע מזוקק שבו החיים נראים לו מלאכת מחשבת העשויה מפרטים מופלאים ומושלמים. מעבר לכך, שיבתו המאוחרת סוחפת אִתָּהּ גם את אחותו ואחייניתו ואפילו את השכנים המוסלמים מיפו המגיעים אתן לצפת ומתוודעים לדודה העלומה – והקרעים האנושיים מתאחים. אמנם שני הקצוות, הבת והוריה, כבר הלכו לעולמם, אבל את התיקון יעשה בנה בבחירתו המושכלת לחפש את הקשר עם עברה. את סגירת המעגל ניתן לראות בתערוכה של ציורי חבצלת שאור מתכנן עם מנחם, בנו של בעל הגלריה הצפתית שנפטר, אצלו למדה חבצלת בחשאי בנערותה את אמנות הציור. כלומר השיבה המאוחרת ברומן הזה היא בהחלט יוצאת דופן, כי יש בה מן הפיוס, הסליחה והתיקון.

העלילה נפתחת בימיה האחרונים של האלמנה חבצלת במוסד סיעודי, עם פלשבקים לעבר הקרוב שלה בשכונת עג’מי ביפו הנושקת לים והמאוכלסת באנשי עמל יהודים וערבים שעל ראשם מרחפת גזרת פינוי מביתם. בין מבקריה במוסד בנה אור, בתה יונינה המטופלת בילדה קטנה ושכנתה הערבייה סיהאם. חבצלת הרצוצה פיזית ונפשית מעבירה את זמנה בציוריה ההזויים והַטְרוּפִים. צער השתיקה מיום עזיבתה את צפת ילווה אותה עד יום קבורתה.

אט אט מוסטת העדשה לדמויות המקיפות אותה. אנחנו מתוודעים לאור בנה, פקיד בנק אפרורי, שהעבודה וכל הכרוך בה מעיקים עליו, ובשל סגירותו הקשר עם מישל, חברתו התוססת, נשאר פיזי ורדוד. לבסוף היא מחליטה לנטוש אותו ומרחיקה להודו למצוא משמעות לחיים. לאור יש יחס מסויג ומנוכר לדת, עד כדי כך שבלוויית אמו הוא נתלה בתירוץ מופרך כדי לא להגיע לקברה ולומר עליה קדיש. בזמנו הפנוי הוא משתעשע בבדידי הפאזל שגילף ומנסה לתכנן ולבנות מהם פריטי עיר. העיסוק בפאזל, שהוא למעשה ניסיונותיו להשליט סדר וטעם בחייו, יופיע כמוטיב במהלך העלילה בכל פעם שימצא את עצמו על פרשת דרכים ויפקדו אותו מחשבות טורדניות. מאוחר יותר יתחלף אצלו העיסוק חסר התוחלת בפאזל בשעשועי לשון פיוטיים.

בשהותו בבית המשפחה בצפת, נרקם קשר מיוחד והדוק בינו לבין דניאל, בנה של אסתר – מה שמקרב אותו אל האמונה. דניאל הוא יינן, שהפך בור חרב בבית אמו למרתף יינות נפלא. יש לו כרם גפנים שבו הוא עובד. את תהליך עשיית היין הוא מתאר במילים פיוטיות: “היין הזה הוא כמו עוּבָּר ברחם החבית… היין הזה אוגר זיכרונות אבל יודע גם להשכיח אותם או לשחרר אותם – פלא אמיתי”.

בשלבו חומר ורוח מצטייר דניאל כאידיאל נכסף. הוא לומד בבית מדרש קבלי אבל גם משרת ביחידה קרבית בצבא. מתמודד עם מלחמה פנימית בין נפש הבשר לבין הנפש האלוהית הטהורה. הוא נאה ובעל ידע מרשים במקורות ובמדע ומנחה את אור לשוטט ברובע וללכת בעקבות צו הלב במסעו אל האמת מבלי לחשוש ממהמורות בדרך. דניאל מאמין שיש הוויה גדולה ונצחית המניעה את הדברים ומאפשרת “לראות מעבר להר”.

מכתבי חבצלת המתגלים לאחר מותה הם הדבק המלכד ומקדם את העלילה, המתפתחת לנקודות מפנה ושיא. המכתבים מאירים בין היתר את דמותה, את הקשר החם והמיוחד שלה עם הסבתא סרינה, את עמרם – מושא אהבתה הראשונה, את דמות אביה השוחט, שחרץ את דינה. המכתבים, הפורשים הווי חיים ססגוני, עתיר פנטזיה ומסתורין, זיכרונות וכמיהות, גורמים לבסוף לאור לנתב את דרכו מן הכתובת הפיזית-קונקרטית של הבית הצפתי אל כתובת רוחנית. המכתבים שזורים בתוך ההווה הנרטיבי ומאירים אותו אֲנָלוֹגִית מבפנים. גם מאפשרים את הזרימה קדימה ואחורה בזמן. משהו מהם צף למשל בהליכה המשותפת של דניאל ואור לבית הכנסת הספרדי העתיק בצפת. וכשאסתר נזכרת באחותה המנוּדה, משתלב בתודעתה מונולוג שלה. ממכתבי חבצלת, כמו מציוריה, עולה קסם הזוי וסהרורי של נערה אוהבת ספר ואמנות, שעמדה על דעתה ושילמה את מחיר האומץ שלה לִבְחוֹר בדרך החורגת מן הנורמות.

שני מוטיבים עיקריים השזורים בספר קשורים בגורלה: מוטיב היונים שגידל אביה השוחט ומוטיב סלע אנדרומדה בחוף יפו, ממנו נשמע תמיד בכייה הכבול של הנסיכה בכל פעם שחבצלת הייתה מתקרבת אליה. את הסלע הזה עם האישה הכבולה אליו היא הנציחה בציוריה הפרועים. היא חשה הזדהות עם היונה האדומה היושבת על כתפי אביה השוחט “כמזכרת עוון” לאחר שהרס את השובך בתגובה ללחץ שהפעיל עליו אחיו הבכור לא להחזיר הביתה את הבת המורדת.

בראייה חדה ובלשון מטפורית עשירה מצליחה המספרת לתפוס ולתאר את ייחודיותן של סמטאות יפו וצפת תוך שהיא ערה למראות חולפים, לפכים הקטנים של החיים הניבטים מכל פינה ודמות. “הסתיו הכה ברחוב ולפת את הגרון. עוברים ושבים מיהרו לביתם או מביתם. הנה תיק לחוץ אל כף יד, הנה עגלת תינוק סבה על גלגליה, הנה כובע רחב תיתורה מרחף מעל ראש נטול גוף. הוא שוטט ברחוב כמו בתוך ציוריה של חבצלת” ולא הצליח לחבר חלקי גוף בתוך קרעי הדמויות שלה. שְׂעָרָהּ של חבצלת בצעירותה “גלש פרוע כמו סוּפָה אדומה על כתפיה”. ולבית הכנסת העתיק בצפת אפשר להגיע בדילוג על “כמה חבילות של מדרגות“. הסגנון השירי משתקף אפילו בשמות הפרקים: “ביצי פחד”, “עוּבָּרִים של תכלת”, “זרעי שמש”, “בתוך פעמון גדול הפועם זכוכית”. אפשר לראות איך השפה משתנה בהתאם לאופי הדמות: שפת התינוקות של גאיה, השפה הדיבורית-יומיומית בפגישות של אור ומישל והלשון הלירית-מטפורית במכתביה של חבצלת ובדבריו של דניאל.

הרובע הקטן הוא רומן על בחירה חופשית וחיפוש אחר השורשים. כל הסימנים והתמרורים הפזורים בו, כולל תיק התפילין של הסב ששרד את השואה ונמצא עם צרור המכתבים, הכול מכוון למהפך שיעבור אור ולמסר העולה ממנו – מעבר מחילוניות מִתְפַּקֶּרֶת אל חיק האמונה והתפיסות הנובעות ממנה, כמו זו הגורסת שאין מקריות לדברים. ספר כובש ומרגש בדינמיות של השפה, בניתוב העלילה ובמלאות של הדמויות.

הפוסט הקודםמדוע לא חיסל יואב בן צרויה את דוד בן ישי?
הפוסט הבא“יחידת המתאבדים” – השעמום הוא האויב הנורא מכולם
משוררת, מבקרת ספרות, ואמנית רב תחומית. נכון ל 2022 פרסמה שנים עשר ספרים, מהם שבעה ספרי שירה בעברית, שלושה מבחרים משיריה מתורגמים לאנגלית, לצרפתית, ולספרדית, ושני ספרי עיון ביצירות מן הספרות העברית והעולמית. ספרה "איזון שביר" ראה אור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" (2015). ספרה האחרון לפי שעה "לובשת בגד הפוך", הכולל מסה ארספואטית שלה, ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-2020. שיריה זיכו אותה בפרס ראש הממשלה לשנת תשע"ג ובפרס טשרניחובסקי, תורגמו לשפות שונות והופיעו בעיתונות בארץ ובעולם. עשרות רבות משיריה הולחנו ובוצעו על ידי זמרות ידועות.

7 תגובות

  1. גילוי נאות: טרם הספיקותי לקרוא את הספר.
    הקריאה והעיון בספר יפים. יש בהם דידקטיות מסויימת. לו היה קריאת חובה לתלמידים – היו נוהרים לעיון זה.
    אוהבת באופן אישי את העיון של המבקרת המשלב היבטים/קריטריונים/ערכים ספרותיים אוניברסליים לצד התייחסות אישית-אוהבת. נושא השיבה המאוחרת שאיננה צולחת בד”כ בספרות, כאן -צולחת, ועוד איך
    חקר השורשים המוביל ליצירה, לסיפור.
    אוהבת את קריאתה של יערה (סופרת ומשוררת בפני עצמה),אשר חושפת כאן מעט ממקורות יצירתה שלה.

  2. נאה דרשה יערה .עושה חשק לקרוא.
    רק שמשוררת כיערה, מן הראוי היה שתמעט ככל האפשר בכל מיני ביטויים לועזיים בכתיבתה.
    קורפוס, קונפליקטים, פלאשבקים, קונקרטי אנלוגי כל אלה זרים לי ואשמח לקרוא ביקורות נוספות של המשוררת
    והמבקרת הנכבדה תוך שימוש בשפתנו.

    • שימוש חוזר ונשנה במילים לועזיות הוא המניע את האקדמיה ללשון להציע להן תחליף עברי, כך נוספים גוונים לשפתנו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

11 + 3 =