הקדמה מאת אלי אשד

קול קורא אל בני הארץ

לאחר התלבטויות, החליט המשורר והעורך אמיר אור, מהיוצרים הבולטים בקריה הספרותית העברית, לפרסם קול קורא ליוצרים להשתתף בפעילויות של קבוצה ספרותית חדשה. הרעיון והיוזמה הם פרי שיתוף פעולה עם מגזין הרשת “יקום תרבות”. קבוצה זו רואה עצמה כממשיכה מסורת של יוצרים עבריים שונים שחיו הן בארץ והן בחו”ל. הקבוצה תמשיך את המסורת העברית שהנחילו מיכ”ל,  י.ל. גורדון ודוד פרישמן, שאול טשרניחובסקי וזלמן שניאור, יונתן רטוש, דוד אבידן, משה דור, אריה סיוון, וש.שפרה. כל אלה קראו להתעוררות ולמהפכה עברית־ישראלית. “יקום תרבות” מביא לפניכם את הקול הקורא של אמיר אור. הקול הקורא מתפרסם בי”ט באב, ביום הולדתו של שאול טשרניחובסקי, מגדולי השירה העברית ומאבותינו הרוחניים המכוננים. הגיע הזמן להקים את מורשתו לתחייה, ולהמשיך מכאן הלאה.

הציבור הרחב מוזמן לשלוח לפרסום שירים ויצירות קצרות ברוח זו, ולשנות עמנו את פני הספרות הישראלית. שלחו אל yekumtarbut@gmail.com עד שלושה טקסטים בני עמוד אחד לכל היותר, במסמך וורד יחיד. אירוע של שירת “בני הארץ” יתקיים בהמשך.

אלי אשד, “יקום תרבות”.

עורו הישראלים

אנחנו בני הארץ הזאת. איננו בני גָלויות ולא בני דתות, לא בני עדות ולא נאמני מפלגות.

בימים אלה, לנוכח השנאה והפרנויה השבות ומרימות את ראשן הפוליטי,

לנוכח הגלותיות וההתבדלות של חרדים מזה ומתמזרחים מזה,

ולנוכח ההתפוררות הערכית המואצת של החברה בארץ –

ברוח אחדות התרבות והמקום, בהמשך לדרכם של טשרנחובסקי ורטוש,

אני מפנה קריאה זו אליכם, יוצרי השירה הישראלית:

אליך, שמורשת הארץ הזאת לבדה היא מורשתך, ותולדותיה הן תולדות זהותך,

אליך, שלבך ודעתך כבר השילו מעליהם את כבלי הרבנות מזה ואת כבלי הציונות מזה,

אליך, שהארץ הזאת היא שלך כפי שהיא – לא כפתרון ליהדות העולם ולא כחזון דתי,

אליך, ששפתך העברית היא שפת מחשבותיך, רגשותיך ודיבורך.

אם גם שירתכם באה

להסיר את מחיצות המחשבה שבּנוּ בינינו הלאומנות, הדת והגזענות העדתית,

להעמיק את שורשינו התרבותיים בארץ הזאת, וללמוד ממורשתה העברית הקדומה,

לאחד אותנו כבניה, לרפא את שסעיה, לקרב את הלבבות,

וליצור את עתידנו מתוך שותפות החיים והתקווה של הארץ הזאת

השמיעו אתנו את קולכם, קולם של הישראלים, בני הארץ.

אמיר אור

עידכון מיוני 2017 :

בעקבות קול קורא זה ושפע החומר שקיבלנו בעקבותיו פורסמה אנתולוגיה -שירית אידיאולוגית בעריכת עמיר אור “עורו הישראלים ( הוצאת חדרים ,2017)

סופת ספרות ומחשבה ישראליות, המכנסת יוצרים והוגים ישראליים. באסופה – בעריכתו של הסופר, המשורר והעורך אמיר אור – יצירות שעיקרן שירה ומסות, בנושא השיבה אל המשותף החברתי-תרבותי של הישראליות.

משתתפי האסופה: נורית זרחי, טוביה ריבנר , מַרְוַּ’אן מָח’וּל, יהושע סובול, רוני סומק, רמי סערי, אמירה הס, יגאל בן־נון, יאיר בן־חיים, אמיר אור, שושנה ויג, יקיר בן־משה, טל ניצן, אלי אשד, לאה איני, חנה טואג, מרים נייגר-פליישמן, אלחנן ניר, סלמאן מצאלחה, אדמיאל קוסמן, יוסף אגסי, יוסף עוזר, סיון הר-שפי, גליה אבן־חן, רחלי אברהם־איתן, תמרה אור סלילת, ג’לאל איוב, שמעון בוזגלו, סיגל בן־יאיר, טלי בן־ענת, חמוטל בר־יוסף, אש”א הילה גרין, דורית ויסמן, יהודית כפרי, אליעז כהן, אביחי קמחי, ללי ציפי מיכאלי, ארלט מינצר, תומר פרסיקו, עקיבא נוף, נביל נסראלדין, ענת קון־אמן, דיתי רונן, משה צוקרמן.

כאמור, “עורו הישראלים” הייתה גם כותרתו של קול קורא שהוציא המשורר והסופר אמיר אור אל היוצרים וההוגים בארץ לומר את דברם, ובאנתולוגיה היא מופנית אל כלל הציבור בישראל:

אנחנו בני הארץ הזאת. איננו בני גָלויות ולא בני דתות, לא בני עדות ולא נאמני מפלגות.  בימים אלה, לנוכח השנאה והפרנויה השבות ומרימות את ראשן הפוליטי, לנוכח הגלותיות וההתבדלות של חרדים מזה ומתמזרחים מזה, ולנוכח ההתפוררות הערכית המואצת של החברה בארץ, ברוח אחדות התרבות והמקום, ובהמשך לדרכם של טשרנחובסקי ורטוש, קריאה זו היא אליכם:

אליך, שמורשת הארץ הזאת היא מורשתך, ותולדותיה הן תולדות זהותך; אליך, שלבך ודעתך כבר השילו מעליהם את כבלי הרבנות מזה ואת כבלי הציונות מזה; אליך, שהארץ הזאת היא שלך כפי שהיא – לא כפתרון ליהדות העולם ולא כחזון דתי; אליך, ששפתך העברית היא שפת מחשבותיך, רגשותיך ודיבורך.

אם גם קולכם בא להסיר את מחיצות המחשבה שבּנוּ בינינו הלאומנות, הדת והגזענות העדתית, להעמיק את שורשינו התרבותיים בארץ הזאת, וללמוד ממורשתה העברית הקדומה, לאחד אותנו כבניה, לרפא את שסעיה, לקרב את הלבבות, וליצור את עתידנו מתוך שותפות החיים והתקווה של הארץ הזאת – השמיעו את קולכם אתנו, את קולם של הישראלים, בני הארץ.

הפרויקט נוצר כצורך השעה, והוא פרי יוזמתם של אמיר אור ושל אלי אשד, עורך התוכן של אתר “יקום תרבות”. האסופּה מתפרסמת הן כאנתולוגיה מקוונת ב”יקום תרבות” והן במהדורה מודפסת, ב”חדרים – בית הוצאה לאור” של המו”ל יאיר בן־חיים. בפרסום ישולבו אירועי ספר וימי עיון.

הספר ניתן לרכישה באתר ההוצאה.

כמו כן מו״ל ההוצאה, מר יאיר בן-חיים, נתן את הסכמתו ל”יקום תרבות” לאפשר הורדה של גרסה דיגיטלית של הספר מאתר “יקום תרבות”.

אנחנו מבקשים מהציבור לתמוך בהוצאת הספר באמצעות תרומה ל”יקום תרבות“, דרך פייפאל, או בהעברה בנקאית, של לפחות 30 שקל.

לאחר התרומה, אנא כתבו לדואל

amnon.stupp@gmail.com

והעותק הדיגיטלי ישלח אליכם, בקובץ pdf.

להלן שתי יצירות מהספר שהופיעו ב”יקום תרבות”:

מול האפרטהייד העדתי – מאמר מאת ד”ר יגאל בן-נון

“דבר מכלוף אביטן” – שיר מאת ארלט מינצר

Image result for ‫עורו הישראלים‬‎


El_phoenician

21 תגובות

    • תבורך אמיר אור על פעילות זו, לקידום השירה הצעירה בישראל.
      מחלת הצלחה לעורכים ויוצרים באתר “יקום תרבות”

      בברכה
      אילנה בר-שלום

    • נוסף על מה שכבר כתבתי שלשום בפוסט של אמיר אור בדבר היותו של “קול קורא” שלו – קולו של השמאל נקודה – אני רוצה להדגיש שביטויים וסמלי התפיסה הכנענית שאמיר רמז עליהם והשתמש בהם בקריאה הנרגשת שלו (שמאד לא רגשה אותי כי אין בה חדש לעומת התפיסה השמאלנית המקובלת והנשמעת על ידי הדוגלים בה) – לחלוטין מנוגדים למה שהיה הרעיון הכנעני!
      הרעיון הכנעני של רטוש הוא ימיני ולאומי בתכלית. היה בלבול מסוים שבגללו שמאלנים השתמשו בתפיסותיו רק מפני שגישתו היתה לאומית ולא דתית-משיחית. אך גישה לאומית זו לא דגלה בשום אופן ב”מדינת כל אזרחיה” במובן שמדברים עליה השמאלנים והערבים הרוצים ” להשתתף ” איתנו במולדת כשהם לא רואים את עצמם כעברים – אלא כערבים מבחינה לאומית לכל דבר!!!.
      כל אזרחיה – הכוונה בתפיסה הכנענית היא לכל אזרחיה הרואים בישראל מדינה של לאום אחד – הלאום העברי! לא איזה לאום המורכב מעמים שונים על תרבויותיהם השונות. דובר על הלאום העברי השפה העברית. המיתולוגיה העברית כאשר הערבים הרוצים להשתלב – צריכים להיות נאמנים לתרבות עברית זו! היותו של רטוש ותפיסתו תפיסה חילונית – לחלוטין לא מזדהה עם תפיסות השמאל. התפיסה הכנענית דברה אל ישראל הגדולה ( גבולות ארץ ישראל השלמה ) שזכותנו עליה היא לא זכות דתית-משיחית אלא היטורית- תרבותית -לאומית. הכנענות היתה תפיסה ימנית-לאומית במפורש – אז אל תנכסו אותה לשמאל בצורה של דמגוגיה שלא נשענת על האמת!

  1. כל הרבים עימי לכלותני-
    שלא מרצונם מעוררים בי את התשובה,
    שלא מרצונם מארחים לי לחברה,
    שלא מרצונם עושים לי טובה.

    האם על כל שפעת הטוב הזה, אמחל לעת זקנה?

    וכבר שנה המשורר הכנעני:

    “…כי מימיך לא תראה איש נעזב
    בלא שירדו עמו לחייו…”

  2. לא מרפאים פצע בהחלפת מלמלה. כל ההתפוררות המואצת הזאת מתרחשת על מורסת הכיבוש, המפרישה יותר ויותר רעלים. כותבי השירה, קוראי השירה, שונאי השירה ואדישי השירה, מתעוררי הזהות וכמהי הגלות – כולם או שירתו בשטחים, שלחו ילד לשטחים, ליוו בן-דוד לשטחים, כולם נגועים במארת הכיבוש ומוראותיו. כל הזמנה מהסוג הזה שמתנהגת כאילו אין כיבוש מעוררת חלחלה.

  3. אמיר, שלום.
    תודה לך על הקול הקורא. בחודשים האחרונים אני מתבוננת בחרדה גדולה בתהליך ביטוניזציה שקורה נגד עינינו. מצד אחד מתוך הזדהות עמוקה שיש מה לתקן. ומצד שני, חרדה לעמדה הפוסט ציונית המשמשת רוח גבית לתהליך פירוק הקרקע המשותפת. עד כה הקולות שנשמעו, היו לי כקולות המולה של קהל אוהדי כדורגל התומכים בנציגיהם על המגרש או אלה שמנגד, העונים בשפה לעומתית. אני שמחה שמצאת דבר להרים את מושג ה”שירה הישראלית” מהמקום שהושלכה אליו ולהרים אותו לרום השיח.
    אצרף את קולי.

    חוה

  4. אם הקול הקורא משמעו קריאה לכתיבה ברמת הלשון העברית המחוברת למקורותיה, למסורת הלשון התקנית, הכפופה לחוקי הלשון ולמסורותיה, חפה מעניין פוליטי – הנני מצטרף בתחושת הוקרה, צניעות ותקווה. אהבת הארץ, המסורת, האדם וכל השאר כלולים ומובלעים נאמנה בכתיבתי, מבלי שאצהיר על כך מפורשות. אבהיר כאן בפשטות: אין לי דבר נגד קבוצת כותבים אשר הבדילה את עצמה בהקשר של מוצאם (המזרחי, דווקא). זו תופעה. יכול להיות שהיא תורמת להעשרת השיח ולגיוונו אין לי ולו גם שמץ של מושג בהקשר הזה. מה שכן כואב לי לא מעט זו תופעת כתיבה פושטת וכובשת את המשטחים שברשתות החברתיות עם להג מילולי נבער מדעת לשונית-עברית. שימושים פרועים בהטיות לשון ובאינוס הבניינים המעוותים מלים ופעלים. זאת בעיקר. יש לעברית (כמו גם לרוב הלשונות) מלים ובניינים המכסים את כל מרחב כיפת רקיע תרבותנו. כן, אפשר לומר, אם לא הכל, אפשר לומר המון. אין צורך לאנוס את השפה ולרטש אותה לרסיסים. אז, לסיכום, אם קריאתך, אמיר, היא להצטרף לקבוצת משוררים הכותבים עברית תקנית ומחוברת, גם בלא מחוות ההצטרפות – אני כבר שם.

    • שלחתי לך, אמיר, 2 שירים בדוא”ל ומצטרפת לאמירתו של יוסי קנוט לעיל – שלחתי לך את השירים מתוך הבנה שמדובר ברצון כן לחזור לשרשי העברית , בחידוש ופיתוח מוקד תרבותי עברי, שכולל ומכיל את כל גווני הקשת לכלל מארג אחד שיכול להיקרא “ישראלי” , ללא הקשר פוליטי.

  5. לאמיר ולאלי שלום

    כבן ויליד הארץ הזו אני יכול להזדהות, מבחינה אידאולוגית, עם מרבית הקריאות והאמירות אך לא עם כולן. אתייחס לשתי אמירות שאיני יכול להזדהות עמן: “שמורשת הארץ הזאת לבדה היא מורשתך” עם הדגש על “לבדה”. האם אנו יכולים ומסוגלים, אפילו אם נניח שהיינו רוצים, להשיל לחלוטין את מורשת אבותינו? אני בעד “אחדות” אך לא בעד “אחידות”.
    וכן איני יכול להזדהות עם “ללמוד ממורשתה העברית הקדומה”. על איזו מורשת? כנען (כפי שאיזכורו של רטוש מעיד, על אליליה ואכזריותה – הקרבת ילדים למולך למשל?) או האם מלכויות יהודה וישראל יכולים להוות מופת שיש לשאוף אליהן אידאולוגית? אדרבא, לאיזו מורשת הכוונה. אשמח להחכים. בניגוד לסופרי העבר המוזכרים בהקדמה, “השטייטל” אינו מהווה עוד עול על צוואר התרבות העברית, אלא מצבה דוממת וטרגית. יש לעדכן לכן את האמירות, שיהיו יפות גם לשעתנו.
    אני מבין שהקריאה נובעת מהמהלכים האחרונים בשדה הספרות בכלל והשירה בפרט (שמסקנות “ועדת ביטון” המופרכות בחלקן הוו את ביטויים האחרון – לפי שעה) ומזדהה עם הרצון לתקן את תנועת המטוטלת המעוָתת הזו (על עמדתי המפורטת ראו מאמרי שחלקו הראשון מתפרסם בבמה זו היום). אך לא חייבים ללכת אל הקוטב ההפוך. לא מתקנים עוול בעוול.
    בהיבט הפואטי, לא האידאולוגי, ניתן כמובן להתייחס בשירים גם למורשת כנען ולכל מורשת מקומית אחרת, האכדית למשל, וכפי שיש משוררים “עבריים” שמתייחסים למיתולוגיה היוונית בנדיבות מופרזת (אם אקירוס היה מקבל תמלוגים של שקל אחד על כל ק”ג דונג (עברי) שנמס מכנפיו היה ניתן לצפות את פסלו בזהב). אבל לא חייבים לעטוף זאת במעטפת אידאולוגית.

  6. אמיר שלום
    כמו בכל צלילה לדיון עקרוני ,לאידאה ול”מהפכה”, יש לקחת פסק זמן.
    לכן המתנתי וקראתי את התגובות שנשלחו .
    אתחיל בכך שאיני משורר אבל אני בן הארץ ,שמכיר בחשיבות השירה בעיצוב פני החברה,עד כמה שהדבר נשמע
    נאיבי. כפי שנוכחנו לאחרונה ,הצליחה קבוצת משוררים צעירה עוטה את צינת הקיפוח המזרחי ,לפלוש למרכז הבמה התרבותית,ולגזול תשומת לב של רבים שאינם מכירים צורת אות אלא אם היא רשומה על חשבונית מס.
    על כן קריאתך היא במקומה ובזמנה. לצערי תרגום האידאה שלך על ידי הגברת רטוש כקריאה המאפיינת את שמאל המפה הפוליטית,משקפת את הצורך בדיון ושיח דיאלקטי לחידוד המסר.
    גם התגובה של דוד אדלר השואל בהתרסה “איזו מורשת כנענית” דורשת דיון והנהרה,וכך צריך לעשות בכדי לקדם את הקול הקורא ולתת לו משמעות .
    כפי שאני רואה זאת,למוטיבים בשירת טשרניחובסקי ולבית היוצר של רטוש,הפנייה לרבדים קדומים של ההוויה העברית ,הקדם יהודית תלמודית רבנית,יחשוף שפה וגם ערכים שנעלמו מהעם העברי כשהפך מעם הארץ לעם הספר
    מעם היושב על אדמתו לעם היושב על תלמודו. גם הרנסנס האירופי פעל כדי להשיל מעליו את כבלי הדוגמה הנוצרית ולשוב לערכים קלאסים ששורשיהם מצויים אצל “עובדי אלילים ” יווניים ורומים.
    אשמח אם קריאתך תלבש עור וגידים ותתממש לתנועה .

    • תגובה ספציפית על הזלזול במורשת “הכנענית “:כנען הקדומה אינה רק הקרבת ילדים למולך כמו שישראל הקדומה אינה רק או בכלל ביצוע גנוסייד בכנענים בפי שמתואר בספר יהושע. כנען הקדומה היא מקום אחת ההמצאות הגדולות של האנושות האל”ף בית -המצאה שהומצאה רק פעם אחת ולא יותר בכנען בניגוד לרוב ההמצאות הגדולות האחרות של האנושות שבדרך כלל התגלו כמה פעמים במקומות שונים.
      כמובן שאין לכך קשר מיוחד לשירת “בני הארץ”.

  7. “הי – אמיר ! – פרס עוד גוסס – ואתה כבר-קופץ אל נעלי-הדון – של השירה-הפוליטית ! … /
    כמו שנשמרתי עד עתה – מהשתייכות לקבוצה-פוליטית – אמשיך להשמר גם הלאה … / ואם
    הפוליטיקה – מושכת-אותך – יותר מהשירה – לך-לך – אליה ! – / אצלי- כל-שיר נאמן
    רק-לעצמו ! – /” 23.9.16. (C). דליה גל אלגל

  8. מברכת אותך אמיר אור על פעילותך לקידום השירה בישראל ומחלת הצלחה לך, לעורכים ויוצרים באתר “יקום תרבות”
    להצטרף לקבוצת משוררים הכותבים עברית תקנית ומחוברת
    לא נולדתי בארץ ועמלתי רבות לרכוש את רזי השפה התקנית כאבן יסוד להתאקלמותי כאן.
    חשיבותה של שירה בעברית תקנית גדולה ומהווה קן יציב בעיצוב פני חברה מגובשת ואחידה . השירה מבקשת לאחד את החברה הישראלית ולא ליצור פילוג ולהנציח פערים.
    מיותר לציין שאני מצטרפת לקבוצה ומאחלת לכולם שנה טובה

  9. שיטת הקול קורא אומנם מביאה את החברה’ ויוצרת תהודות בברנג’ה, אבל דאגתו ודאגת השבט הלבן בישראל, לא ימנעו תהליכים חברתיים ותרבותיים המבוססים על ההיסטוריה ההטרוגנית של החברה הישראלית לגווניה. כי מה שעובר על המזרחים לא עובר על האיש הקורא לחברותא “ישראלית” מתוך מעגל יורוצנטרי. אומנם לכאורה ישנה השתדלות להתלות על אילנות גבוהים שנראים ערכיים ו”נכונים”, אבל למעשה רוצים שמה שהיה הוא שיהיה.
    עוד מעגל סגור.

  10. אמיר אור בקטע מתוך ראיון שנתן ב”מעריב “:
    מתוך ריאיון בנושא ב”מעריב”:

    “לפני כמאה שנה הציונות שמה לה למטרה להביא הנה את כל יהודי העולם. נדמה לי שבשלב ההיסטורי הנוכחי אפשר להניח לזה, ולהתבונן בהוויה התרבותית שקיימת כאן כיום, בפועל. השפה היא מבחינתי המאפיין הבולט ביותר של הזהות הישראלית שנוצרה בארץ. העברית הייתה והינה המדיום המרכזי שבאמצעותו אכן הפכנו מאוסף של פולנים יהודים, תימנים יהודים, רוסים, מרוקאים וכו’ – לישראלים. בו בזמן העברית היא שמחברת אותנו למורשת העברית הקדומה שנוצרה בארץ הזאת ומעצם שיתוף השפה מעניקה לנו קשר על זמני לתרבותו העתיקה של המקום. מיטת הלידה של המקום הזה משתרעת מספר בראשית ועד עלילות ענת ובעל. נכון, העברית מבדילה את דובריה מבני הארץ דוברי הערבית, אבל זו מדיניות יזומה. גם אנחנו כמוהם יכולנו בנקל להיות דו לשוניים”.

    אתה כותב: “אנחנו בני הארץ הזאת. איננו בני גָלויות ולא בני דתות, לא בני עדות ולא נאמני מפלגות”. האם כל מה שמנית, אינו חלק בלתי נפרד ממה שמרכיב את הזהות של הפרט?
    – “לפרט יש כמובן דעות ואמונות, אבל הפרט הוא גם שמן או רזה, חובב מוזיקה כזו או אחרת, ואולי אוהד קבוצת כדורגל או כדורסל כלשהי. יש הבדל בין זהות כחברות במועדון לבין הזדהות עיוורת עם קבוצה והשלטתה על חבריה עד כדי מחיקת הפרט, ועל שאינם חבריה עד כדי שנאה, הדרה ומלחמת חורמה. זה לא חייב להיות כך. אפשר להיות חברים במועדון היהודי, המוסלמי או הנוצרי בלי לנסות להשליט אותו על חילוניים ובני דתות אחרות. אפשר לאהוב את ארתור רובינשטיין או את ג’ו עמר או גם את שניהם, בלי להפוך את העניין למיקח פוליטי. ההוויה הישראלית של בני הארץ היא יותר הומוגנית ממה שחושבים. בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, לא פעם השוליים מנסים לקרוע אליהם את המרכז, אבל בסחף הנוכחי הם כבר מאיימים על האתיקה ועל הסולידריות הבסיסית שמקיימת אותנו כחברה. טיפוח המרקם המשותף של הישראליות שהתפתח פה לאורך שנות המדינה, הוא עניין הישרדותי בשבילנו”.
    אני רואה סביבי גאות עכורה של פלגנות, שבטיות וגזענות, של שנאה והסתה, שמכרסמת ביסודות החברה בארץ. משני עברי הקו הירוק השיח הלאומני־משיחי פשט מן השוליים אל המרכז, הדת משמשת יותר ויותר כקצין התרבות של צה”ל, השיח העדתי־גזעני הפך לבון טון בשדות החינוך והאמנות, וחופש הביטוי כבר חדל להיות מובן מאליו. אנו חיים בחברה מתפרקת, שמקצינה פערים לאומיים, עדתיים, כלכליים ודתיים. חברה שנשלטת על ידי קבוצות לחץ, מטפחת איבה, ומצמצמת בהתמדה את עומקה ההומניסטי.”

  11. “יקום תרבות ” שמח לבשר בעוד כמה חודשים תתפרסם אנתולוגיה של “שירת בני הארץ ” בהוצאת “חדרים”.
    מטרתה של האנתולוגיה היא לפתוח דף חדש בשירה העברית בעשור השני של המאה ה-21 ווהיא חשובה במיוחד בימים אלו של הסתה גזענית פרועה מצד גורמים שונים גם בתוך עולם השירה וגם מחוצה לו כפותחת דף חדש ועולם חדש.
    ראו הודעה רשמית על האנתולוגיה בידי המשורר אמיר אור:

  12. פרוייקט “בני הארץ מתקדם מתקדם .
    בני הארץ” הוא מיזם אסופות ספרות ומחשבה ישראלית, המכנס מפרי עטם של יוצרים והוגים ישראליים, כל אחד ואמירתו המיוחדת לו. האסופה הראשונה בסדרה היא “עורו הישראלים”.
    הפרויקט נוצר כצורך השעה, והוא פרי יוזמתם של עורך האסופה, אמיר אור, ושל אלי אשד, עורך התוכן של אתר “יקום תרבות”. האסופּה תתפרסם הן כאנתולוגיה מקוונת באתר “יקום תרבות” והן במהדורה מודפסת שתצא בהוצאה שלנו “חדרים-הוצאה לאור”.
    אנחנו מזמינים אתכם להיות שותפים לקידום אסופת “עורו הישראלים”.
    ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
    ואתם מוזמנים לתרום לו כאן :

    https://www.mimoona.co.il/Projects/3885

  13. אני שמח לבשר שהאנתולוגיה הפואטית -מחשבתית “עורו -הישראלים ” בעריכת אמיר אור ובהוצאת “חדרים ” יצאה לאור .זוהי אנתולוגיה פורצת דרך בימים של הסתה גזענית -עדתית וקריאות למלחמת אזרחים להפרדה ואפרטהייד..
    ין המשתתפים :העורך אמיר אור המשוררת נורית זרחי ,,המשורר טוביה ריבנר ,המשורר טוביה ריבנר, החוקר משה צוקרמן ,המחוקר יגאל בן -נון .ועוד רבים וטובים שקצרה ידי כרגע להזכיר את כולם ועימם הסליחה.

  14. לא משוררת ולא בת משוררת ואפילו לא תבנית נוף מולדת, כל עוד באר נשיות תהומית פעורה
    בין המולדת לבין התקווה שאיבדה את דרכה , למכורה
    … אבל אשמח להעיר כמה הערות שוליים רועמות על המוזות המתדפקות לעת כיבוי האורות, על דלתות
    משכילים משתי הדוקטור שאול, בבינה הגוועת, במקום שאסור בדברים כשלעצמם כבר לגעת,
    כי הצנזור אסר לדעת מעץ השמחה המשוגעת,
    ואף על פי כן, ולמרות כל זאת, משאילים בכל מרחבי ספריות המזונות,
    מוסר אתונות הרועות בשדות, בין שדים ושידות, בספרי העונות
    הבלתי נכונות, לכל דיכפין שדוגל באמירת הלאו הקדושה כנגד דחיפת נוגדי תסמונות משונות.

    אז רוב תודות, על כל במה, כמוצעת ודומה, לכתיבה חדשנית רעבה לכיף התקווה הטובה,
    כי הארץ היחידה הזועקת לזכות השיבה
    היא אדמת האותנטיות עוטה חירות משובה,
    בה לא תיסוג האמת מפני מלחמות הקרבה,
    והשלום יישק לחירות הביטוי והעיקר – לא לפחד כלל
    מדיממת ההקשבה…

  15. בהמשך לקול הקורא שיצא ב”יקום תרבות”, אנו שמחים לבשר על יציאתה לאור של האנתולוגיה הפואטית-אידאולוגית החשובה ״עורו הישראלים״, בהוצאת “חדרים” ובעריכת אמיר אור.

    מדובר באסופת ספרות ומחשבה ישראליות, המכנסת יוצרים והוגים ישראליים. באסופה – בעריכתו של הסופר, המשורר והעורך אמיר אור – יצירות שעיקרן שירה ומסות, בנושא השיבה אל המשותף החברתי-תרבותי של הישראליות.

    משתתפי האסופה: נורית זרחי, טוביה ריבנר , מַרְוַּ’אן מָח’וּל, יהושע סובול, רוני סומק, רמי סערי, אמירה הס, יגאל בן־נון, יאיר בן־חיים, אמיר אור, שושנה ויג, יקיר בן־משה, טל ניצן, אלי אשד, לאה איני, חנה טואג, מרים נייגר-פליישמן, אלחנן ניר, סלמאן מצאלחה, אדמיאל קוסמן, יוסף אגסי, יוסף עוזר, סיון הר-שפי, גליה אבן־חן, רחלי אברהם־איתן, תמרה אור סלילת, ג’לאל איוב, שמעון בוזגלו, סיגל בן־יאיר, טלי בן־ענת, חמוטל בר־יוסף, אש”א הילה גרין, דורית ויסמן, יהודית כפרי, אליעז כהן, אביחי קמחי, ללי ציפי מיכאלי, ארלט מינצר, תומר פרסיקו, עקיבא נוף, נביל נסראלדין, ענת קון־אמן, דיתי רונן, משה צוקרמן.

    כאמור, “עורו הישראלים” הייתה גם כותרתו של קול קורא שהוציא המשורר והסופר אמיר אור אל היוצרים וההוגים בארץ לומר את דברם, ובאנתולוגיה היא מופנית אל כלל הציבור בישראל:

    אנחנו בני הארץ הזאת. איננו בני גָלויות ולא בני דתות, לא בני עדות ולא נאמני מפלגות. בימים אלה, לנוכח השנאה והפרנויה השבות ומרימות את ראשן הפוליטי, לנוכח הגלותיות וההתבדלות של חרדים מזה ומתמזרחים מזה, ולנוכח ההתפוררות הערכית המואצת של החברה בארץ, ברוח אחדות התרבות והמקום, ובהמשך לדרכם של טשרנחובסקי ורטוש, קריאה זו היא אליכם:

    אליך, שמורשת הארץ הזאת היא מורשתך, ותולדותיה הן תולדות זהותך; אליך, שלבך ודעתך כבר השילו מעליהם את כבלי הרבנות מזה ואת כבלי הציונות מזה; אליך, שהארץ הזאת היא שלך כפי שהיא – לא כפתרון ליהדות העולם ולא כחזון דתי; אליך, ששפתך העברית היא שפת מחשבותיך, רגשותיך ודיבורך.

    אם גם קולכם בא להסיר את מחיצות המחשבה שבּנוּ בינינו הלאומנות, הדת והגזענות העדתית, להעמיק את שורשינו התרבותיים בארץ הזאת, וללמוד ממורשתה העברית הקדומה, לאחד אותנו כבניה, לרפא את שסעיה, לקרב את הלבבות, וליצור את עתידנו מתוך שותפות החיים והתקווה של הארץ הזאת – השמיעו את קולכם אתנו, את קולם של הישראלים, בני הארץ.

    הפרויקט נוצר כצורך השעה, והוא פרי יוזמתם של אמיר אור ושל אלי אשד, עורך התוכן של אתר “יקום תרבות”. האסופּה מתפרסמת הן כאנתולוגיה מקוונת ב”יקום תרבות” והן במהדורה מודפסת, ב”חדרים – בית הוצאה לאור” של המו”ל יאיר בן־חיים. בפרסום ישולבו אירועי ספר וימי עיון.

    הספר ניתן לרכישה באתר ההוצאה.

    כמו כן מו״ל ההוצאה, מר יאיר בן-חיים, נתן את הסכמתו ל”יקום תרבות” לאפשר הורדה של גרסה דיגיטלית של הספר מאתר “יקום תרבות”.

    אנחנו מבקשים מהציבור לתמוך בהוצאת הספר באמצעות תרומה ל”יקום תרבות”, דרך פייפאל, או בהעברה בנקאית, של לפחות 30 שקל.

    לאחר התרומה, אנא כתבו לדואל

    amnon.stupp@gmail.com

    והעותק הדיגיטלי ישלח אליכם, בקובץ pdf.

    להלן שתי יצירות מהספר שהופיעו ב”יקום תרבות”:

    מול האפרטהייד העדתי – מאמר מאת ד”ר יגאל בן-נון
    https://www.yekum.org/2017/05/%D7%9E%D7%95%D7%9C-%D7%94%D7%90%D7%A4%D7%A8%D7%98%D7%94%D7%99%D7%99%D7%93-%D7%94%D7%A2%D7%93%D7%AA%D7%99-%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8-%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%9A-%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%95-%D7%94%D7%99/

    “דבר מכלוף אביטן” – שיר מאת ארלט מינצר
    https://www.yekum.org/2017/05/%D7%93%D7%91%D7%A8-%D7%9E%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%A3-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%98%D7%9F-%D7%90%D7%A8%D7%9C%D7%98-%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%A6%D7%A8-%D7%A9%D7%99%D7%A8-%D7%9E%D7%94%D7%90%D7%A0%D7%AA/

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

אחד × חמש =