סיפור ליום השבת – "תצפיות בחווה" \ ענת קוריאל

איור: יסמין זינגר

המנחה לתזה אמרה למור שהכי חשוב לערוך תצפיות בפינות חי כדי לגלות תגליות על השוהים בהן, והוסיפה: "הנושא שלך רחב מדי, עזבי את הכותרות וצאי לשטח, בסוף יתבהר לך משהו".

מור החלה לעבור בקדחתנות מפינת חי אחת לשנייה, ולא הרגישה שהיא עולה על משהו חשוב. צרחות של ילדים צלצלו באוזניה, הורים נרגנים דחפו אותה. "איזה ייאוש", אמרה, עד שהגיעה לחווה של שושי − במקום הזה, הרגישה, יש משהו.

שושי, אישה נעימת סבר ולבבית, שעברה את גיל השישים, התגוררה בחווה כבר ארבעים שנה, לבדה בבית הקטן שבבעלות העירייה. מור קיבלה ממנה אישור לבוא כאוות נפשה, ושושי אף הציגה אותה בפני העובדים ואמרה להם: "חבר'ה,  תהיו נחמדים לסטודנטית הזו, היא עושה מחקר חשוב". "בואי אחר כך", אמרה למור, "ואתן לך מפתח לשער הקטן". הבטיחה וקיימה.

מהר מאוד למדה מור להכיר את הנפשות הפועלות. בעיקר משכו את תשומת לבה שמעון הגנן, שנראה טיפוס מסוגר, אבישג, עובדת נמרצת שהרעיפה על החיות את אהבתה, ואבא אחד שהיה מגיע עם ילדו יום-יום אחר הצהריים. איך זה שהם לא מפספסים אף יום? חשבה מור. מה מושך אותם למקום הזה?

הילד גידי היה מתולתל וחמוד, והוא קיפץ מפינה לפינה. האבא נראה לחוץ קצת, אמנם מובל על ידי בנו, אך לא שוכח להעיר הערות מרסנות. כשמסתכלים על החווה כעל תמונה פנורמית, נראה שאין בה ייחוד − העובדים עסוקים בשלהם, החיות רובצות או מתנועעות, פינות הירק מתפתחות בשמש או בצל, אבל זוהי החזות החיצונית, הרהרה מור, איך מוצאים עקבות אחרים, כמו שאריות של דברים שנכרתו? כשהייתה קטנה אביה תמיד אמר לה: "כשמגרדים, נופלים פירורים". מאז היא יודעת שאין דבר כזה, חיפוש שווא. תמיד משהו מתגלה, איזו רגישות חדשה מתעוררת או הבנה שלדברים יש משקל שונה ממה ששיערה. היא גמרה אומר בלבה לבוא לפה כל יום, עד שתרגיש שהיא מוכנה לנסח הצעת מחקר.

* * *

מור כבר יודעת בעל פה את סדר היום של אבישג: קודם היא מאכילה את החיות במזונות מיובשים או בירקות. לנחשים היא נותנת עכברים חיים. אחר כך מנקה את הכלובים בזה אחר זה: מוציאה את החיה, מעבירה אותה לכלוב אחר, גורפת את הגללים והירקות הרקובים לבור הזבל, ולבסוף מחזירה את החיה למקומה. היא צריכה להרגיל את החיות לידיים, שלא יפחדו מילדים, ולכן היא משחקת איתן הרבה, מלטפת ומנשקת.

שמעון הגנן עסוק בשלו, מגרף בלי הפסקה כאילו מוטל עליו לחסל את הגבשושיות ביקום כולו. מדי פעם הוא עוצר את העבודה, המגרפה נזרקת הצדה בחבטה, והוא מביט על הכלובים בעיניים יוקדות כמו הוגה תוכנית. לרגעים נראה כעוס. "מה יש לו?" מור מהרהרת בדאגה. אולי הוא בכלל שונא בעלי חיים? החיות כאן חשופות, וכל ילד יכול לפגוע בהן. אין פה סבכים להיטמע בהם או סלעים להסתתר בתוכם, והליטופים מרדימים את חושיהן.

לפתע הוציא שמעון משהו מכיסו, וזרק לכלוב של הסנאי הדואה. מה הוא עושה? התקוממה מור, הלוא כתוב בפירוש שאסור להאכיל חיות. הוא לא רואה אותי אז הוא מרשה לעצמו, החליטה.

כשהסתלק משם ניגשה מור לכלוב ובחנה את פני הקרקע, כדי לראות מה מוטל שם, ולא גילתה דבר. שוב שמעה את החבטה של המגרפה, וקלטה את זקנו של שמעון מתרומם ברוח ומכסה את פניו. עכשיו טלטל הגנן את הגדר של הטווסים עד שהם פצחו בקריאות רמות, שונות לגמרי מקריאות חיזור. אולי הטווסים רואים בשמעון סוג של טורף, חשבה. הם התרחקו מן הגדר והתאספו בצד למרגלות עץ. עד כאן, החליטה, היא לא תסתום את הפה עכשיו, אלא תיגש ותתעמת איתו.

"סליחה, למה הברחת את הטווסים, אתה לא רואה שהם מבוהלים?"

הוא הביט בה בשתיקה כאילו איננה ראויה לתשובה. מבטו אמר לה: אל תפלשי לאזור שלי. אחר לקח את המגרפה והמשיך לנקות עלים ושאריות חציר מן הקרקע, מרוכז כולו בשיני הלהב הארוכות, שנראות בלתי מתפשרות. מה תעשה עכשיו? אולי תיגש לשושי לדווח עליו?

* * *

אחר הצהריים, גידי רץ אחרי כלב הבית שמנתר לתוך חלקת עגבניות השרי. מור מנצלת את ההפוגה שיש לאביו וניגשת אליו ומספרת על המחקר שלה. כשהוא מהנהן בראשו היא מרשה לעצמה לשאול מדוע הם באים לכאן בכל יום. מה הביקורים פה נותנים להם. הוא חושב ומנסה להתנער מן הכובד שניחת עליו: "פשוט כיף לנו פה וזהו, אין הרבה מה להסביר".

היא מנסה לדלות משהו משמעותי יותר, מתאמצת להגשים דרך האב רעיון שיתלכד עם התיאוריות שלמדה, אך הוא נסוג בתירוץ שהוא פה בתפקיד, וממהר אחרי בנו שרודף אחרי הכלב שהפעם מצא עניין בעץ הדומים ומטפס עליו כעת כמו עז. במהלך הריצה וההשתובבות גידי נופל לתוך אגן של צמחי מים ונרטב עד גובה החזה. "אוי אוי", ממהר אליו האב בקריאות צער, "תראה מה קרה, עכשיו אנחנו מוכרחים לחזור הביתה".

את המילה "הביתה" הדגיש באכזבה גדולה. מור מבולבלת, המקום הזה הוא יותר מסתם בידור עבור האב. למה הוא לא מוכן להודות בזה?

* * *

הרחק ממור, חוזרים גידי ואביו הביתה. מכנסיו של הילד תפוחים ממים, וכל צעד מותיר אחריו שלולית קטנה. בבית הם מוצאים על רצפת המטבח קערת זכוכית מרוסקת. הילד אומר: "עוד פעם נפל לאימא מהידיים", ואביו מהנהן.

"למה אימא לא אספה את החתיכות?" מתלונן גידי.

"היא בטח לא הספיקה כי מיהרה".

"אז מה", רוטן הילד ומביט באביו המטאטא את הזכוכיות בטבעיות ובלי כעס.

אור הנאון נופל על השברים. הוא מביט בהם מכושף וחושב שרק אשתו יכולה להפיק מקערה ישנה ומכוערת יהלומים. זעמה יכול ללבוש צורות של יופי שאי אפשר לנבא מראש.

מאוחר יותר הדלת נפתחת והאם, שפרצה בה אלימות לפני שלושה חודשים, מופיעה עם שקיות סופרמרקט גדושות בדברים טובים שקנתה לאהוביה. היא מבטיחה לארגן בתוך רבע שעה ארוחת ערב מעולה.

בלילה הם עטופים בשמיכה, שוקעים בשינה. קול חבטה פתאומי מקפיץ אותו מהמיטה בבהלה. היא זורקת את מנורת הלילה על הרצפה. בטרם מספיק בעלה להירגע היא אומרת בכעס: "אפילו לא שאלת אותי איך היה לי היום, אתה רוצה לעזוב אותי, אני יודעת!"

"די, די עם זה", הוא משיב לה ויוצא לשבת בסלון, להירגע. גם פעם הייתה בה עצבנות, אבל היא לא הופנתה כלפיו אלא כלפי אנשים שהגיע להם: נהגים סוררים, אנשים גסי רוח שפגעו בחלשים והטריפו אותה. כנראה הוא זה שמטריף אותה עכשיו.

לאחר שעה ארוכה הוא חוזר למיטה כדי לומר לה: "שכחת מי אני, אני החנון עם המשקפיים שלעולם לא יעזוב אותך".

* * *

בבוקר נכנסת לחווה כיתה מבית הספר היסודי הקרוב. המקום מתמלא שפה אנושית. מור רושמת שבבקרים רגילים כמעט לא שומעים מלל − העובדים שתקנים, העבודה נעשית בשקט ורק החיות משמיעות שלל צלילים. שמעון הגנן, למשל, יעדיף לדבר עם המגרפה ולא איתי, היא מהרהרת. הוא מסתכל במורת רוח על הילדים העוקרים את הגזרים מן האדמה. שושי מסבירה לילדים כמה מעניין לעקוב אחר התפתחות הצמחייה ולהכיר צמחים ובעלי חיים. היא מבטיחה להם שבסוף היום ייקחו הביתה תוצרת חקלאית.

כששושי מדברת שמעון זוקף את ראשו כמעט באופן לא נשלט, כאילו היא משדרת מסרים במיוחד עבורו. כששושי מסיימת את הסבריה, שמעון מתרחק לשטח שמאחורי הכלובים. צרור המפתחות תלוי על מכנסיו ומקרקש ללא הרף. מה יש לו לעשות בשטח הזה? תמהה מור, הרי אין שם צמחייה. הוא נשען על הכלוב של הסנאי הדואה ומביט בשמים. גופו כמו מצטמק לאט-לאט, כאילו הופך להיות חלק מהגדר ומערימות החול.

המבט מוסט לעבר הילדים שממלאים עכשיו שקיות שחורות בחול בשביל הפרחים העונתיים. את השקיות הם מסדרים בארגזים, טורים-טורים. אחרים מאכילים את העיזים, ויש מי שמשקה. מתוך התמונה העמלנית הזו פורץ קול מרוגז ותוקפני: זה המורה המלווה, המתריע מפני סכנה שאי-אפשר להתעלם ממנה: "עץ הפיקוס פה מת, מת לגמרי, איך אף אחד לא שם לב? מה, הגנן שלכם עיוור? איפה הוא בכלל?" מרעים המורה בקולו, וכל העיניים מחפשות לשווא את שמעון. המורה ניגש לשושי ואומר לה: "מהר לכרות את העץ, לפני שיקרוס על ילדים ויקרה פה אסון".

"בדיוק התכוונתי להתקשר לפקיד היערות", אומרת שושי.

"ילדים", המורה צועק ומצביע לעבר עץ הפיקוס, "אל תתקרבו לשם, שמעתם? זה מסוכן". כולם מהנהנים או משמיעים קולות מבוהלים, ושושי אומרת שהיא כבר הולכת לטלפן.

* * *

בחמש אחר הצהריים באים מבקרים חדשים, נושאים על הגב תיקים קטנים ותפוחים מרוב חטיפים. רק גידי ואביו עירומים מציוד. מור מתיישבת על ספסל מול אבישג, שמנקה את הסוסה. היא מתיזה מעט שמפו על המברשת, חופפת את שערה ומקלחת אותה עם הצינור. לפתע, במהירות מסחררת, יוצא הסנאי הדואה מהכלוב, לא ברור איך הצליח. כלב הבית קופץ עליו ומתחיל להילחם בו.

אבישג עוזבת הכול, מנסה לתפוס את הכלב ולעצור אותו, אך הוא מפיל אותה על הדשא. לבסוף מצליחה אבישג להשתלט על העניינים, אבל הסנאי כבר פצוע ומת לה בידיים. גידי פורץ בבכי מר, הסנאי היה אהוב עליו. הוא רוצה ללכת הביתה ולא לבוא לכאן יותר אף פעם, אך אביו מפציר בו להישאר, ומבטיח שיקנו בדרך חזרה משחק חדש אם יפסיק לבכות. מה יש לאבא הזה? למה הוא לא מסתלק מפה ולוקח את גידי הביתה? מור לא מצליחה להבין, ומתחשק לה לצעוק: "קח אותו מפה, יא כפייתי אחד!"

שושי הולכת לקבור את הסנאי. אבישג לוקחת שני אתי חפירה ומור הולכת אחריהן. הן יורדות למטה, מתרחקות מלב החווה אל השטח שבו נקברות החיות, שנדמה שאיש לא מגיע אליו. הן מתחילות לחפור, המשימה לא קלה כי האדמה קשה ויבשה, אך לבסוף היא נענית לשתי הנשים הנחושות – ומתבקעת.

לאחר שהן מכסות את הבור, שוש נושאת דברים: "חבר יקר, תודה שהבאת יופי ותום לתוך חיינו, וסליחה שלא שמרנו עליך מספיק טוב". שושי ממשיכה ומדברת על האדמה, על כך שהחיות אף פעם לא עוזבות אותה ורק בני האדם עושים הכול כדי להתרחק ממנה. הם מרצפים אותה, מדביקים פרקט, מניחים שטיחים − רק כדי להימנע ממגע ישיר. בחודשים האחרונים מתו יותר מדי חיות, היא ממשיכה בעצב. נמייה חפרה ונכנסה לכלובים והרגה בעלי כנף. צ'ינצ'ילות התייבשו מהחום ומתו. עכברושים פרצו לכלוב של הארנבים והרגו את כל הגורים.

גל של חשדות שוטף את מור, הרי ראתה את שמעון מגשש בין הכלובים. היא נזכרת בתגובת הטווסים שנרתעו מפניו והתגודדו. צרור המפתחות התלוי על מכנסיו מעניק לו חופש פעולה, והוא יוצא ונכנס כאוות נפשו. אך אולי היא טועה. היא מחליטה לשתף את שוש בהרהוריה ושואלת אותה מתי אפשר לדבר בפרטיות.

"מאוחר יותר, פשוט תחפשי אותי בבית. עכשיו אני טרודה כי צריך להגיע לכאן כורת עצים כדי לאשר את כריתת הפיקוס", היא אומרת בצער, "העץ הזה בעיני הוא הסמל של החווה".

הכורת אכן הגיע. הוא בחן את העץ מקרוב, ופסע סביבו הלוך ושוב כמו מדמיין את כיוון הנפילה ומשרטט לעצמו מסלול הימלטות. לבסוף קבע תוך כדי שיעול טורדני ש"העץ באמת גמור". סביב אזור הסכנה נמתח סרט שעליו כתוב: "אין לעבור את הקו".

"בעוד כמה ימים אבוא עם העוזר שלי ועם כל הציוד. קודם צריך להכין את אזור העבודה שלא יהיה שום מכשול. נתראה בקרוב", השתעל, כולו מאדים, "זה לא מדבק, נשמתי בחיי יותר מדי חלקיקי אבק עץ".

* * *

עוד מעט מור תיכנס לשושי, לדבר איתה על חשדותיה. היא מתקרבת בהיסוס לבית הקטן, מוקף הצמחייה, המזכיר לה בית מסיפורי אגדות, שבו גיבורים נרדפים מוצאים מפלט. נדמה לה שתפקידה של החווה סביב הוא להסתיר את הבית הזה מעין כול. מור עוברת בדלת הפתוחה, ומוצאת את שושי נאבקת עם חתולת הבית שתפסה יונה ענקית והכניסה אותה פנימה. החתולה קופצת מעל ארונות המטבח וכל הגז נמלא נוצות לבנות, חלקן מתערבלות באוויר ונושרות מטה. החתולה מזנקת ונסה החוצה, היונה עדיין בתוך פיה. שושי מתחילה לטאטא את המטבח בזמן שהיא צועקת לחתולה: "אל תראי לי את הציד שלך, אני לא צריכה ממך מתנות כאלה".

הבית נרגע, ושתי הנשים מתמקמות על הספה, זו לצד זו, הצעירה מצמידה את הקלסר לירכיה. לפתע מור חוששת להפנות אצבע מאשימה, היא ממש לא רוצה להצטייר כנמהרת וסכסכנית. ככה רק תקלקל את היחסים עם שושי. היא חושבת איך לגמול לה עכשיו. אם תתעניין בה, תעשה לה ודאי טוב וגם תלמד עוד על המקום.

"אני יודעת שאת פה הרבה שנים, כל מי שגר באזור מכיר אותך, אבל איך הגעת לפה בעצם?" היא שואלת לבסוף.

"אני אספר לך את הגרסה הקצרה. את הגרסה השלמה לא סיפרתי לאיש. תקשיבי".

שושי מתחילה לספר בהיסוס כמי שמנסה לדוג פרטים חמקמקים. בילדותה ציירה הרבה, בעיקר חיות, והיה לה ברור שתהיה ציירת כשתגדל. אחרי הצבא טסה ללונדון ללמוד בבית הספר לאמנות. הלימודים היו יקרים ועמוסים. תחושת הזרות לא התפוגגה עם הזמן, המתח של הלימודים החל לגאות, והתפתחו אצלה נדודי שינה.

ביום כיפור אחד, סיפרה שושי, הלכה לתומה ברחוב. לפניה פסעה במהירות בחורה צעירה עם תיק גב ענקי, ונפלה ממנו ערימת שטרות. שושי הרימה את הכסף וברחה. כשחזרה לחדרה אמרו לה בעלי הבית, גבאי הקהילה היהודית ואשתו: "את לא יודעת מה קרה, פרצה מלחמה, משה דיין בטלוויזיה".

בבי-בי-סי הראו הרוגים ופצועים. שושי נתפסה לחרדה. היא הרגישה שהמלחמה פרצה כיוון שחטאה וגנבה את הכסף. מחשבות השווא התפתחו להזיות: יום אחד הזתה כי על אדן החלון יושבים ליצנים נחמדים, אך הם החלו להציק לה והיא צרחה עד שנעלמו. בעלי הבית המליצו לה לחזור במהירות הביתה.

בארץ אשפזו אותה לשנה. ביום האשפוז האחרון שאלה את הרופא: "מה לעשות בבית?" והוא השיב לה: "תחזרי לעשות את הדברים שאת אוהבת". אך היא נותרה אובדת עצות, כי כבר לא ידעה מה היא אוהבת. כשחזרה הביתה הביטה על ציוריה וייחלה בכל לבה שהחיות המצוירות יקפצו היישר לזרועותיה. בסופו של דבר הגיעה לחווה הנפלאה הזו, וההזיות על הליצנים חלפו לבלי שוב.

לפתע נקטעה השיחה כששמעון נשמע צועק מבחוץ. הוא קרא לשושי, לחוץ: "שושי! שושישושי!" כך, ללא הפסקה. שושי עזבה הכול, קפצה מהספה לעבר החלון וצעקה: "אני באה". מור הביטה מהחלון וראתה כי שמעון עומד זקוף כמו שליט החווה, ונדמה ששושי מתרפסת בפניו. האם הוא משחק בה? פתאום הבינה מור שלא ראתה את שמעון מאז שהתגלה עץ הפיקוס המיובש, ובכל זאת ברור שהגנן היה פה כל העת: השיחים גזומים, הדשא ירוק ולח, המגרפה עברה פה! יש לשמעון נתיבים משלו, חשבה, והוא מטפל בטבע כמו מתוך העצים עצמם, מתוך סבכים שהוא עוטה על עצמו כתעתוע.

* * *

בלילה השתמשה לראשונה במפתח ששושי נתנה לה. היא פתחה את השער האחורי. "שער לשבעת הגמדים של שלגייה", הרהרה בזמן שנזהרה לא לדרוך על חלקת עשבי התיבול. החווה הייתה חשוכה. "זה הצד החבוי שאני לא מכירה", חשבה והעמיקה פנימה.

הארנבות כבר ישנו, שתי כבשים היו שרועות על הקרקע, מכורבלות זו בתוך זו. תנשמת מתחה כנפיה, ועיניה נראו כלפידים זעירים. מרחוק נשמע צחוק מתגלגל. צלליות של גבר ואישה יצאו הרגע מביתן החוגים והתחילו להתרחק. איך הם נכנסו לפה? הלם לבה.

כמה דקות לאחר מכן מצאה מור על המחצלת שבביתן החוגים פחית בירה מעוכה, בדלי סיגריות וסוודר אפרפר, דומה לסוודר של אבישג. כנראה זו היא שבילתה פה עם בחור, הסיקה, זוגות מוצאים פה פינות סתר.

היא גילתה שיש מי שישן ויש מי שחי במלוא המרץ: הקיפודים היו פעלתניים, הסתובבו בחוץ, אכלו או התרבו. ביתה של שושי היה ספוג בתוך הלילה, עד שאי-אפשר היה להפריד בין השניים. והנה מרחוק ראתה לפתע משהו מוזר על ספסל: גוש כהה שרוע כמו עץ כפוף.

לאט-לאט התקרבה, ולבסוף הרימה קול מופתע: "אבא של גידי, מה אתה עושה פה"?

הוא קפץ בבהלה. ניכר בפניו כי לא שמע את צעדיה.

"לפעמים זה המקום היחיד שמספק לי אוויר", התעשת והשיב.

היא לא שאלה עוד, היא הבינה שזה לא הזמן לפרק כל דבר ולנתח. לאחר שתיקה קצרה הציעה לו מסטיק חריף, והוא הושיט את ידו וסיפר לה על הפרצה בגדר שבזכותה הוא פה.

* * *

למחרת אחר הצהריים היו יותר מבקרים מהרגיל, למרות ששושי תלתה שלט שהודיע כי סוגרים מוקדם עקב כריתת עץ. הילדים התפזרו בין הפינות השונות, ומעל העריסה של הארנבונים נראתה החוליה החסרה: אימא של גידי, פניה עדינות, שערה האדמוני אסוף בסיכת עץ רחבה.

היא אחזה ביד בנה ורכנה אל החיות הרכות והקטנות, ראשה נוגע בראשו של האב. הם נראו מלוכדים ומהופנטים מן התינוקות החדשים. אל התמונה האידאלית הזו התקרבה אישה אחרת, שדחפה קלות את גידי, כדי שיזוז ויפנה מקום לילדיה.

ברגע אחד איבדה אמו של גידי את העשתונות וצרחה: "אל תדחפי את הבן שלי, את שומעת, נבלה?"

מבקרים נעצרו במקום והביטו בזעמה של האם שלבש צורות חסרות שליטה,  כאילו כל מה שהיה מחובר ברצועות עד עכשיו נפוץ כעת לכל עבר. היא בעטה בחוזקה בפח הזבל ואחר כך נעמדה רועדת, ובהתה בתכולת הפח שהשתרעה סביב והעלתה ריחות תסיסה.

אביו של גידי נראה חסר ישע, וגידי כיסה את פניו. אנשים מלמלו, ורק שושי פרצה את מעגל המבקרים,  ניגשה לאם, אחזה בידה ואמרה בשקט: "תירגעי, לא קרה שום דבר והכול יהיה בסדר. בואי לכאן מחר ותתחילי לעבור אצלי טיפול בבעלי חיים, זה מחולל נסים בכל הגילאים, ראיתי במו עיניי, תבואי?"

השאלה ריחפה לעבר הנפש החבולה והציעה מפלט, הרהרה מור בזמן שצפתה במתרחש.

האם נרגעה והבטיחה לבוא.

כמעט בחשאי שבו האנשים לדיבוריהם ולסבב הרגיל בכלובי הראווה. אבישג לימדה שתי ילדות לקלוע סל מעלי דקל. מן השער המרכזי נשמע שיעול טורדני העומד לפלוש פנימה. שושי ומור התרחקו מההמולה כדי להביט בעץ הפיקוס בפעם האחרונה, ולפתע שמעו אותו בבירור: "לא לכרות! לא לכרות! העץ חי".

שמעון הגנן הציץ מצדו האחורי של הגזע, בידו מתנופף סרט המחסום, תלוש ומאובק. הוא ראה את שושי מביטה בו והצביע במאמץ על הצמיחה החדשה, כמי ששואף למתוח את זרועו הרחק, ולגעת בענפים העליונים.

"איזה פלא! העץ מתחיל ללבלב מחדש", קראה שושי בשמחה וניגשה לחבק את הגנן.

"שמעון יקירי, הצלת את העץ, אתה גאון", הביטה בו בהערצה.

"אבל אני אוטיסט", ענה בתימהון.

"זה לא סותר", צחקה.

מור שתקה. כבר היה לה הרבה לומר על המקום ועל האנשים שפגשה בו, אך עיניה משכו אותה להמשיך להתבונן, להמשיך לחפש. והיא ידעה היטב כי המילים שרחשו בה ייאמרו מאוחר יותר.

אודות ענת קוריאל

ענת קוריאל היא סופרת, משוררת ועורכת אתר השירה "ליריקה" (יחד עם רונית ליברמנש). הוציאה לאור את ספר הפרוזה "חתכים" ("הספריה החדשה", 1999). פרסמה שירים בעיתונים ובכתבי עת שונים. סיפוריה מתפרסמים ב"יקום תרבות". גדלה ברמת גן ומתגוררת כיום בכפר סבא. אימא לאיתמר וליואב.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

19 תגובות על סיפור ליום השבת – "תצפיות בחווה" \ ענת קוריאל

  1. מאת לאה צבי (דובז'ינסקי):‏

    ענת, אני עדיין נרגשת מהסיפור, וברור לי שהולכת לקרוא אותו שוב, הבאת כאן מקבץ אנושי של אנשים שלכל אחד סיפור משלו והמאחד את כולם והמבריא את כולם היא החווה והצמחים ובעלי החיים, הסיפור נפלא ,אני אוהבת את האנושיות שבו ויחד עם זה קיים המתח שמחזיק אותי כקוראת ורוצה כבר לדעת מה הלאה, כתוב נפלא ואני שלא קוראת פרוזה ( הסיבה ידועה לך) נהנית מכל רגע ולא רוצה לסיים, אהבתי, אהבתי, אהבתי מאוד, תודה ענת !!

  2. מאת רחל אשד:‏

    נפלא ענת. פשוט נפלא. קראתי בנשימה עצורה, צמאה לקרוא את השורה הבאה.
    הסוף אף הוא מופלא ולא צפוי.

  3. מאת חגית קבריטי לוי:‏

    ענת יקרה, נשאבתי ואהבתי!!! היכולת שלך להכניס את הקורא לתוך הסיפור ולהזדהות עם הדמויות היא מופלאה.
    תודה!!!

  4. מאת ארלט:‏

    "איך מוצאים עקבות אחרים, כמו שאריות של דברים שנכרתו… מגרף בלי הפסקה כאילו מוטל עליו לחסל את הגבשושיות ביקום כולו". תודה לענת וליקום תרבות על סיפור נפלא הצופה באמצעות האנשים בחווה על כלל בני האדם ביקום חייהם.

  5. מאת דבורה כהן:‏

    סיפור שיש בו כל כך הרבה – התבוננות בבני אדם, בבעלי חיים ובצומח, בניית מתח, סוף מפתיע ומרגש, חמלה ועדינות, וכל זאת בשפה קולחת ובמינונים מדויקים. ענת, אני מעריצה.

  6. מאת שרה:‏

    ענת יקירתי

    ככל שאיחשף לסיפורייך, שירייך ,אצא נשכרת.
    הסיפור "תצפית בחווה" כתוב באופן מעורר התפעלות. כל הכתיבה נעשית באופן כה מדוייק, ומחושב.
    אירוני מחד ועצוב מאידך.
    השורות הראשונות בסיפור הן אקספוזיציה הבאה לרמז לנו, שהסיפור יעסוק בתצפיות בפינות החי, (בבעלי חיים). האירוניה היא שפינת החי אצלך היא התמזגות כל היצורים החיים, והתלות ההדדית בניהם ,מי מעניק למי, מי תלוי במי ולמי יצר חייתי . התמזגות בין ההולכים על שתיים לאלו ההולכים על ארבע ובכלל.
    עם זאת איני סבורה כאחרים כאן שהסוף מפתיע ביותר. בקריאה שנייה ושלישית כל השתלשלות הסיפור היא מפתיעה , הגורמת לי לחשיבה שונה, לעומת ההתחלה.
    נפלא!
    פשוט נפלא!

  7. מאת דפנה כהן:‏

    ענת המרגשת,
    סיפורך ניגן על מיתרי ליבי, הגלוי והנסתר, הטבע והאדם
    כרגיל יצאתי עם טעם של עודועודועוד

  8. כתמיד, סיפור מרתק וסוחף, מפתיע ומקורי.

  9. מאת זיוה גל:‏

    מארג יחסים עדין כשהסופרת מיטיבה למשוך בחוטים בלתי נראים, להציב מראות לדמויות בפני עצמן, האחת לרעותה ובינן לבין הקוראת.
    פינת החי כותרת סמלית ליצירי החיים. מיקוד לאהבה מיקוד האירועים מעין מקום תראפויטי הן לאדם והן לחיות וכולם חסרי אונים ללא חברת השני

    • מאת זיוה גל:‏

      וכולם, כל הפרטים המרכיבים, כל פרט בנפרד חסר אונים ללא היכולת לתמוך או להיתמך בנקודה מסויימת של זמן, במארג.

      מגיבה מהנייד – לא ממש מאפשר לנייד (לנוע) בין השורות.
      תודה.

  10. מאת זיוה גל:‏

    -להרגיל את החיות לידיים שלא יפחדו – ( הטקסט לא מול עיניילציטוט מדויק) מוטיב מרכזי שמניע את העלילה ויסמין זינגר המוכשרת מבטאת אותו כה זהיר כה עדין להביט באיור ולהרגיש את הסיפור.

  11. מאת ענת קוריאל:‏

    תודה רבה על התגובות, מכולן למדתי. שמחה שיש מי שעוקב ומתעניין (:

  12. מאת מוטי:‏

    הסיפור מצא חן בעיני.

    אין ביצירות שלך צעקה ובכל אופן,איכשהו,קולן נשמע.מה שאני שמעתי בסיפור הזה הוא מה שנמצא ברמת המטא שלו:השהו את השיפוט שלכם על בני אדם אחרים,כל אדם הוא עולם ומלואו וכאשר אנו מתבוננים באחרים מתוך כוונה למצוא בהם את הטוב,גם העולם הפנימי שלנו עובר טרנספורמציה אמיתית ושלמה,משום שאז אנו מסוגלים לראות את הטוב גם בעצמנו.כשאנו שופטים אחרים על סמך התבוננות חלקית מאוד במציאות,אנו במידת מה הורגים אותם לאט בתוקפנות פאסיבית(בניגוד לתוקפנות האקטיבית שקיימת גם בסיפור)וכתוצאה מזה גם את עצמנו.הסיפור הוא אירוני,משום שכל התצפית שעורכת החוקרת,היא למעשה,בסופו של דבר,על עצמה,כשכל האובייקטים והאנשים מסביב משמשים כלא יותר מסמלים בעולמה הפנימי של גיבורת הסיפור.

    סה"כ סיפור אופטימי.תחיית הנפש (שבאה לידי ביטוי בתחיית עץ הפיקוס בסופו של הסיפור כתוצאה מטיפולו המסור של הגנן האוטיסט)היא אפשרית ולפעמים דווקא בני אדם,שנראה כאילו הם מנותקים מהעולם(הגנן האוטיסט)הם אלו המחוברים אליו ברמות הכי עמוקות ובכך מאפשרים להביא גאולה לעולם.זאת ,דרך אגב,תמה די אוניברסלית,אבל הצגת אותה שוב בחינניות,בתבונה ובחוכמה.

  13. מאת עלי ארד:‏

    קראתי ופשוט לא יכולתי להפסיק…מרגע ההתחלה ועד הסיום…יודע שאקרא שוב יותר מפעם אחת…..בזכות הקסם שנמצא בסיפור הזה…העומק….והתובנות.

    תודה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!…

  14. מאת שלומית רז:‏

    תודה, ענת, על הסיפור המעניין, השופך אור על מגוון טיפוסים. כל אחד והסיפור שלו…
    במקצועי אני עובדת בתחום הטיפולי. נהניתי מאוד מהסיפור.
    מחכה לסיפור הבא שלך :)

  15. מאת זאב פלדינגר:‏

    הסיפורים האמיתיים ביותר קורים הרחק מהנראה לעין. אולי אנחנו אוהבים ללמוד על היסטוריה של מעצמות או מלחמות או המצאות וכו', אבל אין זה משתווה למה שקורה מתחת לפני השטח במקומות שאולי נראים לרוב האנשים כחסרי חשיבות, כמו פינת חי בסיפור הנ"ל. אהבתי במיוחד איך שהעניינים מתבהרים בסיום. בכישרון רב כתבה הסופרת את הסיפור שאולי נרגיש או נחשוב לכיוון אחד למשל לגבי שמעון הגנן או לגבי גידי, אך בסיום רואים שהדברים הם לאו דווקא כפי שהם נראים ואין לשפוט אדם לפני שרואים את כל התמונה. או כפי שנאמר בסיפור, לפני שיודעים מהי החוליה החסרה. סיפור מקסים ואמיתי. מאוד אהבתי

  16. מאת ענת קוריאל:‏

    באמת תודה על כל השפע הזה. שאלו אותי כבר כמה אנשים איך הגעתי לנושא הזה, לחווה שכזו. אז אענה בקצרה: גדלתי ליד חווה כזו והייתי בת בית בה כילדה וכנערה. החווה החקלאית ברמת גן בשיכון הצנחנים נצרבה בי וידעתי שיום אחד אכתוב על הנושא. כמו כן, לאחרונה שוחחתי רבות עם שתי נשים נפלאות, אוהבות חיות והכל השתלב לי באופן טבעי.

  17. מאת דב ליפשיץ:‏

    החווה נגלית בעד עיניה של מור, הסטודנטית החוקרת. בצד דברים מכוערים היא מגלה בחווה כוח ריפוי מאוד גדול, סיפורים מן העבר הנגלים דרך עיני הגיבורים הנפגשים עמה. כל דמות וייחודה, כל דמות וצבעיה, כל דמות והחיה המתאימה לה.

  18. מאת חיים אקרמן:‏

    ברגע שמתחילים לקרוא אי אפשר להפסיק…….. מקסים!

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*