לב טולסטוי, “כתבי הגות”, תרגמה והוסיפה הערות דינה מרקון, ערך ולדימיר פפרני, הוצאת “כרמל”, 2015, 523 עמודים.

מאת אלי אשד

ב-2015 ראה אור ספר חשוב המתורגם בצורה מבריקה – מדובר בקובץ כתבי הגותו של גדול הסופרים הרוסים ואחד מגדולי הסופרים העולמיים, לב טולסטוי. הסופר בן המאה התשע-עשרה מפורסם כמחבר יצירות המופת הקלאסיות “מלחמה ושלום” ו”אנה קרנינה, “השבוי מהקווקאז”, “התחייה”, “מותו של איבאן איליץ” ורבות אחרות, הנחשבות ליצירות מופת של הספרות הרוסית והעולמית, וכאלה הן נלמדות בבתי הספר (בכל אופן הן נלמדו ככאלה בזמני, כשאני הייתי בבית הספר).

אך ספר זה הוא שונה ומיוחד במינו. אין המדובר ביצירות ספרותיות-סיפוריות, אלא במאמרים הגותיים וגם פובליציסטיים, שבהם מובאות דעותיו המיוחדות של טולסטוי. מדובר בדעות מפורטות ביותר ולא פופולריות בלשון המעטה בחוגי השלטון במגוון נושאים חברתיים שעמדו על הפרק בתקופה שבה נכתבו. למשל, התנגדותו הנחרצת לעונש מוות, שהיה מקובל מאוד ברוסיה הצארית. במאמריו עוסק טולסטוי גם בנושאי ביקורת ספרותית, והחשובים מכולם מבחינת טולסטוי עצמו מציגים את גרסתו האישית והמיוחדת לנצרות, ועוסקים גם בדרך שבה ראה את היהודים.

טולסטוי נחשב בעיני בני זמנו למישהו שבהחלט אפשר להקבילו ל”נביא”. הוא היה מעין מורה דרך רוחני, מודל לדרך שבה הלכו גדולי הסופרים הרוסים, כמו פושקין ודוסטויבסקי. ביתו היה מוצף תמיד בהמוני מבקרים, אורחים ותלמידים (וגם סוכנים חשאיים של המשטרה הצארית) שהאזינו לאיש הדגול ובצמא רוחני אדיר רשמו כל מילה שהשמיע בעבור הדורות הבאים.

ייתכן מאוד שאילו חי בעידן אחר, מוקדם יותר, היה מקים כת נוצרית חדשה, והוא עצמו ככל הנראה חשב על כך. טולסטוי בז לנצרות הפרובוסלבית של זמנו, וטען שהיא סילפה את הנצרות האמיתית של ישו. לאחר ניתוח טקסטים מייגע של הברית החדשה בשפתה היוונית המקורית, הגיע למסקנה שמה שעומד בבסיס  הנצרות האמיתית הוא הצורך שלא להתקומם כנגד הרשע: אין זה משנה מה יקרה לכם – אין להגיב באלימות גם על הפרובוקציות הקשות ביותר.

לתפיסתו הייתה השפעה גדולה ביותר על הוגה כמו גנדי, למשל, שתפיסת האי-אלימות שלו לקוחה ישירות מטולסטוי. יש להניח שהיא עומדת גם מאחורי תפיסות שונות הנפוצות כיום במערב, המסרבות לנקוט באלימות כתגובה על שום תוקפנות. תפיסות אלה הן השורש לחוסר הרצון להיאבק באסלאם הקיצוני הטרוריסטי החודר לאירופה במגוון צורות.

הקורא העכשווי, כמו הקורא בזמנו של טולסטוי, יכול למצוא בתפיסות אלו יופי פנימי, אומץ מוסרי גבוה והיגיון פנימי מוצק, בוודאי כאשר האויב הוא, נניח, האימפריה הבריטית הליברלית. זאת ששלטה בהודו של גנדי, שאפשר בהחלט להכניע אותו ב”התנגדות המוסרית הסבילה” שאותה מציע טולסטוי. אולם לקורא העכשווי, המודע להיסטוריה, ברור שתפיסות כאלה הן בגדר טירוף דעת מוחלט כשאתה מתמודד עם אויב כמו הנאצים (שגנדי, ברוח טולסטוי, האמין שאפשר לפייס אותם בעזרת אותה התנגדות מוסרית סבילה) או דאע”ש – אויב שפשוט יענה וירצח את מי שינסה להגיב כלפיו ב”התנגדות מוסרית סבילה”.

כך שהקורא הזה, לפחות, לא התחבר לכל שבחיו של טולסטוי לנצרות החדשה-ישנה שהוא גילה. סביר להניח גם שמרבית הקוראים הישראלים יתקשו להבין את המסות של טולסטוי על הנצרות שגילה, “וידוי” ו”אמונתי מהי”, שיש להן בסיס נוצרי מוצק ביותר שאדם צריך לגדול עליו כדי להבינן במלוא העומק  התרבותי וההגותי שלהן.

לא התפעלתי גם מהתקפותיו על טולסטוי על שייקספיר במסה “על שייקספיר ועל דרמה”. טולסטוי ראה בשייקספיר מחזאי בינוני ומטה, והביע את תקוותו, שבהשפעת המסה שלו “בני האדם ישתחררו מהשפעת ההיפנוזה הזאת” ויבינו שיצירותיו פעוטות הערך של שייקספיר וחקייניו, ששמו להן למטרה אך ורק לשעשע ולבדר את הצופים, אינן יכולות בשום אופן לשמש כמורים לחיים, ושאת תורת החיים ,כל עוד דרמה דתית אמיתית אינה קיימת, יש לחפש במקורות אחרים” (״על שייקספיר ועל דרמה”, עמ’ 431).

נראה שטולסטוי חשב שמטרתה של הספרות היא רק להביא את הקורא לידי התעלות דתית. ככל הנראה, הסופר הגדול לא הבין הרבה בספרות שנכתבה בידי אחרים, והיה מבקר ספרותי למטה מבינוני, אולם ייתכן שרעיונותיו אלו היו בעלי השפעה על עסקנים ספרותיים סוג ד’ ועל צנזורים בתקופה הסטליניסטית, כמו ז’דנוב הידוע לשמצה.

אולם מעניינים רעיונותיו לגבי היהודים, שגם בהם אפשר למצוא את שורשיהן של תפיסות רבות הדומיננטיות כיום בחשיבה במערב. בספר אין מאמר מקיף של טולסטוי עצמו העוסק בשאלה זאת. יש בו מכתבים נבחרים שכתב לאנשים פרטיים, שבהם הוא דן בנושא בקצרה ובאופן בהחלט לא ממצה. ישנה גם אחרית דבר מפורטת של חוקר הספרות ולדימיר פפרני, המסכם את דעותיו ואת רעיונותיו של טולסטוי על היהודים.

נראה שבניגוד לסופרים אחרים, כמו גוגול ודוסטוייבסקי, טולסטוי לא עסק ביהודים בצורה עקבית ושיטתית, ואין זה מפתיע, שהרי הוא לא הכיר אותם באמת. ביצירתו האמנותית מופיעים רק שני מעמדות: האצולה והאיכרים, שאותם הכיר היטב. הוא מיעט לתאר את המעמד הבינוני, את הבורגנות, שאליה השתייכו היהודים, אבל נראה שיחסו אליהם השתנה לאורך חייו הארוכים. למרות שאי-אפשר לומר עליו שהיה פילושמי, הוא בהחלט לא היה אנטישמי מהסוג “הרגיל”. גישתו הייתה מורכבת ביותר.

כעין חלון לתחום הרהוריו של טולסטוי על היהדות עשויה לשמש הרשימה הבאה ביומנו מ-8 ביולי 1894: ״בערב בא יהודי אמריקני. קשה לאהוב יהודי. יש להשתדל”.[1]

טולסטוי חשב שעל היהודים לוותר על הייחוד הלאומי התרבותי שלהם ולהתמזג בשאר המין האנושי, שעליהם לוותר על תפיסתם שהם העם הנבחר. יחסו הנפשי-רגשי ליהודים בא לידי ביטוי במכתבים ובשיחות שבהם ניכר חוסר אהדה הגובל באיבה, מודעת או לא. באחד ממכתביו הודה שביקורו של יהודי מעורר בו מיד שלא מדעתו “רגש לא נעים”, ולא תמיד התאמץ או הצליח להתגבר על הרגש הזה.

להבדיל מיחסו המורכב ליהודים כעם, יחסו של טולסטוי ליהדות כדת היה שלילי. אלוהי המקרא נראה לו כניגוד לכל מה שמצא בתורת ישו. הוא אמנם הִרבּה לקרוא בתנ”ך, וסיפור מכירת יוסף היה בעיניו הסיפור המושלם ביותר בכל הספרות העולמית, אך עיסוקו הרב בתנ”ך ובדתות כלל לא מנע ממנו משפטים קדומים כלפי היהדות. עם זאת, יחסו לנצרות הממוסדת היה שלילי באותה מידה. כששיבח את הנצרות, לא שיבח את הנצרות הפרובוסלבית הרשמית, שאותה תיעב ושהחרימה אותו (החרם לא הוסר גם לאחר מותו), אלא שיבח גרסה משלו, שראה אותה כנאמנה יותר לישו ולדבריו המקוריים.

כאמור, בגיל מבוגר השתפר יחסו של טולסטוי ליהדות. הוא למד ביסודיות עברית אצל הרב המוסקבאי ש”ז מינור, בעיקר כדי שיוכל לקרוא את התנ”ך הנערץ עליו בשפת המקור. הלימוד היה כל כך יסודי, עד שאשתו חששה שיזיק לבריאותו. היא טענה שהוא איבד עניין בכל דבר אחר, וכתוצאה מכך הוא מאבד את בריאותו ושוקע בדכדוך, כשם שאירע לו שתים-עשרה שנה קודם לכן, כשהחליט ללמוד יוונית. אבל ביסודיותו הוא לא הסתפק רק בקריאת התנ”ך במקור, אלא גם החליט שעליו להכיר את התורה שבעל פה, וביקש מהרב ללמדו ולוּ גם על רגל אחת סוגיות בתלמוד. הרב עשה זאת על יסוד תרגומי תלמוד ובאמצעות ספרי עזר ברוסית. אולם טולסטוי התעקש ללמוד לפחות סוגיות אחדות מן התלמוד גם בשפת המקור. הרב סיפר, שכמעט בכל שיעור חקר אותו טולסטוי על דעות התלמוד בענייני מוסר, וכן ביקש להבין כיצד פירש התלמוד את סיפורי המקרא. בסוף הלימוד טולסטוי שלט בעברית שליטה טובה כל כך, עד שהבין היטב טקסטים עבריים קלאסיים והיה מסוגל להעריכם הן מבחינת התוכן והן מבחינת הסגנון.

בכתב עת ביידיש הופיע מאמר בחתימתו של טולסטוי, ששיבח את הישגי היהודים במהלך הדורות, ואף את ההגות הרבנית. אך יש הטוענים שהמאמר, שאמנם הופיע תחת חתימתו של טולסטוי, היה לאמיתו של דבר מעשה זיוף שנכתב בידי יהודי אשר ביקש לייחס לטולסטוי דעות פילושמיות, שהוא לא באמת החזיק בהן. התבטאויותיו בנושא היהודים והיהדות היו מגוונות, לא אחידות – ובעצם סותרות. כנראה מעולם לא הייתה לו דעה סדורה וברורה בנושא זה.

אפשר לסכם ולומר, שטולסטוי לא שנא יהודים והיו לו ידידים ומעריצים יהודים, אך הוא רצה בהשתלבותם הכללית, דבר שלמענו סבר כי עליהם לוותר על כל ייחודם. הוא בהחלט לא רחש שום חיבה מיוחדת לדת היהודית, שבה ראה אמונת שקר בדיוק כמו הנצרות הפרובוסלבית.

את כל האלמנטים המגוונים והסותרים האלו בהגותו ובתורתו של טולסטוי מסכם היטב הספר “כתבי הגות”, שמראה לנו מדוע היה טולסטוי דמות נערצת כל כך וכה שנויה במחלוקת בחייו ולאחר מותו. הוא יצר רעיונות רבים שנראים כיום יפים מאוד, אבל גם נאיביים מאוד.

ואולי הרעיונות הללו לא נראו ככאלה בימי טולסטוי, עד שהופיעו אנשים שניסו ליישם אותם הלכה למעשה.

ראו גם:

מכתבים נבחרים של טולסטוי על הנושא היהודי מתוך “כתבי הגות “

דינה מרקון על לתרגם את טולסטוי

אריק גלסנר על “כתבי הגות “

“את צ’כוב לא צריך לקרוא אבל מה עם טולסטוי “: אבנר שפירא על “כתבי הגות “

“לב טולסטוי -הסבא של הסרבנים ” סיוון בסקין על “כתבי הגות “


[1] “ולדימיר פפרני לב טולסטוי והשאלה היהודית”, עמ’ 505

2 תגובות

  1. האם ההשפעה של טולסטוי על גנדהי היא ענין ידוע בספרות? האם גנדהי כותב, למשל, שקרא והושפע, או שזה רעיון שלך, שהוא מענין, אבל לא ברור שיש לו תימוכין?
    אני מסכים לחלוטין, כמובן, עם הטענה שלך שכל רעיון ההתנגדות הפסיבית היה יכול לעבוד רק נגד דמוקרטיה (בבית כמובן לא באימפריה) כמו בריטניה ושאין שום סיכוי נגד משטרים אחרים, דורסניים יותר. אבל האם באירופה יש בכלל אנשים שחושבים שאין להתנגד לדאע״ש או לאיסלאם הקיצוני בכוח? מי למשל? אני דווקא מתרשם שאם בכלל אז להפך. מפלגות הימין מתחזקות, ויש תמיכה דווקא בכיוון השני – לזרוק את כל הפליטים חזרה לאיפה שהם באו. וכמובן, בנתיים, לתת לכל מי שמנסה להכנס לטבוע בים.
    השאלות שעולות כאן הן בכלל לא פשוטות, ולא מתאימות לדיון פשטני וקצר. מצד אחד רחמים על אנשים שהם באמת מסכנים וחלקם לפחות אכן פליטים (מסוריה למשל), ואנחנו גם זוכרים איך כיהודים אף מדינה לא רצתה לקבל אותנו, כולל ארה״ב דלילת האוכלוסין ורבת השטחים. ומצד שני, האם זו חובתנו, רק כי אנחנו גרים במדינה משגשגת, לפתור את הבעיות של אפריקה? לגבי ישראל התשובה לדעתי ברורה, כמו גם הצביעות מצד מדינות עשירות וגדולות בהרבה, גם באירופה אבל במיוחד בארה״ב שהיא עדיין דלילת אוכלוסין יחסית לאירופה, שמתחו עלינו ביקורת – עד שהבעיה הגיעה לפיתחן.
    וקצת מספרים: שטחה של ארה״ב 9.8 מליון קמ״ר, אוכלוסייתה כ-320 מליון נפש. שטחן של מדינות אירופה המערבית העיקריות בריטניה+צרפת+גרמניה+איטליה+ספרד הוא כ 2 מליון קמ״ר, ואוכלוסייתן גם כן כ-320 מליון נפש (שוודיה+נורבגיה מוסיפות רק עוד 15 מליון נפש ועוד 0.75 מליון קמ״ר אבל שטחן כידוע בעייתי ביותר).

  2. אמנון זה דבר ידוע שגנדהי קרא והושפע מטולסטוי .הוא אפילו התכתב עימו בחייו של טולסטוי. גנדהי היה אז עורך דין בדרום אפריקה
    כאן יש מאמר בעברית על חליפת המכתבים הזאת :

    להחליף טיגריס בטיגריס מאת שמעון לב
    http://www.haokets.org/2012/05/06/%D7%9C%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%99%D7%A3-%D7%98%D7%99%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%A1-%D7%91%D7%98%D7%99%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%A1/.

    הנה קטעים מהמאמר :
    גילויו של מהטמה גנדהי את משנתו החברתית מוסרית של הסופר הרוסי הגדול טולסטוי החל ב-1895, כאשר נפגש עם “הקסם מלא העוצמה” לפירושו של טולסטוי ליסוד המוסרי שבנצרות בספרו “מלכות האל בתוכך” (The Kingdom of God is within You). בנאום שגנדהי נשא לציון יום הולדתו של טולסטוי ב-1928 ציין את השפעתו של הספר באוטוביוגרפיה שלו: “ספרו של טולסטוי ‘מלכות האל בתוכך’ המם אותי. הוא הותיר בי רושם לעד”.

    גנדהי אף הציב את טולסטוי כמי שהשפיע עליו אף יותר מהפילוסוף והוגה הדעות החברתי ג’ון רסקין (Ruskin) שחיבורו הכלכלי פוליטי על חלוקת משאבים צודקת נמצא כל כך רלוונטי גם לימינו.

    התזה המרכזית בספרו של טולסטוי שיצא ב-1893 הוא הכישלון של הנצרות ליישם את “חוק אי ההתנגדות לרוע על ידי אלימות”, במיוחד במה שנוגע למלחמות ואלימות המדינה כנגד הפרט. כשלון זה מוביל לצביעות שבהצדקת מלחמות בשם הנצרות ובשמו של ישו. עקרון זה הוביל את טולסטוי לשלילה מוחלטת של כל מוסדות השלטון, הצבא והפוליטיקה המפעילים כוח ואלימות על האזרח מעצם היותם קיימים. טולסטוי קרא לסירוב מוחלט לקחת חלק בפוליטיקה ובמוסדות השלטון וטען שלאדם הרוצה להיות חופשי יש רק ברירה אחת: החלטה אישית של אחיזה באמת, שכן זהו הדבר היחידי עליו יש לאדם שליטה מלאה ומאפשר לו להיות חופשי. כל השאר הוא מעבר לשליטת האדם ובהכרח גורם להפעלת אלימות כלפי הזולת. דבר זה הוביל ליצירתן של “קהילות טולסטויאיניות” ברחבי העולם שאחד מגלגולם הרחוק היה הקיבוץ הארץ ישראלי.

    מכתב להינדו והינד סווארג’
    בעת שהותו באנגליה ב-1909 כתב גנדהי בפעם הראשונה לטולסטוי על המאבק בדרום אפריקה וביקש את עזרתו בפרסום מאבק המרי אזרחי הלא אלים – הסאטיאגראה (אחיזה איתנה באמת בכוח הנפש) שניהל, וכן את אישורו לתרגם את חיבורו של טולסטוי: מכתב להינדו (A letter to Hindu).

    טולסטוי כתב את ‘מכתב להינדו’ בעקבות פנייתו של לאומן הודי בשם דאס, שדגל בשחרור הודו מידי הבריטים באמצעות מאבק מזוין. דאס, שערך בקנדה עיתון לאומני בשם הינדוסטאן החופשית (Free Hindustan). המוטו של כתב העת היה ציטוט משל הפילוסוף והוגה הדעות האנגלי הרברט ספנסר: “התנגדות לעריצות היא ציות למצוות אל”. טולסטוי התחבט כיצד לענות לדאס, ולקח לו חצי שנה וארבע מאות ושלושה עשר עמודי טיוטה על מנת לכתוב את תשובתו.

    אמת אישית תגרור שחרור לאומי
    במכתבו הארוך של טולסטוי, הוא שולל כל אלימות כדרך לשחרור לאומי בכלל ושל הודו בפרט. טולסטוי אמנם הציג בחיבורו תפישה פשטנית למדי של ההינדואיזם כפי שנחשף אליה דרך תרגומים רוסיים, אך את טענתו המרכזית נראה היה כאילו כתב מהטמה גנדהי עצמו: “כיצד ייתכן שכמה אלפי אנגלים עם צבא קטן בעלי ‘תרבות נחותה’ לעומת התרבות ההודית העתיקה מצליחים לשלוט בכמה מאות מיליוני הודים מזה כמה מאות שנים?”

    תשובתו של טולסטוי לחידה זו הייתה שהשליטה האנגלית מתאפשרת רק בגלל שההודים עצמם רוצים להיות נשלטים! הם משחקים באותו משחק ומקבלים עליהם את כללי המשחק הפוליטי האלים’, גרס. לטענתו ‘חייב השחרור של הודו להתחיל בקבלת אי האלימות כתנאי בסיסי. כל שיתוף פעולה עם המשטר הבריטי (וכל צורת משטר) הוא קבלת כללי המשחק של האלימות. היצמדות לאמת האישית היא התנאי הראשון לשחרור לאומי’. לא לחינם נחשב טולסטוי לאחד מאבות האנרכיזם הקלאסי.

    החופש הגדול והמאגי של גנדהי
    ההתעוררות החברתית, יש בכוחה להוביל לשינוי מהותי באמצעות שחרור עצמי מהתלות הזו בשיטה. אצל גנדהי כדוגמא, הדבר התאפיין בסגפנות הקיצונית על פי מודל היוגי ההודי המסורתי שבו יש מרכיבים של אי רכושנות, אחיזה איתנה באמת, שבוודאי אינה מתאימה לאורח החיים בישראל (וגם לא בהודו…).

    פרישות מינית, (ברהמצ’אריה), הסתפקות במועט כמו אכילת חמישה מוצרי מזון ביום בלבד, ויתור על לבוש וחיי פשטות ועוני שסיגל גנדהי לעצמו, שבירת קונבנציות חברתית של שיטת הקסטות בהודו, בנוסף להתנהלותו השקופה מול אזרחי הודו, כל אלו היוו לשיטתו תנאי בסיסי ליכולתו של איש ציבור להנהיג והם שאפשרו לו חופש גדול, שחרור עצמי ומרחב פעולה פוליטי וכלכלי אחר ורחב. הוויתור האישי הזה הוא זה שזקף את קומתו והותיר את רגשי הנחיתות מאחור הפך אותו למנהיג תנועת המונים מהפכנית הסוחפת אומה שלמה אחריה.

    בסוף 1909, בדרכו חזרה לדרום אפריקה מאנגליה על סיפון הספינה, גנדהי כתב בגוג’רטית במשך עשרה ימים רצופים, כאשר הוא כותב ביד ימין וכאשר ידו התעייפה עבר ליד שמאל את המניפסט החברתי פוליטי שלו המפורסם ‘הינד סווראג’ – שלטון הודי עצמי. בחיבור זה, המהווה את ספר המחשבה היחיד שגנדהי כתב, הוא ביטא את התרחקותו הסופית מהציוויליזציה והתרבות המערבית שאליה יש להידמות.

    הינד סווארג’, שהתפרסם באנגלית ב-1910 באנגלית לפני 101 שנים נאסר באורח מיידי להפצה בהודו. בחינה לעומק של ההינד סווארג’ מעלה את השאלה כיצד האזרח עומד מול הממסד האלים והמושחת על כל גווניו הפוליטיים והכלכליים?

    וכאז, כך נדמה, כן עתה./

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

עשרים + שתים עשרה =