מדוע לא חיסל יואב בן צרויה את דוד בן ישי?

בשביעי ביולי 2016 ארגן "יקום תרבות" כנס – מופע תרבותי אמנותי תיאטראלי-מוזיקלי על גדול מלכי ישראל והשנוי במחלוקת מכולם – דוד בן ישי. המופע המוסרט בקישור זה.

לפניכם נוסח מלא של אחת ההרצאות שהושמעה בכנס: הרצאה של הסופר והפסיכולוג סם ש.רקובר שדנה בספר שחיבר בנושא. במרכז הספר עומדת השאלה הגדולה, מדוע לא חיסל מצביא הממלכה יואב בן צרויה את מלכו הבוגדני דוד בן ישי, ואפשר בכך לדוד וליורשו שלמה להביא לחיסולו?

בהרצאה המוסרטת המקוצרת אפשר לצפות כאן:

פרופסור סם ש. רקובר, מחבר הספר "מדוע לא רצחת את המלך?" ("כרמל", 2012)

מדוע לא רצחת את המלך? סיפור המתמשך מעבר לשישים שנה

(1)                        הקדמה

לפני יותר משישים שנה, כשלמדנו בבית הספר היסודי על תקופתו של שמואל הנביא, שאול המלך, דויד המלך, יואב שר הצבא ותחילת מלכותו של שלמה, התעוררה בי תחושה שהלכה והתחזקה עם הקריאה בתנ"ך, שמשהו שם לגמרי לא נכון, שמה שמתואר בספרים האלה (שמואל א, ב, מלאכים א) הוא תיאור מעוות של מה שקרה אז. לאמתו של דבר, התחלתי לחשוב שספרים אלה נכתבו מטעמו של אדם אחד, דויד, ומטרתם היא להצדיק את מעשיו ולהאדיר את שמו של איש זה.

זו הייתה תחושה, רעיון מעורפל, שהלכו והתבהרו והתחזקו עם הזמן. עם חלוף השנים, כשאני ממשיך לקרוא על תקופה זו וחוקר אותה, נדמה היה שהאובך ההיסטורי הולך ומתפוגג ואני מסוגל לראות טוב יותר את מה שהתרחש אז.

יואב בן צרויה

מי שהגיח ועלה מנבכי הערפל ההיסטורי היה לא דויד המלך, אלא דווקא יואב בן צרויה – שר הצבא. הוא משך את עיני והקסים אותי באופן מיוחד. זו הייתה דמות שאי אפשר היה להתעלם ממנה. איש מדהים שמשך בחוטי ההיסטוריה, והסיע את מרכבתה בהתאם לרצונו ותחבולותיו. לא הבנתי מדוע יואב לא התפטר מדויד שהלך והצטייר בעיניי בצבעים אפורים ושחורים. מעולם לא דיברתי עם איש על מחשבותיי אלה, חוץ מאותו הרגע בסביבות 2008 שהרהורים אלה התגבשו בי לכדי מתווה של רומן, שעליו שוחחתי עם אשתי אביבה, ושלעצותיה וביקורתה הייתה השפעה מיטיבה על כתיבת הרומן הנוכחי מדוע לא רצחת את המלך? (2012, הוצאת כרמל). אלו היו מחשבות שגלגלתי ביני לבין עצמי, מחשבות שהטרידו אותי מפעם לפעם. לאמתו של דבר הרהורים אלה לא רדפו אותי כל הזמן, פשוט משום שהייתי עסוק גם בדברים אחרים חשובים לא פחות, כמו לימודים באוניברסיטה, נישואים, מציאת פרנסה וגידול ילדים. אולם מדי פעם כפו ההרהורים את עצמם עלי בהתפרצויות געשיות עד כדי כך שניסיתי במספר פעמים לתת להן ביטוי בכתיבה.

הפעם הראשונה שהתחלתי לכתוב על יואב בן צרויה הייתה בתקופת בית הספר התיכון. במגמה ההומאנית לימדו את האיליאדה והאודיסיאה של הומרוס בתרגומו של שאול טשרניחובסקי (עד היום אני שומר את ספרי מופת לבתי-ספר בהוצאת שוקן, 1952). האפוס הזה עשה עלי רושם עצום, וכתוצאה החלטתי לכתוב אפוס על יואב בן צרויה. התיישבתי ובמשך מספר ימים מלאתי דפים הכתובים שירה אפית במשקל ימבי. הנה הפתיחה של האפוס "בן צרויה". בעוד שהפתיחות של האיליאדה ושל האודיסיאה פונות אל המוזה, אל בת האל, פונה פתיחת האפוס בן צרויה לדמיון:

קחני אל ימי עבר דמיון נשגב,

פרוש כנף אלי אותה עת של קרב,

כמו מבול סחפני אל ימי יואב,

פקח עיני אבין אותו זמן נרהב.

מציץ היה יואב הגבר על אדוניה, וכן הלאה, וכן הלאה.

לאחר מכן, הייתי טרוד בעניינים אחרים ולא חזרתי אל הכתיבה. בדיעבד, אני סבור שעם תום ההתלהבות הגדולה לכתוב אפוס, נעצרתי משום שלא היה לי ברור לאן עלי להוביל את שירת הגיבורים הזו; מה אני רוצה לעשות בה? לשם מה אני כותב אותה? לכתוב מחדש עלילות תנכיות הממוקדות בבן צרויה, נראה לי, לאחר ההתמודדות הראשונית והקשה עם כתיבת אפוס, מטרה לא חשובה במיוחד. הפסקתי. מדי פעם בפעם התעוררה אצלי התפרצות של כתיבה נלהבת על בן צרויה (למשל, בתקופת הב.א בירושלים כתבתי שתי מערכות למחזה על בן צרויה), אולם בסך הכול התמדתי בקריאה על הנושא בניסיון להבהיר לעצמי מה עומד מאחורי התחושה החזקה שמשהו שם בתנ"ך לגמרי לא נכון, ושלאמתו של דבר האיש החשוב באותה תקופה היה יואב ולאו דווקא דויד.

(2) מה עמד מאחורי התחושה שמשהו שם לגמרי לא בסדר

יואב בן צרויה ואבנר בן נר

לבסוף, לאחר חלוף עשרות שנים, התבהרו הדברים והתבררו נקודות המוצא שעליהן העמדתי את הרומן הנוכחי. כלומר, התחוור לי מהו טבעו של הפירוש  לתנ"ך שגלגלתי בראשי – פירוש העומד בניגוד לפירוש המסורתי-דתי, פירוש שיש לו השלכות ברורות על הימים העכשוויים, על מה שמתרחש עתה הן מבחינה פוליטית והן מבחינה חברתית. זהו פירוש שיש לו מסקנות עבור עצם הקיום שלנו בישראל, עבור ההצדקות שאנו מחפשים לחזרתנו לישראל ולהקמת המדינה.

נקודת-מוצא ראשונה, איני אדם דתי ואיני מאמין באלוהים. בעיניי, האמונה הדתית היא המצאה אנושית המשרתת את המאמינים בה – ולא אדון כאן בשאלה מהן מטרות שירות זה. (למרות זאת, אני רואה עצמי כישראלי-יהודי וגם על תפיסה זו איני חפץ לדון כאן.) דמותו של יואב בן צרויה מושתתת על גישה זו. הוא אתיאיסט מושלם, משכיל, ציני, אכזר, בעל תפיסה צבאית-פוליטית עמוקה ורחבת אופקים המתאימה לזמן ההוא ולזמן הזה. הרביתי לחשוב על יואב ולאט לאט התפתח בי צורך שהלך וגדל לראות אותו אל מול עיני, לראות את פניו. איך האיש הזה נראה? מה שהשפיע על הדרך שבה ראיתיו היא העובדה שהתנ"ך מציין שליואב היו שני שומרי ראש, שני נושאי כלים: צלק העמוני ונחרי הבארתי. מזה הסקתי שאף על פי שיואב לא היה בעל גוף, הוא היה לוחם מוצק, כולו מקשה אחת של שרירים (בדומה לאחד המתאגרפים במשקל קל שהכרתי בימים שעסקתי בספורט זה).

יואב, נמוך ורזה, גופו עשוי סבכת שרירים. מוצק וחזק. כשנתקלת בו, נחבטת בעץ אלון. שערו השחור ארוך וסבוך. פניו השחומים צרים וזקן קצר מתוח מפאותיו השחורות ועד לסנטרו הבולט. שפתיו צרות, נחושות, ומוקפות שפם שחור, קצר, המתחבר משני עברי פיו אל זקנו. אפו גדול ונשרי ומעליו שתי עיניים סמוכות לשורש האף. עיניים שקועות עמוק מתחת לגבות סבוכות ושחורות, עיניים קורנות חיות קרה ואכזרית. אישונים שחורים וקשתיות שחורות סגלגלות המוקפות בחלקן התחתון בסהר לבן ובוהק. אישוני שיש שחור וחלק המתיז אור קר כקרח. מבטו יציב, אפל, וקשה לפגוש בו. ניחן בשלווה פנימית עמוקה ומוצקה, אך בשעת הצורך תנועותיו כשיסוף הסכין. (עמ' 11).

לאחר מות הלוחם הגדול, אבישי, אחי יואב, שנים ספורות לפני מותו של בן צרויה עצמו, חלה התדרדרות במצבו הנפשי והגופני של יואב, שבאה לידי ביטוי במראית פניו,

יואב רזה מאוד. גופו כחוש, רפה ושביר כעץ יבש ואכול. שערו דליל ולבן. פניו צהובים, צרים כפני ציפור ומקננים בהם קמטים, תבלולים וכתמים חומים ושחורים. זקנו הלבן ארוך, פרוע, וסנטרו בולט כקוץ. שפתיו חיוורות, צרות וקעורות צער. אפו הגדול מתעקל עד לשפתו העליונה ומעליו שתי עיניים סמוכות לשורש האף ונופלות בזוויות הצדעים מטה. עיניו שקועות עמוק, מתחבאות מתחת לגבות סבוכות ולבנות, עיניים עכורות אפלה, עקורות חיות. אישוניו השחורים עגולים ומוקפים בסהר צהבהב שרוט בנימי דם. אישונים חשוכי אור, מבטו אטום, קפוא, מעורר תוגה וקדרות. כובד השנים חרץ בפניו תלמים סחופי לאות, עצב פנימי עמוק, ייאוש, ותנועותיו אטיות ומהורהרות. (עמ' 311).

נקודת-מוצא שנייה, על אף שמספר חוקרים בהיסטוריה וארכיאולוגיה ישראלית העלו ספקות בעצם קיומה של מלכות שאול ודויד, אני מאמין שהטקסט התנ"כי אינו בחזקת סיפור דמיוני בלבד. הוא מתאר ומפרש מאורעות מסוימים שהתרחשו בתקופה ההיא כאלף שנה לפני הספירה. במקרה זה, הסיפור התנכי הוא מעשה ידי אדם והוא מוטה בחוזקה לטובת דויד. במילים אחרות, זוהי כתיבה היסטורית מעוותת.

ברומן מדוע לא רצחת את המלך? באות הנחות אלו לידי ביטוי, בין היתר, בדו-שיח המתנהל בין יואב בן צרויה לבין בֶּן, לוחם שנפגע במלחמת לבנון השנייה. יואב אומר:

ושוב הטיעון בדבר קדושת ספר הספרים. אין לזה סוף. שוב פעם ההיגיון בשירות האמוציה. אמור לי, בֶּן, מי כתב את ספרי שמואל ומלכים? אלוהים או בני אדם?

ולאחר חילופי דברים, שבהם מודה בֶּן שהתנ"ך נכתב בידי אדם, ממשיך יואב ואומר:

אם כן, תסכים אתי שספרים אלה מלאו מטרות אנושיות מסוימות – פוליטיות, חברתיות, מוסריות, מה שלא יהיה, בדיוק כמו שהתקשורת שירתה מטרות דומות בימי מלחמת לבנון השנייה. כי בני אדם הם בני אדם היום כבימים ההם ... (עמ' 39).

נקודת-מוצא שלישית, הטיעון שהסיפור התנ"כי אינו מתאר את שהתרחש, מתבסס על שני יסודות עיוניים. היסוד העיוני הראשון, מראה שהסיפור התנ"כי הוא בעייתי. כלומר, הסיפור רווי בסתירות עצמיות, סתירות לוגיות או ניגודים אמפיריים; הסיפור מתאר מעשים שאינם עולים בקנה אחד עם מעשים אחרים, עם מנהגים שרווחו באותה תקופה, או עם אופיים של הגיבורים. בעיות אלו נובעות בראש ובראשונה מכך שהכותבים הטו ועיוותו את תיאור המציאות לטובת סיפור מוסרי-דתי המהלל ומשבח את דויד ומלכותו. היסוד העיוני השני, מראה שהכתוב משתבץ בצורה מושלמת בסיפור אחר העוקף או פותר את הבעיות שהועלו על ידי היסוד העיוני הראשון. סיפור זה הוא סיפורו של יואב בן צרויה והוא מוצג כאלטרנטיבה לסיפור התנ"כי, כסיפור האמיתי, כמה שהתרחש באמת.

ושוב, גם הנחה זו באה לידי ביטוי בדו-שיח המתנהל בין יואב בן צרויה לבין בֶּן. וכך אומר בֶּן, אמור לי יואב, על סמך מה אתה דוחה דברים מהכתוב, ועל סמך מה אתה מקבל אותם? מדוע דחית את הכתוב על שתי המלחמות בעמק רפאים, אך קיבלת את הכתוב על משתה שלושת הימים להכתרת דויד למלך על ישראל בחברון? יש דברים שאמרת עליהם שהכתוב טועה ומטעה, ויש דברים שקיבלת כנכונים, הכל לפי מידת ההיגיון שלך, לפי מה שנראה או לא נראה לך כהגיוני וכמסתבר. אתה חותך לפי ההיגיון. אולם אתה יודע טוב מאוד, יואב, שלא כל מה שנראה הגיוני מוכח באופן הגיוני; שהוא האמת, ולמעשה אכן התרחש. הוכחה הגיונית אינה מבטיחה שכך התרחשו הדברים במציאות, ולא זו בלבד אלא שלעתים קרובות היא מראה דברים הפוכים למציאות. (עמ' 193).

על כך עונה יואב ואומר:

בן, הרי אתה יודע שהטבע נוהג כפי שהוא נוהג, אדיש לחלוטין למחשבות, לאמונות, ולשיקולי הדעת שלנו. אך לנו אין בררה אלא להציע פירושים לעולם, פירושים הגיוניים ומסתברים, … אם לא נלך לפי כללי ההיגיון ושיקולי התבונה לא נדע טעות מהי, לא נדע כיצד לתקן אותה ולא נלמד דבר. ואם תכבה קרן אור ההיגיון, לא נוכל למצוא את דרכנו באופל אין סוף האפשרויות. לא נדע להעריך, לשפוט, ולא נדע איך לחיות את חיינו. (עמ' 194).

איני בטוח שתשובת יואב פותרת את הבעיה על אודות הקשר שבין ההוכחה ההגיונית לבין ההתרחשות במציאות; אולם אין לי כל ספק שהוא צודק לחלוטין באמרו שאין לנו בררה אלא לשקול את המציאות בהתאם לכללי היגיון (שגם הם, לפי דעתי, הומצאו על ידי האדם).

יש כאן מלחמה של פירושים להתרחשות ההיסטורית, או כפי שכותבת נורית גוברין במאמרה "כחומר ביד היוצר: מגמות בספרות העברית המודרנית ביחסה לתנ"ך", המנתח בין היתר את הרומן שלי על יואב בן צרויה (שיח ישורון, גיליון 3, 2015, עמ' יט.

מלחמת גרסאות; מלחמת סיפור בסיפור; נרטיב בנרטיב, במינוח של היום. אלה שכותבים את הסיפור, מספרים אותו מנקודת מבטם של השליטים, המנצחים, ועושים הכול כדי לבזות את אויביהם המובסים. אבל זה איננו הסיפור האמיתי, או לפחות אינו הסיפור האמיתי היחיד האפשרי. את הסיפור האחר, האפשרי, צריך לדעת לחלץ מנקודת מבטם של המנצחים ולקרוא אותו "הפוך". זהו מאבק בין סיפורים, או בלשון ימינו בין נרטיבים שכל צד מספר לעצמו ולאחרים מנקודת המוצא "שאין דבר כזה מוחלט ואובייקטיבי (רקובר, עמ' 323). ובעיקר: האם יש סיפור "אמיתי"? האם סיפור אמיתי אפשרי?

בשיחות שמנהל בֶּן עם אהובתו הדואגת לו, יערה, עולה שוב ושוב השאלה על אודות הקשר בין הפירוש לבין המאורעות שהתרחשו במציאות – האם יש פירוש אמיתי? יערה שואלת את בֶּן,

'מה אתה רוצה להגיד לי, בן,' אמרה יערה, 'שאין דבר כזה מוחלט ואובייקטיבי כמו החיים שלי?' (עמ' 323).

ולשאלה זו עונה בֶּן שבוודאי שבעולם התרחשה סדרת מאורעות מסוימים באופן אובייקטיבי, אולם המשמעות שלהם ניתנת על ידי הפירוש שמייחסים לסדרה זו. וכך הוא אומר:

לא, לא אמרתי את זה. ברור שליערה יש החיים שלה, עובדה שאת נושמת, אוכלת, עובדת, את קיימת. אבל את לא קיימת כמו צמח או כמו נהר הזורם לים, את לא גבעת חול ולא אבן. לקיום שלך יש משמעות, ייחודיות, ומה שנותן לקיום זה את משמעותו וייחודיותו היא המחשבה, הוא הפירוש שאת נותנת לו. (עמ' 324).

ויערה המנסה להבין דברי אהובה אומרת,

זה מה שאתה מנסה לומר לי, בֶּן? שאין לנו בררה אלא לתת משמעות ופירוש לקיום שלנו, שאנו תקועים בחיפוש ובמתן משמעות מהרגע שנולדנו, למצוא את הסיפור של חיינו? שאם לא כן לא נהיה אנושיים, וקיומנו יהיה כעולם דומם, אדיש לחלוטין לעובדה שפעם הוא לוהט כשאול ופעם קר ומאובן בקיפאונו. (עמ' 324).

בֶּן עונה שאכן זה כך ולכן חשוב לנו לדעת את הסיפורים על אבות אבותינו, שמהם קיבלנו את הפירושים של חיינו היום ושאנחנו רק ממשיכים את הפרשנות של אבותינו ומציעים פירושים חדשים, ושהפרשנות העכשווית היא יוצאת חלציה של פרשנות העבר. ועל כך מעלה יערה את השאלה הבסיסית,

איך נדע מהי הפרשנות הנכונה?

ובן עונה:

לא יודע. אין פרשנות אחת נכונה. אבל יש פרשנויות טובות ויש גרועות. הטובות הן אלו שמאפשרות לנו לחיות, והגרועות הן אלו שהורסות לנו את החיים. (עמ' 324).

ובשיחה אחרת בין בֶּן ליערה הוא אומר,

גם הטענה הזו שלך שהעולם קיים באופן אובייקטיבי אדיש לחלוטין למאמצי הנמלה האנושית, שהאמת האובייקטיבית מונחת לה שם כאבן המנצנצת באור יקרות, אינה אלא פרשנות, פרשנות אפשרית אחת. (עמודים 218-219).

הטענה של בן שאין פרשנות נכונה ואין פירוש אחד אמיתי, מזעזעים את יערה והיא אומרת,

אם כך, יוצא שאנו חיים לפי פירושים מוטעים. בן, אתה לא חושב שזה נורא שבני אדם נהרגו ונהרגים עבור דברים שבסופו של דבר אינם נכונים וחסרי משמעות? (עמ' 239).

שאלת הפרשנות הנכונה היא בעיה קשה מכמה בחינות. ברוב המקרים כולל את החיים היום יומיים אין בידינו רישום אמיתי של המציאות. אפילו בניסויים מבוקרים הנערכים במדעי החברה כמו בפסיכולוגיה, קשה מאוד לשמור על אובייקטיביות שלמה, ומדדי ההתנהגות נתונים להטיות מסוגים שונים כולל פירושים (בלתי רצוניים) של הנסיינים עצמם. ואם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר. מה יעשו חוקרי ההיסטוריה? ההיסטוריה הייתה מאורע חד פעמי שלא יחזור על עצמו. (זו פשוט אשליה מסוכנת לחשוב שניתן לחזור לימי מלכות דויד ולהקים את בית המקדש כבימים עברו.) מה שנשאר לנו ממאורעות עבר הם סיפורים וממצאים ארכיאולוגיים – ואלה כידוע ניתנים להטיות ופירושים מפירושים שונים. ולכן מציע בֶּן שאין פירוש נכון או לא-נכון (כי בעצם אין אפשרות לבחור בין הפירושים השונים על ידי השוואתם להתרחשות האמיתית החד-פעמית שהייתה ואיננה עוד) אלא פירוש טוב או גרוע. הפירוש הטוב הוא זה שמאפשר לנו לחיות לפיו והגרוע הוא זה שעושה את החיים לגיהינום (ולכך מובילה היום התפיסה הדתית הקיצונית). ואמנם בסופו של דבר, ממש לקראת סיום הרומן, מתמרד בֶּן ביואב בן צרויה ומציע ליואב פירוש הפוך לפירושו של יואב, פירוש הסותר את זה של יואב וממעיט מאוד בערך תפיסתו ומעשיו של יואב. ועל פירוש זה עונה ואומר יואב:

'בן,' אמר יואב, 'אני רואה שמצאת לך סיפור יפה. מצאת את הפירוש הייחודי שלך, בן. סוף, סוף. ברכותיי. אתה סבור שתוכל לחיות לפי הפירוש הזה שלך לחיי אבותיך יואב ודויד? אולי, אולי אתה. לא אני, אני לא! (עמ' 332).

וכאן בטרם אעבור הלאה כדי לתאר נקודת מוצא נוספת לרומן שלי, עלי להעיר שתי הערות חפוזות. ראשית, בעיית הפירושים האלטרנטיביים למאורעות היסטוריים היא רלוונטית לחיינו – היא חמה גם היום. מבלי להיכנס לוויכוח רק אציין שהפלסטינאים יצרו אלטרנטיבה פרושית למלחמת העצמאות הישראלית-יהודית, שנקראת בשם 'נכבָּה' (כלומר, האסון שקרה לפלסטינאים כתוצאה מתבוסת הערבים במלחמת העצמאות של ישראל).

שנית, ברוב הרומנים ההיסטוריים המבקשים להציג נקודת ראות חדשה, פירוש חדש לאשר התרחש בעבר, נכתב הרומן מנקודת ראותו של המפסיד או איזושהי דמות שולית שזווית הראות שלה לא באה לידי ביטוי בנרטיב המקובל של המנצחים. אולם ברומן הנוכחי, הסיפור האלטרנטיבי מוצג על ידי האיש המנצח, האיש היודע ממקור ראשון, שר הצבא הגדול מכולם, האיש שביסס מכל הבחינות את ממלכתו של דויד, יואב בן צרויה. הסיבה לכך נעוצה ברעיון הבא: אם איש כזה מרכזי וחיוני בניצחון בית דויד, מציע פירוש אלטרנטיבי לכתוב בתנ"ך, פירוש המתיימר להיות האמת ההיסטורית, אזי האמינות של סיפורו גדולה בהרבה מאשר פירוש אלטרנטיבי המוצע על ידי דמות מהמנוצחים או איזושהי דמות שולית. במילים אחרות, הסיפור אינו ניתן על ידי איש שוליים, איש מנוצח, אלא ההפך, כאן מובא לפנינו סיפורו של המנצח, האיש שנהנה מאוד מהניצחונות הגדולים הוא ובני ביתו; ואם איש זה מספר לנו מהי האמת, איך התגלגלו הדברים למעשה, הרי שמן הראוי להאמין לו. ועוד אסוציאציה אחרונה העולה בהקשר זה: האם לאחרונה לא נוכחו אזרחי המדינה בתופעה דומה? האם לא ראינו ושמענו אלופים במילואים, רמטכ"לים במילואים, ושרי בטחון לשעבר, שיצאו נגד ראש הממשלה (בנימין נתניהו) והאשימו אותו בהאשמות כבדות על אודות מחדלים בהנהגת המדינה?

נקודת-מוצא רביעית, בהתחשב בנקודות המוצא הקודמות, עלתה השאלה מהו מבנה הרומן הראוי? איך אצליח לבטא את הרעיון בדבר הפירוש האלטרנטיבי למאורעות מלכות שאול, דויד ושלמה, ולקשור פירוש זה לזמן העכשווי כשהגיבור המרכזי הוא לא דויד אלא דווקא יואב בן צרויה? חשבתי על מספר אפשרויות ופסלתי אותן. למשל, גלגלתי במוחי את האפשרות שיואב בן צרויה יעבור בנוסח של מדע-בדיוני מתקופתו לימינו אנו. לא אהבתי רעיון זה כפי שהוא, משום שהוא טמן בחובו אפשרות גדולה מדי ליצירת אפיזודות קומיות שלא לעניין. למשל, יואב תוהה איזו מין תרבות פתחו הישראליים אם שיאה הוא בהעברת המחראות מהחצר לתוך הבית. גם האפשרות להסיע בזמן חייל ישראלי לימי יואב, מחוללת היתקלויות קומיות כתוצאה מכך שלאדם המודרני העולם בעבר ייתפס כחסר נוחיות, חסר השכלה, פרימיטיבי – מצבים ששוב עלולים להסטות את הרומן מהכיוון הפרשני שחפצתי לבסס אותו עליו.  יתר על כן, בשני המקרים הרגשתי שחוסר היכולת שלי לענות על שאלות כמו באיזו שפה שוחחו הישראלים בתקופה ההיא (תנ"כית בנוסח מאפּו?) וכיצד הם התנהגו בחיי היומיום, העמידו בפני מכשולים בלתי עבירים. למרות החרישה העמוקה שעשיתי בשדות ההיסטוריה והארכיאולוגיה של אז, הציקה לי האפשרות ליפול במלכודת האנכרוניזם. אולם, אחרי ככלות הכול, השארתי משהו אנכרוניסטי בפרק השני לשם שעשוע (הפתרון לשאלה באיזה אנכרוניזם מדובר, ניתן בפרק האחרון של הרומן). לבסוף מצאתי פתרון מבני לבעיית הרומן, פתרון המושתת על דו שיח שמתנהל בראשו של חיל שנפגע ואיבד את הכרתו במלחמת לבנון השנייה, דיאלוג בין החייל ששמו בֶּן, לבין יואב בן צרויה, המתאר את הימים ההם מנקודת ראות חילונית רציונאלית, ובשפה ישראלית מדוברת. (זהו מבנה המחקה את הדיאלוגים של אפלטון, כמו למשל פיידון המתאר וויכוח על אודות מהותה של הנפש.) מבנה זה אפשר לי לנשום אוויר לרווחה, לבנות שיחות ומצבים שונים בקלילות כולל גם רמזים הומוריסטיים הבנויים על השוואה בין הישראלים של אז והיום. הייתי אומר, שאם בזמנו (לפני יותר משישים שנה) חשתי שכתיבת האפוס דמתה לטיפוס על הר תלול, הרי שעתה הייתה הכתיבה כטיול באחו שטוף שמש חייכנית ופרחים צבעוניים וריחניים.

(4)               דוגמה הממחישה את נקודות המוצא לרומן

יואב בן צרויה הורג את אבנר בן נר

בתנ"ך נכתב שלאחר מפלת שאול בגלבוע בקרב הגדול עם הפלשתים, הקים אבנר בן-נר את ממלכת בית קיש והמליך את בנו של שאול, איש-בושת, במחניים שמעבר לירדן (ממול לכינרת), ובאותו הזמן המליך דויד את עצמו בחברון שביהודה. במשך שנים רבות התמודדו שתי הממלכות באזור בנימין ואפרים, במרכז הארץ, כאשר ידו של דויד הולכת וגוברת. הסיפור ממשיך ומתאר שאבנר התחיל לחזר אחרי רצפה בת איה, פילגשו של שאול המלך שנהרג בגלבוע, מעשה שגרם לסכסוך חמור בין אבנר לאיש-בושת שהאשים את אבנר במרידה במלכות. בתגובה, האשים אבנר את איש-בושת בכפיית תודה, בגד במלכו וחבר אל דויד במטרה להמליך אותו על כל ישראל. ההסכם בין אבנר לבין דויד כלל שני סעיפים חשובים ביותר: לפי הסעיף הראשון, על אבנר, א. להחזיר לדויד את מיכל בת שאול, אשתו לשעבר, למרות ששאול המלך קרע את הסכם הנשואים ביניהם והשיא אותה לפלטי בן ליש (לאחר שדויד ברח מחצר המלך כפושע המורד במלכותו של שאול); ו ב. לגייס למען דויד את תמיכת זקני ישראל בהמלכתו של דויד על כל ישראל. לפי הסעיף השני, על דויד למנות את אבנר לשר הצבא במקומו של יואב בן צרויה. שני הסעיפים מולאו בחלקם: אבנר שלח את מיכל לדויד והחל לגייס את הסכמת זקני השבטים; דויד הודיע על המינוי של אבנר במקומו של בן צרויה, אולם יואב הערים על אבנר ורצח אותו.

זוהי, בקיצור, השתלשלות העניינים כפי שהם מתוארים בתנ"ך. אולם יואב מפרש/מתאר אותם בצורה אחרת לגמרי (ראה עמודים 164-174). ראשית, מערער יואב את יסודות הסיפור התנכי ומבליט את חוסר ההיגיון שבהשתלשלות העניינים. קשה להאמין שאבנר חיזר אחרי רצפה בת איה פילגש שאול, שהייתה באותה עת זקנה בלויה; קשה להאמין שאבנר הצליח להעתיק את לב זקני ישראל מבית שאול אל בית דויד השנוא עליהם שנאת נפש; לא יתכן שאיש-בושת הרשה לאבנר להחזיר את מיכל לדויד, משום שבכך הוא מודה בהקמתה של מלכות דויד, מבטל את הנידוי שהטיל אביו שאול על דויד המורד במלכות, ומחסל את קריעת חוזה הנשואים בין מיכל לבין דויד על ידי שאול לאחר בריחתו של דויד מחצר המלוכה. גם עצם הדרישה להחזרת מיכל לדויד היא חסרת הגיון, כי לא יתכן שדויד יהיה מעוניין לבסס את ממלכתו כהמשך למלכות בית שאול, שאותה מציג התנ"ך (מטעמו של דויד) כמלכות שגויה שאלוהים הסיר ממנה את חסדו.

שנית, מעלה יואב את הפירוש האמיתי שלפיו התרחשו העניינים בתקופה ההיא. לא הייתה שום מריבה בין אבנר לבין איש-בושת ואבנר לא חיזר אחרי רצפה הזקנה. הכול הצגה. מה שכן התרחש הוא זה: אבנר ואיש-בושת הכינו לדויד מלכודת פוליטית צבאית, שדויד היה נופל בה אם יואב לא היה מגלה את המכשלה. כדי להבין זאת, מסביר יואב לבֶּן כמה עובדות פוליטיות. הראשונה, שדויד היה וָסָאל של אכיש מלך גת ועלה למלוך על יהודה בחסדי פלשתים. השנייה, שהמלכתו של דויד על כל ישראל אינה אלא הכרזת מרד בממלכת פלשתים. השלישית, שאבנר גייס את זקני ישראל (מבנימין, אפרים, ויביש גלעד מעבר הירדן) כתומכים במרד בפלשתים רק למראית עין. הרביעית, המלכודת שהכין אבנר היא זו: צבא אבנר והגייס של ישראל לא היו מופיעים לקרב נגד פלשתים והיו משאירים את צבאו הקטן של דויד (צבא קטן משום שהפלשתים לא הרשו להגדילו) להילחם לבד בפלשתים. הצפייה היא שהצבא הפלשתי הגדול והחזק ימחץ את דויד ויהרוס את ממלכתו עד היסוד.

דויד לא האמין למה שסיפר לו יואב, והיה סבור שיואב טווה את סיפור המלכודת כדרך למנוע את מינויו של אבנר לשר הצבא במקומו, וגם כנקמה משום שאבנר הוא זה שהרג את אחיו עשהאל בקרב קודם. כדי לשכנע את דויד שאכן שני אלה, אבנר ואיש-בושת, רוקחים מלכודת צבאית, הציע יואב בחינה. על דויד להתנות את הברית דויד/אבנר בהחזרתה של מיכל לדויד. אם יש סכסוך חמור בין אבנר לבין איש-בושת, לא יוכל אבנר למלא את דרישת דויד, כי מיכל נשואה לפלטי בן ליש ואיש אינו יכול לבטל נשואים אלה רק מלך, אולם איש-בושת לעולם לא יבטל אותם. אך אם אין סכסוך בין שני אלה, יבטל המלך איש-בושת את הנשואים ואבנר יוכל להחזיר את מיכל לדויד. ועתה, אם הוא יחזיר את מיכל, פירוש הדבר ששני אלה אינם יריבים מרים ולאמתו של דבר הם מכינים לדויד מלך יהודה מלכודת מוות. וזה אכן מה שקרה: אבנר החזיר את מיכל לדויד; יואב חיסל את אבנר ואת המלכודת שלו, איש-בושת נרצח, והמרד הגדול נגד פלשתים אכן פרץ. גם מרד זה נוהל בהצלחה על ידי יואב, משום שהוא הכין לפלשתים מלכודת צבאית בעמק רפאים לאחר שכבש את עיר דויד, הלוא היא ירושלים, וכרת ברית עם ארוָנה המלך של יבוס, דהיינו, ירושלים.

(5)   יחסו של יואב לדויד

יואב בן צרויה הורג את שר הצבא עמשה

לאורך כל הרומן, הופך פירושו של יואב באופן סיסטמתי את הכתוב בתנ"ך, חושף את האמת בהתאם לנקודת ראותו, ולאמתו של דבר רוצח יואב את דויד המלך בעזרת שכתובה של ההיסטוריה. היחס של יואב אל דויד הוא שלילי ביותר. אין הוא מעריך אותו כלוחם גדול ולא כשר צבא גדול. לדעתו של יואב, אבנר, שאול, ויהונתן היו לוחמים ומצביאים טובים בהרבה מדויד. את עצמו מעריך יואב כמצביא הגדול מכולם, למרות שלא ייחס לעצמו תכונה של אוחז חרב גדול, כמו למשל, אחיו אבישי שהיה לוחם ענק ושר צבא מעולה. לדעתו הצטיין דויד בשני דברים: תשוקה אדירה ואובססיבית למלוך על כול ישראל, ויכולת גדולה לשירה ומשחק. יכולת המשחק שלו הייתה כה גדולה עד שבעצמו האמין בכל ליבו במשחקו (וכשבכה, למשל, בכה בדמעות ממש ולא בדמעות תנין). דויד ראה עצמו כשליחו של אלוהים עלי אדמות וזיהה את רצונו עם רצון האל. לכן לא הבין איך יתכן שאלוהים אִפשר את מרד בנו אבשלום. בגלל ההתדרדרות במצבו הגופני והנפשי של דויד מגיל ארבעים לערך, התבלט חוסר יכולתו לעשות החלטות כואבות. במקום לשמוח שמרד אבשלום דוכא על ידי יואב בן צרויה, הוא בכה על מות בנו, והלוחמים חזרו חפויי ראש. וכשיואב נזכר במאורע זה, אוחזת בו התרגשות גדולה,

יואב קם ממקומו והתהלך אנה ואנה בשתיקה. עיניו השחורות רושפות אש זרה. אדם נקלה, מלמל לעצמו, אדם נקלה.

'אני מבין שאיימת עליו שתפרסם ברבים את המכתב שבו כתב לך שאבשלום הוא בן מוות?'

'הגיעו מים עד נפש,' אמר יואב בסערת נפש, מתעלם משאלת בֶּן. 'האיש הזה הפך למאוס בעיני. כך לא מתנהג מלך עם עמו. רועה נאמן לצאן מרעיתו.' (עמ' 290).

יואב ובֶּן  דנים בשאלה האם דויד היה מנהיג דגול, ובן מסכם דיון זה באמרו,

'ודויד נכשל כמעט בכל הדרישות של המנהיג,' אמר בן. 'הוא דאג לבסס ולהאדיר את מלכותו לעולם ועד; הוא היטיב עם עצמו ועם בני משפחתו; (היום אומרים שהוא עשה למען ביתו.) הוא קנה את התומכים בו והעשיר אותם בתפקידים וברכוש; הוא רדף עד חרמה את המתנגדים לו והרגם; הוא רדה בעם ומצץ את לשדו; אבל הוא ניצח את כל אויבי ישראל.'

'הוא ניצח את כל אויבי ישראל?' אמר יואב בלעג מהול בזעם כבוש. 'אף לא זאת. בייחוד לא זאת! מי שניצח את אויבי ישראל היה שר צבאו – יואב בן צרויה, אני!'

ראו גם:

פרק מ"מדוע לא רצחת את המלך"

דוד בן ישי -בשר ודם. הרצאתו של אמיר אור בערב "יקום תרבות" על דוד בן ישי

הנשים בחייו של דוד בן ישי :הרצאה מאת חוה עציוני -הלוי

דוד מלך ישראל ויהודה – חי חי וקיים – הסרטה של ערב "יקום תרבות"

אודות סם ש. רקובר

סם ש. רקובר הוא פרופ' מלא במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. תחומי התעניינותו הם תפיסה וזיהוי פרצופים, ופילוסופיה של המדע והתודעה. הוא פרסם מעל לתשעים מאמרים וארבעה ספרים מקצועיים בנושאים אלה. כיום הוא כותב ספר על הבנה והסבר בפסיכולוגיה עבור הוצאת הספרים לקסינגטון. בנוסף הוא פרסם עשרות סיפורים קצרים בעיתונים ספרותיים, תשעה רומנים (כולל קבצי סיפורים וספרי ילדים), ומאמרים על אודות ספרות.
הפוסט הזה פורסם בתאריך היסטוריה וחקר התנ"ך, היסטוריה חלופית, יהדות, סיפורת היסטורית עם התגים , , , . קישור קבוע.

תגובה אחת על מדוע לא חיסל יואב בן צרויה את דוד בן ישי?

  1. מאת אמנון סטופ:‏

    אריה קוצר פרסם סדרה של ספרים על תקופת דוד, שבהם הוא משתמש במאורעות המתוארים בתנ״ך כבסיס לתיאורים הרבה יותר מפורטים, וגם יותר מודרניים, כלומר באמת עם פחות הצדקות לדוד. אחד הספרים, לדעתי הטוב שבהם, הוא ״יואב בן צרויה״. כך שהדמות הזאת, או ליתר דיוק כמובן תיאורה בתנך, עשתה רושם רב גם על אנשים אחרים מלבד רקובר. אני חושש שאי אפשר להשיג את הספרים של קוצר כבר שנים רבות.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*