היתוש, העורב, המקק ומאיר ויזלטיר – קריאה ב"תקנות שכנגד"מאת יהודה ויזן

קריאה בספר השירים "תקנות שכנגד" ("מקום לשירה", 2016) מאת יהודה ויזן

מאת חגית בת-אליעזר

יהודה ויזן – דעתן, בקי רוחבית בשירה העברית, האנגלית, וברבדים העמוקים של החוכמה היהודית, המנהיג של כרכי "דחק" העשירים, המקיפים, ללא תקדים במאות העמודים.

ליהודה ויזן ספר שירים חדש, "תקנות שכנגד", והוא בעד הוצאות − לא מוציא ב"דחק" שלו, הגיע לירושלים הבירה ומצא משכן לשיריו ב"מקום לשירה".

קוראת בפליאה: אין זה ספר רגיל, אין בו שירת "האני" הצרה, אין בדידות כלל, אהבה – במשורה.

הומור קצבי-קפיצי-מנתר-מזמזם. לא − מליצה דביקה. כן − הלצה מבריקה.

יש בו סיור מדיני-היסטורי באירופה, ביקור בשירותים של זוג נשוי, התכתבות-התעמתות עם משוררים, חיות: יתוש, מקק, כלבים, חולדות, ועוד. מגוון צורות: פואמות וקטעים קצרים, פה ושם ארמית וערבית בתעתיק עברי.

הופכת דף באי-רצון קל להיפרד מהשיר הזה שכאן, עם סקרנות הולכת וגוברת לקראת מה שמצפה לי בכפולה שמעבר. נכנסת למקצב של כדרור קפיצי קצבי של הברות שקולות, חרוזים. דרוכה וערנית: מה הלצה כאן ומה בכל זאת בנימה רצינית.

האם הכול מושלם ואין ביקורת?
יהודה ויזן טיפל גם בזה ותיבל את היצירה הרב קולית שלו בביקורת עצמית. המוטו לספר "לא כל האומר שירה, הוא אומר שירה" הלקוח – כן או לא –  מתוך מדרש שוח"ט, מזמור י"ח, מכוּוָן גם לַכָּתוב בספר פנימה.

בדיוק זה המקום להתחיל את הקריאה הבאה, המודעת, המשתפת, המגיבה והמבארת של "תקנות שכנגד".

"היתוש" תחילה:

לַיְלָה בּוֹ עָמַד הָרוּח

הָאֲוִיר נִמְלָא בְּרֵיח

רֵיחַ שֶׁל בִּיּוּב סָרוּח

כְּשֶׁבָּרוֹם רִצֵּד יָרֵח

וְהָיָה כֹּה חַם.

אָז בְּעַד חַלּוֹן פָּתוּח

לְחַדְרִי עוֹפֵף מַדּוּח

שֵׁד מַזִּיק וְל־א יָדוּעַ

שֶׁזִּמְזֵם לִי "יוּדָה, יוּדָה

בָּאתִי קַחַת דָּם"

יאה ריח הביוב לליל ירח חם, "יוּדָה" מצטלצל בשובבות עם "ידוע" ומספיק לומר "קחת".

וכך זה ממשיך – 14 בתים מסוגננים של ארבע שורות בנות שמונה הברות קצביות ושורה חמישית בעלת חמש הברות, וכל השורות החמישיות האלה מתחרזות ורוכסות את השיר, שעניינו – ביקורו של יתוש מציק שנגמר במותו הבלתי נמנע של הפולש:

חֲרִישִׁי, אֲבָל בָּטוּח

הִתְקָרַבְתִּי כְּדֵי טִוּוּח

וְאֶגְרוֹף יָדִי זרוּח

וְתַחְתָּיו יַתּוּשָׁטוּח.

וְנִמְלֵאתִי דָּם.

אבל יש כאן משהו מעבר לעלילה ההיתולית ו-"יַתּוּשָׁטוּח" − ההברקה המילולית.

הנה הרמז התפוח הכפול − המוטו בתחילתו של השיר:

The great adversary of Invention is Imitation

שבתרגום נשמע כמו "החיקוי – אויבה הגדול של ההמצאה". האמרה מיוחסת למשורר והממציא של ספרות הבלש א.א. פו. התעלומה לא קשה ויוּדָה, מתוך ביקורת עצמית כלפי החקיינות, ממש מבקש שהבלשית שבי תגיד זאת: "היתוש" הוא "העורב" (מאת א.א. פו) בזעיר אנפין גם בסיפור ההתמודדות עם אורח מעופף בלתי קרוי וגם במוזיקליות: המקצב והחרוז.

שירו איתי באנגלית את הבית העשירי המייצג של " העורב" מאת א.א. פו

But the raven, sitting lonely on the placid bust, spoke only,
That one word, as if his soul in that one word he did outpour.
Nothing further then he uttered – not a feather then he fluttered -
Till I scarcely more than muttered `Other friends have flown before -
On the morrow he will leave me, as my hopes have flown before.'
Then the bird said, `Nevermore.

או בתרגומו המופתי של זאב ז'בוטינסקי:

אַך לֹא זָע, לֹא רֹאשׁ הֵנִיעַ, וְאַחֶרֶת לֹא הִבִּיעַ –

כִּי אוּלַי בַּזֹּאת לִבֵּהוּ נִשׁתַּפַּך עַד הַמָּקוֹר.

נָח קָפוּא עַל הָאַנדּרָטָא – וְלָחַשׁתִּי: "לָמָּה בָאתָ?

כִּי מָחָר מִבֵּית-צָרָתָה עוּף תָּעוּף אֶל אוֹר וּדרוֹר –

כַּתִּקווֹת, כְּאָח וָרֵעַ, נוּס תָּנוּס אֶל אוֹר וּדרוֹר".

הוּא קָרָא "אַל עַד-אֵין-דּוֹר".

שורות "היתוש" מפזמות את התבנית הצלילית של שורות "העורב", והשורה הרוכסת של "היתוש" הקצרה יותר ובעלת מספר הברות אי זוגי היא בת דמותה של שורת ה- nevermore האלמותית.

הדבר הגדול הבא: הפואמה "כ' זמירות לצון בדבר שואת ערביי אירופה". בכותרת הזאת כל מילה סותרת את קודמתה ומופתעת מזו שבאה אחריה.

פואמה זאת הופיעה ב"יקום תרבות " כ"נבואת אבן שם הגלילי -נבואה פואטית מאת יהודה ויזן"

במילים פשוטות, פני המצב הקיים:

ד.

אֵירוֹפָּה הִיא חוֹבֶקֶת כָּל

וְהִיא חִבְּקָה לְתוֹךְ קִרְבָּהּ

כֹּחַ עֲבוֹדָה דֵּי זוֹל

מֵאַפְרִיקָה וּמֵאַרְצוֹת עֲרָב

הפואמה צופה קדימה בהסתמכה על ניסיון העבר, והמשורר מזהיר בפני העתיד הממשמש בטרם התממש. העלילה מתפתחת בין שני קטעי "עוד מעט" הכתובים בזמן עתיד:

א.

עוד מְעַט אֵירוֹפָּה תִּתְעוֹרֵר לְבֹקֶר קַר, לרַיִן קָפוּא, לְשֶׁמֶשׁ לְבָנָה.

פַּעֲמוֹנֵי הַכְּנֵסִיּוֹת יְדַנְדְּנוּ בְּכָל כִּכָּר וְשֶׁלֶג בְּתוּלִי יַסְגִּיר אֶת מָה שֶׁזָּר.

ט.

עוֹד מְעַט אֵירוֹפָּה תִּתְעוֹרֵר לִשְׁמֵי שָׁרָב

לִצְרִיחַ הַמִּסְגָּד, לְקוֹל הַמּוּאַזִּין וּלְכִפּוֹת זָהָב עַגְמוּמִיּוֹת

וְרֵיחַ תּבְלִינִים.

לבין המזמור האחרון הכתוב בהווה עתידי:

כ.

אֵירוֹפָּה קָמָה לְמוֹלָד חָדָשׁ

לְקוֹל פעמוֹנִים לְמַקְהֵלוֹת הַחַג

לִמְחַלְּקֵי הָעִתּוֹנִים הַמְּבַשְּׂרִים

יהודה ויזן מתאר תמונות מההווי האירופי, כשהוא משתמש בשמות המייצגים: יוסוף, מחמוד, סעיד, עָבֶּד – עבור המוסלמים המשגשגים והמציפים, בזמן שתומאס, אלין, זיגפריד, אדוארד מאבדים את פרנסתם ואת ביטחונם האישי.

לבסוף הוא מכריז באופן החד-משמעי:

יד.

הָעֲרָבִי הוּא מַחֲלָה

לא מַרְפֵּא

וְהוּא מוֹצֵץ אֶת שַׁד אֵירוֹפָּה וְאֵינוֹ מַרְפֶּה

לאירופה זיכרון היסטורי של כיבושה על ידי הזרים, האם הכוונה למונגולים?

ט.

אֵירוֹפָּה לא יוֹדַעַת אֵיך

אֲבָל הִיא כְּבָר יוֹדַעַת

זֶה הִיא אוֹ הֵם

זֶה הֵם אוֹ הִיא

וְשׁוּב צָרִיך לְהִלָּחֵם עַל אֶרֶץ הַנּוֹצְרִים

וְשׁוּב יֵשׁ לְהַדְבִּיר

וְשׁוּב יֵשׁ לְמַגֵּר

אֶת כָּל מַה שֶׁמַּכְבִּיד

אֶת כָּל מִי שֶׁהוּא גֵּר.

אבל כאן נכנסת הנקודה היהודית. הזיכרון ההיסטורי הטרי יותר, זה של גרמניה הנאצית, מזהיר בפני שימוש יתר בכוח:

ח.

אֵירוֹפָּה לא עוֹצֶמֶת עַיִן כְּבָר כִּמְעַט עָשׂוֹר

הִיא מְלַקֶּטֶת חֲתִיכוֹת מֵידָע, אַךְ הִיא חוֹשֶׁשֶׁת לַעֲשׂוֹת

אֶת מַה שֶׁכְּבָר עָשְׂתָה וְהִיא יוֹדַעַת

שֶׁהִיא יוֹדַעַת לַעֲשׂוֹת

אַךְ אִי אֶפְשִׁי לָהּ עוֹד

וְהִיא בַּדֶּרֶך לְאָסוֹן

אני מסוחררת מריבוי הקולות:

גינוי למשטרה המפעילה כוח נגד המפגינים המגוונים:

יב.

זְכֻיּוֹת אָדָם! | זְכֻיּוֹת חַיּוֹת!

זְכֻיּוֹת הַדָּת |   ! הַדָּת שְׁטֻיּוֹת!

וְאֶת כֻּלָּם

מַכָּה הַמִּשְׁטָרָה

השמעת ביקורת כלפי טעות קריאת המפה הפוליטית, שעלולה להיות גורלית:

ו.

יָשַׁב בְּמָיוֹרְקָה אִמָאם

שֶׁהִטִּיף לדַרְכֵי הָאִסְלָאם

הוּא לִמֵּד נְעָרִים שֶׁכֻּלָּם כָּאן כּוֹפְרִים

וְחִבֵּר גַּם סְפָרִים בָּעִנְיָן

שֶׁזָּכוּ לְבִקֹּרֶת אוֹהֶדֶת מְאוֹד בְּקֶרֶב חוֹקְרוֹת הַמִּגְדָּר.

והנה המוסלמי (הַשֵּׁמִי) מתכנן מתקפה:

י.

נִבָּע בּוֹ כְּמוֹ פַּעַם הָרֶגֶשׁ

אוֹתָהּ נְבוּאָה עַתִּיקָה

שֶׁקּוֹרֵאת לוֹ לָקוּם וְלָרֶשֶׁת

אֶת קִרְיַת הַוָּתִיקָן.

וְאֵין לוֹ שׁוּם צֹרֶך בְּכֹח

הוּא רַק צָרִיך לֶאֱהֹב

כִּי אֵירוֹפָּה כָּל כָּך דֶּמוֹקְרָטִית

וּנְתוּנָה לְחַסְדֵי הָרֹב

מִי צָרִיך כָּאן רוֹבֶה אוֹטוֹמָטִי

כְּשֶׁאֶפְשָׁר לְהַשְׁרִיץ בִּצְרוֹרוֹת.

והמצב נראה רע, רע מאוד. מפלה?

יג.

הַיַּבֶּשֶׁת מִתְנַגֶּשֶׁת לְתוֹכָהּ

וְשׁוּב נִשְׁמָע בָּהּ נֶפֶץ הַתּוֹתָח

הַנוֹטְרְ־ דּאם נָפְלָה בּבַת אַחַת

בִּנְיַן הַפַּרְלָמֶנְט הֻשְׁחַת

וּבְבָתֵּי הָעֲרָבִים יֵשׁ חַג

יֵשׁ כֶּבֶשׂ וְגַם יוֹגוּרְט יֵשׁ

שֻׁמָּן.

אני מזועזעת, אך יהודה מתעתע בי בבית הבא:

וְזוֹ מַכָּה לַתַּיָּרוּת אַך אַל חֲשָׁשׁ

כִּי לַשֵּׁרוּת הַחֲשָׁאִי יֶשְׁנָהּ תָּכְנִית

אֵיךְ לְסַלֵּק אֶת גֶּזַע עֲמָלֵק

אֵיךְ לַעֲשׂוֹת זֹאת

בְּלִי שֶׁהוּא יַרְגִּישׁ.

איזו שאננות! המכה הרי לא רק לתיירות!

ועוד טלטלה:

נִשְׁתַּמֵּשׁ בַּשִּׁיטוֹת שֶׁל סטאלין

אבל מיד לאחר מכן, כמעט בסתירה:

וְנַמְטִיר עַל רֹאשָׁם טְפָסִים.

האם התוכנית המוצעת מעשית?

נְיַסֵּד מוֹסָדוֹת לְתִקּוּן הָאָדָם

וְנַכְרִיז כִּבְיָכוֹל בִּתְמִימוּת

שֶׁאָנוּ בַּעֲדֵנוּ אַך גַּם בַּעֲדָם

וְנִקְרָא לְכָל זֶה קַיָּמוּת.

יהודה עושה שימוש חופשי-מה במושג קדוש-מה, "שואה" (בכותרת הפואמה) בהקשר של ערביי אירופה, ומטשטש את האבחנה בין עמי המזרח התיכון בכך שמדבר על "הַשֵּׁמִים":

הִיא הֵרִיחָה בְּעֹמֶק בְּשָׂרֵנוּ

שֶׁמֶץ שֶׁל דָּם יְהוּדִי.
כשהרחה היא חוש הכי חייתי.

והנה עוד מושג טעון "פתרון סופי":

טו.

אֵירוֹפָּה מוֹצִיאָה לַפֹּעַל פִּתָּרוֹן סוֹפִי חָדָשׁ

הִיא פּוֹעֶלֶת עַל פִּי נֹהַל

עִם דָּגֵשׁ עַל הַסְבָּרָה

הִיא אוֹמֶרֶת דִּבְרֵי נֹעַם

וּמְבַצַּעַת הַדְבָּרָה

אבל אין חדש תחת האדמה וזה אותו הפתרון:

טז.

זֶה אֲנִי, אֲחִי, מִן הַבּוֹר

קוֹרֵא מִמְּעֵי עָפָר

כָּאן קְבוּרִים רְבָבוֹת

בָּשָׂר עֲלֵי בָּשָׂר

הוּבַלְנוּ לְכָאן בַּלָּאט

בְּעַד רְחוֹבוֹת צָרִים

וְקִבַּלְנוּ אֵת לַיָּד

וְצִוּוּנוּ לַחְפֹּר קְבָרִים

וְחָפַרְנוּ לְאַט

שֶׁלֹּא יִגָּמֵר

שֶׁאוּלַי עוֹד יִקְרֶה לָנוּ נֵס

שׁמֻּחַמַּד יָבוֹא

וְיֹאמַר לַנּוֹצְ רים

שֶׁזֶּה מַמָּשׁ לא יָפֶה.

אַך מֻחַמַּד לא בָּא.

גם כאן משיח לא בא, ולא מפתיעות המלים הקשות במזמור הבא:

יח.

הַגֶּזַע הַשֵּׁמִי הוֹלֵך וּפוֹחֵת בְּכָל קַצְוֵי הַיַּבֶּשֶׁת

וּמִן הַמִּילְיוֹנִים נוֹתְרוּ מוּזֵאוֹנִים

זֶה יוֹתֵר מִשְׁתַּלֵּם מטְּרֶבְּלִינְקָה ואושויץ.

מתקרבים לסוף:

יט.

אֵירוֹפָּה קָטְלָה אֶת הַזֶּרַע

יִבְּשָׁה אֶת הַלַּח בַּקָּנֶה

מֵחֲשָׁשׁ לְטֹהַר הַגֶּזַע

תִּקְּנָה תַּקָּנוֹת שֶׁכְּנֶגֶד

והנה נשמעת אזעקת ההרגעה – צפירה עולה ויורדת − ומופיע שם הספר "תַּקָּנוֹת שֶׁכְּנֶגֶד" ומדגיש את מרכזיותה של הפואמה. שתי מילות השם מתעמתות, ובמילה "תַּקָּנוֹת" מצלצל פעמון ה"כן" לעומת "שכנגד".

אני מותשת מהטלטלה, מאי-ידיעה, מאי-ודאות באשר לידו של מי תהיה על העליונה, ומדאגה לחיי האדם בצד המפסיד, אחריות מוסרית.

שמחה לקרוא:

כ.

אֵירוֹפָּה סוֹף־סוֹף מְשֻׁחְרֶרֶת

הוֹדוֹת לְנִסְיוֹן הֶעָבָר

הִיא עָשְׂתָה זֹאת הַפַּעַם אַחֶרֶת

תּוֹֹךְ שְׁמִירָה עַל כְּלָלֵי הַמּוּסָר

איזה שיר מתנגן ומרגיע. זה סוף מעודד, ממש happy end?

אז מה משמעות הפרסומות בשורה האחרונה?

אִם יֵשׁ פִּרְסוֹמוֹת בֵּין לְבֵין.
האם השלום אמיתי? או שמא זה מבוים כתוכנית ראליטי?
שוב מתוחה, כמו בסרט אימה.
"על מה כל המהומה?"- שואל הידיד שבדיוק בא לחופשת מולדת מברלין.
"לא הרגשתי שאירופה במלחמה."
אני לו מספרת.
והוא: "רגע, מה את אומרת? לצון? כלומר בדיחות הדעת, הלצה? ומזה את לחוצה?

יאללה, בשם אללה, דפדפי הלאה."

אחרי שיר משחקי-מילולי – בלדה עם בשר ודם המקק:

בלדה

" היה זה בבוקר, השכם בבוקר"

הָרַגְתִּי מַקָּק בְּשִׁירֵי וִיזֶלְטִיר

בַּשְׂרָנִי וְרָטֹב וּמַבְהִיק

ודם הַמַּקָּק דָּבַק בַּכְּרִיכָה

כִּי דּם הַמַּקָּק הוּא דָּבִיק

אָמַרְתִּי לִמְחוֹת אֶת דּם הַמַּקָּק

וְנָטַלְתִּי מטלִית מְמֹרֶטֶת

אַךְ דּם הַמַּקָּק עִקֵּשׁ כְּמַקָּק

וְעַל כֵּן מֵאֵן הוּא לָרֶדֶת

אָז קָרָאתִי לְאִמִּי שֶׁתַּתִּיז

מֵסִיר שֻׁמָּנִים עַל הַסֵּפֶר

וְהַסֵּפֶר נֶחְרָךְ בְּלִבּוֹ הַמְּכֹרָךְ

אַךְ דּם הַמַּקָּק יָסֵף אֶת

גַּבּוֹ לְהַכְתִּים.

אָז זמנתּי עֵדִים שיראו

מה חָפַצְתִּי הסר אֶת הַכֶּתֶם

וְקִרְצַפְנוּ בְּצַוְתָּא

עִם גַּרְזֶן וְעִם צְבָת אַךְ

דּם הַמַּקָּק לא מָשׁ.

וְנִחֲמַנִי אָבִי

לְבַל אֹמַר נוֹ אשׁ

"הַסֵּפֶר הַזֶּה הוּא סְמַרְטוּט שֶׁל נְיָרבְּנִי,

עֲשֵׂה לְךָ סֵפֶר חָדָשׁ."

המקצב השובב והנושא הקליל מרגיעים אותי כליל:

המקק איכס-מגעיל!
אך אותי הוא מציל
מחזירני לכאן
התיקן
למקומי הנכון
במזרח התיכון

ובמבט מאופק לאחור על הפואמה אני רואה מקבילות בין עלילות ערביי אירופה לבין קורות היתוש הפולש שבא קחת דם ונמחץ בו בעצמו.

ועוד לקח מהיתוש –  כאן בהקשר של מקק: החרקים המחוצים האלה הם שם קוד למשחקי חיקוי. והנה כבר בשורה הראשונה מופיע "ויזלטיר" − שמו של משורר ישראלי מרכזי ונערץ על ידי יהודה ויזן, שעליו כתב לפחות את הרשימה המפארת הזאת:

למאיר ויזלטיר שיר בשם "בלדה", אשר מתחיל ב- "הרגתי זבוב בשירי קמינגס" והשורה השנייה בו, "היה זה בבוקר, השכם בבוקר", – משמשת כמוטו לבלדה של יהודה ויזן.

נתמקד במקק. הוא נהרג מיד, אך השאיר את הדם הלא-אדום, השקוף, אך הדביק, ומשימתו של השיר היא את הכתם להסיר. כמה תמים ומחוכם הגיוס של אמא-אבא למשימה. אמא − אלופת הניקיון − יורה בתותח על זבוב − דם מקק ליתר דיוק. אבא מצטרף בבית האחרון ומנחם:
"הַסֵּפֶר הַזֶּה הוּא סְמַרְטוּט שֶׁל נְיָר". אני רואה, שגם אבא בקי בשירתו של מאיר ויזלטיר ומצטט משירו "קח לך" הידוע, שתחילתו:

קח שירים, ואל תקרא
עשה אלימות בספר הזה:
ירק עליו, מעך אותו
בעט אותו, צבוט אותו.

ומה כתוב מיד אחרי "הַסֵּפֶר הַזֶּה הוּא סְמַרְטוּט שֶׁל נְיָר" בבית האחרון של "קח לך"?

ניחשתם נכון − " ואותיות כמו זבובים". שני שירי ויזלטיר הללו מתכתבים בזבובים.

ויזלטיר נעזר בשירי קמינגס, ויזן משתמש בשירי ויזלטיר. מרגישים ששירים שימושיים, והרי זהו שמו של ספר שיריו של דוד אבידן, וגם לו נוכחות בולטת ב"בלדה" המקקית של יהודה ויזן – בדמות הכתם. כמה יפה הביצוע של אלי מנשה ל"הכתם נשאר על הקיר" של דוד אבידן:

ובחזרה לבלדה: החרוזים זכים מובזקים: מַבְהִיק–דָּבִיק / מְמֹרֶטֶת–לָרֶדֶת / בְּצַוְתָּא–עם צְבָת אַךְ /

מָש-נואָש-חדָש, בתי השיר חופשיים לנוע בין ארבע לחמש שורות, והיחס הבין-דורי להורים − רענן וחברי: לא מורשת אבות חבוטה, דביקה בהשאלה, אלא שיתוף פעולה מעשי ועזרה ממשית בבעיית דם המקק הדביק ובקיאות משותפת ספרותית.

ובהקשר הזה אני רוצה לומר עוד דבר-מה ברגישות ובנחישות: כפי שב"בלדה" של ויזלטיר ישנה דמות-רקע נשית ארוטית:" וחלצַי היו עדין שוקקים מִמֵּךְ", כך ויזן משתף את זוג הוריו, וברור לכול, שהיחסים בין שניהם רומנטיים ונושאי פרי.

אני הוגה בדמותו של האב: הוא מעודד את בנו להניח להצלת ספר שיריו של משורר אחר, אף אם נערץ, ולצאת לדרך עצמאית – "עֲשֵׂה לך סֵפֶר חדש", אחרי שעמד בציווי "עשה לך רב" (מאיר ויזלטיר).

זוטא: מרוב הקלדת שמות המשפחה "ויזן" ו- "ויזלטיר" האצבעות מאותתות לי שלשניהם אותה רישא "ויז".

ולעת עתה אסיים את הרשימה בזוטא השנייה מתוך "שישה זוטים":

מרובע

הָעִבְרִית שָׁנִים הַרְבֵּה לָהּ

כְּבָר גָּמְעָה לָגִין שֶׁל בֶּלַע

כְּבָר פָּלְטָה אֶת שֶׁלָּגְמָה

לְיַמָּה שֶׁשְּׁמָהּ חָכְמָה

המרובע מתנוסס על דף אירוע פייסבוק של השקת "תקנות שכנגד":

https://www.facebook.com/events/301733240179353/?active_tab=posts

שתתקיים ביום ג', 16 באוגוסט, ובה, לאחר דברי הפתיחה מאת גלעד מאירי − עורך הוצאת "מקום לשירה", יקרא המשורר יהודה ויזן את כל ספרו מכריכה לכריכה, בליווי מחשבות על שיריו ועל שירה בכלל. אירוע מסקרן, שאליו אשמח לבוא לֵיהָנות וללמוד.

יהודה ויזן

אודות חגית בת אליעזר

בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון בחיפה. עובדת בתעשית מחשבים. כותבת שירים מגיל 18, למדה בסדנאות כתיבה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. מאז 1993 מפרסמת במוספים ובכתבי עת ספרותיים. פירסמה שלושה ספרי שירה בהוצאת "כרמל" - "השקת ספינת צפיה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016). כיום מתגוררת בחיפה.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , . קישור קבוע.

2 תגובות על היתוש, העורב, המקק ומאיר ויזלטיר – קריאה ב"תקנות שכנגד"מאת יהודה ויזן

  1. מאת ארלט:‏

    כל הכבוד, חגית, על הקריאה המושקעת, המתלהבת. טובה למשורר התלהבות שכזאת. וכל הכבוד כמובן למשורר ששיריו הצליחו לעורר אותה. אקרא את הספר!

  2. מאת צדוק עלון:‏

    ויזן מצליח לגרות את המחשבה… וחגית מכוונת…

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*