תהילת נצח – על יצירה, אהבה ואלוהות, ועל מה שביניהן

האמן יצחק ניר

"התמריץ האולטימטיבי של היוצר, הוא הפרס המובטח של התהילה" (ארתור סי קלארק. "אודיסאה בחלל"). 
"מה שיוצא מהלב, נכנס אל הלב" (חב"ד)

מאת יצחק ניר

מהו שגרם לבלרינה הראשית ריקי סינגר לרקוד את "שחרזדה" עד תום הבלט המפרך, ברגליים יחפות, כשכפיס עץ נעוץ מתחת לציפורן בוהן רגלה, והיא סובלת כאבי תופת?

מהו שדחף את לודביג וואן בטהובן לכתוב את ה"תשיעית"? וה"שביעית" וה"חמישית" וה"שלישית"?…

מדוע שבר מיכאלאנג'לו את גבו בחציבת שיש במחצבות "קאררה" ועל פיגומי ה"קאפלה הסיסטינית" במשך ארבע שנים תמימות?

מה באמת דחף את וינסנט ואן גוך, עני ומוטרף, שבימיו הקצרים לא מכר ולו תמונה אחת משלו, לצייר ולצייר ולצייר עד שהכאב והשיגעון של בדידותו הכריעוהו ביריית אקדח?

מהו שהניע את גיורא אבן, טייס הקרב הוותיק, לפגוע במטוס אויב אחר מטוס אויב, ללא רחמים וללא הפסק?

מהו שמריץ את הקופץ לגובה במוט, אלכס אוורבוך, לנסות פעם אחר פעם לזנק מעל הרף, לעיני עשרות אלפי צופים, להיכשל, לחייך חיוך מבויש ולהמשיך בחיי הסיגוף של אתלט אולימפי?

מה זה שם הדוחף את כל אותם שחקנים ובמאים לעבר הרפתקאות קולנועיות שאיש אינו יכול לחזות את עתידן, אם לא טקס חלוקת ה"אוסקר": אותם פסלוני זהב נואלים, חסרי כל ערך ממשי, אם לא התהילה המגיעה עמם שלובת זרוע?


נראה לי כי ביסודו של דבר, בעומק תת המודע האישי והקולקטיבי של יוצרי כל אותן יצירות בנות אלמוות בציור, בפיסול, בארכיטקטורה, בספרות ובמדע, בקולנוע ובריקוד, וכמוהן בכל מכלול היצירה האנושית, במלחמה ובמפעלי שלום, עומד אותו כוח מניע.

ביסוד כוחם של יוצרים, הוגים, בונים, ממציאים, מדינאים, מגלי ארצות ומצביאים, משחר ההיסטוריה ועד ימינו, מעבר לתחרותיות ולעניין האישי, עומדת אותה כמיהה, חזקה מכאב, עזה מאהבה, ולעתים אף מרה ממוות –
 הכמיהה לתהילה.


כולנו שונים, אך בסופו של יום כולנו דומים…

ולמרות שכולנו "חכמים ויודעים את התורה": את ההיסטוריה, המסורות, התרבויות, הציוויים, הסמלים, "הזמנת הפטרון לאמן", חרדות הפרנסה, הקיום והמוות, בכל זאת יש משהו נוסף…

כי יותר מכל הסבר מלומד לשאלת היסוד: "מדוע בחר האמן ליצור כך?" עומדת לבדה, הכמיהה לתהילה.

מי מאיתנו איננו כמה אל העוצמה שבמחיאות הכפיים? אל אור הזרקורים? אל הטפיחות על השכם, אל הפרסום, אל הבעות ההתפעלות, אל ביטויי ההערצה (ועמם גם רגשי הקנאה החבויים…).


ומה הן אותן "מחיאות הכפיים" אם לא הרצון לקבל כל רגע מחדש אישור לקיומנו. אישור שבני ערך אנו, שאבא ואימא גאים בנו, שאנו עומדים בציפיותינו ובציפיות האחרים מאיתנו…


ואולי אותן "מחיאות הכפיים" אינן אלא "הצד המואר" של המפלצת האפלה – האגו האנושי הרעב שלעולם איננו שבע?


אפשר שהפכנו את הרעב למחיאות הכפיים לציפיות של ממש; אין להן תכלית ואין להן אחרית, והן דוחפות, מרעילות ומכלות, אך "אין  לנו חיים" בלעדיהן… ואולי דווקא בשל כך יש ואנו מגיעים להישגים שלא חלמנו עליהן באותן שנים עלומות של ילדותנו המוקדמת?


אנו ממשיכים ליצור, להתלבט, לסבול, להתבשם מהצלחותינו ולשקוע, למעמקי הדיכאון בכישלוננו, ולא לוותר… אך לעתים, כמעט בהיסח הדעת, יד המקרה וחדוות המשחק שבעשייה יביאונו לפתע לטובות שביצירותינו…
ולמרות זאת, לא כולנו ה"חיפושיות", או "מוצרט", או "שייקספיר" או "סר אייזיק ניוטון"…

מה חבוי ביסודה של "הכמיהה לתהילה"?

באותה כמיהה בלתי פוסקת לרָצות את עצמנו, להיחשף ולייחל לאותה "תהילת עולם" קצרת ימים, שתחלוף ממילא עם חלוף חיינו, ולעולם לא תחיה לנצח?

מהו אותו הלהט, אותה תחושת חוסר מנוחה הדוחפת להגות ולעשות, לכתוב ולצייר, לחקור ולפרסם, להמציא ולהציג לראווה?

הייתכן כי אין זו אלא אותה תשוקה שאי אפשר להשביעה ואי אפשר לכבותה כל עוד חיים אנו, לשמוע עוד ועוד -
"אנחנו אוהבים אותך!"


ולמה נתאווה כל כך לשמוע את רעם התשואות ואמרי השבח, שאינם אלא "אתה גדול ואנחנו – אוהבים אותך…"

מהי אותה תחושה בקצות האצבעות שאינה נותנת מנוח, אלא אם באים בעקבותיה אותם רגעי אקסטאזה של יצירה חסרת מעצורים?

מהו אותו מדרון חלקלק הגולש אל חוסר המעש, ואל השגרה האפורה, ואפלת הדיכאון, האורבים מעבר לפינה אם אך לא נקשיב לנהמת לבנו?

ייתכן כי הכול מתחיל בלידה ובגעגועים אל הרחם החם, אל החיבוק, אל הליטוף, אל הנישוק, ואל דברי הנוחם המרגיעים את הבכי?

האין זו אותה ההתחלה עצמה הדוחפת ומטריפה אותנו כל חיינו – לבקש אהבה ולרוב לא למצוא אותה באמת?


וכך, מבלי משים, פירות מאמצינו הבלתי נלאים לזכות באותה אהבה אבודה, יישארו בצידי הדרכים כ"יצירות" שחיינו תלויים בהן… אנו מפתחים את כישורינו וכישרוננו, העזתנו וכיבוש פחדינו עד קצה גבול היכולת, ולעתים אף מעבר לכך, כדי שאולי בסופו של דבר בעומדנו מול עצמנו, זקנים וכנים, כמו רמבראנדט מול דיוקנו האחרון – נסלח לעצמנו, נטפח על שכמנו שידע כבר הכול ונאמר:
 "עשיתי את זה, מצאתי את האהבה האובדת; אני אוהב את עצמי ואת האוהבים אותי"…


התשוקה לתהילה והכמיהה לאהבה, מלוות אותנו משחר ההיסטוריה, והן נצר ליצרי ההישרדות והמין, ולפחד המוות. מקורה בחסך הקמאי שראשיתו בגירוש מגן העדן והמשכו בהגפת שערי גן העדן הפרטי שלנו. אותו כאב ראשוני של אור היום ללא הרחם הרחום, הנמשך במכאובי הינקות והילדות הרודפים אחרינו כצל – באשר נלך, ילוונו.  אם לא נשכיל לצקת משמעות של יצירה לתוך חיינו הריקים והחד פעמיים, עלולים חיים אלה להיות "… כצל עובר" ("אדם כצל דמה – ימיו כצל עובר" תהילים מזמור קמ"ד).


ובכל זאת, רפי לביא לא יגיע אל "היכל התהילה" וטולסטוי וקראווג'יו לא יעזבוהו לנצח…

ומדוע זה "הרודף אחרי התהילה, התהילה חומקת ממנו"?

מהו אותו "המשהו" הזה, המעניק לאישה הצעירה הלבושה בכחול וכרסה בין שיניה, קוראת מכתב אל מול האור הקורן מחלונה בדלפט שבהולנד, חיי נצח וליוהנס וורמיר תהילת עולם?

מדוע כאשר תיבש אחרונת שלוליות החלודה, שארית עגומה לעִיגולי ברזל חומים וחלודים המוצבים אל מול שמי תל אביב בחזית "היכל התרבות", איש אולי כבר לא יזכור את מנשה קדישמן?

ומהו, שמעניק לנו כבר עכשיו את התחושה שלוסיאן פרויד, ג'קסון פולוק, דיויד הוקני, ארון קופלנד וגו'ן לנון יחיו לנצח?


האם
אפשר לזהות את המרכיבים העדינים והמסתוריים, המעניקים ל"יצירת המופת" את היותה אכן מופת? מופת, הוא אות נס ודגל המראה כיוון ודרך, הוא הוכחה לנכונות הדבר, בבחינת "כזאת ראה וקדש". המופת הוא גם פלא, השמור אולי רק ליחידים…

האם ראוי להתחקות אחר תהליך "יצירת המופת" המשותף ליוצרים הדגולים?

האם נכון לחפש אחר מה שהתרחש בזמן לידתן של אותן יצירות אלמותיות כמו "דוד" של מיכאלאנג'לו "החמישית" של בטהובן, "רפסודת המדוזה" של ג'ריקו או "היי ג'וד" של החיפושיות?


אני סבור שנכון הדבר.


לגבי קיים הסבר אותו אני רוצה לחשפו עבורי ואולי גם עבורך…

בשבילי הוא חשוב.

זוהי פרשנותי לנוכח אותם "אותות ומופתים" שאותה אני מעדיף לאמץ, שאותה אני בוחר לחקור ועליה להתבונן, כדי לאמץ את ידיי ברגעי הייאוש הגדולים.

על יסודות יצירת המופת


על שלושה גורמים בתהליך היצירה לחבור יחדיו כדי שברבות הימים יינתן לה סיכוי להפוך למופת, לדוגמה, לבאר לשאוב ממנה מקורות השראה…


•    כישרון:  מקוריות, דמיון, "סינרגיה של יכולות גבוהות" מנטאליות ופיזיות, המושגת בעבודה קשה, העשויה להיקרא גם "גאונות"…


•    רמה טכנית: תבונת כפיים, מיומנות ביצוע מושלמת – וירטואוזיות תוך מתן כבוד לחומר, לרוח ולקהל.


•    אמת פנימית: נאמנות לעצמך. חשיפתה מתוך חירות ובחירה (איש אמת לא יניח עד שיהיה שלם עם מעשה ידיו, שכן הוא המבקר החד, המדויק והאכזר של יצירותיו…).


והיה, אם "בזמן האמת" בתהליך היצירה חסר אחד מגורמים אלה, לעולם לא יינתן סיכוי ליצירה להיחשב ולהיהפך בזמנה או במרוצת הדורות, ל"יצירת מופת"…


מהו אותו כישרון אם לא היכולת לשמש ככלי; "צינור" דרכו עשויים לזרום שלמותו ויופיו של היקום דרך דמיונו ונשמתו של הצייר אל בד המפרשׁים הגס ביד אמן? הגשר מעליו זורמים הצלילים המושלמים אל נוצת האווז המושחזת הטבולה בדיו אל נייר התווים הלבן, אשר בבוא העת, פעם אחר פעם, דור אחרי דור ינוגנו הם לעד?

ומהי אותה גאונות אם לא אהבת הורים המעניקה לילדיהם דור אחרי דור, גלגול אחרי גלגול אחרי גלגול את תמצית גופם, מוחם ונשמתם?

והמיומנות המושלמת המושגת בעמל עקשני, הרי בלעדיה אי אפשר לעשות שום דבר "טוב באמת"…

ומהי אותה "אמת פנימית"? אותה קלישאה חבוטה והכרחית, אם לא תמצית הכאב, הפחד, השמחה והעצב, התשוקות והגעגועים, תמצית הרעיון נוסף על האומץ והנחישות של המעז להיות בן חורין וליצור? היכן נמצא שילוש זה?

במוחו ובלבו של האדם…


והיה אם חברו שלושתם יחדיו בזמן ובמקום כי נועדו -
 שם יופיע הסיכוי, אז תזרח האפשרות


אך בכל זאת, משהו חסר.

הן לא כל אותן היצירות שבהן התקיים אותו מיזוג מופלא, אותו "שילוש קדוש" אכן הפכו למושא של פליאה והערצה, לנס ודגל, לדוגמה ולעלייה לרגל – ליצירות מופת הנוגעות ומרגשות בני אדם דור אחר דור…

ומהו שחסר?

מהו שהופך את האפשרות לוודאות, את הסיכוי לפלא?


רוח האלוהים

הייתכן כי רק אם "אלוהים היה שם", ייהפך הסיכוי לממשות, תיהפך האפשרות לנס?


ומי היא או מה היא אותה אלוהות? מה היא הבריאה, ומהו היקום, ומיהם הסדר והכאוס שבטבע? לא לנו לדעת. שאלה היא האם ייתכנו בחיינו רגעים של "מעל ומעבר" של מגע הקסם.

אני מאמין שכן… ואת? ואתה?
ונניח שאכן יש ותתגלה "השכינה" מעבר לכתפו של פסל, או צייר, או מלחין מיוסר, האם זה מספיק כדי שאנחנו ואחרים אחרינו יראו ביצירתו מופת?

נראה שגם בכך אין די.

מה אם כן, "חייב" עוד לקרות?


על התקופה והזמן לחלוף


הזמן הוא "המסננת" הטובה ביותר כדי להבחין ממרחק השנים בטוב מול הרע, במשובח והמקורי מול המתחכם, המחקה, המזויף, והמנסה לרצות אחרים, בעשיר והמרגש מול הדל והנלוז.

לא כל היצירות עמנו. רובן אבד לנצח. אם כך "חייבת" יצירה לשרוד ולהישמר על אף פגעי הטבע והאדם כדי לעמוד לגורלה – הביקורת… רק ממרחקו של זמן רב אפשר לקבל תובנות אמת. לאחר שהקשרי היצירה ואופנותיה בתקופתה יעברו מן העולם, בחלוף הזמן נישאר רק עם תמצית כישרונו, "דם לבו" ויכולותיו של אמן, כשנחווה אנחנו את יצירתו.


וכמה זמן זה "זמן רב"?


לפחות ארבעה דורות חייבים לעבור מן העולם.

כך לא יישאר זיכרון ממשי, מאב לבן לנכד לנין, של מה שהיה שם "באמת"…ותישאר רק היצירה כשלעצמה, נטו…

אנו לא חווינו את מוראות המהפכה הצרפתית. ולמרות זאת, "מארה" המת של ז'ק לואי דוד, המתבוסס בדמו באמבטיה, יישאר לתמיד כציור מופת העומד בזכות עצמו, מעבר לזמן ולמקום:
 הצייר והמהפכן הצרפתי נוגע באנושיות שבנו, דורות רבים לאחר שנעלם הוא, ונעלמו המהפכה, ואימי הגיליוטינה, שהיוו את המרחב לציורו. וכשחתם אז על הבד: "למארה – מדוד",  אלוהים היה שם…

האם העובדה שאנו רואים ב"קונצ'רטו לכינור ותזמורת" של מנדלסון, ב"אדם ההוגה" של רודן, ב"גרניקה" של פיקאסו, ב"מאספות" של מילה, ובעורבי המוות ב"שדה החיטה" של ואן גוך, יצירות מופת, מאשרת את קיומם של ה"תנאים" שתוארו לעיל?


אני סבור שכן. ואת? ואתה?


כל יום נוצרות יצירות מופת ושאינן כאלה. לעולם לא נדע מי תשרוד ומי תשכח, מי תיגע בתהילה ותישרף כדדלוס בנו של איקרוס ​בנסיקתו אל השמש, ומי תמשיך להתנגן באוזנינו לנצח, כל עוד יקשיב האדם למוזיקה… העולם המודרני על שלל אפשרויות הלימוד, התקשורת והעשייה, הפתוחות בפני כל אחת ואחד, מציע הזדמנויות חדשות למיליונים רבים מאד להגיע להישגים לא פחותים מהישגי ענקי העבר, אם רק נעז לפסוע, בדרכנו שלנו…

אין לנו אלא להמשיך ולחיות. לאסוף השפעות, ללמוד מכל אחד, אך לא להעתיק איש, ובעיקר לא את עצמנו. להתפתח, להשתחרר ולהיזהר מהמושלם פן תאבד רוח היצירה… לא לשקר, לזייף לחקות ולרצות אחרים. לעולם לא להתכחש למהות הפנימית. לבחור כבני חורין. ליצור את חיינו ויצירותינו כל יום מחדש בהתלהבות ותשוקה רעננה, אם אפשר בשמחה ובחברת בני אדם, ולנסות ולתהות על חידת האלוהות שביקום ובאדם


יצחק ניר. תל אביב, 2014

Changing Careers

ראו גם:


האתר של יצחק ניר

אודות יצחק ניר

צייר. בן קיבוץ מרחביה (1943). טייס קרב ולוחם, קברניט באל על, מוביל במאבק נגד התאונות בדרכים, מפקח בטיחות בתעופה. לימודי ציור ואמנות: • גואש: תמר בינימוב (57 - 1958). • פחם: מרסל יאנקו (1960). • רישום, קומפוזיציה, טכניקות מעורבות: ארנסט פוקס, וולפגנג מאנר, לב שטיימן (1978 - 1982). • מהרנסנס לאימפרסיוניזם: ד"ר אביטל היימן (1996 – 1998). כיתות אמן: ארנסט פוקס, וולפגנג מאנר, דן ליבני, צבי מלנוביצר, גד אולמן, בן טריט, ארז אהרון, סמדר כץ, אמיר ניר, ג'והן סקלצ'ר (ישראל, אוסטריה, איטליה, ארה"ב 2005 – 2015). החל מ 1980 מציג בתערוכות קבוצתיות, יחיד ותצוגות קבע. ציוריו נמצאים באוספים בארץ ובחו"ל. רטרוספקטיבה: "תמונות בנתיב" (תיאטרון ירושלים, ירושלים 2012). יצחק ניר מתמחה בציור מהיר בטבע, בתנופות מכחול וסכין אימפרסיוניסטיות על רקע עבודת מכחול קלאסית. הפרספקטיבה הריאליסטית שלו מושפעת מ"מבט הציפור"... בציוריו בולט האיזון בין הצבע לקומפוזיציה, איזון המביע חוסר שקט וכמיהה אל הנסתר. בנופיו שורר מתח בין הקרוב לרחוק, הכהה לבהיר, החם לקר, המפורט למעורפל - הנמוג אל האופק. דיוקניו חושפים עומק פסיכולוגי הנשקף מעיני המצויר. עבודותיו מעמתות חיים וכיליונם, גדילה וקמילה, אהבה ופחד, חזק וכבד - מול אוורירי ומתפוגג...(דן ליבני. צייר, מחנך וזוכה "פרס שטרוק" על מפעל חיים ​בחינוך לאמנות). אתרו : http://WWW.YITZHAK-NIR.COM
הפוסט הזה פורסם בתאריך אמנות, הגות ופילוסופיה עם התגים . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*