לאט לך, לאט – ביקורת על "שקיעה רכה", ספר שיריו של אלעזר גרנות

סקירה על ספרו של אלעזר גרנות: "שקיעה רכה", הוצאת "הקיבוץ המאוחד", 2013, 85 עמודים

פורסם בכתב העת "עיתון 77" גיליון 378 ספטמבר-אוקטובר 2014

מאת עמיר עקיבא סגל


אלו כמה מילים על ספר השירה הטוב ביותר, לדעתי, שיצא בישראל בשנים האחרונות. העובדה שלא הבנתי זאת מלכתחילה, מזמינה התייחסות קצרה: כשהגיע הספר לידי, הגבתי כבור גמור. העטיפה הבלתי מזמינה לא הזמינה אותי, והאמת שגם הוצאת הספר לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד לא עמדה לזכותו, מאחר שבשנים האחרונות רבים מספרי השירה של ההוצאה לא היו מעניינים בעיני, כך שלא ציפיתי ליותר מדי כשפתחתי את הספר.

אלער גרנות. צילום: חנניה הרמן/לע"מ

שקיעה רכה הוא ספר שיריו השלישי של אלעזר גרנות, והוא יוצא בהפרש זמן אדיר מספרים הקודמים (להולכים בלילה; 1956 בפעמון הזה, 1969). גרנות היה חבר קיבוץ שובל שבנגב, ושימש כמזכ"ל מפ"ם וכחבר כנסת מטעמה. הוא נולד בשנת 1927 והלך לעולמו בספטמבר 2013, מעט אחרי שיצא לאור שקיעה רכה. אשרינו שזכינו בספר המופתי הזה.

אין צורך בהסברים רבים מדי מלבד המילים האלו: "ערבה של חול גבה/ לבקרים נודדת./ אין כמו משיה לגעת,/ אין כמו קשיה לדעת,/ מקסמים של שווא.// חלוקי מצבות החרב,/ נצנוצי קרה חוצבת/ וחצב.// שחרחרים היינו בוקר,/ עתיקים ללילה./ שזפונו/ כל צבא מרום". עוד לפני שננסה לפרש, להבין ולתת הקשר – המילים מתגלגלות על הדף, על השפתיים האומרות אותן. המנגינה העדינה העולה מהשיר הזה נוגעת ויפה. אחרי קריאת השיר הזה (כמו אחרי קריאת רוב השירים בספר) עצרתי לרגע, לקחתי נשימה ארוכה ורק אז המשכתי הלאה.

אין פעמים רבות שבהן השירה והשימוש במילים מרשימים כל כך, עשירים ומקוריים כל כך עד שאחרי כל שיר מוצא אדם עצמו עוצר לרגע, נושם נשימה ארוכה וקורא שוב את השיר כדי לנסות לרדת מעט אל עומקו. מהשיר הראשון 'ראשית' הנפתח בשורות: "בשכבר הימים הייתי רק מים/ ואִמי בי עשתה ציפורים" מלא השמחה ורוח הנעורים, עד לשיר 'שקיעה רכה' המסיים את הספר בהשלמה וסיפוק של דרך שמוצתה: "ואני, מכל דרכי שיטה,/ קרב על שער אחרון// מרטין בובר לי לואט/ בלאט: לאט לך, לאט…/ לאיש זקן יש/ כל הזמן שבעולם". הספר הזה הוא אוסף של שירים יפים המספרים על נעורים והתבגרות, מלחמות והתפכחות ועל ערוב ימיו של איש שחייו היו מלאים ובזקנתו שלם עם חייו.

החריזה של גרנות, המנגינה העולה משיריו רעננה ואפילו חשובה. בשנים האחרונות זונחים משוררים רבים את המנגינה העולה מהמילים. אחרים, למשל משוררי החריזה המחודשת מבית "הו!", בוחרים מסגרות נוקשות, לרוב פומפוזיות וארכאיות. גרנות מצליח לייצר מנגינה בשיריו שהיא אולי תמצית יפה של ישראליות – פשוט, ברור, בהיר, מואר, צנוע. לא הקלילות מבית נתן זך, לא החגיגיות מטעם נתן אלתרמן.

כך גם שיר המחאה המורכב 'מול החומה': "כזה הסכנתי להיות עד בוקר מול חומה./ כזה הסכנתי לאמוד/ (ואז ניתבה קשתות למוד)/ מרחק המוות מחיים". אין רבים שיוכלו לספר על חוויית הקרב (על ירושלים במלחמת העצמאות) תוך השלמה עמה ותוך מתיחת ביקורת קשה על הקרב – שמסתיימת במילים: "אין כאן שמשונים./ רק מכיתות וצחנה וקמשונים/ וגיהנום מושך אל ים המות בין הרים". בשיר אחר כותב גרנות את המילים הנפלאות: "דרך יש לכפר-עציון מירושלים,/ כיניתיה: אהבה./ את אשר אמרתי אנֹכי לדני/ לא אמר עוד גבר לאשה". בהמשך השיר אובד חברו באותו הקרב ממש, ואנחנו מרגישים את שמרגיש הלוחם הצעיר אלעזר גרנות.

השירה של גרנות מסוגלת לחבוק נושאים שונים, שנעים מהתבגרות וזקנה ואל טענות פוליטיות. הדבר שגרנות עשה, והוא החשוב, הוא מציאת נתיב חדש לשירה העברית. נתיב חדש של מנגינה שירית ואפשרות להכיל נושאים שהם במובהק ישראלים, עם מנגינה, מילים שהן במובהק ישראליות.

השורות "עלה אדם/ ולא עוד שב מהר./ ולא ידעה קברו, סמדר." מהשיר 'אדר', הן חלק מסיפור טרגי, כנעני-ישראלי שגיבורתו היא אותה סמדר, בשיר שמזכיר את שירתו המרשימה של המשורר איתן איתן ומוליך אותה הלאה אל מקומות עדינים ורכים יותר.

השיר 'אנחנו שידענו את המוות' מציג היטב את הדרך הפואטית של גרנות: "מכל דרכי שיטה -/ שירים שיודע רק דם/ וטל בגביעי סחלבים.// על כל דרכי שיטה -/ פצעים שבלילה חותם,/ פרוכת כולה כוכבים./ הלכנו בכל דרכי השיטה,/ אנחנו שידענו את המות,/ הגדולה במשפחות אדם". המקומי, המחובר לטבע של חבל הארץ הזה והמחובר אל אמירות הומניסטיות, אוניברסליות. זו גישתו הציונית-מקומית, וגם הומניסטית-אוניברסלית, ללא ניגוד, שעולה בשירי גרנות.

הישראליות של השירים חשובה. היא חשובה לכותבים אחרים. היא חשובה כי לכתוב שירה עברית חייב להיסמך על משוררים קודמים – למרוד בהם כמובן, אבל גם זו היסמכות. כבר דשו בביאליק, אלתרמן, זך ואף עמיחי ובצדק, אבל הזרם הדק והעדין העולה כאן הוא אפשרות חיובית (במובן של פוזיטיבית) לשירה בעברית ללכת בה. אפשרות של שירה עדינה אך מדויקת, מחאתית אך לא מתלהמת, מעמיקה בעבר אך לא נוסטלגית יתר על המידה, מתנגנת, אך לא מלודרמטית. בנוסף, שירה שעושה את הדבר הגדול ששירה יכולה לעשות – לגרום לקורא לעצור אחרי השיר, לנשום נשימה עמוקה וארוכה, לחשוב לרגע ורק אז להמשיך הלאה.

זה לא רק ספר שירה יפה. זה בוודאי לא רק כבוד אחרון למשורר שהלך לעולמו. זו אפשרות רעננה וחדשה לבחון את השירה העברית. עוד לפני ההתייחסות לשירה, אלעזר גרנות היה איש ציבור, נבחר ציבור. פעילות זו יחד עם השירה היא, לטעמי, בדיוק אורח החיים היאה למשורר.

לסיום, כדאי לקרוא את השיר 'פריחת הנשמה', מאחרוני השירים שבספר, ההופך לשיר פרדה של המשורר הכותב: "חרגה ממני ועלתה בחרגות/ נטפסה סולמות התכלת/ נפרחה מאמירים של אור" ומסיים במילים: "אם תיסק/ אם תיסק עוד -/ אל אלוהים/ איני רואה פני במים."

ראו עוד על אלעזר גרנות:

אלעזר גרנות בויקיפדיה

אודות עמיר סגל

עמיר סגל, משורר ומבקר שירה. מפרסם מאמרי בקורת בעיתון "קו למושב" וב"עיתון 77". פרסם את ספרי השירה "בשובי מן המילואים" (גוונים, 2008) ו-"ארץ אחרת מאד" (עיתון 77, 2014), ואת הרומן האינטרנטי "מערבה מכאן" באתר בית אבי חי. שימש כעובד רווחה, מדריך טיפולי, רכז תעסוקה, וחקלאי. פעיל חברתי ופוליטי. שימש כסגן יו"ר ארגון הסגל הזוטר באוניברסיטת בן-גוריון. הגיש את תכנית הרדיו ״שירת מחאה״ בתחנת כל השלום. התוכנית עסקה בשירי מחאה, בשירים חברתיים ופוליטיים עבריים. שימש כעורך ומנחה סדרת ערבי "שיר כאב" שעסקה בשירי מחאה בישראל בבית אבי חי בירושלים. משמש כמנהל עמותת "עובדים".
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*