ישחקו הנערים לפנינו

מה מריץ אותי כבר בפעם השנייה להופעות מגמת התיאטרון של תיכון דרכא ע"ש מנחם בגין, הנמצא בגדרה במרחק של 4 שעות נסיעה תחבורתית ממשכני הצפוני?
מתברר שכמה גורמים: הידידות עם עמית מאוטנר – משורר, מרכז מגמת התיאטרון,

עמית מאוטנר

עמית מאוטנר

חיפוש אחר חידושים, סקרנות כלפי הכישרונות הצעירים והתרשמותי החיובית מאירוע המגמה הקודם שבו נכחתי.

מגמת תאטרון י' מציגים:  דיאלוגים 2016

בשלושה ערבים עוקבים – בתאריכים 18,19,20 ליוני, בפני אולם מלא בחברים, בני משפחה, ואורחים, הוצגו שש סצנות של דיאלוגים מתוך מחזות ידועים, כששניים מהם מאת מחזאים ישראלים.
בתחילת המופע, בגבן למסך הקטיפה המורד, הגיעו בריצה חמש בנות, ששיחקו ארבע ילדות גן וגננת. הגננת הנחתה את הילדות, ודרכן את הקהל, איך להתנהג במופע שעמד להתחיל, ובין יתר, לכבות מכשירים ניידים ולמחוא כפיים לעידוד השחקנים. אחת התלמידות הייתה סוררת ואילצה את הגננת לנטוש את נימת הקול האדיבה והחינוכית, להתפרץ עליה במכשפיות, ואז לחזור לפן הייצוגי באומרה: סוד התקשורת המוצלחת עם הילדים מסתכמת ב"גישה".

מרגע שהמסך עלה, הוא לא ירד עוד, וגם המעברים בין הסצנות נצפו על ידי הקהל, דבר שאתגר את יצירתיות התלמידים. קטעי המעבר בין הדיאלוגים היו נמרצים, נעימים לצפייה. השתתפו בהם כל תלמידי המגמה, שבזמן צעדי ריקוד, תרגילי אקרובטיקה, וקטעים היתוליים מבדרים, החליפו את התפאורה לקראת הדיאלוג הבא.
הסצנה הראשונה הייתה מתוך המחזה מאת סוזן סנדלר האמריקאית "אהבה ממבט שלישי", שזכה גם לגרסה קולנועית בשנת 1988 בשם Crossing Delancey.
הסבתא היהודייה האמריקאית במקור, הייתה למזרחית מסורתית דומיננטית מעוררת אהדה, משוחקת על ידי בחור בטבעיות ובהומור דק.

"הזוג המוזר" – מחזהו המצליח ביותר של המחזאי היהודי-אמריקני ניל סיימון נכתב במקור ב-1965 לשני גברים גרושים בעלי תכונות אופי "לא מסתדרות", החולקים דירה אחת: שדרן רדיו המנהל אורח חיים פרוע ומבולגן, וידידו, בעל אובססיה לסדר ולניקיון.
עלתה על הבמות גם גרסה נשית של המחזה, וגם כאן במופע שיחקו שתי תלמידות את השותפות לדירה ובצורה משכנעת: הגבירה והמשרתת.

אפרים סידון – סופר, תסריטאי, ומחזאי, וב. מיכאל – סטיריקן ועיתונאי, כתבו יחד את המחזה הסאטירי "נפגעי חרדה", ומתוכו הציגו שתי תלמידות סצנה גרוטסקית, "במותו ציווה לנו דיווידנד", על פיטורין שמלווים בהוצאה להורג, כשהמפוטר בוחר את שיטת המתתו.

שתי אימהות עם עגלות תינוקות נפגשו בדיאלוג מתוך המחזה "פוצי מוצי" מאת ז'אנין וורמס. הן נענעו עגלות במומחיות של אימהות מנוסות תוך כדי שיחה ערה, שעוררה צחוק אוהד בקהל, עד להפתעה מאחורי המשקפיים הכהים של המגונדרת מבין השתיים, שקראה לעצמה "בתולה ממוחזרת".

בסצנה מתוך "פרדוקס", מאת שרון אינגריד שטרק, מרצה מבולבלת במקצת הופיעה בפני הקהל, ששיחק את תפקיד הסטודנטים. לשותפתה לסצנה היה תפקיד כפול: מפקחת-מאחרת בחליפה מחויטת, וזונת-צמרת הרבה יותר מעורטלת. בזכות הדיאלוג הזה הכרתי את הרקדנית-שחקנית-מחזאית-כוריאוגרפית-במאית ישראלית שרון אינגריד שטרק. המחזה "דו"ח התקדמות" בבימויה על פי "פרחים לעכבר לבן" מאת דניאל קיז (במקור Flowers for Algernon) מוצג בחודשי יולי-אוגוסט בתיאטרון תמונע.

שתי תלמידות שיחקו זוג נשוי, גבר ואישה, מתוך המחזה "דו סיוט" מאת אז'ן יונסקו. המשחק שהיה מוגזם והומוריסטי, כמתבקש מהתוכן האבסורדי של הסצנה, סקרן אותי, ובעקבות כך קראתי על המחזאי והסופר הרומני-צרפתי אז'ן יונסקו, על תיאטרון האבסורד שיצר, ובפרט על מחזהו האלגורי "קרנפים", ששימש מקור למושג "התקרנפות".

תלמידי המגמה עבדו על מופע הדיאלוגים הזה בנוסף למקצועות המגמה, כמשימת בחירה. קראו מחזות, בחרו סצנות, ונכנסו לתפקיד, כשהם בני שש-עשרה, בשנתם הראשונה במגמת התיאטרון.
הם התנהלו בטבעיות על הבמה. חשבתי לעצמי: ילדים רגילים לשחק בצעצועים, בחפצים, לחקות התנהגויות של מבוגרים במשחק תפקידים, הרי כך הם לומדים. עם גדילתם הם משחקים פחות, ומתנהלים יותר בעולם הממשי. במעבר מגן לכיתה א', מוקנים יסודות הקריאה והחשבון בדרך המשחק. ובהמשך, כדאי לשמר את המשחק הטבעי של הילדים ולהעניק להם שיעורי תיאטרון בכיתות בית ספר יסודי. לימוד מחזות משפר את מיומנות הבנת הנקרא. גילום התפקידים מפעיל את היכולות של פרשנות, אלתור, עבודת צוות והופעה מול קהל. ואמנם, לאחרונה מתרבות מגמות תיאטרון בבתי ספר תיכון, ומוקמות קבוצות של תיאטרון-חובבים למבוגרים.

ובצורה מרחיקת לכת אף יותר: משחק – העיסוק של העתיד הממוחשב הלא כל-כך רחוק. כשייעלמו המקצועות כמו עבודות כפיים במפעלים, נהיגה, הוראה, ועוד הפתעות נעימות, לא כל האנשים יצטרכו לעבוד. מדינת הרווחה תעניק להם מס הכנסה שלילי למחייתם – על כך שמעתי בצורה המשכנעת ביותר בהרצאתו של ארז לבנה. אז האנשים יעסקו בתחביבים ויחזרו להיות ילדים-משחקים.

באולם נכחו גם חברים של כמה מהתלמידים המציגים, שהם "עמיתים למקצוע" – לומדים במגמות תיאטרון של בתי ספר אחרים. זהו רעיון טוב ומומלץ להרחיבו: להרבות בשיתופי פעולה בין מגמות התיאטרון של בתי הספר התיכוניים, להפיץ מידע על מופעי המגמות, לספק הסעות מאורגנות וליצור רשת ידידותית וצפופה לעידוד אמנות התיאטרון.

אודות חגית בת אליעזר

בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון בחיפה. עובדת בתעשית מחשבים. כותבת שירים מגיל 18, למדה בסדנאות כתיבה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. מאז 1993 מפרסמת במוספים ובכתבי עת ספרותיים. פירסמה שלושה ספרי שירה בהוצאת "כרמל" - "השקת ספינת צפיה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016). כיום מתגוררת בחיפה.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, תיאטרון. קישור קבוע.

תגובה אחת על ישחקו הנערים לפנינו

  1. מאת ראובן שבת:‏

    יכולות הבימוי היצירתיות של עמית מאוטנר מובאות במאמר במיטב התיאור הנכון. תיאור לא מתייפיף. מקצועי.
    המלכד היטב את חדות האבחנה של הכותבת חגית בת אליעזר ואת ההתרשמות הכתובה כאחת

    צריך לצטט את הביקורת הזו כסמל של רהיטות ותבונה בביקורת תיאטרון בכללותה

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*