יגאל אלון ומורשתו: כלים שלובים

לאחרונה פרסם ד"ר אודי מנור את הספר "יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית 1949-1980 ("כינרת זמורה ביתן, 2016). הספר מספר על חייו של מפקד הפלמ"ח יגאל אלון, האיש שניצח צבאית במלחמת העצמאות, אך בחצי השני של חייו כפוליטיקאי לא הצליח להגיע למשרת ראש הממשלה, בניגוד ליצחק רבין, שהיה פיקודו בזמן מלחמת העצמאות.

האם זה אומר שיגאל אלון היה כישלון בחלק זה של חייו? כך סבורה, למשל, ההיסטוריונית אניטה שפירא, שכתבה ביוגרפיה בשם "יגאל אלון : אביב חלדו"(הקיבוץ המאוחד ,2004) על החלק הראשון של חייו של אלון עד לסיום מלחמת העצמאות.

ד"ר מנור אינו סבור כך, וכפי שהוא קובע בקצרה: "אני מאלו המשוכנעים מעל לכל ספק שגישתו, דרכו, אופן התייחסותו למציאות וכמובן רעיונותיו של יגאל אלון – כל אלה לא נס ליחם כלל גם היום,  עשרות שנים לאחר מותו בטרם עת, ובמיוחד ביחס לחלופות שמציעים אנשי הקואליציה והאופוזיציה".

מאת ד"ר אודי מנור

יגאל אלון הצעיר

סטטוס קוו ומומנטום

מה היה קורה אילו יגאל אלון לא היה הולך לעולמו בגיל 61 אלא היה חי עוד עשרים שנה? לפני שאנסה לענות על השאלה הזו, אזכיר ואומר כי האיסור על הצגת שאלת "מה היה קורה אילו" איננו הכרחי וכי אדרבא, השאלה הזו היא עוד דרך להבין טוב יותר תמונות עבר.

ובכן, להערכתי אילו אלון היה נשאר בחיים, הוא היה מתמודד מול שמעון פרס על ראשות מפלגת העבודה לקראת בחירות 1981, וקרוב לוודאי שהיה מפסיד ברוב מוחץ של 1 ל-3. אלא שמאותו הרגע הייתה באה לקיצה פרקטיקת טשטוש המחלוקת המהותית שהתקיימה במפלגה, מחלוקת מקיפה שימיה הרבה לפני הקמתה ב1968, וששורשיה עוד בימי הישוב. לא זה המקום לעמוד על מלוא היקפה של המחלוקת שחבקה עולם ומלואו, אבל לאורך השנים היא תוארה במושגים של "הבלגה ואקטיביזם", "אופטימיות ופסימיות" ועוד. בספרי בחרתי בצמד המושגים: "סטטוס-קוו" ו"מומנטום", שגם הם תופסים מקום בשיח של התקופה ההיא כמו גם במחקר.

הייתה לפחות סיבה טובה אחת לטשטש את המחלוקת: הקלפי. מפלגת השלטון הנצחית לכאורה חייבת הייתה להופיע בציבור כנושאת מסר אחיד. אך התוצאה הייתה טשטוש שפגע יותר בצד של תומכי המומנטום, שהבולט ביניהם היה אלון. מדוע פגעה יותר? כי מומנטום במציאות של המזרח התיכון דורשת יותר הסברים, כי במזרח התיכון "סטטוס-קוו" הוא כמעט ברירת מחדל תרבותית, ולא רק אצל הערבים. ובכלל, "שב ואל תעשה" קל יותר לביצוע, גם אם השלכותיו לעתיד עלולות להיות חמורות.

באופן פרדוקסלי אלון תרם תרומה נוספת לטשטוש המחלוקת הזו, בשל מה שהוא עצמו כינה בצירוף "אתיקה בפוליטיקה", כלומר אותה הנחה, שהיום נשמעת עוד יותר מוזרה, לפיה גם החיים הפוליטיים חייבים להתבסס על כללי משחק מוסכמים והגונים. למרבה עוד פרדוקס, תפיסתו זו גונתה בעיקר על ידי אוהביו, שנוהגים לצטט את דבריו החריפים של הארולד וילסון, ידידו הטוב של אלון, שאמר עליו: he has no guts to a kill.

דברים דומים אמר עליו  המשורר חיים גורי כבר ב-1960, והקדימה את וילסון וגורי רעייתו רות, שכבר ב-1947 הסתייגה מכוונתו להשתלב במערכת הפוליטית. ועוד פרדוקס: המוסכמה לפיה אלון לכאורה לא התאים לפוליטיקה הייתה כה מקובלת, עד שאלון עצמו התייחס לכך בראיון לעיתונות עם הקמת ממשלת רבין הראשונה, אבל דווקא כתגובה לטענה שהוטחה בו שהוא התנהג בכוחנות בדרכו למשרד החוץ על חשבונו של אבא אבן.

נוסחה קדושה

תוצאת תמונה עבור יגאל אלון

יגאל אלון. צילום: שמואל רחמני

תמונת העבר שמעלה הספר שכתבתי על אלון (יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית 1980-1949, הוצאת "כינרת זמורה ביתן ודביר, 2016), מציגה מחלוקת עמוקה שהתנהלה בקרב מפלגת העבודה, עניין שלא אמור להפתיע כל מי שעוסק בהיסטוריה פוליטית-מפלגתית. למרבה הצער, המחלוקת הבולטת הזו הוצגה בציבור כמאבק יצרי וכוחני על כיסאות ותפקידים. בהינתן נטייתו של אלון, של גלילי, של אשכול ושל אחרים  ל"פייר פליי", התוצאה הייתה טשטוש מהותה של המחלוקת. אילו המעטפת הציבורית הייתה מעט עניינית, אמינה והגונה יותר, הוויכוח הציבורי והפוליטי היה בהתאם.

הטענה על אודות החוסר בענייניות, אמינות והגינות מצידם של יוצרי דעת הקהל,  מחייבת דוגמה: ב-28 בפברואר 1974 פרסם בכיר כתבי השטחים דאז, יהודה ליטני, מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "נוסחת דיין אינה קדושה". עיקר דבריו של ליטני התייחסו לכישלון של "נוסחת דיין" ליצור תנאים בגדה המערבית להתפתחותה של הנהגה פלסטינית בת-שיח.

אילו ליטני ושותפיו למלאכת סיקור השטחים היו מפעילים את השכל הישר הפשוט הזה כבר מיולי 1967, מן הסתם נוסחתו של דיין לא הייתה הופכת ל"קדושה" מלכתחילה, אלא מושא לביקורת מתמדת, כפי שמתבקש מעיתונות אמינה, עניינית והגונה, אם רק הייתה כזו.

שהרי עבור דיין מניעת התפתחותה של מנהיגות פלסטינית בת שיח בגדה המערבית לא הייתה "כישלון" כי אם מדיניות. הדברים ידועים, ולמי ששכח נזכיר את "נאום בר-אילן" שנשא דיין בנובמבר 1974 (למרבה האירוניה דווקא בכ"ט בנובמבר) לאחר קבלת "החלטת רבאט" (אוקטובר 1974), שהמליכה על הפלסטינים את "הצפע של אש"ף" כפי שכינה אלון את הארגון הזה. לעומת אלון שראה בחומרה את "החלטת רבאט", דיין בירך את "השכינה" על שגרמה לשרי החוץ הערבים להכריז על אש"ף כעל הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני. בכך השלימו שרי חוץ ערבים את פעולתו של שר ביטחון ישראלי. במציאות של עיתונות אמינה, עניינית והגונה, שאלת המנהיגות הפלסטינית אמורה הייתה לעמוד במרכז סדר היום הישראלי מ-1967, וללא פרות ונוסחאות קדושות. מי יודע, כך אולי ישראל והפלסטינים היו חוסכים לעצמם את מדמנת אוסלו.

אלא שלא זה היה המצב. על תפקיד העיתונות ביצירת הפאניקה המיותרת בתקופת "ההמתנה" אין צורך להוסיף מילה. במציאות של עיתונות מגויסת בעיקר לטובת צד אחד של מי שאחרי המלחמה ירכיב את מפלגת העבודה, הצד של רפ"י, שידע ליצור לעצמו תדמית של חדשנות מודרנית ו"שיקית", קשה היה לממשלת "הגמגום הלאומי" כביכול, להסביר כי צה"ל מוכן וכי אין מקום לפאניקה ובוודאי לא לחילופי גברי ולהרחבת הממשלה לפני המלחמה.

במציאות של שיח ציבורי שטחי שכזה, לאלון לא היה קל לקדם סדר יום שאיננו "יוני" וגם לא "ניצי" כהגדרתו, סדר יום של תנופה מדינית שבלבה פשרה טריטוריאלית אפשרית עם ירדן ועם ישות פלסטינית לא אשפית כלשהי. ראוי לזכור שאלון לא החמיץ הזדמנות לומר: "פלסטינים – כן! אש"ף – לא!". את פירות הביאושים של השיח השטחי הזה, אנו אוכלים עד לרגע זה ממש: סטטוס-קוו בכל מחיר, תוך הסוואתו פעם בנוצות של ליברליזם נאור, פעם בנוצות של נציות 'ביטחוניסטית' ופעם בסיסמאות על אודות מזרח תיכון חדש. בניגוד לאלון, ליריביו משה דיין ושמעון פרס, הייתה מידה גדושה של guts for a kill , והדברים ידועים.

"להתחפר עד שנת 2000"

ובכן, כל עוד נהנתה המפלגה מאמון הציבור, כללי המשחק היו פשוטים למדי: המבוגרים האחראים – אשכול, גולדה, רבין ולצד שלושתם ספיר, אלון וגלילי – ניהלו את המדינה ואת המפלגה באופן שאפשר ליריביהם להתנהג בממשלה ובמפלגה כאופוזיציה.

נזכיר כי עם הקמת מפלגת העבודה בינואר 1968 הצהיר דיין מפורשות שהוא מצטרף אליה כדי להוריד ממעמדם את אשכול וספיר. גם "מסמך גלילי" המפורסם שחובר ערב הבחירות שלא היו באוקטובר 1973, הוא ביטוי מובהק לניסיון להציל את המפלגה מפרישה של דיין וחבירתו לימין.

אחד הסיפורים החשובים ביותר המדגימים את טענת "האופוזיציה שבפנים" הוא סיפור מאבקו של שר הביטחון פרס נגד התהליך המדיני הישראלי-מצרי, שניהלו רבין ואלון בסיועו של קיסינג'ר, ושהבשיל ל"הסכמי ביניים" בספטמבר 1975, אותו הסכם ששימש כתשתית לשלום הישראלי-מצרי פחות מארבע שנים לאחר מכן.

זאת ועוד: כחלק מפעולותיו נגד הממשלה שבה הוא היה חבר בכיר, הדליף שר הביטחון פרס לעיתונאי מתי גולן את הפרוטוקולים של שיחות הפרדת הכוחות ב-1974. אלה העמידו את קיסינג'ר באור רע, פגעו קשות באמינותה של ישראל וביחסיו עם אלון, וכל זאת בעיצומה של דרמת ה-reassesment של ממשל פורד.

לא זה המקום להיכנס לפרשת סבסטייה שגם עליה חתום שר הביטחון, וגם על משמעות הכנסת טילי הפרשינג לרשימת הקניות של הרכש הישראלי, יש לעמוד בהזדמנות אחרת. את פשר הדברים, כלומר את מטרתו של פרס, היטיב לנסח חגי אשד, "עיתונאי החצר" של בן-גוריון, דיין ופרס, שממש באותם הימים של התרקמות הסכם מדיני בין ישראל למצרים, הסביר מדוע אין שום סיכוי לשום הסכם עם "הערבים" ושמה שיש לעשות הוא "להתחפר עד שנת 2000" כפי שקראה כותרת מאמרו.

"התחפרות" כזכור הציע בן-גוריון בתקופת "ההמתנה", וכולם יודעים לדקלם את אמרתו המפורסמת של דיין על אודות "הטלפון מהערבים". התחפרות, המתנה לטלפון או כל מטאפורה אחרת – הכול מסתכם להיגיון מדיני מוצק אחד: סטטוס-קוו.

לא עוד מסמכי "גלילי"

 יגאל אלון ז"ל. מפקד הפלמ"ח, ממפקדי צה"ל במלחמת העצמאות, שר החינוך והתרבות (צילום: דוד רובינגר)

יגאל אלון. צילום: דוד רובינגר

סדר הדברים המפלגתי הזה – מבוגרים אחראים המנסים לנהל מדינה ולשמור על שלמות המפלגה בו זמנית זאת לנוכח חתרנות בלתי-נלאית מבית ועיתונות לא מאוד הגונה – התמוטט עם המהפך של 1977. מעתה לא יכולה הייתה עוד מפלגת העבודה לסמוך על תמיכה מסורתית של הציבור, והמאבק בין שתי הדרכים חייב היה לצאת לאור. את זה התכוון אלון לעשות לקראת הבחירות של 1981, ולמרות שסביר להניח שהיה מפסיד, המחנה שהוא ושותפיו הרבים עמלו על גיבושו לכל המאוחר מ-1979, בין השאר באמצעות איחוד התנועות הקיבוציות, היה הולך ותופס נפח משמעותי.

אישוש לכך יש בהחלטתו של יו"ר המפלגה שמעון פרס למנוע ממחנה אלון להפיץ באותו הזמן 30 אלף חוברות הסברה שבה הופיעו עיקרי הוויכוח בין תומכי המומנטום המדיני-בטחוני והכלכלי-חברתי, לבין אנשי "הסטטוס-קוו", או לפחות תומכיו העיוורים של פרס שתמכו בו בטענה ש"רק הוא יוכל לנצח את הליכוד", ולעזאזל התוכניות ותפיסות העולם והגישה הפוליטית וההתנהלות המפלגתית של האיש ושל מחנהו.

ולכן, אילו אלון לא היה הולך לעולמו, וגם אם היה מפסיד בבחירות הפנימיות לפרס ברוב מוחץ, הוויכוח לא היה נותר במחשכים. לא עוד "מסמכי גלילי". אישוש לאפשרות הזו היא כמובן ניצחונו של רבין לקראת הבחירות של 1992. אותו רבין שלאחר פרסום "פנקס שירות" ב-1979 ניבאו לו כל הפרשנים את סוף דרכו הפוליטית.

מתגעגעים ועוד איך

יגאל אלון בבגרותו

סוף דרכו הפוליטית של אלון באה בגלל ליקוי פיזי בלבו. נותרת שאלת המורשת שלו. ובכן, מטבע הדברים בתולדות הציונות, למרבה הצער אולי, אבל זוהי עובדה – שאלת השרידות, הקיום או הביטחון הייתה ועודנה השאלה הציבורית המרכזית. זו הסיבה שהדיון באלון מתמקד בדרך כלל בתפיסותיו המדיניות-ביטחוניות.

בהתאם, מיטיבי הלכת פותחים בתולדותיו כמפקד הפלמ"ח וכמצביא הראשי בשלוש חזיתות במלחמת השחרור. חובבי "הנכבה" מזכירים את האִמרה לפיה 'איפה שעבר אלון לא נשארו ערבים'. אחרים פותחים את הדיון על אודותיו באמרתו המפורסמת מ-1949 לפיה "ניצחנו את המלחמה אך הפסדנו את השלום", המסכמת את עמדתו השלילית כלפי מה שראה כהחמצה עצומה של ממשלת ישראל שלא לנצל לפחות שלוש הזדמנויות לשחרור ארץ ישראל כולה, יצירת גבולות בני הגנה וכפיית שלום על מדינות ערב המובסות.

אחרים והם הרוב, יודעים על אלון בהקשרה של "תוכנית אלון". בעניין זה יש לומר כי יותר ויותר אנשים מגשימים את תחזיתו הכואבת של אלון שאמר בראשית שנות ה-70': "אתם עוד תתגעגעו לתוכנית אלון". ועוד איך אנו מתגעגעים. לאו דווקא למפה – אלון עצמו התנגד לשרטוט מדויק של מפה, למרות שלא חדל לדבר על "עיקרון גבולות בני ההגנה", ולא רק בחזית של הגדה המערבית אלא גם בסיני ובגולן – אלא לתוכנית פשוטה בתכלית שהיו בה לפי הצורך תוכנית מקסימום, תוכנית מינימום, תוכנית התיישבותית וקלף הסברתי ממדרגה ראשונה. איפה הוא והיכן ממשיכיו. בנקודה זו ראוי לשים שני דברים על דיוקם:

האחד – תמיכת אלון בהתיישבות בקריית ארבע עולה בקנה אחד עם תפיסתו ההתיישבותית. על קריית ארבע יש להשקיף מצד מזרח (מדבר יהודה) ולא מצד מערב (חברון). עד 1977 מתיישבי חברון לא יצאו מבניין הממשל הצבאי. על הקמת קריית ארבע הוחלט בממשלה בהליך מסודר ב-1970.

השני – לטענה לפיה חוסיין דחה את "תוכנית אלון" ולכן היא לא יותר מאשר מסמך שאפשר לעשות שלום בין היהודים לבין עצמם, או ליתר דיוק בין "שמאל ל"ימין". לאלון לא צריך היה להסביר את הדינמיקה של העולם הערבי. הוא לא צריך היה להמתין עד לפרסומה של הביוגרפיה על חוסיין מאת הפרופ' המכובד אבי שליים.

אלון ידע יותר טוב מכל מלומד ולא ברטרוספקטיבה אלא בפרספקטיבה, שחוסיין לא יכול להיות הראשון לחתום על הסכם שלום מלא עם ישראל. אבל הוא ידע שחוסיין, בדיוק כמו ישראל, מעוניין בהחלשת 'הצפע של אש"ף' (בשונה מישראל, הוא לא היסס לטבוח באלפי פלסטינים, רובם חפים מפשע, בשנים 1969-1970). הוא ידע שחוסיין, בדיוק כמו ישראל, מעוניין במומנטום מדיני. בדיוק כמו ישראל, גם חוסיין ידע שלא כל בעיה פותרים באבחת חרב או במאמר בעיתון.

זה ההיגיון שעמד מאחורי מבצע ההצלה של ישראל את ירדן בספטמבר הוורוד ("שחור" בעיני אש"ף כמובן) שאלון וחוסיין אמרו לתרגמו לכלל מהלך מדיני ששובש על ידי שר הביטחון דיין. זה ההיגיון שעמד מאחורי ניסיונות נוספים של חוסיין להתניע תהליך מדיני מול ישראל ב-1972 וב-1974. ולכן כל ניסיון לתאר את "תוכנית אלון" שלא כחלק מהיגיון של מומנטום מדיני הוא חלקי במקרה הטוב, נואל וחסר שחר ומעיד על בורות, במקרה הרע.

אם לשוב לאלון ולמורשתו הביטחונית: יש השמים את האצבע על ההחמצה הגדולה שלו עם הדחת אשכול ממשרד הביטחון. לאחרונה עלתה עדות מפי  ישעיהו  גביש, לפיה אפילו גלילי היה בעד דיין ואם גלילי מה יגידו אזובי מפא"י? גם על עניין זה אפשר להתווכח, אבל מהספר שכתבתי עולה תמונה קוהרנטית למדי, ובה אלון נקט בהיגיון לפיו "אם אתה לא שם – אתה לא קיים". שם – כלומר בצמתי ההכרעה. אולי מעריציו היו מצפים ממנו שיטרוק את הדלת ויסתגר בדלות אמותיו בגינוסר לנוכח מסירת תיק הביטחון לדיין ולא לו. אבל לא זה היה היגיון הפעולה שלו. הוא לא עסק ב"דקלרציות ובהפגנות" כפי שאמר פעם ב-1958.

היגיון זה – "אם אתה לא שם – אתם לא קיים" – מסביר את העימות החריף שלו עם הנהגת הקיבוץ המאוחד לאחר כשלון הקמת קואליציית מפאי-מפם ב-1949; אותו היגיון הביא אותו לשוב מאוקספורד ולפרק את מפ"ם; אותו היגיון הביא אותו להתעקש על השארות אחדות העבודה בממשלה למרות הנסיגה החד-צדדית במארס 1957 ולמרות המחיר הצפוי בקלפי, שאכן שולם בבחירות 1959; אותו היגיון הביא את המפלגה לאחד מהישגיה המרשימים ביותר: באמצעות שמונה מנדטים שייצגו 66 אלף מצביעים בלבד, הצליחו אלון וגלילי להתיישב בצומת ההכרעה הביטחוני מדיני של ישראל באחד מרגעיה הדרמטיים ביותר: הוויכוח על תוכנית הגרעין ומעמדה במסגרת תפיסת הביטחון היסודי.

אלון כידוע היה מאדריכלי התפיסה הקונוונציונלית ומשומרי הסף של העמימות הגרעינית. קשה להגזים בחשיבות העניין, ורק על כך מגיעה לאלון תודה גדולה, ולא רק מעם ישראל; אותו היגיון הביא את אלון לשכנע את המתלבטים לתת כתף להקמת מפלגת העבודה בינואר 1968 למרות השותפות הבלתי אפשרית מראש עם הרוויזיוניסטים המוסווים של רפ"י או עם נציגי אלו שמאז 1965 ועד היום מחפשים בכל מערכת בחירות משיח חדש שיעשה כאן "סוף סוף פעם אחת ולתמיד סדר".

אלון חשב אם כך ש"אם אתה לא שם – אתה לא קיים" והוא בוודאי הסכים עם דברים שאמר לימים רבין: "אין לנו מדינה ספייר". שתי הנוסחאות הללו מסבירות לדעתי היטב גם את הכרעתו לקבל את הדין ולא להתעקש על תפקיד שר הביטחון ערב ששת הימים.

אי אפשר לסיים את ההערות על תרומתו לממד הביטחוני-מדיני מבלי לומר מילה על תפקידו הממלכתי האחרון: שר החוץ. לא ניכנס כרגע לוויכוח המכוער שהתגלה סביב כוונתו למנות למנכ"ל משרדו של מדען המדינה שלמה אבינרי, שהעז – כמו אלון – לדבר על פלסטינים. רק נזכיר כי אלון מילא את תפקיד שר החוץ באמנות מעוררת התפעלות, וכפי שהראיתי בספר כהמשך ישיר לימי אוקספורד-הרווארד והודו שלו, בשנות החמישים.

אזכיר כי עשה זאת בעוד תקופה קשה לישראל – מתי לא הייתה כזו? – אלא שבהשוואה לשרי החוץ האחרונים ההבדל זועק לשמים. היו אלו ימי קבלת החלטת עצרת האו"ם – אולי המגוחכת ביותר בתולדות הארגון האומלל הזה – השוואת הציונות לגזענות. על נפילת האום בשבי הציניות עמד אלון כבר בראשית ימי המלחמה הקרה. כבר בשיחתו עם ראש ממשלת הודו בינואר 1959 הוא היטיב להסביר את נזקי מדיניות הפייסנות כלפי שליטים תוקפניים. עם כל ביקורתו על האו"ם,  אלון לא חדל להאמין במוסדות הבינלאומיים כבאחת הדרכים ליצירת עולם הגון יותר.

אלון היה שר בחוץ בימים של "החלטת ה-9" שהתקבלה אחרי מלחמת יום-הכיפורים על ידי מדינות מערב אירופה, החלטה שממנה אפשר להתחיל לספור את העוינות האירופית כלפי ישראל. אלון היה שר חוץ שהצליח לקשור קשרים גם עם הרחוקות והמרוחקות שבמדינות. הכול מתוך אותה תפיסה ביטחונית-מדינית שלא הוא המציא, לפיה על ישראל לטפח קשרים עם כל גורם בעולם.

להיות עם חופשי בארצנו

אפשר להוסיף עוד כהנה וכהנה במישור מורשתו הביטחונית, אפשר לדבר על התחזית המדויקת שהציג כבר ב-1958 לגבי הנסיגה החד צדדית ב-1957 כעל הצעד הראשון למלחמה כוללת נוספת שאכן באה. הכול נכון, הכול חשוב, הכול רלוונטי.

אבל אילו אלון היה איתנו, הוא היה מצפה שאחרי שנזכיר את שמו בהקשרה של ההיסטוריה הביטחונית של ישראל, נזכיר באותה נשימה את תפיסתו על אודות הקשר בין ביטחון וחוסן לאומי, בין חוסן לאומי וכלכלה צומחת השומרת על מתח, בין צדק חלוקתי לפתיחות גלובלית, כלכלה השמה במרכז את הייצור ולא את ספקולציות ההון. זו הייתה דרכו במשרד העבודה והקליטה.

ללא ספק היה רוצה שנזכיר את הקשר הברור מאליו בעיניו בין חוסן לאומי לחברה סולידרית. כשר חינוך פעל לחיזוק החוסן הלאומי באמצעות השקעה ציבורית בתרבות ובחינוך, בשימור הסביבה, בהשכלה גבוהה ובמדע, בחינוך חברתי לתרבות דמוקרטית ולשלום.

באותה נשימה היה ודאי רוצה שנזכור כי דמוקרטיה שאיננה משתפת באופן מהותי את המיעוט הלא-יהודי, איננה דמוקרטיה מספיק טובה. כל אלו אינם בבחינת הערות שוליים, מעין "תוספות" או מדרשי רבא לדבר האמיתי, למשנה של הביטחון ולתלמוד המדיני. כל אלו הם לב העניין, סיבת הקיום, שורש הציונות, כפי שהוא מסתכם במילים הפשוטות והאלמותיות "להיות עם חופשי בארצנו". בכל אלו עסק אלון, ואי אפשר שלא לציין את מושג המפתח שליווה אותו לאורך כל דרכו: כלים שלובים. הוא לא היה פוליטיקאי קטן כפי שהיסטוריונים גדולים היו רוצים שנאמין.

אמונה בצדקת הדרך

ואולי לא היו הדברים מעולם. אולי אלון טעה וכל מה שבאנו לעשות כאן הוא להקים מקלט לילה של בטון מלט ופיננסים וקצת היי-טק וכמה טילים מדויקים וזה הכול. אין ספק שיש אנשים בקרבנו שכך חושבים וכך פועלים. אבל אלון חשב ופעל אחרת.

הוא לא היה חף מטעויות. את הגדולה שבהן מנעו ככל הנראה בן גוריון ושרת שהתנגדו לתביעתו להורות על שחרור ארץ ישראל המנדטורית כולה. כך או כך, אלון עצמו הבין את העניין אחרי יוני 1967. הוא לא היה חף מחולשות.

אך לא הטעויות והחולשות הן שמנעו מאיתנו ליהנות ממלוא הברכה שבהיגיון הכלים השלובים שלו, אלא יריביו הפוליטיים שלא נמנעו מלעשות שימוש באף כלי שהפוליטיקה הדמוקרטית מעמידה לרשותם: הונאת הציבור, קניית דעת, שחיתות מהותית, חתירה בלתי-נלאית נגד תנופה מדינית, שבמציאות המזרח-תיכונית ועם מקדמות ההיסטריה של ההיסטוריה היהודית, היא סחורה שקל היה למכור ושעדיין קל מאד למכור, והדברים ידועים.

כדי לדון במורשת אלון כדאי היה להעלותה על הכתב. את זה ניסיתי לעשות. הוויכוח בכל אופן פתוח, וכמו כל פרק היסטורי טוב, חשוב שהוא יישאר כזה. אלון ללא ספק היה רוצה שאת הדיון במורשתו נעשה בדיוק כפי שזו נוצרה: על בסיס ערכים ציוניים מוצקים של אמונה בצדקת הדרך ושל נכונות לביקורת עצמית ללא פשרות, אך באופן ענייני ובכלים שלובים.

ראו גם:

יגאל אלון בויקיפדיה

הבלוג של ד"ר אודי מנור

ד"ר אודי מנור מתראיין על הביוגרפיה של יגאל אלון

אחד משלנו: המאבק על שמו הטוב של יגאל אלון

יונה בנוצות של נץ -אדם רז על דרכו הפוליטית של יגאל אלון

אורי הייטנר על "יגאל אלון -ביוגרפיה פוליטית "

אלי אשד – "התחבולות של יגאל אלון"

אודות ד״ר אודי מנור

ד"ר אודי (אהוד) מנור מלמד היסטוריה במכללת "אורנים" ובאוניברסיטת אריאל. במוקד מחקריו עומדת ההיסטוריה הפוליטית של העם היהודי בעת החדשה. פירסם מחקרים בעברית ובאנגלית, על התחרות בין יומוני היידיש הסוציאליסטיים שראו אור בניו יורק בתחילת המאה ה-20 "פארווערטס" ו-"ווארהייט" (הקיבוץ המאוחד 2008; ו-2009, Sussex Academic Press), ביוגרפיה פוליטית של ברל לוקר (הספרייה הציונית 2010), ומחקר על "אגודות הכפרים" (כרמל 2012). ספרו "השקפה אופטימית" (מסה בעניני חינוך פוליטי) ראה אור ב-2014 (הוצאת מופת), וספרו על יגאל אלון התפרסם ב-2016 (http://www.kinbooks.co.il/page_28581).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ארץ ישראל, ביטחון וצבא, חזון ופוליטיקה, פוליטיקה עם התגים . קישור קבוע.

4 תגובות על יגאל אלון ומורשתו: כלים שלובים

  1. מאת אלי אשד:‏

    שני מאמרים מעניינים ורלבנטיים של אורי הייטנר על יגאל אלון
    הגם וגם התובעני

    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=14746434

    יגאל אלון והגולן

    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=14747927

  2. מאת אלי אשד:‏

    אורי הייטנר כתב מאמר מעניין ורלבנטי על מורשתו של יגאל אלון:
    יגאל אלון והגולן

    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=14747927

  3. מאת ori:‏

    מעניין מאד. צריך להיות מעל גיל 60 כדי לזכור את הדברים האלו. לא זכור לי שישראל עזרה לחוסין בתקופת ספטמבר השחור, הוא הסתדר יפה. לו הפת"ח היה תופס את השליטה בירדן הדברים היו נראים כיום טוב יותר לטובתנו.

    • מאת אבשלום:‏

      שאלת העדיפות של השתלטות פת"ח על ידרן היא בהחלט מעניינת, אבל "לא זכור לי" הוא טיעון רע מאוד בדיון היסטורי, במיוחד כאשר העדויות ההיסטוריות הן תמימות דעים וברורות ביותר בכיוון ההפוך. נניח 250-300 טנקים סורים שמתחילים לפלוש לצפון ירדן כדי לסייע לפת"ח, ותגובה ישראלית מאיימת בעקבות בקשה דחופה מארה"ב בעקבות תחינות חוסיין לסיוע. זה רלוונטי במיוחד בהתחשב בכך שבימים הספציפיים האלה ראש הממשלה מאיר היתה בנסיעה מדינית לארה"ב, ואת העניינים בארץ ניהל ממלא מקומה, אחד יגאל אלון.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*