אלי אשד, העורך הראשי של “יקום תרבות”, ממליץ על:

ההצגה ״אקס חמותי החורגת״, תיאטרון “תמונע”


הזירה הבין תחומית מציגה את “אקס חמותי החורגת”, עבודה בימתית מאת נעמי יואלי בהשראת אגי יואלי. עיצוב חלל ואביזרים: הדס עפרת. מוזיקה: יוסי מר חיים. תיעוד ועריכת וידאו: אורי יואלי. עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין. פיתוח רעיונות וניהול הצגה: דניאל כהן לוי. שולחן ומנגנונים: רוני נעים.
האם כל מה שמוצג ב”אקס חמותי החורגת” הוא אמיתי? אולי, מי יודע, אבל זה גם לא חשוב. זה נראה ​אמיתי.
השחקנית נעמי יואלי יושבת לפנינו ומספרת לנו את הסיפורים ששמעה מאמו החורגת של בעלה לשעבר, אני יואלי, אמנית, פסלת בחימר, אישה מקסימה ומרשימה, שהיא ניצולת שואה מהגבול שבין הונגריה וצ’כוסלובקיה. אזרחית נאמנה של שרידי האימפריה האוסטרו-הונגרית, שאליה החלה השחקנית להתקרב דווקא כשהתגרשה מהבן החורג, בעלה לשעבר.
אנו שומעים במבטאה של האקס-חמות סיפורים ממרכז אירופה, מהאזור שבו גדלה, שבין הונגריה וצ’כוסלובקיה. אזור של תרבות מקסימה ומרשימה שחרבה בשואה. לאחר השואה נאלצה האקס-חמות להגיע לתל אביב, והזדעזעה מהפרימיטיביות ומהכיעור שמצאה פה, אבל גם התרשמה מהפעלתנות ומהעוצמתיות שמצאה, שכמוהן לא הכירה באזור המוצא שלה.
ההשוואה וההתמודדות שלה עם מה שפה לעומת מה שהיה שם, היא אחד האלמנטים החזקים, המצחיקים, העצובים והמרשימים ביותר בהצגה.
אין כאן הצגה רגילה על ניצולת שואה. יש כאן הצגה על פליטה מהתרבות הצ’כו-הונגרית, וההתמודדות שלה עם התרבויות הרבות שלכולן היא משתייכת, ועם קריסתן ועלייתן מחדש.
מומלץ.

עוד ביקורות על ההצגה:

אקס חמותי החורגת והזוכרת

“אקס חמותי החורגת”: שמה את השואה במקומה

חגית בת-אליעזר, שליחת “יקום תרבות” לאירועים, ממליצה על:

צילום מתוך עלון המופע

מופע ״תרבות בפריפריה״, של אריאל ברונז

מוזיאון בית העיר ברחוב ביאליק בתל אביב הוא מתחם מעולה למופעים מרחביים. הוא מציע רחבה מרווחת להתכנסות ולהכרות עם אומני הפרפורמנס המשתתפים במופע, מרפסת מעוצבת מרכזית ושני גרמי מדרגות קשתיים שמחברים אותה לקרקע, המאפשרים ירידה תיאטרלית במפגיע של האמן המרכזי בפתח המופע. זכורים לטוב רותם נחמני במחרוזת קטעי שירים ישראלים משוכתבים במופע “מתקן 27” בדצמבר 2015, ושושקה (זאב) אנגלמאיר – בפתיחת התערוכה “הארץ המובתחת” ב -16 ביוני השנה.
ביום ג’, 19 ביולי השתתפתי במופע “תרבות בפריפריה”. אכן השתתפתי, כי אמני הפרפורמנס מפעילים את הקהל. האירוע הצבעוני והרעשני, הממלא כל חלקה טובה בבית העיר, “שואב השראה מתרבות ההפעלות במתנ”סים ובוחן את סף הגירוי והמעורבות של קהל באירוע תיאטרלי” – כפי שנכתב בעלון המפורט הרציני-הומוריסטי, שהופק לקראת סדרת ששת המופעים, המתקיימת בימי שלישי. הראשון היה ב-12 ביולי וארבעת הבאים ב -2 באוגוסט וב -13, 20, 27 בספטמבר.
אני מודה לאריאל ברונז – היוצר והבמאי של המופע – על הזמנתו האישית, בזכותה ויתרתי על אירוע אחר שאליו תכננתי להגיע, ועברתי חוויה חד פעמית. השתתפתי בהפעלה של רותם נחמני – שחקנית תיאטרון “קליפה”, שכזכור שרה בפתיחת “מתקן 27″, מצובעת ומחופשת. אך כאן, ב”מרכז ביזאר לטאבו” – ככותרת המשנה של “תרבות בפריפריה”, היא עצמה, ללא כל הסוואה, ישבה על המזרן מול שלוש נשים מהקהל. תחילה נתבקשנו להחמיא זו לזו, אז לקלל, ולבסוף רותם ביקשה מתנדבת להתמודדות פיזית איתה, במטרה להפיל זו את זו על המזרן. וכך הלכתי מכות עם רותם נחמני, כשבראש המחשבות: למה שארביץ לה? / כמה טוב לתעל את התסכולים הקיומיים שלי / הקרב צריך להסתיים מתישהו / ברור שאני זאת שאפול, אך עד מתי להמשיך להיאבק? הבנתי, שקרבות גופניים הם הפעלת המוח המאומצת ביותר.
לא אתאר כאן בפרוטרוט שעתיים שהתפרסו על ארבע קומות. אזכיר את הפרפורמרים גד ומיכל מינץ, מייסדי הסוכנות הבינלאומית ללוחמה בפדופיליה “NOTKIDDING”, שהעבירו קורס מזורז בנושא.
בקומה התחתונה של בית העיר התערבבו לי הזמנים והתקופות: על הקירות – התמונות הדהויות של מנהיגי היישוב מלפני עשרות שנים, על מסכי המחשב החדישים –  סרטוני העבר בשחור-לבן-מטושטש, שומר המוזיאון במדים מחויטים לא תוהה, כבר רגיל לכל הפריקים שמסתובבים בהפעלות של ימי שלישי. השומר מיד מזהה את אריאל ברונז, אף כי הוא מציג את עצמו כאלירן ולבוש בצעקנות נוצצת, ומספר לי: “זה עוד כלום, לא מזמן הם עשו כאן מופע עירום – נשים וגברים, כשאריאל המשוגע הזה שם לו שקית ניילון על מבושיו”. “ויש כאן עוד משוגע אחד”, מוסיף שומר המוזיאון ומצביע על פרצוף הספוג הוורוד עם פאה בלונדינית מדובללת ושתי גבעות ורודות עם שלג אדום בפסגה, התופסות את רוב הרצפה, “זה מה שנשאר מתערוכת הציצים והתחת של שושק’ה אחד שהיה כאן אישית בחליפת אישה עירומה”. שמח בבית העיר תל אביב – באדיבות משרד התרבות והספורט, עיריית תל-אביב-יפו ועוד גופים ממלכתיים, רציניים פחות או יותר.

חגית ממליצה גם על:

התמונה באדיבות בתי קולנוע ״לב״

הסרט “קפה סוסייטי”

זהו הסרט השנתי של וודי אלן, ומעבר לכך הסרט השלישי שאני רואה בארבעת החודשים האחרונים בכיכובו של ג’סי אייזנברג, שתפקידיו בהם נעים על פני הסקאלה: מרשע פסיכופט ב״באטמן נגד סופרמן״,  דרך איש פעלולים נמרץ ב״אשליה 2״, ועד לבחור יהודי (בובי דורפמן) תמים ולא החלטי קלאסי וודי אלני,  בסרט הזה. קירסטן סטיוארט, המשחקת את ווני, בת זוגו של בובי, עושה תפקיד מעולה.
זה כוחו של וודי אלן: הוא אשף הליהוק ובעל שם, ואין שחקן שיסרב לו, להפך – זאת משאלתו של כל שחקן להשתתף בסרט של וודי אלן. 
הקלות בה האנשים נהרגים על ידי הגנגסטרים (היהודים) בשנות השלושים של המאה העשרים בניו יורק מצמררת. אין נסים ואין מחילה על טעויות: הגנגסטר שנמצא אשם בדין – מוצא להורג בידי החוק האכזר כמו הרוצחים עצמם.
 השלישייה הרומנטית לא נפתרת, אלא רק מסתבכת, ואין מוצא. חיי האדם אינם שווים, גם לא חיי אהבתם. הסרט מסתיים בחלום הדדי של הנאהבים הנמצאים בשני צדיה של יבשת החלום האמריקאי, והדבר אומר לי: הסרט טוב, אך החיים – לא.

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע עשרה + eleven =