חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” באירועים ממליצה על:

שתי תערוכות צילום במוזיאון רמת גן

ביום ג’ 28.06.2016 נפתחו במוזיאון לאמנות ישראלית ע”ש חנן רוזן ברמת-גן שתי תערוכות צילום: “תל אביב-יפו בשחור לבן” של שלומית כרמלי, צלמת ועורכת סרטים דוקומנטריים, ו”החצר האחורית של הציבוריות” של רפי קרסו, רופא בכיר, פסל וצלם. 
ד”ר מאיר אהרונסון, המנהל האמנותי של המוזיאון, הוא האוצר של שתי התערוכות. דבריו המעמיקים על האמנים תלויים בין הצילומים.
בתערוכה של רפי קרסו – משתנות של שרותי גברים ציבוריים, שאותן צילם בסמארטפון במדינות רבות ברחבי העולם. גם משתנה לבנה פשוטה נמצאת על הרצפה בפינת אולם התערוכה, וזה – כמאה שנה לאחר שהאמן הצרפתי מרסל דושאן הציג ב-1917 את “המזרקה” (משתנה) שלו במוזיאון, שהפכה לסמל של תנועה חדשה באמנות.
בצילומיה של שלומית כרמלי מתגלית תל אביב אחרת – רחובות צפופים, עלובים, של דרום העיר, עטופי חוטי חשמל, חבלי כביסה, פחי זבל, בניינים ישנים בסכנת קריסה. שחור-לבן הולם את המחאה על ההזנחה, המוטמעת בצילומים.
יש מן המשותף לשתי התערוכות: גם שלומית כרמלי מצלמת את החצר האחורית של תל אביב, ובשתיהן התאפשרה לי ההצצה אל דברים שאיני רואה בדרך כלל – משתנות של שרותי גברים ומראות ההזנחה –  שנגלים לשלומית, תושבת תל אביב, המתעדת אותם בדאגה ומתוך מעורבות.
פתיחת התערוכות התקיימה במעמד האמנים, ובנוכחות קהל רב שכלל דמויות ידועות מתחומי התקשורת, המוזיקה והתאטרון. הקהל גדש את אולמות התצוגה, וגלש אל המדרכה לאורך מבנה המוזיאון הייחודי. התערוכות יוצגו במשך כל הקיץ – עד 1 בספטמבר. הציבור מוזמן לבוא למוזיאון רמת-גן ולהתרשם ממראות תל אביב השכנה וממשתנות העולם.

חגית ממליצה גם על:

זובין מהטה, 1992, צילם: נחום עסיס

סימפוניית יום הדין, בביצוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית

ביום שני 27.6.2016, במסגרת הקונצרט של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שמעתי את נגינתו של הפסנתרן הוירטואוזי דניל טריפונוב, שניצח בתחרות רובינשטיין בשנת 2011 בהיותו בן 20 בלבד. מאז הוא זכה בפרסים נוספים, ומופיע ברחבי העולם עם תזמורות מובילות. מאז 2014 דניל טריפונוב מכבד את התזמורת הפילהרמונית הישראלית בנגינתו בחודשי מאי-יוני. השנה ניגן דניל עם התזמורת את הקונצ’רטו לפסנתר מס’ 1 של בטהובן, והפגין את היכולת הטכנית ואת המוזיקליות המעודנת שלו.
היצירה הבאה בקונצרט הייתה הסימפוניה מס’ 15 של שוסטקוביץ’. האיש שישב לידי אמר בהפסקה שלפני ביצוע היצירה במחצית השנייה, שהוא פוחד מהדיסהרמוניה של שוסטקוביץ’. ואמנם זכינו לאימה מופלאה. לפרקי זמן קצרים הבליחו קטעים מלודיים מוכרים, שנטרפו על ידי רעש ושבר שבאו בעקבותיהם. הייתה אווירת יום הדין וראיתי בדמיוני את סצנת הסיום של הסרט “שליחות קטלנית 2”, שבה מחסל-רובוט מסיים את חייו במיכל מתכת לוהטת, ומול עיניו ועיני הצופים מתרוצצים רסיסי תמונות שאותן צבר במוחו הממוחשב.
לאחר החוויה קראתי כי אמנם הסימפוניה מס’ 15 היא האחרונה שכתב שוסטקוביץ’ בגיל 71, חולה ופגוע גפיים, ובה שיבץ ציטוטים מיצירותיו שלו ושל מלחינים אחרים.

בחודש יולי, עד סיום העונה הנוכחית של הפילהרמונית – 80 במספר, כגילו של המאסטרו זובין מהטה -אפשר לשמוע שני קונצרטים בניצוחו, המשלבים קולות שירה של המקהלה הישראלית ע”ש גארי ברתיני, כמפורט באתר התזמורת.

ועוד המלצה של חגית על:

הסרט “הרומן של מגי”.

מה יפה בסרט הזה בעיניי? התנועה של העלילה, כמו הליכה לאורך רחובות בעיר מוכרת למחצה. לא רואים מה מאחורי הפינה. התפניות מגיעות ומגלות, והן מציאותיות, ועם זאת מעניינות, ואף חינניות.
הצופה עוקב אחרי המסלול, הולך בו, ולאחר השלמתו המעגלית, מגלה במבט-על שעקומת המסלול היא בעצם אמירה – על נשים חכמות שעושות מניפולציות בגברים, כמו שרה שנתנה לאברהם את שפחתה הגר, ואז החזירה אותו לעצמה. זה היה הפמיניזם התנ”כי. התסריט של “הרומן של מגי” נכתב על ידי שתי נשים אמריקאיות, קרן רינלדי ורבקה מילר, שגם ביימה. יש בו שתי גיבורות ראשיות, ולהן שני גברים-לוויינים מתומרנים. הסרט מטפל בצורה שנונה עם קריצה בנושא של האקדמיה, כאן מתמטיקה ומדעי הרוח, ותפקידי הילדים בו מעוצבים בכבוד לחוכמתם ולכוח הדמיון שלהם.
מגי החכמה, אך הגולמנית במקצת, מנסה להרות מתרומת זרע של ידיד. ואז היא פוגשת בגבר נשוי, שעוזב את אשתו ומתחתן איתה. מגי יולדת בת, מטפלת בשני ילדיו הגדולים של בעלה, מתיידדת עם אשתו לשעבר, ורוקמת תוכנית (הסרט נקרא במקור Maggie’s Plan). לצופים ואף למגי עצמה נכונה הפתעה.

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה − 6 =